השופט י' גרוס: כללי .1ערעור על הכרעת הדין של בית-משפט השלום (השופט ז' כספי), מיום 5.9.93, והכרעת-דין משלימה מיום 27.9.93בעניינו של המערער 2, לפיהן הורשעו המערערים בעבירה של אי-כהונת דירקטור מקרב הציבור, בהתאם להוראות הסעיפים 96ב וכב יחד עם סעיף 96יט(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג- 1983(להלן: "פקודת החברות"), ולחלופין, כלפי הרשעת המערער 2בדין, ודחיית העתירה להשית עליו עונש בלא הרשעה. לחלופין, מופנה הערעור גם לגבי מידת העונש שנגזר על המערערים: קנס בסך 000, 20ש"ח על המערערת 1וקנס בסך 000, 30ש"ח על המערער .2 .2המערערת 1(להלן: "המערערת") היא חברה שניירות הערך שלה הוצעו לציבור בראשונה על פי תשקיף שפורסם ביום 20.8.90ונרכשו בראשונה בידי הציבור ביום .27.8.90המערער 2(להלן: "המערער") שימש כדירקטור במערערת והיה בעל מניות עיקרי בה, החל מיום 28.3.91הוא משמש גם כי ושב ראש הדירקטוריון. לפי הוראות סעיף 96כב לפקודת החברות על חברה שניירות הערך שלה הוצעו לציבור בראשונה על פי תשקיף, להגיש לוועדה שהוקמה על פי סעיף 96ו לפקודה (להלן: "הוועדה") את הצעתה למינוי דירקטורים מקרב הציבור (להלן: "דמ"ץ" או "דמ"צים"), בתוך חודשיים מיום שמניותיה נרכשו בראשונה בידי הציבור. לפי הוראות סעיף 96ב לפקודת החברות יכהנו בדירקטוריון של חברה לפחות שני דמ"צים שהחברה בחרה בהם ושהוועדה אישרה שהם ממלאים אחר תנאי הכשירות הקבועים בפקודה. מאחר שמניות המערערת נרכשו בראשונה בידי הציבור ביום 27.8.90, הרי שהיה על המערערים להגיש לוועדה את הצעתם למינוי דמ"צים עד ליום .27.10.90אין חולק, כי הם לא הגישו את ההצעה במועד. התוצאה היתה, כי עד לתחילת חודש יולי 1991לא כיהנו במערערת 2דמ"צים כדרישת סעיף 96ב הנ"ל. הכרעת הדין של בית המשפט קמא .3השופט המלומד עשה מלאכתו נאמנה והוציא מתחת ידיו הכרעת-דין מעמיקה, מלומדת, מפורטת ומנומקת, הן מהבחינה העובד תית והן מהבחינה המשפטית. לפיכך, איני סבור, כי עלינו לכתוב פסק-דין מפורט נוסף בצד פסק-דינה של הערכאה הראשונה, אלא ניתן להתמקד בעיקרי הדברים, מתוך הסתפקות בקצירת האומר לגבי סוגיות שבהן מקובלים עליי נימוקיו וטעמיו של השופט הנכבד והרחבה בסוגיות שעליהן ראוי שנתעכב, בעיקר באלה הנובעות מהשינויים שהוכנסו בחוק העונשין, תשל"ז-.1977 .4אלה קביעותיו העיקריות של השופט קמא בהכרעת-דינו: (א) דחיית טענותיו המקדמיות של הסניגור המלומד לנוכח לשון החוק בעבירות אלה, קרי, כי סעיף 96ב אינו עוסק כל עיקר במינוי דמ"צים, אלא רק בכהונתם, ואילו סעיף 96כב, המטיל על החברה חובה להגיש הצעתה לוועדה בתוך חודשיים ימים, אינו כלול בהוראות החוק שבצידן קבועים העונשים על פי סעיף 96יט(א) לפקודת החברות. מכאן לטענה, כי המחדל שבאי-הגשת ההצעה לוועדה במועד אינו בבחינת עבירה כל עיקר. בסוגיה זו ציין השופט, כי לא נעלמה ממנו חוסר השלמות בניסוח שבסעיפים הללו, אך פירושו ונימוקיו להוראות אלה מקובלים עליי ואתייחס לכך בקצרה בהמשך. (ב) סיווגה של העבירה: בסוגיה זו ערך השופט המלומד ניתוח מעמיק ויסודי ביותר ובסופו הגיע לכלל מסקנה, כי לגבי המערערת אמורים הדברים בעבירה מן הסוג של אחריות מוחלטת, ואילו לגבי הדירקטורים היא בבחינת עבירה מן הסוג של אחריות קפידה. לגבי המערערת השמיע עו"ד טוניק דברים בשפה רפה, ולמעשה אין הוא קובל על אחריותה המוחלטת ועל הרשעתה בדין. טענותיו מתמקדות בשאלת אחריותו של המערער, כאשר הוא מבקש לתהות על קנקנה גם מכוח תיקון מס' 39לחוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד- 1994(להלן: "תיקון 39לחוק העונשין"), שלא היה לנגד עיני בית המשפט קמא בבואו לחרוץ את הדין, שכן תיקון זה נכנס לתוקפו רק ביום 23.8.95, היינו, לאחר מתן פסק הדין נושא הערעור. לסוגיה נכבדה זו אתייחס בהמשך. (ג) טענת המערערים, כי החברה אכן מינתה דמ"צים: טיעון זה נדחה מכל וכול. המערערים לא חלקו על כך שלא השלימו במועד את הצעדים הדרושים לשם אישור מינוים של דמ"צים על ידי פנייה לוועדה, אך טענתם היתה כי עוד לפני פרסום התשקיף לציבור כיהנו בדירקטוריון של המערערת שלושה דירקטורים חיצוניים בעלי כישורים ברורים לשמש כדמ"צים, היה ברור לכל כי הם אכן יכהנו כדמ"צים, הדבר צוין מפורשות בתשקיף ואישורו של התשקיף מטעם הדירקטוריון היווה גם מינוי של דירקטורים אלה כדמ"צים. השופט קמא בחן באורח מדוקדק את האמור בתשקיף (ת/2) והגיע למסקנה, נכונה ומוצדקת, כי אין לראות בתשקיף כל מינוי שכזה. לדעתי, אף נהפוך הוא - דווקא ההערה הברורה המתנוססת בתשקיף היא שצריכה היתה להדליק נורה אדומה בלב המערער. להבהרת העניין יש להביא את הדברים המופיעים בתשקיף זה כלשונם: "בחברה מכנים דירקטורים המשמשים כדירקטורים חיצוניים כמשמעותו של מונח זה בהוראת המפקח על הבנקים. דירקטורים אלה מוצעים לשמש גם כ'דירקטורים מקרב הציבור' כמשמעות מונח זה בפקודת החברות ומינוי זה כפוף לאישור הועדה שהוקמה מכח סעיף 96ו' לפקודת החברות. הבנק טרם פנה בבקשה לאישור הועדה למינוי הדירקטורים המוזכרים לעיל כ'דירקטורים מן הציבור'". ואילו בהמשך התשקיף סומנה כוכבית ליד שמותיהם של אותם שלושה דירקטורים והתנוססה הערת שוליים בהאי לישנא: "משמש כ'דירקטור חיצוני' כמשמעותו בהוראות המפקח על הבנקים, מוצע גם כ'דירקטור מקרב הציבור' כמשמעותו בפקודת החברות, ומינויו טעון אישור הועדה שהוקמה מכח סעיף 96ו' לפקודת החברות". נוסח זה מדבר בעד עצמו, ואין מקום לתלות בו תלי תלים של פרשנויות. ראשית ברור, שאין בכך משום מינוי אותם דירקטורים כדמ"צים; שנית - ברור, כי מצויה כאן הוראה ברורה בדבר הצורך להפנות את הצעת המינוי לוועדה וכי הדבר טרם נעשה. כאשר דירקטור דוגמת המערער מעיין בתשקיף ומבחין בהערות כאלה, עליו להבין, כי דרושה פעולה למינוי דמ"צים, ואין הוא יכול לעצום עיניו לנוכח הדברים המפורשים המופיעים כאן. לכך אחזור ואתייחס בעת הדיון בשאלת אחריותו של המערער. על כל אלה יש להוסיף, כי צודק השופט קמא במסקנתו כי מכל מקום, אפילו ניתן לראות באישור התשקיף משום בחירה של אותם דירקטורים חיצוניים לכהן כדמ"צים, אין לכך כל משמעות מבחינת הוראות החוק, שכן ודאי שאין בכך משום "מינוי" של דמ"צים הטעון אישור הוועדה, ובהיעדר מינוי אין דמ"צים מכהנים בחברה, שכן אין "דירקטור למחצה ואין דירקטור על תנאי" (ראה פרופ' י' גרוס, דירקטורים ונושאי משרה בחברה (1989) בעמ' 522). (ד) טענות ההגנה של המערער לפי סעיף 96יט(א) לפקודת החברות: סעיף זה מקנה הגנה טובה לנאשם "אם הוכיח שלא ידע ולא יכול היה לדעת מראש את דבר ההפרה, או שנקט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את ההפרה". בסוגיה זו הגיע בית המשפט קמא לכלל מסקנה, כי מחומר הראיות עולה שהמערער אמנם לא ידע על דבר ההפרה - אפילו ידע על הצורך למנות דמ"צים - אלא שהיה עליו להוכיח כי גם לא יכול היה לדעת מראש את דבר ההפרה, ובנקודה זו לא השכיל להרים את הנטל שרבץ לפיתחו. למסקנה זו הגיע השופט קמא מתוך עריכת ניתוח מפורט לגבי תפקידיו וכישוריו של דירקטור בתאגיד בנקאי, ובפרט לנוכח קביעותיו כי היעזרות במומחים אינה יכולה לבוא במקום כישורים ומיומנות של הדירקטור עצמו. המסקנה היא, כי על פי חובותיו כדירקטור מיומן לא רק שיכול היה לדעת מראש את דבר ההפרה, אלא שצריך היה לנקוט צעדים אקטיביים וסבירים משלו למניעתה. (ה) טענות הגנה נוספות של המערער: ראשית - הועלתה טענת ההגנה של "טעות בעובדה". טענה זו נדחתה מהטעם, שאין לה מקום בשעה שהדברים אמורים בעבירה מוחלטת. שנית - הושמעה טענת הגנה של טעות בדין לבר-פלילי. אף טענה זו לא נתקבלה על דעת בית המשפט וזאת הן משום הסטנדרט הגבוה הנדרש מדירקטור במעמד זה, העולה על זה הנדרש מהאדם הסביר, והן משום שבנסיבות המקרה לא היתה הצדקה כלשהי לטעות אשר כזו בשל הראיות שהובאו לפני בית המשפט, לרבות הדברים האמורים שהופיעו בתשקיף והיה עליהם כשלעצמם להעמיד את המערער על המשמר. היעדר סעיף עבירה .5כאמור, טען בא-כוחם המלומד של המערערים לפני הערכאה הראשונה, וחזר ונטען אף לפנינו, כי סעיף 96ב לפקודת החברות מדבר על כהונת שני דמ"צים לפחות, אך אינו מתייחס למינוי דמ"צים ואינו קובע מועד למינוים. ואילו סעיף 96כב, הקובע מועד של חודשיים להגשת ההצעה למינוי דמ"צים לוועדה, אינו כלול בהוראות שבגין הפרתן נקבע עונש בסעיף 96יט(א). לעניין סעיף 96ב יש לומר בפשטות, כי כלולה בו העבירה בדבר אי-כהונת שני דמ"צים לפחות; ברור כי אי-מינוים כרוך ונבלע בעבירת אי הכהונה. ואילו לגבי סעיף 96כב יש לציין, כי הוא מביא הנחיה המיועדת לסייע למנהלי החברה ומורה להם מהו המועד שבו תקיים חברה נסחרת חדשה את החובה המוטלת עליה מכוחו של סעיף 96ב. אפילו נאמר שהוראה זו אינה בת-עונשין על שום שאינה כלולה בין ההוראות המנויות בסעיף העונשין, הוא סעיף 96יט(א), אין בכך כדי לחלץ את המערערים מציפורניה של העבירה שבסעיף 96ב. על פי סעיף 96ב חייבים לכהן שני דמ"צים בחברה, ומשאין הוראה זו מתמלאת יש בכך משום עבירה. בא סעיף 96כב כהוראת עזר ומאפשר למנהלים לבצע את חובתם זו בתוך פרק זמן מסוים. ודאי שאין כל מקום לראות בכך מתן ארכה למנהלים למלא אחר הוראה זו של כהונת דירקטורים בתוך פרק זמן בלתי מוגבל, ויש לפרש את החוק כפשוטו, בחינת "דיברה תורה בלשון בני אדם". לפיכך, אין בידי לאמץ טיעון זה חרף שנינותו. סיווגה של העבירה .6השופט המלומד הגיע לכלל מסקנה, כי לגבי המערערת אמורים הדברים בעבירה המטילה אחריות מוחלטת ולגבי המערער - אחריות קפידה. למסקנה זו הגיע לאחר פסיעה מקיפה על תלמי הספרות המשפטית, בעיקר ספרו של פרופ' ש"ז פלר (יסודות בדיני עונשין) והפסיקה (ד"נ 11/65 [1], בעמ' 74; ע"פ 222/78 [2] בעמ' 571; ע"פ 768/80 [3], בעמ' 361; ד"נ 12/81 [4], בעמ' 658; ע"פ 3027/90 [5], בעמ' 385). לאחר מכן בחן וניתח את הוראות הסעיפים 96ב ו-96יט, על פי המבחנים שהותוו בספרות ובפסיקה האמורות, והגיע למסקנתו הנ"ל. דרך ניתוח זו, על נימוקיה וטעמיה, מקובלת עליי וניתן לאמץ את הנימוקים הללו ואת המסקנות העולות מהם בלא צורך לחזור על הדברים. השאלה הצריכה בחינה היא, אם תיקון 39לחוק העונשין עשוי להביאנו לכלל מסקנה שונה, כטענת המערער. .7יש להקדים ולומר, כי בא-כוח המערערים אינו חולק על הדעה, כי לגבי המערערת אכן מדובר בעבירה המטילה אחריות מוחלטת. טענתו של עו"ד טוניק מתמקדת במערער. לפי טיעונו, שהועלה לפנינו בכתב ובעל פה במשנה סדורה וערוכה, אין מדובר לגביו בעבירה הקובעת אחריות קפידה, אלא בעבירה הדורשת הוכחתו של יסוד נפשי. לדבריו, יש סיוע וחיזוק לטיעון זה בתיקון 39הנ"ל. טענתו העיקרית של בא-כוח המערערים היא, כי המגמה המסתמנת בדיני העונשין היא העברת הדגש בעת בחינת אחריות הנאשם מהמעשה הפלילי כשלעצמו לבחינה רחבה יותר, שנועדה לעמוד גם על מידת האשם של מבצע המעשה. כמו-כן אין לפי טיעון זה להטיל חבות בעונשין בגין התנהגות בלבד, בלא שתלווה במחשבה פלילית או בלא יסוד אחר המצביע על פגם שבהתנהגות. בלא מרכיב נפשי סובייקטיבי אין מתגבשת עבירה פלילית. אם נחדד טיעון זה הרי שמשמעותו היא כי יש להעלות על נס את חיוניותה של המחשבה הפלילית, באשר בלעדיה אין מקום להרשעה בפלילים. בהקשר זה ראוי להביא כלשונו את סעיף 22שבתיקון 39לחוק העונשין הדן בסוגיה זו: "(א) אדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות; ואולם אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. (ב) לא ישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה". למעשה, גם עו"ד טוניק גורס כי תיקון זה מביא לכלל גיבוש את העקרונות הכלליים של המשפט הפלילי, כפי שהועלו לפניו בספרות ובפסיקה, כאשר הטלת אחריות קפידה בלא הוכחת יסוד נפשי היא בבחינת חריג לדיני העונשין. לטענתו, ההוראות שבסעיף 96יט(א) היוצרות את ההגנה של אי-ידיעה ונקיטת אמצעים סבירים מורות, כשלעצמן, כי הסעיף אינו בא להטיל אחריות מוחלטת. ואולם בצדק נאמר בהכרעת הדין נושא הערעור, כי מתוך ניתוח דבריו של פרופ' פלר והפסיקה בפרשות שפירא (ע"פ 768/80 [3] וד"נ 12/81 [4] הנ"ל) וחברת מודיעים (ע"פ 3027/90 [5] הנ"ל) עולה, כי לגבי החברה המערערת מדובר באחריות מוחלטת, ואילו לגבי המערער, נושא המשרה הבכיר בחברה, קיימת אחריות קפידה המעבירה על שכמו את הנטל להוכחת ההגנה המוקנית לו בחוק. עצם ביצוע העבירה בידי התאגיד תנאי מספיק הוא לאחריות נושא המשרה, אלא אם כן הוכח כי לא היה מודע לביצועה או שנקט אמצעים סבירים למניעתה (השווה דברי השופט ברק בע"פ 3027/90 [5] הנ"ל, בעמ' 387). טוען עו"ד טוניק, כי לכל היותר מדובר כאן בהעברת נטלים, אך עניין הנטל אינו הופך עבירה למוחלטת. ואולם משלא עלה בידי הנאשם להוכיח נטל זה שהועבר אליו, התוצאה היא, כי יימצא חייב בדינו. האם הוראת סעיף 22הכלולה בתיקון מס' 39לחוק העונשין הביאה בכנפיה שינויים בדוקטרינה זו? לטענת בא-כוח המערערים, נקבע עתה העיקרון שלפיו נדרשת הוכחת היסוד הנפשי בעבירה פלילית, כאשר הטלת אחריות קפידה מצריכה נקיטת לשון מפורשת מצד המחוקק, ואילו לגבי עבירות שנחקקו בטרם בא לעולם תיקון זה, תוטל אחריות קפידה רק אם נקבע בדין שאינן טענות מחשבה פלילית או רשלנות. מאחר שבסעיף 96יט(א) או בהוראות כל דין אחר אין קביעה לפיה העבירה לפי סעיף 96ב או 96כב אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות, ואף בהלכה הפסוקה לא נקבע כך, אזי אין לראות בעבירה זו עבירה הקובעת אחריות קפידה. דעתי היא, כי יש לאמץ טיעון זה של הסניגור המלומד ולקבוע כי לנוכח תיקון 39לחוק העונשין אין לראות בעבירה דנן עבירה המטילה אחריות קפידה. הסעיף עצמו אינו קובע כך ואין ניתן אף לומר, כי אפשר להחיל על עבירה זו את הסיפא לסעיף 22(א) לתיקון .39כדי שתוטל אחריות קפידה לגבי העבירה בה עסקינן, אשר נחקקה עובר לחקיקת תיקון 39, הכרח הוא כי "נקבע בדין" שאין היא טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. על פי הסיפא לסעיף 22(א), כפי שתוקן, הרי ש"בדין" - לרבות בהלכה פסוקה. ואולם עובר לתיקון 39לא נפסקה כל הלכה המורה כי אכן העבירה בה עסקינן עבירה של אחריות קפידה היא. אמנם, כפי שכבר נאמר, ניתוחו של השופט המלומד לעניין סיווגה של העבירה נכון הוא והיה מקום לסווגה כעבירה המכילה אחריות קפידה על פי כל אמות המידה שהוצבו בפסיקה בסוגיה זו, כפי שפורטו בהכרעת הדין נושא הערעור, אך מכך לא ניתן עדיין להסיק קיומה של הלכה פסוקה לגבי עבירה זו. יש לצאת אפוא מנקודת מוצא שלפיה אין הדברים אמורים באחריות קפידה ולפיכך להמשיך ולבחון אם אמנם שינוי זה שהביא תיקון 39בכנפיו עשוי להתיר את המערער מכבלי הרשעתו. לאחר שהפכתי והפכתי בחומר הראיות והעדויות שהובאו לפני בית המשפט קמא הגעתי לכלל מסקנה, כי גם אם אין מדובר בעבירה הכרוכה באחריות קפידה, גם אז אין די בכך לסייע למערער להימלט מהרשעתו. איני יכול להסכים להשקפתו ולטענתו של עו"ד טוניק, כי לא הוכחו כוונה או מחשבה פלילית מצד המערער כנדרש לגבי העבירה לנוכח השינוי האמור. כפי שיפורט בהמשך, בעת ניתוח טענות ההגנה של המערער, הרי שמדובר במקרה זה לפחות בעצימת עיניים המגעת עד כדי הוכחת היסוד הנפשי הנדרש ביחס לעבירה זו. תחולת ההגנה שבסעיף 96יט(א) לפקודת החברות .8כדי שתוכח ההגנה המוקנית לנאשם בסעיף זה, שומה היה על המערער להוכיח קיומם של אחד משני אלה: (א) כי לא ידע, או שלא יכול היה לדעת מראש, את דבר ההפרה; (ב) כי נקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את ההפרה. כאמור, הגיע השופט הנכבד לכלל מסקנה, כי המערער לא ידע על דבר ההפרה. אך בכך לא סגי, שכן היה עליו גם להראות כי לא יכול היה לדעת מראש את דבר ההפרה. מסקנתי היא, כי מתוך הראיות שהובאו לפני בית המשפט, ובייחוד לנוכח הדברים שהופיעו בתשקיף, כפי שכבר צוטטו לעיל, אין לומר כי המערער לא ידע על דבר ההפרה, ויש לקבוע כי לפחות עצם את עיניו במידה כזו שיש בה כדי הוכחת היסוד הנפשי לגביו. כאשר המערער, שהוא דירקטור מנוסה ובעל כישורים, מעיין בתשקיף כזה ומבחין בהערות האמורות, הרי שאין הוא יכול להרשות לעצמו לעצום את עיניו, לשבת בחיבוק ידיים ולא לנקוט פעולה כלשהי לגבי מינוי הדמ"צים ושיגור ההצעה לוועדה לגבי מינוים. בכך רואה אני, כפי שנאמר לעיל, לפחות משום עצימת עיניים אם לא יותר מכך ובכך, ניתן לראות גם הוכחת היסוד הנפשי הנדרש. בא-כוח המערער טוען, כי לא היה מתפקידו של המערער לטפל בהליכים הטכניים של הגשת בקשות לאישור דמ"צים בוועדה, ומדגיש, כי אף אחד מהגופים המבקרים את פעילות החברה והדירקטוריון, כפי שהם מוגדרים בחוזר המפקח על הבנקים (ס/8), לא העיר את תשומת לב חברי הדירקטוריון לכך שהופרה הוראה כלשהי בדבר אופן מינוי הדמ"צים. עו"ד טוניק ממשיך וטוען, כי הלכה שלפיה תוטל על כל דירקטור החובה לבדוק ביצועה של כל פעולה טכנית - וכי הסתמכות על מומחים בעלי מוניטין בתחומם אינה יכולה להיחשב כנקיטת אמצעים סבירים למניעת ההפרה - עלולה לגרום להשבתת המשק והחברות הציבוריות, להביא לכך ששום אדם בר-דעת לא ייאות לשמש כדירקטור, ואין היא סבירה כלל בהתחשב בנורמות הראויות לפעילות דירקטור בתאגיד בנקאי. אמת הדבר, שאין לצפות שדירקטור יהיה בקי בכל התחומים, לרבות התחום המשפטי, אך יש לצפות שלא יתחמק ממילוי חובותיו בישיבה בחיבוק ידיים ובהמתנה שהמומחים יבואו אליו, בפרט במקרים שבהם עליו לפקוח עין ולעמוד על המשמר. במקרה דנן, כאשר ברורה החשיבות שבמינוי דמ"צים לגבי חברה כזו, קשה לקבל את טענת המערער, גם כאשר אנשי מפתח אחרים בחברה מנסים לתמוך בה, כי ניתן היה לחשוב באופן סביר שהדירקטורים החיצוניים מתמנים כדמ"צים וכי בכך מתמלאת החובה לגבי מינוי דמ"צים, כאשר התשקיף מדבר בשפה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי דירקטורים אלה מוצעים לשמש כדמ"צים וכי מינוים כפוף לאישור הוועדה, והבנק טרם פנה בכל בקשה לוועדה לשם אישורם. לשם הבנת הערות כאלה ועמידה על משמעותן, אין צורך במומחיות יתרה או בתחכום יתר, שהרי מדובר בלשון ברורה המובנת לכל אדם, גם אם אינו דירקטור מנוסה ובעל כישורים בתאגיד בנקאי. לצורך מסקנה זו אין למעשה צורך לקבוע את גובה הרף הנדרש לכישוריו של אדם לשמש כדירקטור בחברה, ודי בעובדות האמורות כפשוטן. לעניין זה יפים גם דברי השופט קמא ביחס לתפקיד הדירקטור, לאמור: "הרף הזה אינו צריך להיראות גבוה מדי, שאם לא כן ייפגעו התפקוד התקין והרמה המצופה של הדירקטוריון, כאמור, והוא לא יוכל לעמוד במשימות הנחיית זרועות הניהול וקיום פיקוח ובקרה נאותה עליהם ועל התאגיד הבנקאי. מובן הוא כי על הדירקטוריון להיעזר בבעלי התפקיד השונים בתאגיד ומחוצה לו ורשאי הוא להיעזר גם במומחים בתחומים שונים, בין בפעילותו השוטפת ובין לצרכים מיוחדים. אלא שההעזרות בכל אלה, אינה יכולה לבוא במקום כישורים ומיומנות של הדירקטורים עצמם, ובודאי שאיננה יכולה להגיע עד כדי הסתמכות עיוורת על אותם גורמים, יהיו מומחים ככל שיהיו" (עמ' 71להכרעת הדין). ובהמשך מובאים דברי המערער: "אני לא בדקתי אם הם מונו כדמ"צים ולא היה מתפקידי לבדוק, המומחים שלי לא אמרו לי שאני צריך לבדוק. המומחים שלי צריכים לפנות אלי ולא אני אליהם, בשביל זה אני משלם להם כסף" (עמ' 33לפרוטוקול). ואולם, מה לנו רף גבוה או נמוך יותר ומה לנו טיעונים לגבי מומחיותו הראויה של דירקטור בתחומים רבים, כגון בנקאות, מינהל, חשבונאות, משפט ועוד וכיו"ב או רק בחלקם, בשעה שדי לבחון ולבדוק מקרה זה לפי נסיבותיו שלו. כאמור המערער לא היה רשאי לעצום את עיניו, לישב בחיבוק ידיים ולא לעשות מאומה, בשעה שברור לעין כול, גם למי שכישוריו דלים הם, כי הצעדים הדרושים לגבי מינוי דמ"צים טרם נעשו, כפי שנכתב ברורות בתשקיף, ושומה עליו לפעול ולדרוש שהדבר יבוצע. כאשר הוא בוחר בחוסר מעש על רקע שכזה, לא זו בלבד שאין כאן שמץ הוכחה כי נקט את כל האמצעים הסבירים למניעת ההפרה, אלא להפך, יש בדבר כדי להצביע על כך שאכן ידע וצפה את ההפרה, אך העדיף לעצום את עיניו בהמתנה למומחים שיסייעו לו לפענח את החידה שפיתרונה גלוי וידוע. בהקשר זה יש לציין, כי המערער אישר בעדותו את דבר ידיעתו לגבי חובת מינוי הדמ"צים באומרו: "גם בתשקיף ידעתי שצריך למנות דמ"צים" (עמ' 28) ובהוסיפו כי "אני תמיד קורא את המסמכים לפני שאני חותם עליהם, אותו דבר לגבי התשקיף" (עמ' 28). .9מוסיף המערער וטוען, כי היתה במקרה זה הפליה ברורה בשעה שהתביעה בחרה להעמיד לדין דווקא אותו, ונמנעה מעשות כן ביחס ליו"ר הדירקטוריון בתקופה הרלוואנטית, עו"ד גבע, שהוא בר-סמכא הן בתחום עריכת הדין והן בתחום הבנקאות, וביחס לדירקטורים אחרים. אף טענה זו אינה יכולה לחלץ את המערער מן המיצר. אם עבר את העבירה המיוחסת לו, הרי בעצם העובדה שניתן היה לייחסה גם לדירקטורים נוספים אין כדי להשמיט את הבסיס מתחת להרשעתו. בצדק טוענת כנגדו באת-כוח המשיבה, כי התביעה שקלה את המצב מתוך שיקולים ענייניים והעדיפה שלא להביא להליכים ממושכים על ידי העמדה לדין של דירקטורים רבים. בסופו של דבר החליטה להעמיד לדין את המערער שהוא בעל המניות העיקרי בחברה. ודאי שאין כל פסול בשיקולים אלה, ואפילו היה נופל פגם כלשהו בהפעלת שיקול-דעתה של התביעה, אין בכך כדי להביא לזיכויו של המערער מהעבירה שביצע. על כל אלה יש לחזור על דברי השופט קמא כי המערער היה "הרוח החיה בתאגיד". הגנת טעות .10בסוגיה זו העלה המערער טענת טעות בעובדה, בצד הטענה של טעות בדין הלבר-פלילי. קביעות השופט קמא, לפיהן אין להעלות טענת הגנה זו בשעה שמדובר בעבירה מוחלטת וכי מכל מקום, לא הוכח שהדברים אמורים בטעות כנה וסבירה, חייבות לעמוד עתה במבחן מחודש לנוכח השינוי בחקיקה שהביא עמו בכנפיו תיקון 39לחוק העונשין. עובר לתיקון האמור רווחה ההלכה, כי הגנת טעות בעובדה אין כוחה יפה לגבי עבירה של אחריות מוחלטת או קפידה, שהרי טעות שכזו מתייחסת ליסוד הנפשי של העבירה שאין צורך להוכיח ושעה שמדובר בעבירה מוחלטת (השווה ע"פ 768/80 [3] הנ"ל, בעמ' 360; קדמי, על הדין בפלילים (1991, חלק א) עמ' 161). בא עתה סעיף 34יח לתיקון, שעניינו "טעות במצב דברים", ומורה בהאי לישנא: "(א) העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו. (ב) סעיף קטן (א) יחול גם על עבירת רשלנות, ובלבד שהטעות היתה סבירה, ועל עבירה של אחריות קפידה בכפוף לאמור בסעיף 22(ב)". סעיף 22(ב) מורה: "לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה". שמע מיניה - הגנת טעות בעובדה חלה מעתה גם לגבי עבירה של אחריות קפידה, אך נטל הראיה על הנאשם המעלה אותה, כי נהג בלא מחשבה פלילית ובלא רשלנות ואף עשה כל שניתן כדי למונעה. לסיכום - לא זו בלבד שהגנת הטעות יפה כוחה גם לגבי עבירה של אחריות קפידה, אלא שלפי המסקנה האמורה, שלפיה אין מדובר כאן בעבירה של אחריות קפידה, ודאי שזכאי המערער להישען על הגנה זו. לנוכח הדברים שנאמרו לעיל, ברי שלפחות רשלנות היתה כאן. ממילא יש לבחון, אם אמנם הטעות היתה סבירה וכנה כדרישת סעיף 34יח(ב) הנ"ל. עו"ד טוניק מאזכר את שנאמר בספרו של פרופ' פלר, יסודות בדיני עונשין, לעניין הסוגיה של טעות "כנה וסבירה", כי ניתן ללמוד על היותה כזו מתוך כך "שאדם מן הישוב יכול היה, בנסיבות הענין, גם הוא לטעות, ולדמות מצב דברים שלא היה קיים, במקום המצב לאמיתו (כרך ב', עמ' 525), וכי בהיעדר הוראה מיוחדת, די ביצירת ספק סביר בדבר ביצוע המעשה עקב טעות, כדי להעביר את נטל הסרת הספק על שכמה של התביעה, שכן כל ספק הוא לטובת הנאשם" (עמ' 544). הוא ממשיך וטוען, כי אותו אדם סביר "מן הישוב" מוגדר במסגרת הוראות סעיף 96לפקודת החברות הקובע: "נושא משרה יפעל ברמת מיומנות שבה היה פועל נושא משרה סביר, באותה עמדה ובאותן נסיבות". דומני, שאין לי אלא להפנות לדברים שכבר נאמרו לעיל כי גם אדם שאינו ניחן ברמת המיומנות ושאינו מצוי בעמדה הבכירה של המערער, חייב היה להבין ולדעת, למקרא הדברים האמורים בתשקיף, כי חובת מינוי הדמ"צים טרם מולאה וכי שומה עליו לוודא שהדבר ייעשה ולא להסתפק בחוסר מעש ובכך שיועציו יטרחו ויסדירו זאת. מדובר, בסופו של דבר, בעניינים בסיסיים ומובנים. העובדה, שגם דירקטורים אחרים ניסו לנער חוצנם מאחריות זו אין בה כדי לחלץ את המערער מהרשעתו בדין. המסקנה היא, כי לא הוכחה כל הגנת טעות, כשם שלא עלה בידי המערער להראות כי נקט אמצעים הדרושים למניעתה של העבירה. לחיזוק הטענה של הגנת הטעות מבקש בא-כוח המערער להיתלות בחוזר של המפקח על הבנקים (ת/6), ממנו עולה כי היתה אי-בהירות מסוימת בסוגיה של דירקטורים חיצוניים לעומת דמ"צים. לא זו בלבד שהדבר אינו מסייע למערער לנוכח הדברים הברורים והמפורשים שהופיעו בתשקיף, אלא שמתברר, כי גם לאחר קבלת חוזר זה לא מיהר המערער לפעול למינוי הדמ"צים ולהעברת הנושא לוועדה, אלא המתין בחוסר מעשה פרק זמן שאינו מבוטל. זוטי דברים .11הגנה נוספת שהועלתה בראשונה בערעור, ואשר הורתה בתיקון 39לחוק העונשין, נשענת על סעיף 34יז של התיקון, שלפיו "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". אין בידי לאמץ טענה זו. אין צורך להעמיק בענייננו חקר בסוגיה של "זוטי דברים". הדברים אמורים בהגנה שנטל הוכחתה רובץ על הנאשם, והסייג שהוכנס בתיקון 39לחוק העונשין נובע מכך שהחוק אינו עוסק בזוטות - de minimas .Non curat lex אין לקבוע מסגרת נוקשה לסוג המקרים שייכללו בתחום זה, מקרים שיש לבודקם לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי. הדברים אמורים רק במקרים שבהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המובן (ראה דברי ההסבר להצעת החוק, ה"ח 2098, מיום 6.1.92; ספרו של פרופ' פלר, דיני עונשין, (חלק א') עמ' 57-58, וכן מאמרה של ד"ר מ' גור-אריה, על הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), משפטים כ"ד (תשנ"ד) עמ' 69-70). העבירה שבוצעה במקרה דנן אינה "מעשה קל ערך", כשם שאין ספק כי האינטרס הציבורי דורש הקפדה יתרה במילוי החובה של מינוי דמ"צים, כאשר המטרה היא להגן על הציבור המשקיע במניות החברה הציבורית. בצדק טענה באת-כוח המדינה, כי יש לראות בדמ"צים מעין "כלבי שמירה" של בעלי המניות מן הציבור. אי-אפשר לראות בעבירה זו עניין טכני בלבד, כפי שמבקש לראות זאת הסניגור המלומד, אלא הפרת חובה ברורה הרובצת לפיתחו של אדם במעמדו של המערער, ויש להבהיר לו ולאחרים במעמדו ובתפקידו כי יש להקפיד הקפדה יתרה על מילוי חובה זו בדקדקנות. .12מכל האמור עולה, כי העבירה שיוחסה למערערים הוכחה כדבעי; טענות ההגנה שבפיהם אין בהן כדי לסייע להם, ומכאן המסקנה כי הרשעתם בדין היתה. עונש בלא הרשעה .13באורח חלופי נטען, כי בנסיבות המקרה היתה הצדקה להיעתר לבקשת המערער שלא להרשיעו בדין ולהסתפק בהטלת מבחן בלא הרשעה. לא אחת נפסק, כי אין לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש אימתי ישתמש בית המשפט בסמכותו להטיל מבחן בלא הרשעה. המחוקק קבע בפקודת המבחן תנאים כלליים שונים, אשר על בית המשפט להביאם בחשבון בבואו לשקול סוגיה זו, והם נסיבות העניין ובכללן אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו ומצבו השכלי, טיב העבירה שעבר וכל נסיבה מקילה אחרת. עוד מצינו, כי יש להשתמש באמצעי זה של מבחן בלא הרשעה רק בנסיבות יוצאות דופן, כאשר הכלל הוא שיש להרשיע בגיר שנמצא אשם. נסיבות אלה מתקיימות מקום שבו אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה (ע"פ 419/92 [6]; ע"פ 535/89 [7]; ר"ע 432/85 [8] תקדין כרך 85(3) 737; רע"פ 4737/94 [9], החלטה מיום 5.12.94). במקרה שלפנינו שקל השופט הנכבד את כל השיקולים הראויים בסוגיה זו, ונימוקיו ומסקנותיו מקובלים עליי. מחד גיסא, תובע האינטרס הציבורי הקפדה מרובה בתחומי האחריות של דירקטורים החייבים לעמוד על המשמר ולמלא את חובות הפיקוח המוטלות עליהם; המחשת החשיבות הרבה הכרוכה בכך צריכה להיעשות על ידי הרשעה בדין. מאידך גיסא, לא שוכנע השופט קמא כי נזקו של המערער בעקבות הרשעתו בדין ינחית עליו "מכה אנושה העלולה לנתק את אפשרויות הפעילות העיסקית שלו בתחומי הבנקאות", מה גם שאין בהרשעה שכזו משום רישום פלילי כמשמעותו בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-.1981 בחנתי את העניין בחינה נוספת לנוכח הטענות שהעלה עו"ד טוניק לפנינו ואף מסקנתי היא, כי לא עלה בידו להצביע על יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי למערער מהרשעתו בדין לבין חומרת העבירה. לפיכך אין מקום להתערב גם בסוגיה זו. חומרת העונש .14לבסוף, טוען המערער, כמפלט אחרון בטיעוניו, כי מכל פנים החמיר בית המשפט קמא יתר על המידה בעונשים שגזר על המערערים בהטילו עליהם "קנסות כספיים כבדים באופן חורג וקיצוני ממה שהתחייב בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה". לנוכח הדברים שנאמרו לגבי העבירה שבה הורשעו המערערים, אין לומר כי הקנסות שהושתו על המערערים חורגים מהמידה הראויה באורח המצדיק התערבות ערכאת הערעורים. המחוקק מצא לנכון לקבוע עונש של קנס בלבד בגין עבירה זו, אך בד בבד גם נקבע כי ניתן להטיל קנסות בגין כל יום שבו נמשכת העבירה. במקרה זה נמשכה העבירה עת רבה, ולפיכך הקנסות שהוטלו בסופו של דבר על המערערים שיעורם נמוך יחסית לקנס המרבי שבית המשפט מוסמך לגזור עליהם. סוף דבר .15אם תישמע דעתי, דינו של ערעור זה על כל חלקיו להידחות. השופט י' בן-שלמה: אני מסכים. השופטת מ' רובינשטיין: אני מסכימה עם חוות-דעתו הממצה והמאלפת של אב"ד חברי, השופט י' גרוס ומצטרפת לדעתו. סיכום: לפיכך הוחלט לדחות את הערעור על כל חלקיו. דיני חברותאחריות קפידהדירקטור