פיברומיאלגיה 30% נכות - פסיקה מבוא התובעת, ילידת 1948, נפגעה בתאונת דרכים שאירעה ביום 22.1.05. בעת התאונה נהג ברכב הנתבע מס' 1 והנתבעת מס' 2 היא המבטחת של הרכב בביטוח חובה. אין מחלוקת באשר לחבות הנתבעים והשאלה העומדת לדיון היא גובה הנזק שנגרם לתובעת. הערכת הנזק מחייבת בחינה של הקשר בין מצבה הנוכחי של התובעת לבין תאונת הדרכים. אין למעשה מחלוקת כי עוד קודם לתאונה אובחנה התובעת כמי שסובלת ממחלת פיברומיאלגיה. עוד אין מחלוקת אמיתית על כך שהתאונה גרמה להחמרה מסוימת במצבה. הצדדים חלוקים באשר למידת ההחמרה ובאשר להשלכות הנובעות מכך על שומת הפיצוי: בעוד שהתובעת טוענת כי עד לתאונה תפקדה כמעט ללא קושי ולאחריה הפכה למוגבלת עד שהפסיקה לעבוד ולתפקד באופן מלא; הנתבעים טוענים כי לתאונה הייתה תרומה מזערית למצבה של התובעת וכי זה יכול להשתפר ולחזור למצב שבו הייתה עוד קודם לפגיעה. לבדיקת התובעת מונה מומחה רפואי בתחום הראומטולוגיה, פרופ' מרדכי פרס. המומחה נתן חוות דעת ונחקר אודותיה. עוד העידה התובעת והצדדים סיכמו את טענותיהם. חוות הדעת הרפואית כאמור, פרופ' מרדכי פרס מונה מומחה רפואי בתחום הראומטולוגיה ובדק את התובעת. בחוות דעתו הוא סוקר בהרחבה את התיק הרפואי ומציין את מצבה של התובעת לפני התאונה ולאחריה. באשר למצב לפני התאונה הוא כותב כי: "ניתן לסכם מהמסמכים הרפואיים הרבים, שמלכה גנני סבלה מכאבים דיפוזיים באזורים שונים של הגוף מתחת לסרעפת ומעל הסרעפת, בנוסף לעייפות, כאבי ראש מיגרנוטיים, הפרעות שינה וסימפטומטולוגיה למעי הרגיז ועברה בדיקת מעבדה מקיפות ומכוונות לאיבחון סיבות הכאבים עוד שנים רבות לפני שאובחנה כסובלת מפיבורמיאלגיה בשנת 2004. בלימוד המסמכים הרפואיים של מלכה גנני, הכוללים בדיקת רופאים ודיסציפלינות שונות, בדיקות מעבדה והדמייה, צילומי רנטגן, CT, אולטרא-סאונד ומיפוי לאורך 32 שנים (משנת 1975 ועד שנת 2007) ניתן לקבוע בוודאות שמספר הבדיקות בקופ"ח ובדיקות המעבדה, חורגים בהרבה בהיקפם מהממוצע של המבוטחים בקופות החולים בגילה של מלכה גנני." (ההדגשה שלי - א.ד.) בפרק הדיון מתייחס המומחה לשאלה ממתי סובלת התובעת מפיברומיאלגיה ועמדת המומחה היא כי התובעת סבלה מפיברומיאלגיה עוד לפני התאונה מ- 2005 וכי מצבה בחודשים שלפני התאונה תאם נכות לפי סעיפים 35 (1) ב' - 35 (1) ג' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "התוספת"). באשר להשפעת התאונה כותב המומחה כי במהלך שנת 2005 חלה החמרה במחלה שהביאה לביקורים רבים יותר אצל רופאים ובירידה בהיקף המשרה. הוא מעריך כי נכותה באותה תקופה של כ- 7 חודשים לאחר התאונה עמדה על 30%. לדבריו לאחר פרק זמן זה התובעת התאוששה ואף נסעה לחו"ל, שם אירעה לה תאונת דרכים חזיתית. הערכת הנכות של התובעת לפי חוות הדעת היא כי מצבה תואם לנכות של 30% ואולם לפחות חלק מההחמרה הקשה נובע מתאונת הדרכים המאוחרת יותר שאירעה בחו"ל בסוף יולי 2005 ולכן הציע המומחה לזקוף לחובת התאונה נשוא התביעה מחצית מההחמרה בלבד. הוא מעריך כי חצי שנה לאחר תום הדיון בתביעה הנוכחית קיימים סיכוייים טובים שמצבה של התובעת ישתפר ויחזור למצבה כפי שהיה לפני התאונה. עוד ממליץ המומחה על טיפול פיזיותרפי, הידרתרפיה, פעילות גופנית ועבודה. בסיכום חוות הדעת כותב המומחה כי הנכות של התובעת הייתה לפני התאונה נכות בגובה 10% - 20%; לאחר התאונה עלתה הנכות ל- 30%; 7 חודשים לאחר מכן נסעה התובעת לחו"ל אך אז נפגעה שוב ולכן ההחמרה הנוכחית במצבה (10%) נחלקת בין שתי התאונות כך שהתאונה אחראית להחמרה של 5% נכות. עוד כותב המומחה כאמור כי קיימים סיכויים טובים לשיפור במצב. המומחה זומן לחקירה על חוות הדעת. במהלך חקירתו עומת המומחה בעיקר באשר למספר הנחות שעמדו בבסיס חוות דעתו: ההנחה כי מצב התובעת השתפר בחלוף 7 חודשים לאחר התאונה וזאת לאור נסיעתה לאירלנד; ההנחה כי תרומת התאונה להחמרה שווה לתרומת תאונה נוספת שאירעה בחודש יולי 2005 באירלנד; וההנחה שמצב התובעת ישתפר לאחר תום ההליכים המשפטיים. באשר לאפשרות שמצב התובעת השתפר בחלוף 7 חודשים השיב המומחה כי בקביעה זו נסמך על כך שהתובעת פנתה פחות לרופאים בתקופה זו והחליטה לנסוע לחופשה בחו"ל (עמ' 5, ש' 12-13). הוא אישר כי לא ידע מה היה אופי הנסיעה ומדוע החליטה התובעת לנסוע לחו"ל אך עמד על דעתו כי 'עצם העובדה שמישהו נוסע לטיול או לחופש, לא לטיפול רפואי לחו"ל אני חושב שזה אומר הרבה מאוד. במיוחד אצל חולה פיברומיאלגיה' (עמ' 6, ש' 24-25). עוד הוא ציין כי הוא נתמך במסקנתו זו מכך שבעלה של התובעת היה איתה, הם שכרו רכב והבעל הנהג. לכן, כך סבר המומחה, בני הזוג כנראה נסעו לטיול (עמ' 6, ש' 28-29). במקום אחר אמר המומחה 'לנסוע לחו"ל צריך איזה שהוא מאמץ ואני מתאר לעצמי שחולה פיברומיאלגיה שיש לו כל מיני קשיים בתקופות קשות והסימפטומים חמורים לא מסוגל לקחת את עצמו ולנסוע לחו"ל' (עמ' 7, ש' 30-31). בנוסף הוסיף פרופ' פרס כי למד על השיפור גם מקיום 'פחות רישומים' על ביקור אצל רופאים (עמ' 7, ש' 6-9). באשר לאפשרות השיפור במצב התובעת ציין המומחה כי קיימת אפשרות שנכותה תרד עד ל- 10% אם תימנע מלהפסיק לעבוד, תעשה מאמץ, תלך לבריכה ותצעד שם, תחזור לתפקוד תעסוקתי וכד' (עמ' 9, ש' 8-13). עוד הוא חזר על עמדתו כי סיום ההליכים המשפטיים יכול להביא לשיפור במצב שכן 'אין ספק שתביעה משפטית זה גורם למתח. מתח לא משפיע טוב על סימפטומים של פיברומיאלגיה. אם היא תפסיק לעבוד כל הסיכויים שהמצב שלה יחמיר' (עמ' 10, ש' 3-4). המומחה סרב להתרשם מההנחה שהוצגה לו שהתובעת הפסיקה לעבוד לפי המלצת משרד הבריאות ועמד על דעתו שאין מקום להפסקת עבודתה של התובעת (עמ' 10, ש' 10-12). עמדתו היא כי לא ניתן לקשור בין הפסקת העבודה לתאונה אך ניתן לומר כי הפסקת העבודה מביאה להחמרה במצבה (עמ' 16, ש' 23-25). באשר ליחס שבין שתי התאונות: התאונה נשוא התביעה והתאונה שאירעה באירלנד - ציין המומחה כי לפי הרישום מבית החולים קפלן המתייחס לתאונה נשוא התביעה ולפי מה שנרשם מפי התובעת על ידי ד"ר נועה איינמן - שתי התאונות היו בדרגת חומרה דומה (עמ' 17, ש' 10-12). המומחה הסכים שקביעתו זו אינה נשענת על בירור ובדיקה עם התובעת אלא כי נסמך על מה שלמד מהדברים שאמרה לרופאה (עמ' 18, ש' 3-6). בהתייחסו להמלצות הטיפוליות אמר פרופ' פרס כי עליה לצעוד בפארק, לצעוד בבריכה, לקבל טיפול הידרותרפי פעמיים בשבוע (עמ' 18, ש' 10-16). בחקירתה הנגדית של באת כוח הנתבעים הוצג למומחה כי בנוסף לנסיעה לאירלנד נסעה התובעת גם לאלסקה למשך שלושה שבועות ביולי 2007 וצוטט בפניו רישום רפואי ולפיו 'לאחר טיול באלסקה, הלכה די הרבה שלושה שבועות בחו"ל'. המומחה אמר כי הוא שמח מאד שהתובעת נסעה והלכה והדבר מחזק את הערכתו כי היא מסוגלת לטייל (עמ' 19, ש' 1-7). התובעת מבקשת בסיכומיה שלא לקבל את עמדת המומחה בשלושת הנושאים שהוזכרו. היא טוענת כי אין בסיס להנחתו כי מצבה השתפר בחלוף 7 חודשים וכי הנחה זו אינה מבוססת על דבר למעט השערות שאף לא נבדקו מול התובעת. באשר לייחוס תרומה שווה לתאונה השנייה, שאירעה באירלנד, היא טוענת כי מדובר בתאונה קלה וחסרת משמעות ולכן לא היה מקום לזקוף לחובתה מחצית מההחמרה ומכל מקום היא סבורה כי גם הנחת המומחה כי מצב התובעת צפוי להשתפר בעתיד היא חסרת כל תימוכין. הנתבעים מבקשים לקבל את חוות דעת המומחה ולפסוק לתובעת פיצוי על פיה. לאחר בחינת חוות הדעת, הדברים שאמר המומחה בחקירתו וטענות הצדדים לא מצאתי כי יש מקום לסטות מקביעת המומחה, אלא בכל הנוגע לאפשרות השיפור העתידי, וזאת בשל הנימוקים הבאים: ההנחה כי מצב התובעת השתפר בחלוף 7 חודשים לאחר התאונה - כאמור המומחה הניח כי מצב התובעת החמיר בעקבות התאונה והוא למד זאת מריבוי הביקורים אצל רופאים ומהפחתה בהיקף המשרה של התובעת. הוא למד על שיפור במצבה מכך שנסעה לחו"ל בחלוף 7 חודשים. בעניין זה עומת המומחה בעת חקירתו הנגדית על כך שבסיס הנתונים שעמד בפניו היה חסר , שכן בעת שפגש בתובעת הוא לא ידע על הנסיעה אלא למד זאת מהמסמכים רק לאחר שהתובעת נבדקה. לא מצאתי כי יש מקום שלא לקבל את עמדת המומחה. אף שבחקירה הועלו טענות שונות לגבי מצבה של התובעת בטרם נסעה לאירלנד הרי שלא נאמר על ידי התובעת דבר וחצי דבר ביחס להנחתו כי מדובר בנסיעה לחופשה אלא ההיפך התובעת עצמה מתייחסת בתצהירה (סעיף 15) לנסיעה כאל נסיעה ל'טיול'. התובעת אף נמנעה מלהעיד לגבי התפקוד שהיה לה במהלך הנסיעה לאירלנד ולפניה באופן שיכול להעמיד בספק את הנחותיו של המומחה והתצהיר בעניין זה אינו מפורט. בנוסף קביעת המומחה נשענה על נדבך נוסף והוא הירידה במספר הפניות לרופאים העולה מהרישום המפורט שערך בחוות דעתו. בנסיבות אלה מצאתי את עמדת המומחה מבוססת ומסתברת מתוך החומר שעמד בפניו. חלוקת ההחמרה בין התאונה לבין תאונת הדרכים באירלנד - עניין נוסף שלגביו חולקת התובעת על עמדת המומחה היה חלוקת התרומה למצבה בין שתי התאונות. עמדת המומחה, נשענה כאמור, על הנחתו כי מדובר בתאונות בעלות עוצמה שווה והתובעת טוענת כי להנחה זו לא הונח בסיס. בתצהירה כותבת התובעת כי התאונה באירלנד הייתה בעת שרכב אחר פגע ברכב שבו נסעה ומדובר היה בפגיעה מינימאלית, שבעקבותיה לא פנתה למוסד רפואי או לבדיקת רופא והמשיכה את הטיול כמתוכנן (סעיף 15). למרות זאת כפי שצוין בחוות הדעת הרישום הרפואי בו נלמד לגבי התאונה אינו בהכרח תומך בטענת התובעת. ד"ר נועה איינמן, שראתה את התובעת ביום 4.8.05 כותבת (כפי שמצוטט בחוות דעת המומחה) את הדברים הבאים: "תאונת דרכים בחו"ל לפני פחות משבוע, מכה חזיתית - כאבים בבית חזה. היתה שם אצל רופא, היה טעם של דם, עדיין כאבים, כאבים בכל הגוף." (עמ' 11) מכאן, שעל פני הדברים עמדת המומחה בעניין זה אינה בלתי מבוססת כפי שנטען על ידי התובעת ולא מצאתי כי הונחה תשתית ראייתית מספקת המצדיקה סטייה מקביעת המומחה או ביטולה על ידי בית המשפט. ההנחה כי מצב התובעת צפוי להשתפר בעתיד - גם בעניין זה חלקה התובעת על עמדת המומחה וטענה כי הקביעה שקבע אינה מבוססת תוך שהיא נסמכת בין היתר על מאמר שהגישה. בעניין זה אף שמצאתי את הנחת המומחה מבוססת על ניסיון עתיר שנים המצביע על שיפור לאחר תום הליכים משפטיים, איני סבור כי ניתן להתעלם מכך שמצב התובעת כיום, כפי שניתן להתרשם ממנו, אינו פשוט ולכן הצפי לשיפור עתידי אינו נראה וודאי. משיצאה התובעת, במידה כזו או אחרת, ממסלול תעסוקתי יציב ומסודר, בין שיש לכך הצדקה ובין שאין, האפשרות לחזרתה למסלול כזה וכפועל יוצא מכך השיפור שהעריך המומחה במצבה אינה נראית ברורה מאליה ולכן מצאתי כי אין להתייחס לאפשרות זו כאפשרות שהסתברותה כה גבוהה, כפי שעולה מחוות דעת המומחה. לסיכום, נוכח האמור לעיל אני סבור כי יש לראות את התובעת כמי שסובלת מנכות שנעה בין 5% ל- 10% וזאת נוכח הספק בדבר אפשרות השיפור העתידי במצבה. הנזק התובעת מתארת בתצהירה כי עובר לתאונה סבלה מפיברומיאלגיה ומכאבים ראומטיים ונדודי שינה אך מאז התאונה החלה לסבול מקשיים בריכוז ובביצוע מטלות מנטליות פשוטות. כמו כן חלה החמרה בכאבים וירידה כללית בכושר התפקוד. לדבריה היא זקוקה לסיוע בביצוע פעולות יומיומיות פשוטות. בתצהיר מוסיפה התובעת כי פנתה לטיפול רפואי ולבדיקות שונות ומתארת את ממצאיהן. כאמור, בחודש יולי 2005 הייתה התובעת מעורבת בתאונת דרכים נוספת שאירעה באירלנד אך לטענתה מדובר בתאונה קלה שהסבה פגיעה מינימאלית. באשר למצבה כיום שבה התובעת ומפרטת מגבלות תפקודיות קשות. בין היתר הפסיקה התובעת להפעיל את הקליניקה הפרטית שניהלה וצמצמה את היקף עבודתה; בשנת 2007 עברה לעבוד בחצי משרה בעבודתה במשרד החינוך ומשנת 2008 הפסיקה לעבוד בכלל. באותה תקופה שולם לה שכר על חשבון ימי המחלה שלה. לתצהירה מצרפת התובעת תלושי שכר וטפסי דיווח למע"מ המתייחסים לשלושת החודשים 10-12/04 ומהם היא למדה על כך ששכרה החודשי עמד על 11,923 ₪ לחודש. בתצהיר מפרטת התובעת את הנזקים השונים שנגרמו לה: נזק לא ממוני - 11,882 ₪. נסיעות - 2,000 ₪. עזרת צד ג' - 30,000 ₪. הוצאות רפואיות - 26,130 ₪. הפסד השתכרות - 7 חודשים לפי 10% ושכר של 11,923 ₪ - 8,436 ₪ ולאחר מכן 39 חודשים עד מועד הגשת התצהיר לפי שכר זה ו- 5% - 23,250 ₪. באשר לנזק הכללי היא מעריכה את נזקיה בתצהיר בהתאם לפירוט שלהלן: נסיעות לעתיד - 5,000 ₪. עזרת צד ג' לעתיד - 30,000 ₪. אבדן כושר השתכרות לפי תחשיב שנערך - 92,409 ₪ (המבוסס על 5% והשכר האמור). הוצאות רפואיות לעתיד - 10,000 ₪. עוד צורפו לתצהיר מסמכים שונים ובהם קבלות על סכומים ששולמו לד"ר ברג - פסיכולוג קליני; לד"ר חוה מאמו - מטפלת הוליסטית; לד"ר מנחם פורט - רופא תעסוקתי; לד"ר איב סרוסי - רופא פנימי והומאופאט; לד"ר גליה רהב - מומחית למחלות זיהומיות. בחקירה הנגדית ציינה התובעת כי לפני התאונה הייתה 'וורקוהוליק' ולא ניצלה יום מחלה אחד ולכן לאחר שהפסיקה את עבודתה קיבלה שכר מלא משך שנה (עמ' 4, ש' 8-10) בעוד שהיום היא הפכה ל'שום דבר, אפס אפסים, צמודה לבעלה' (עמ' 4, ש' 12). היא הוסיפה כי היא שוחה לעיתים וכן מטופלת בהידרותרפיה במימון קופת החולים (עמ' 4, ש' 20-21). באשר לתעסוקה השיבה התובעת כי לא עבדה החל משנת 2008 (עמ' 7, ש' 16-17). למרות זאת הוצג בפני התובעת כי הייתה לה הכנסה בשנה זו אך היא הסבירה כי מדובר ככל הנראה בסכומים ששולמו לה כפדיון ימי מחלה ולכן קיבלה שכר מלא עבור העבודה בשנת 2008 (עמ' 9, ש' 18-19). היא אישרה גם כי לקוחה אחת טופלה אצלה בשנת 2008 אך לא זכרה כמה פגישות היו והאם היו מטופלים נוספים (עמ' 10, ש' 6-7). מתוך מסמכים שהוגשו עם תום שמיעת הראיות עולה כי הכנסת התובעת בשנים 2006-2007-2008 היו: בשנת 2006 - ההכנסה ממשכרות הייתה 112,023 ₪ ומהעבודה כעצמאית - 2,677 ₪; בשנת 2007 - ההכנסה ממשכורת 119,814 ₪ ומעסק לא נרשמה הכנסה; בשנת 2008 - ההכנסה ממשכורת - 83,111 ₪ ומעסק - 1,705 ₪ (ת/6 - ת/8). בסיכומיה טוענת התובעת כי יש לפסוק לה פיצוי עבור הפסדי השכר בעבר תוך התייחסות לכך שלא הייתה יכולה לעבוד. עוד היא מבקשת פיצוי עבור הפסד מלא בשנים 2009-2010. בכל הנוגע לעתיד מבוקש שהתחשיב יערך על בסיס נכות גבוהה מזו שנקבעה על ידי המומחה - הן בשל הטענות שהועלו כלפי הקביעה שקבע והן בשל כך שמצבה חמור בהרבה. בנוסף מבקשת התובעת להשיב לה את ההוצאות שהוציאה וכן לפסוק לה עזרה בהתעלם מכך שבעלה מסייע לה וזאת בהתחשב בכך שהבעל חולה במחלה קשה. הנתבעים מזכירים כי חרף מצבה הקשה של התובעת הנכות הנובעת מהתאונה עומדת על 5% בלבד. הם מפנים לתשובותיו של פרופ' פרס בחקירתו לכך שצפוי עוד שיפור במצב התובעת עם תום ההליכים ולכן הם סבורים כי לא ניתן לזקוף את הפסקת עבודתה של התובעת לחובת התאונה. באשר לטענת התובעת להפסד השתכרות טוענים הנתבעים כי טענה זו לא הוכחה. לא הובאו נתונים היכולים ללמד על השכר לפני התאונה (בשנת 2003 או בשנת 2004) וכל שהובא הם נתונים חלקיים ובהם תלושי שכר בודדים ודו"חות מע"מ מהם ניתן ללמוד לכל היותר על המחזור אך לא על ההכנסות. עמדת הנתבעים היא כי לא הוכח קיומו של הפסד עד עתה ומכל מקום אין מקום לפסוק פיצוי לעתיד נוכח גילה של התובעת. באשר לקבלות טוענים הנתבעים כי חלקן נוגע להליך מקביל המתנהל בתביעה על פי פוליסה. הנתבעים אף מבקשים כי ינוכו סכומים המשולמים מחברת הביטוח הראל, המבטחת את התובעת בביטוח סיעודי ומשלמת עבור תרופות, וכן את קצבת הנכות הכללית שמשולמת לתובעת. לאחר בחינת טענות הצדדים אני פוסק לתובעת פיצוי לפי הפירוט שלהלן: כאב וסבל - אף שהתובעת צמצמה את הדרישה בתצהיר לסכום נמוך יותר מצאתי כי יש לפסוק לה סכום הקרוב למלוא הסכום אותו ניתן לפסוק למי שנקבעה לו נכות בגובה של 10% וזאת בהינתן האמור לעיל לעניין גובה הנכות ואי הנוחות שמסבה המחלה לתובעת תוך התחשבות בתרומת התאונה לאי נוחות זו. לפיכך אני פוסק לתובעת סכום של 15,000 ₪ ברכיב זה. הפסד שכר בעבר - בעניין זה מקובלת עלי טענת הנתבעים כי לא הוכח כהלכה קיומו של הפסד. לא הונחה תשתית מספקת ממנה ניתן לבסס את הכנסת התובעת עובר לתאונה ואת הפער בין ההכנסה אחריה. באשר לעבודתה כשכירה הרי שממילא שולם השכר המלא עד לסוף שנת 2008 ולכן ההפסד ככל שישנו מתייחס ל- 2009 ול- 2010 אך נתונים לגבי שנים אלה לא הוגשו. באשר לעבודה כעצמאית לא ניתן ללמוד מתוך דו"חות המע"מ החלקיים שהוגשו מה הייתה רמת ההכנסה מהעבודה כעצמאית עובר לתאונה ולכן לא ניתן להעריך את ההפסד שאכן נגרם לתובעת מהפסקת העבודה כעצמאית. קושי זה מתעצם גם לנוכח השאלה עד כמה ניתן לזקוף לחובת התאונה את הפסקת העבודה כעצמאית. בהיעדר נתונים ולמרות האמור לעיל מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי המבוסס על ההנחה שההפסד החודשי הממוצע עומד על 400 ₪ (ממוצע זה משקף הפסד נמוך יותר בחלק מהזמן והפסד גבוה יותר בשנים 2009 - 2010) ולהעמיד את הפיצוי על סכום של כ- 27,000 ₪ במעוגל. גריעה מכושר ההשתכרות - בהתחשב בכך שנכותה של התובעת הוערכה על ידי המומחה ב- 5% ואף אם אניח כי שעורה גבוה יותר ויכול להגיע ל- 10% בשל כך שלא ניתן להעריך בוודאות כי מצבה ישתפר הרי שגם כאן בהיעדר נתונים קיים קושי בהערכת הנזק. בהינתן הקושי אני פוסק לתובעת פיצוי בסכום של 42,000 ₪ המשקף הפסד חודשי של 750 ₪ כהפסד הנובע מהתאונה. עזרת הזולת - בהתחשב בנכות ובטיבה אני פוסק פיצוי בסכום של 10,000 ₪ לעבר ולעתיד. הוצאות רפואיות - מקובלת עלי טענת הנתבעים כי אין להביא בחשבון את הסכומים ששולמו לד"ר פורט ולד"ר רהב וכי יש לבחון האם אכן מוצדקת הוצאת הכספים שהוצאה לרופאים האחרים. בהתחשב בכל אלה אני פוסק לתובעת פיצוי חלקי עבור ההוצאות בסכום של 15,000 ₪. ניכויים - לא מצאתי כי הונחה תשתית מספקת לכך שיש לנכות את הסכומים המשולמים על ידי המוסד לביטוח לאומי ככל שמשולמים ושניתן לקשור בהכרח בינם לבין התאונה נוכח גובה הנכות שנקבעה ומחלותיה האחרות של התובעת. לסיכום אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סכום של 109,000 ₪. עוד ישלמו הנתבעים לתובעת שכר טרחת עורך דין בגובה של 13% וכן יחזירו לה את האגרה ואת הסכומים ששילמה לפרופ' פרס עבור חוות הדעת ועבור החקירה. סכומי ההוצאות יוחזרו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתם. התשלום בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי באת כוח הנתבעים. ימי הפגרה יובאו במניין הימים. נכותפיברומיאלגיה