כללי 1. לפני ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט אלכסנדר רון), בת.א 6093/05, מיום 20.10.09, בגדרו התקבלה תביעת המשיב להשבת כספים ששילם למס הכנסה בגין אי ניכוי מס במקור מדמי שכירות ששילם למערער. בנסיבות אלו, חויב המערער לשלם למשיב סך של 24,381 ₪, בתוספת ריבית והצמדה מיום 1.1.02, הוצאות משפט ושכ"ט בסך 15,000 ₪, בתוספת מע"מ, וכן החזר אגרה בסך 2,114 ₪. תמצית העובדות הצריכות לעניין 2. המשיב שכר חנות, אשר הייתה רשומה על-שמו של מר יוסף חלבה ז"ל (להלן: "המנוח"), לתקופה של כעשר שנים - עד לשנת 2004. בשנת 1998 הותקנו צו מס הכנסה (קביעת דמי שכירות - הכנסה לעניין ניכוי במקור), התשנ"ח-1998, וכן תקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלום דמי שכירות), התשנ"ח- 1998. בהתאם לכך, ולפי סעיף 164 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), היה על המשיב, החל ממועד זה ואילך, לנכות מדמי השכירות ששילם, אשר נחשבו כחלק מהכנסותיו של המערער (עיזבון המנוח), מס במקור בשיעור של 35%. 3. והנה, שעה שנערכה ביקורת של רשויות המס על ספרי החשבונות שניהל המשיב לשנת 2004, התברר כי הלה לא ניכה מדמי השכירות מס במקור כמתחייב על-פי דין. משכך, ובהתאם לסעיף 32 לפקודה, נפסלו, בגדר הדוחות הכספיים שהגיש, שומות הוצאותיו לשנות המס 2000, 2001 ו-2002. בשל כך, הגיש המשיב את התביעה נשואת הערעור כנגד המערער ואחד מיורשי העיזבון, מר יעקב חלד (נתבע 2 בערכאה קמא), בגדרה טען כי לא ניכה המס במקור כמתחייב על-פי דין, בשל מצג-שווא שהציגו בפניו יורשי העיזבון, לרבות מר חלד, לפיו בחזקתם פטור מניכוי מס במקור. דא עקא, שחרף הבטחותיהם הרבות להמציא לו את הפטור האמור, הם לא עשו כן, ולפיכך נאלץ הוא עצמו לשאת בתשלום המס. סקירה תמציתית של ההליכים המשפטיים הרלוונטיים לענייננו 4. בטרם יובאו קביעותיו של בית משפט קמא, ועל מנת להקל על מלאכת הדיון בערעור, יש להתחקות אחר הרצף הכרונולוגי של ההליכים המשפטיים שקדמו להגשת התביעה נשואת הערעור על-ידי המשיב, וכן להליכים המשפטיים שהתנהלו במקביל לדיון בתביעה. 5. לאחר שנערכה ביקורת המס על חשבונותיו של המשיב, ועוד בטרם הוגשה על-ידו התביעה נשואת הדיון, הגיש המערער כנגד המשיב תביעה לפינויו מן הנכס. תביעה זו - סופה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין על-ידי כב' הרשם א' פוני (ת.א. 9635/04, מיום 24.10.04; ראו: תיק מוצגים של המשיב, מש/3, נספח כו; להלן: "תביעת הפינוי"). מאחר שהמשיב לא הצליח לגבות מן המערער את סכומי המס שנאלץ לשלם לרשויות המס בגין אי ניכוי המס במקור מדמי השכירות, הגיש נגד המערער את התביעה נשואת הערעור, אשר התבררה תחילה בפני כב' השופט סובל, ולאחר מכן עברה להידון בפני כב' השופט רון. המערער, בתגובה, הגיש בקשה למחיקת התביעה על הסף, אשר נדחתה ביום 15.1.06 (תיק בש"א 8556/05 שנדון במאוחד עם תיק בש"א 9148/05; ראו: מש/6; להלן: "החלטה בבקשה למחיקה על הסף"). 6. בהחלטה מיום 10.07.08 נדחתה בקשתו של ב"כ המערער לקבלת צו גילוי מסמכים, שכן הגשתה בשלב זה של בירור התביעה, לאחר שהוגשו כבר תצהירי עדות ראשית, ולאחר שהדיון התעכב כבר בכשנתיים על-מנת למנות מנהל לעיזבון, "מקומה לא יכירנה" (ראו: מש/10, סעיף 2; להלן: "החלטה בבקשה לגילוי מסמכים"). 7. לאור השתהות המערער בהוצאת צו ירושה , הגיש המשיב בקשה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, למינוי מנהל זמני לעיזבון (המערער). בקשתו התקבלה ביום 25.3.03 (כב' השופט בן ציון גרינברגר, ת"ע 41160/07, בית משפט לענייני משפחה בירושלים; ראו: מש/12), וב"כ המערער, עו"ד זאגא, מונה כמנהל העיזבון (ראו: מש/13). כן התקבלה בקשתו של המשיב להשית על המערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, זאת בשל התנהלותו של המערער, אשר גרמה להימשכותם שלא לצורך של ההליכים למינוי מנהל עיזבון (ראו: מש/14). ערעורו של המערער על החלטת בית המשפט לענייני משפחה לבית המשפט המחוזי בירושלים נדחה (עמ 163/08 מיום 24.12.08; ראו: מש/15). עד כאן, בתמצית, ההליכים המשפטיים הרלוונטיים לענייננו. פסק-דינו של בית-משפט קמא 8. בפסק-דינו ערך בית-משפט קמא אבחנה בין השאלה העיקרית שיש לדון ולהכריע בה לצורך הכרעה בתביעה נשואת הערעור - האם זכאי המשיב להשבת הסכומים ששילם למס הכנסה בגין אי ניכוי מס במקור - לבין טענות נוספות שהעלו באי-כוח הצדדים, אותן מצא כבלתי רלוונטיות לצורך ההכרעה בתביעה, ביניהן - השאלות הבאות: האם ביקש המשיב מהמערער שיציג הפטור בפניו, באיזה מועד, ומה הייתה תגובתו של האחרון לבקשתו; האם אי ניכוי המס במקור מדמי השכירות מהווה עוולה שאין באפשרותה להקים למשיב עילת תביעה; לבקשת מי מן הצדדים שולמו דמי השכירות במזומן; וכן, האם היה על המשיב לציין בפני רשויות המס את שמות יורשי העיזבון, כך ששומת הוצאותיו בהתאם לסעיף 32א לפקודה לא תפסל. 9. באשר לשאלת הליבה, קבע בית משפט קמא כי המשיב זכאי להשבה של הכספים ששילם, וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, בהסתמך על ספרות מקצועית ופסיקה מבית מדרשו של בית המשפט העליון קבע בית משפט קמא, כי יש לאבחן בין חובת תשלום המס החלה על המערער, לבין חובת ניכוי המס במקור החלה על המשיב. במקרה דנן, לא רק שהאחרון שילם לראשון דמי שכירות מלאים, מבלי שקיזז מהם מס במקור, אלא אף נאלץ לשלם סכומי-יתר לשלטונות המס לאחר פסילת שומת הוצאותיו, ובכך למעשה פרע את חובו של המערער, בבחינת "דין הפורע חוב הזולת", כאמור בסעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר שלא במשפט"). שנית, בית-משפט קמא קיבל את טענת ב"כ המשיב, לפיה קיימת לו עילת השבה אף מן הבחינה החוזית, שכן אי המצאת הפטור למשיב, תוך ידיעה כי ייגרם לו נזק כתוצאה מכך, הינה התנהלות שאינה בדרך מקובלת ואינה בתום לב, החורגת מן ההתנהגות הנדרשת בין צדדים לחוזה, ומכאן שעל המערער לפצות המשיב עבור נזקיו. עוד קבע בית-משפט קמא, כי עדותו של המערער איננה מהימנה, שכן הלה הודה שלא דיווח על הכנסות העיזבון למס הכנסה, ואף לא מסר למשיב קבלות על דמי השכירות ששילם. עם-זאת קבע בית-משפט קמא, כי סכום ההשבה לא יעמוד על 51,600 ₪ - הוא סכום התביעה שהוגשה על-ידי המשיב - זאת נוכח העובדה כי הלה הגיש מסמכים שמקורם הנו אך לכאורה במס הכנסה, מאחר שאלה הוגשו שלא באמצעות עד מתאים ואף מבלי שצורפו כנספחים לתעודת עובד ציבור כנדרש לפי סעיף 23 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"). כתוצאה מכך, לא היו בפני בית-משפט קמא מלוא הפרטים אודות הסדר התשלומים בין המשיב לבין רשויות מס הכנסה, שייתכן וכלל חיובי מס נוספים שאינם מעניינו של המערער. ואולם, בית-משפט קמא אימץ את גרסתו של המשיב, לפיה שילם סכומים ניכרים למס הכנסה, ואף קבע כי "המסמכים שצורפו לתצהירו (של המשיב - צ.ס) נחזים כאותנטיים" (ראו: עמ' 6 לפסק הדין). זאת ועוד נקבע, כי גם על כתפי המשיב רובצת האחריות לחיובו על-ידי מס הכנסה, שכן היה עליו לנכות המס במקור, כנדרש על-פי חוק, ובתוך כך להקטין את נזקו. לאור האמור, קבע כאמור בית-משפט קמא, כי על המערער לשלם למשיב סך של 24,3481 ₪ בלבד, בתוספת ריבית והצמדה, הוא הסכום שהיה על המשיב לנכות במקור מדמי השכירות בתקופה הרלוונטית. עיקרי טענות המערער 10. ב"כ המערער סבור, כי המשיב לא יכול היה לבסס את תביעתו על דיני עשיית עושר ולא במשפט מחמת חוסר יריבות. משכך, היה על בית משפט קמא למחוק את תביעתו על הסף. כן הטעים, כי היות והמשיב עבר על הוראות הפקודה, ולא ניכה מס במקור כנדרש, הוא אינו זכאי להשבה, שכן מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה. זאת ועוד, ב"כ המערער סבור כי ביטול שומת הוצאותיו של המשיב על-ידי רשויות המס בשנים 2000, 2001 ו-2002, כאמור לעיל, איננה מבוססת, שכן הלה הגיש מסמכים שלא לפי הוראות סעיף 23 לפקודת הראיות. זאת ואף זאת, בהתאם לסעיף 32א לפקודה, לוּ טרח המשיב לציין את שמות יורשי העיזבון בפני רשויות המס לא הייתה נפסלת שומת הוצאותיו לשנים האמורות. עוד נטען, כי שגה בית-משפט קמא עת חישב מיוזמתו את שיעור סכום ההשבה שהגיע למשיב, מבלי שהאחרון הביא לכך כל ראיות. בנוסף, הסכום שפסק בית משפט קמא למשיב עבור הוצאות שכ"ט (15,000 ₪) אינו מידתי ביחס לגובה הפיצוי שנפסק (24,381 ₪), שכן הוא מהווה 75% ממנו. לאור כל אלה, עתר לביטול פסק-דינו של בית-משפט קמא, תוך חיוב המשיב בהוצאות משפט בשתי הערכאות ושכר טרחת עורך דין. עיקרי טענות המשיב 11. באשר לטענת המערער בדבר העדר היריבות, הפנה ב"כ המשיב להחלטה בבקשה למחיקה על הסף, בגדרה תמה בית המשפט על כך שבתביעת הפינוי תבע המערער את המשיב כעיזבון. עוד ציין, כי הערעור נסב על ממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית-משפט קמא, ושאין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בהם. לגופו של עניין טען, כי המשיב אינו נושא בנטל המס, אלא המערער, וחובתו מסתכמת בניכויו מדמי השכירות בלבד. כן הדגיש, כי אין ממש בטענת המערער, לפיה סכום ההוצאות שפסק בית-משפט קמא מהווה 75% מסכום הפיצוי, שכן מדובר בסכום נומינאלי ולא משוערך, שביום מתן פסק-הדין עמד על סך 39,765 ₪. לאור האמור, עתר לדחיית הערעור והטלת הוצאות משפט לדוגמא על המערער, כולל שכ"ט עו"ד ובצירוף מע"מ. דיון 12. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן יפורטו נימוקיי. 13. בידוע הוא, כי אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות שקבע בית משפט קמא, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות בפסק הדין, היורדת לשורשו של עניין, שאין המקרה דנן נמנה עימם (ראו, למשל: ע"א 1293/07 חברת יעקב טל מפעלי מתכת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים לישראל בעמ ואח', תקדין-עליון, 1169, 1165 (2009)). הנה-כי-כן, בית משפט קמא דן בסוגיות המשפטיות שהובאו בפניו, ובתוך כך יישם אותן על נסיבות המקרה דנן. טענותיהם של באי כוח הצדדים זכו להתייחסות מקיפה וממצה - לרבות אלו אותן מצא בית-משפט קמא כבלתי רלוונטיות לצורך הכרעה בעניין דנן. זאת ועוד, בית משפט קמא התרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מעדותם של מר יעקב חלד ושל המשיב, וביכר את גרסתו של האחרון, אותה מצא מהימנה, על-פני גרסתו של המערער, בין השאר מפני ש"מי שמקפיד להימנע מדיווח על הכנסותיו, לא תורם בכך למהימנותו, וזאת בלשון המעטה" (ראו: עמ' 6 לפסק הדין). לא-זו-אף-זו, טענותיו של המערער כבר נידונו ונדחו על-ידי בית-משפט קמא, הן בפסק הדין נשוא הערעור, והן בהליכים משפטיים שונים שנוהלו בעניינו במקביל ולאורך בירור התובענה, כמבואר לעיל. יחד-עם-זאת, ולמעלה מן הצורך, אדון להלן בטענותיו העיקריות של המערער, אף לגופן. חוסר יריבות 14. טוען המערער, כי ניתן לתבוע את העיזבון רק במקרים שהמנוח עצמו השאיר אחריו חובות. והנה, המנוח נפטר בשנת 1976, ואין בינו לבין המשיב מערכת יחסים ממנה נגזרות זכויות או חובות. מנגד, ב"כ המשיב הפנה להחלטה שניתנה בבקשה למחיקת התביעה על הסף, בגדרה קבע כב' השופט סובל כלהלן: "טענה נוספת שיש להותיר למשפט גופו, ושאין למחוק בעטיה את התביעה על הסף, הנה שהנתבע מס' 1 הלא הוא עיזבון המנוח יוסף חלבה ז"ל (המערער - צ.ס), אינו אישיות משפטית. במשפט גופו יתברר אם יש מקום לטענה זו על רקע העובדה שהעיזבון היה אחד מאלה שהגישו נגד התובע דנן (המשיב - צ.ס) את התביעה בת"א 9635/04 ואחד מאלה שהגיעו עם התובע דנן להסכם הפשרה באותו תיק שקיבל תוקף של פסק דין". (שם, עמ' 4) 15. נגזר מן האמור, כי המערער מנסה לאחוז בחבל משני קצותיו. מחד-גיסא, הוא, לכאורה, אינו בגדר אישיות נפרדת ולכן אף אינו כשיר להיתבע, שעה שמאידך גיסא, הוא נמנה על אחד התובעים בתביעת הפינוי שהוגשה נגד המשיב, ואף היה בין החתומים על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין. הנה-כי-כן, כאשר תבע המערער את המשיב, הוא לא העלה כל טענה בדבר חוסר יריבות, אלא אך לאחר שהוגשה נגדו התביעה נשואת הערעור, או-אז חדל לפתע מלהוות אישיות משפטית נפרדת. 16. הדברים מתעצמים ביתר שאת לאור דברי כב' השופט רון, בהחלטתו בבקשה לגילוי מסמכים, או-אז התייחס לסוגיית היריבות באופן אגבי: "במאמר מוסגר עוד אוסיף, כי תמוהה הייתה גם התנהלותו (של ב"כ המערער - צ.ס) בשלב הקודם, שעה שהיה הוא ער לכך שמתנהל ההליך כלפי עיזבון שלא מונה לו מנהל, לפחות לצורך ההליך, היינו במתכונת מוטעית, ולדבריו הוא, נתן לכך יד, למעשה, כדי להוביל את ההליך, למעשה גם את התובע לפס"ד שגוי, לפחות באספקלריה של מיהות בעלי הדין, העיזבון הוא נתבע 1". (שם, עמ' 4) נלמד מן ההחלטה דלעיל, כי לאחר שהתביעה נשואת הערעור הועברה להידון בפני כב' השופט רון, כבר בקדם המשפט הראשון עוכב הליך בירור התביעה, על-מנת שימונה מנהל לעיזבון. דא-עקא, שהליכי מינוי העיזבון נמשכו יתר-על-המידה, בשל "התנגדות עיקשת" מצד המערער, וללא "כל הצדקה עניינית", ובתוך כך הושתו עליו על-ידי כב' השופט גרינברגר הוצאות בסך 15,000 (ראו: מש/14, עמ' 2). ערעור על החלטה זו, שנדון, כאמור, בפני בית המשפט המחוזי, נדחה. מינוי מנהל עיזבון ריפא, למעשה, את "הפגם" בהליך (ראו: ההחלטה בבקשה לגילוי מסמכים, עמ' 1). והנה, עתה שב ב"כ המערער וטוען בפני כי העיזבון אינו מהווה אישיות משפטית נפרדת. 17. על-פניו נראה, כי התנהגותו של המערער נגועה בחוסר תום לב. מחד-גיסא, המערער תבע את המשיב - כעיזבון - בתביעת פינוי, ואף היה חלק מהסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין; מאידך-גיסא טען, הן בבית-משפט קמא והן בפני, כי הוא אינו בגדר אישיות משפטית נפרדת, ולכן לא ניתן לתבוע אותו. מן האמור בהחלטותיו של כב' השופט גרינברגר נמצאתי למד, כי המערער פעל לדחיית הקץ ועיכב במו ידיו מינוי מנהל לעיזבון, שמא בכך תעוכב או אף תסוכל תביעת המשיב בבית-משפט קמא. לאור האמור, טענתו בדבר חוסר יריבות נדחית בזאת. נפקותו של חוק עשיית עושר שלא במשפט לערעור 18. בהקשר זה טען המערער, כי שגה בית משפט קמא בהחלת דיני עשיית עושר שלא במשפט על המקרה דנן. ודוק: עסקינן בחובות שנוצרו שנים רבות לאחר פטירת המנוח בשנת 1976. לדידו, חוק עשיית עושר שלא במשפט מופנה כלפי אדם שקיבל זכות, "ולעולם לא יכול להיות מופנה כלפי מנוח שלית מאן דפליג שלא היה בינו לבין המשיב כל מערכת יחסים שיכולה להצמיח זכויות וחובות" (ראו: סיכומי המערער, סעיף 9). למען שלמות התמונה, יובאו סעיפים 1 ו-4 לחוק עשיית עושר שלא במשפט, כלשונם: "1. חובת השבה: (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת. 4. דין הפורע חוב הזולת: מי שפרע חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו, אינו זכאי להשבה אלא אם לא היתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב, כולו או מקצתו, ואינו זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן לפרעון החוב" (ההדגשות שלי - צ.ס) 19. בסיכומיו, ציטט המערער אך את הרישא לסעיף 4 דלעיל, בהתעלמו מן הסיפא שלו, כך שלכאורה ניתן היה להבין ממנו, כי מי שפרע חובו של אדם אחר, מבלי שהיה חייב כלפיו, איננו זכאי להשבה. הציטוט החלקי דלעיל חוטא לתכלית העומדת בבסיס הסעיף. ודוק: לפי האמור בסיפא של אותו סעיף פורע החוב אינו זכאי להשבה "אלא אם לא הייתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב". 20. במקרה דנן, זכה המערער בטובת הנאה שלא על-פי דין, שכן, מחד-גיסא נאלץ המשיב לשלם למערער את דמי השכירות במלואם, מבלי שניכה מהם מס במקור כנדרש. ובהקשר זה יודגש, כי בית-משפט קמא קבע כי הלה לא ניכה את המס באופן חד-צדדי, שכן חשש כי הדבר יוביל לפינויו המיידי מהנכס. מאידך-גיסא, בעקבות ביקורת של רשויות המס, במהלכה הובא לידיעתן כי המשיב לא ניכה מדמי השכירות מס במקור, נפסלה שומת הוצאותיו של המשיב לִשְנוֹת המס האמורות, הן לא הותרו לו בניכוי, ומשכך, הוא חויב לשלם תשלום מס מוגדל. לאור האמור, אין למערער סיבה סבירה להתנגד לתשלום החוב, וצדק אפוא בית-משפט קמא בהחלת חוק עשיית עושר שלא במשפט על המקרה. פטור מניכוי מס במקור 21. לטענת ב"כ המערער, יצר בית-משפט קמא בפסק-דינו, בבחינת יש מאין, חובה להציג בפני המשיב פטור מניכוי מס במקור. עיון בפסק הדין מלמד, כי חובה מעין זו כלל לא הוטלה, שהרי בית משפט קמא ערך אבחנה בין החובות המוטלות על המערער לבין אלו המוטלות על המשיב. בעוד שעל המשיב מוטלת החובה לנכות את המס במקור, על המערער לשאת בנטל תשלום המס. לשון אחרת, תפקידו של המשיב הנו אך ורק להוות מעין "צינור" בין המערער - כמשכיר - לבין רשויות המס, על-מנת למנוע העלמת מס. דא ותו לא. בית-משפט קמא אף סבר, ובצדק, כי אין נפקא מינה אם המשיב ביקש מהמערער את הפטור ומתי, וכן, מה הייתה תגובתו לבקשה. למרות זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך, ולאור עדותו של נתבע 2 לפניו, ביכר בית-משפט קמא את גרסת המשיב, לפיה אכן ביקש מהמערער אישור אודות קיומו של הפטור, אלא שהאחרון נמנע מלהעביר אותו לידיו, שכן ביקש להעלים את הכנסותיו מדמי השכירות מעיניהם של רשויות המס. לאור האמור, אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה, בפסק-דינו יצר בית-משפט קמא יש מאין, קרי - חובה להציג בפני המשיב את הפטור, והיא נדחית בזאת. פרשנות סעיף 32א לפקודה 22. ב"כ המערער סבור, כי לו היה המשיב פועל בהתאם לסעיף 32א לפקודת מס הכנסה, קרי - מציין בדו"ח שהגיש לרשויות המס את שמות יורשי העיזבון, לא היו רשויות המס פוסלות את שומת הוצאותיו. על-מנת לבחון טענה זו, אצטט תחילה את סעיף 32א לפקודה: "על אף האמור בכל דין, לא יותרו לנישום ניכוי הוצאות או הקטנת מקדמות לפי סעיף 175(ד) בשל תשלומים שחלה לגביהם חובת ניכוי במקור, אלא אם כן הוגש לפקיד השומה דו"ח שהנישום חייב בהגשתו על פי סעיפים 161, 166 או 171, לפי הענין, שבו צויינו שמו, מענו ומספר תעודת הזהות של האדם אשר לו או בשבילו שולמו התשלומים, ובחבר-בני-אדם - מספר מזהה אחר, והכל בצורה מדוייקת המאפשרת לפקיד השומה לזהות את מקבל התשלום". (ההדגשות שלי - צ' ס') אכן, לאור האמור בסעיף 32א הנ"ל, לכאורה שומת הוצאותיו של המשיב לא הייתה נפסלת אם היה מציין את שמות יורשי העיזבון. בית-משפט קמא, עת נדרש לסוגיה זו, ולמרות שסבר כי אף היא נמצאת בשולי הדיון, קבע כלהלן: "...בנסיבותיו של תיק זה, אינני נכון כלל לטענות בכיוון זה. לו היה הנתבע (המערער - צ.ס) מקפיד עם מעשיו הוא, ופועל בשקיפות גם כלפי שלטונות המס, לבטח יכול היה לטעון כלפיהם כל אשר על ליבו. ואשר לתובע (המשיב - צ.ס), נכון אני להעמידו בחזקתו, שאילו יכול היה להימנע מתשלום המס העודף, היה, ללא ספק, עושה מאמץ במגמה זו, ולטענות המבוססות על דיני מס הכנסה והמבקשות לשכנע את בית המשפט במסגרת תיק אזרחי זה, כי, ייתכן ויכול היה התובע לטעון כלפי שלטונות המס טענה שלא טען, אין כל מקום". (שם, עמ' 11) 23. הדברים, אפוא, מדברים בעד עצמם. המערער אינו יכול לבוא בטרוניה אודות טענות היפותטיות שיכול היה המשיב לשטוח בפני רשויות המס, שעה שהוא עצמו אינו נקי כפיים ומעלים הכנסתו משכירות. משכך, בדין דחה בית-משפט קמא את טענתו בנדון. סעיף 23 לפקודת הראיות 24. ב"כ המערער סבור, כי טענת המשיב, לפיה נפסלה שומת הוצאותיו והוא נאלץ בשל כך לשלם תשלום מס מוגדל, הנה בלתי מבוססת, מאחר שהלה הגיש מסמכים שמקורם הנו אך לכאורה במס הכנסה, שהרי אלה לא הוגשו לפי המתווה הנקוב בסעיף 23 לפקודת הראיות, שלא במסגרת תעודת עובד ציבור, ומבלי להעיד את עורך המסמכים. וכך קובע סעיף 23 לפקודת הראיות: "בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות הדין, לקבל כראיה תעודה על דבר שנרשם במסמך רשמי; התעודה תהא חתומה בידי עובד הציבור שעשה את הרישום או את המעשה או קיבל את הידיעה שנרשמה, ואם אין הוא עוד באותו שירות - בידי האחראי על היחידה שבה עבד". בית משפט קמא היה מודע היטב לעניין זה, ולכן קבע, בין היתר, כי המשיב יהיה זכאי להשבה אך בסכום אותו היה צריך לנכות במקור בשיעור של 35% מדמי השכירות. עיון בהסדר התשלומים של המשיב (מש/3 נספחים ה, ו,ז,ח) מלמד, כי אכן לא ניתן לבור את המוץ מן התבן ולקבוע בוודאות כי הסכם זה לא כלל תשלומים שונים של המשיב למס הכנסה, אשר אינם מעניינו של המערער. אולם, אין האמור לעיל פוסל השבת כספים ששילם המשיב חלף המערער, אותם היה אמור לנכות במקור, אך לא עשה כן בשל הבטחותיהם של יורשי העיזבון להמציא לידו את הפטור. הנה-כי-כן, בית-משפט קמא איזן נכונה בין טענות הצדדים, שעה שקבע כי למשיב לא יוחזר מלוא הסכום ששילם למס הכנסה, שהוא 51,600 ₪, אלא הסכום שהיה צריך לנכות במקור בשיעור של 35% מדמי השכירות, שכן היה עליו לפעול להקטנת נזקו. לאור האמור, דין טענת המערער בנקודה זו להידחות, והיא נדחית בזאת. עילה בת עוולה אינה מקימה זכות תביעה 25. עוד טען המערער, כי היות והמשיב עבר על הוראות הפקודה בכך שלא ניכה מדמי השכירות מס במקור וסרב להתפנות מן הנכס, הרי שיש בכך עוולה שאינה יכולה להקים לו זכות תביעה. בעניין זה מקובלים עלי לחלוטין דבריו של בית-משפט קמא, בהחלטתו בבקשה למחיקה על הסף, שעה שנדרש אף הוא לעניין זה, וקבע כלהלן: "תשלום מס איננו בגדר עוולה, ואילו על מנת שזכות תביעה של ניזוק תישלל בגין מעורבותו בפעילות לא חוקית, צריך שאותה פעילות גופה היא זו שתיצור את בעילת התביעה... כמו כן, אותה פעילות צריכה להיות נגועה בעוצמה גבוהה של כוונה פלילית וחוסר מוסריות." (שם, עמ' 3) טענתו זו של המערער הינה כחרב פפיות. דומה כי הטוען טענה זו צריך להיות נקי כפיים, אולם בית-משפט קמא לא חסך שבטו שעה שביקר את התנהלותו של המערער, שלא דיווח על הכנסות העיזבון, ואף לא ביקש פטור על-מנת שלא לדווח על הכנסותיו. הכיצד זה יכול המערער לבוא בטרוניה כלפי המשיב, אשר נשא בחבות המס שלו, שעה שהוא עצמו מעלים את הכנסותיו? עניין זה אינו נהיר כלל ועיקר. ניסיונו של המערער לאיין את אחריותו כלפי נזקי המשיב, באמצעות השמעת דברי ביקורת על אופן הניהול הקלוקל של ספרי החשבונות של המשיב, שכביכול בגינו הוא נדרש לשלם תשלום מס מוגדל למס הכנסה, כך שהמערער למעשה פרע את חובו, הינו ניסיון עקר וחסר כל בסיס מבחינה משפטית. חישוב גובה הסכום להשבה 26. עוד מלין המערער, כי לאחר שבית-משפט קמא קבע, כי לא ניתן לפסוק לטובת המשיב את מלוא הסכום שצוין בכתב התביעה, היה עליו לדחות את תביעתו ולא לחשב את שיעור ההשבה המגיע לו, מבלי שהלה הביא נתונים מדויקים אודות אופן החישוב, ומבלי שהציג את ספרי חשבונותיו כראייה. עיון בפסק-דינו של בית-משפט קמא מלמד, כי בית המשפט התבסס על נתונים שהובאו בפניו ושלא הייתה לגביהם כל מחלוקת בין הצדדים: גובה דמי השכירות, אשר נקבעו בהסכם השכירות שנערך בין הצדדים, הוכפל בשלוש שנות המס האמורות לעיל, ומתוך סכום זה נוכו 35% כנדרש על-פי חוק. לאור זאת ערך בית-משפט קמא חשבון פשוט על בסיס נתונים שלא היתה לגביהם מחלוקת בין הצדדים. פסיקת הוצאות משפט ושכ"ט 27. ב"כ המערער סבור, כי בית משפט קמא הטיל עליו פיצוי עונשי, שעה שקבע כי עליו לשלם למשיב 15,000 ₪ עבור הוצאות משפט ושכר טרחה, שכן הוא מהווה 75% מסכום ההשבה - 24,381 ₪. מנגד לכך סבור ב"כ המשיב, כי נקודת הייחוס של המערער שגויה, שכן סכום ההשבה שנלקח בכלל חשבון (24,381 ₪) הינו הסכום הנומינאלי, שעה שסכום ההשבה המשוערך נכון ליום מתן פסק הדין עמד על 39,765 ₪. או-אז, הסך של 15,000 ₪ שנפסק כהוצאות משפט ושכר טרחה אינם מהווים 75% ממנו. בנוסף, התנהלות המערער לאורך ניהול התביעה בבית-משפט קמא השפיעה אף היא על גובה הסכום שנפסק להוצאות. 28. ככלל, פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחה הינו עניין הנתון לשיקול דעתה של הערכאה המבררת ואין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בכך בו אלא "במקרים חריגים ומועטים... וזאת כאשר נפלה טעות משפטית או נתגלו פגם או פסול בשיקול הדעת בעת שקילת שאלת ההוצאות" (ראו: ד"ר חמי בן-נון, "הערעור האזרחי", מהדורת תשס"ד - 2004, עמ' 247-243; וכן עיינו, בשינויים המחויבים, בע"א 11512/04 קרניל חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' גב-ים חברה לקרקעות בעם, תקדין-עליון, 1593,1599 (2006); ע"א 1979/92 תנועת המושבים והארגונים בישראל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תקדין-עליון, 714,717 (1994); וכן ע"א 6021/08 דיאנה לוגבינץ נ' מנורה חברה לבטוח בע"מ, תקדין-עליון 9436, 9440 (2010)). 29. בשיטת המשפט הנהוגה בישראל, על בעל הדין שהפסיד בהליך המשפטי לשלם את הוצאותיו של בעל הדין שזכה בהליך. שיעור ההוצאות שנפסק הינו, בדרך-כלל, גובה ההוצאות הריאליות של בעל הדין הזוכה, קרי ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא (ראו: בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בי נ' הרשות המוסכמת למתן רישיונות יבוא משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, פסקה 15, ניתן ביום 30.6.05, פורסם במאגר "נבו"; להלן: "פרשת תנובה") עם זאת, על בית המשפט לבחון האם בנסיבות המקרה הקונקרטי שלפניו גובה ההוצאות הריאליות הנו הכרחי, סביר או מידתי להליך, ולקובעם בהתאם. אין בנמצא אמות מידה קבועות וברורות בעניין זה, לנוכח ריבוי המקרים והנסיבות, אולם בפרשת "תנובה" הוצעו השיקולים הבאים, אותם יכולה הערכאה הדיונית, בין היתר, לשקול: התעריף המינימאלי הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין; התנהגות הצדדים בהליך ואופן ניהולם את ההליך; מורכבות ההליך והזמן שהושקע בהכנתו; כמו גם חשיבות ההליך הן לצדדים והן לאינטרס הציבורי (שם, פסקה 24). 30. ומן הכלל אל הפרט: בית-משפט קמא לא פירט את השיקולים שהביאוהו בסופו של יום לקבוע את גובה ההוצאות שעל המערער לשלם למשיב. אולם, הסכום אותו קבע אינו בלתי סביר או בלתי מידתי בעיניי, זאת מן הטעמים הבאים: ראשית, יש להביא בחשבון את התנהלותו של המערער בעניין מינוי מנהל עיזבון, שגרמה להימשכותם שלא לצורך של ההליכים בתביעה נשואת הדיון, אי-הצגתו את הפטור בפני המשיב, חרף הבטחותיו לעשות כן, ובשל רצונו להעלים את הכנסותיו מעיניהם הפקוחה של שלטונות המס. שנית, הסכום המשוערך שעל המערער לשלם למשיב, נכון ליום מתן פסק הדין, הינו 39,573 ₪ (לאחר חישוב תוספת הצמדה וריבית מיום 1.1.02, כך לפי "המשערכת 32"). מכאן, שגובה ההוצאות אינו מהווה 75% מסכום ההשבה אלא כ-37% ממנו, סכום שאף אם הנו גבוה במידה מסויימת עדיין אינו מופרך או מוגזם לאור התנהלותו של המערער, כמבואר לעיל. שלישית, התביעה נשואת הדיון נידונה בפני בית-משפט קמא משך לא פחות מארבע שנים. על רקע עובדה זו, נראה סכום הוצאות המשפט ושכר הטרחה שנפסק סביר והגיוני. 31. בטרם חתימה יוער, כי בסיכומיו ביקש ב"כ המשיב להטיל על המערער הוצאות לדוגמא בשל "ערעור הסרק" שהגיש, כך בלשונו (ראו: פסקה 27 לסיכומי המשיב). שימוש בכלי זה של הוצאות לדוגמא נעשה אך במקרים חריגים ובמשורה. במקרה דנן, לא מצאתי כי יש בהתנהגותו של המערער משום שימוש לרעה בהליכי משפט, או לחילופין, הארכה או סרבול ההליכים שלא לצורך, אלא שימוש בזכות הערעור הקיימת לו על-פי דין, בייחוד לאור אופן ההכרעה בערעור שלפני, בדרך של הגשת סיכומים מטעם שני הצדדים ללא צורך בהתייצבות לדיון. משכך, לא ניתן להשתמש במנגנון זה של פסיקת הוצאות כדי להעניש את המערער על התנהלותו (ראו: פרשת "תנובה", פסקה 15). 32. כללו ועיקרו של דבר, דין הערעור להידחות והוא נדחה בזאת. המערער ישלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט בסך 10,000 ₪. ניתן היום, י"ג טבת תשע"א, 20 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים. ירושהמנהל עיזבוןצו ירושהצוויםעיזבון