1. המשיב דחה את תביעת המערער להכיר בו כבעל זכויות על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב], בקשר עם מצבו הנפשי. על כך הגיש המערער ערעור לוועדת הערעור הפועלת מכוח החוק הנ"ל ליד בית-משפט השלום בירושלים (ע"נ 24/06). הוועדה דחתה את ערעור המערער (פסק-דין מיום 4.5.09 שניתן על-ידי כב' השופט (בדימ') ע' קמא, ד"ר א' שמחה ועו"ד א' עפרון). מכאן הערעור דנן. 2. המערער התגייס למשטרת ישראל בשנת 1987 ובמשך 18 שנה שרת בתפקידים שונים. בשנים 1990-1994 שרת המערער בתפקיד חבלן בשטחי יהודה ושומרון. במסגרת תפקידו זה טיפל בפיגועי חבלה ונחשף למראות קשים. בשנים 1994-1998 שרת המערער בתפקיד חוקר תאונות דרכים במחוז יש"ע, וגם במסגרת מילוי תפקידו זה הוא נחשף למראות קשים שכללו גופות של קרבנות התאונות וכד'. משנת 1998 פעל המערער כחוקר, לרבות חוקר פח"ע במחוז יש"ע. בשלב זה של שרותו חש המערער כי הוא סובל מעצבנות ומרגישויות שונות. לאחר שהמערער פנה לייעוץ מקצועי, הוא הופנה לוועדה רפואית מטעם המשטרה, אשר החליטה על שחרורו מהשירות בשל בעיות נפשיות. שירותו של המערער הסתיים ביום 1.11.05. 3. טענת המערער היא, כי הוא סובל מתסמונת בתר חבלתית (PTSD) (להלן - "התסמונת"), שנגרמה במהלך שירותו ועקב שירותו. בטענתו זו הסתמך המערער, בין היתר, על חוות-דעת רפואית שניתנה ביום 20.5.05 על-ידי ד"ר דורון עמנואל, אליו פנה המערער באופן פרטי עוד בטרם שוחרר משרותו במשטרה. ד"ר עמנואל, מומחה בפסיכיאטריה, הגיע למסקנה חד-משמעית לפיה המערער סובל "מתסמונת קלינית דיכאונית עם סממנים רבים של תסמונת פוסט טראומטית כרונית". בין היתר ציין ד"ר עמנואל, כי הסימפטומטולוגיה כוללת זיכרונות ומראות חודרניים בתדירות גבוהה; הפרעה בשינה; מצבים רבים של מתח, חרדה ואי-שקט פסיכומוטורי עם תגובות פיזיולוגיות מופרזות; הפרעות פסיכו-סומאטיות של מערכת העיכול; אבדן שמחת חיים, סימפטומים דיכאוניים לרבות פסימיזם, חוסר יוזמה וריקנות פנימית; צורך בסביבה שקטה והימנעות ממצבי לחץ; קשיים בריכוז; פגיעה ביחסים בין אישיים ובתפקוד מיני; פגיעה בתפקוד הכללי וביכולת לעבוד, ועוד. בחוות-דעתו זו תולה המומחה את היווצרות הפגימה האמורה בנסיבות הקשורות בתפקידיו של המערער במשטרה: חשיפה למראות והשתתפות בפעילות שכרוכה בעומס רגשי ונפשי. מדובר במראות של גופות מרוטשות ובפעילות שכללה חיכוך מתמשך עם פושעים ומחבלים. הביטויים הנלווים של התסמונת החלו להופיע בשנתיים-שלוש האחרונות של השירות. 4. המשיב דחה את תביעת המערער בהסתמכו על חוות-דעת מומחה מטעמו, פרופ' רוברטו מסטר, אשר סבר שאין עדות לקיום התסמונות ואין קשר בין מצבו הנפשי של המערער (דיכאון) לבין תנאי השירות במשטרה. המערער מצידו הצטייד בחוות-דעתם המשותפת של המומחה בפסיכיאטריה ד"ר חיים קנובלר ושל הפסיכולוג הקליני יורם בן-יהודה. בחוות-דעת זו נקבע, שהמערער סובל "מהפרעה בתר חבלתית קשה ומתמשכת בעקבות חשיפתו במסגרת עבודתו המשטרתית למראות זוועה מצטברים של גופות רבות, במצבים קשים, וזאת ללא שהוכן לכך וללא שנעשתה עבודה מונעת לאחר החשיפה". המומחים מזכירים גם אירוע שאירע בעת שירותו הסדיר של המערער בצה"ל במלחמת "שלום הגליל", בגדרו נחשף המערער למות מפקדו הישיר ולמותם של עמיתים נוספים. על פי חוות הדעת, באירוע זה מצויים "שורשי" התסמונת. לדעת המומחים, לתסמונת נילווה גם דיכאון אשר עוצמתו פחותה מעוצמת התסמונת ואשר הוא תופעת לוואי של התסמונת. פרופ' מסטר הגיש חוות-דעת נוספת, בתגובה לחוות-דעתם של המומחים מטעם המערער, ובה חזר על עמדתו הראשונית. פרופ' מסטר מדגיש, כי האירוע הנזכר לעיל, שהתרחש, לכאורה, במהלך השירות הצבאי, לא הוזכר במסמכים קודמים והמערער לא מסר עליו קודם לכן למטפליו השונים (לרבות ד"ר עמנואל). לשיטת פרופ' מסטר, במקרה דנן לא מתקיים קריטריון מרכזי הנחוץ לשם אבחון התסמונת, והוא, קיומו של "אירוע טראומטי חריג קיצוני". פרופ' מסטר גורס, כי המערער שירת "בתנאים רגילים לתפקידו", והתמיד למלא תפקידיו במשך שנים רבות מאד, ברמה גבוהה, כשהוא זוכה להערכה ולתעודות הצטיינות, מה שמוכיח כי השירות לא גרם לדיכאון ממנו הוא סובל. 5. כאמור, וועדת הערעור דחתה את ערעור המערער. מסקנת הוועדה הנכבדה הייתה, כי לא הוכח שהמערער חווה אירוע טראומטי במהלך שירותו במשטרה, אותו ניתן לקשור למצבו הנפשי. אכן, הוועדה הייתה מודעת לכך שפעילותו של המערער במשטרה התאפיינה בחשיפה לאירועים קשים, אך זאת כחלק משגרת העבודה, ולא הוכח דחק נפשי שיש בו כדי לבסס קשר סיבתי בין השירות לבין הנזק. הוועדה סיכמה עמדתה בנושא האמור באמרה שהמקרים אותם תיאר המערער, שהתרחשו בעת שמילא את תפקידיו במסגרת המשטרה, הם "מקרים קשים מאד", אך אין לראות בהם טראומה "משום שהמערער המשיך לטפל במקרים כאלה שנים רבות", ועובדה זו מצביעה על "חוסנו הנפשי" ועל יכולתו להתמודד עם אירועים שכאלה (סעיף 60 לפסק הדין). הוועדה הדגישה, כי לא עלה בידי המערער להוכיח, כי במסגרת השירות במשטרה הוא חווה "אירוע מסוים שיש לראותו כטראומה" (סעיף 64 לפסק הדין). בכך אימצה הוועדה את עמדת פרופ' מסטר, שאף נחקר על חוות-דעתו. יודגש, כי הוועדה אמנם דחתה את טענת המערער, לפיה כתוצאה מתנאי שירותו במשטרה או בשירות הצבאי הוא סובל מהתסמונת (סעיף 61 לפסק הדין), אך אין בפסק-דינה קביעה מפורשת בשאלה, האם המערער אכן סובל מהתסמונת, אם לאו (כדעתו של פרופ' מסטר, השולל קיומה של התסמונת אצל המערער ותולה את בעיותיו במצב דכאוני שאינו נובע מהשירות). 6. נראה, כי יהיה נכון לפתוח את הדיון בערעור שלפנינו בנקודה אחרונה זו, שעניינה קביעת מצבו של המערער, האם הוא אכן סובל מהתסמונת. עמדתו של פרופ' מסטר, השוללת את קיום התסמונת אצל המערער, אינה נובעת מהעדר סימפטומטולוגיה, אלא מהעדרה של טראומה, של אירוע חריג לשגרת עבודתו של המערער, שאליה ניתן לקשור את מצבו הרפואי. כך, למשל, כאשר פרופ' מסטר נשאל לגבי סימפטומים של פלאש-בקים אצל המערער, הוא משיב שעניין זה אינו מוכיח קיומה של טראומה ובמקרה של המערער "לא קרתה לו טראומה כי עסק בעבודתו, לא היה אירוע טראומה חריג" (עמ' 18, ש' 9-13 לפרוטוקול הוועדה), אך אין הוא שולל קיומו של הסימפטום האמור. פרופ' מסטר אישר, שגם אם קיימים אצל המערער סימפטומים המעידים על כך שהמערער סובל מהתסמונת, הרי שעל-מנת שייקבע קיומה, יש לאתר טראומה, שאם לא כן הסימפטומים ייקשרו לבעיה אחרת (עמ' 19, ש' 23-25 לפרוטוקול הוועדה). פרופ' מסטר אישר במפורש שאצל המערער קיימים תסמינים שיכולים לנבוע מהתסמונת (עמ' 22, ש' 16-20 לפרוטוקול הוועדה). כפי שראינו, ד"ר עמנואל, שבדק את המערער וחיווה דעתו לגביו ללא כל קשר לתביעה שהגיש המערער למשיב, מצא כי המערער סובל מהתסמונת ואף מנה בהרחבה ובפירוט את הסימפטומים המעידים על כך. כאמור, פרופ' מסטר לא שלל קיומם של סימפטומים אלה, ומסקנתו, לפיה התסמונת אינה קיימת אצל המערער, מבוססת אך ורק על כך שלא נמצא אירוע טראומטי חריג. יודגש, כי פרופ' מסטר אינו טוען שעל-פי הקריטריונים המקובלים בפסיכיאטריה מצבו של המערער אינו מתאים לאבחונו כסובל מהתסמונת. מנגד, המומחה מטעם המערער, ד"ר קנובלר, חיווה דעתו כי חשיפה מתמשכת לגופות נמצאה כ"גורם מובהק ועיקרי להתפתחות הפרעה פוסט טראומטית אצל עובדי כוחות איתור והצלה המטפלים בנפגעי אסונות", והוא מפנה בחוות דעתו למאמרים מקצועיים ולמחקרים שביססו מסקנה זו. פרופ' מסטר לא שלל במפורש את המסקנות המחקריות האמורות ולא הציג ספרות מקצועית שתתמוך בעמדתו לפיה, לשם אבחון המערער כמי שסובל מהתסמונת, אין די בהימצאות הסימפטומים המאפיינים אותה ובחשיפה הממושכת למצבים קשים וקיים הכרח לאתר אירוע חריג ומיוחד. 7. לרקע הנתונים הנ"ל נראה, כי לא היה מקום לשלול קיומה של התסמונת אצל המערער, אך ורק כיוון שלא עלה בידו להצביע על אירוע טראומטי מוגדר, נקודתי וחריג לעבודתו. לפנינו אדם שנראה כי אין מחלוקת בין המומחים שמתקיימים בו סימפטומים רבים המעידים על כך שהוא סובל מהתסמונת. בנוסף, קיים הסבר רפואי סביר לקיומו של קשר סיבתי בין השירות לבין הופעת התסמונת, והעיקר - אין כל הסבר חלופי שיכול להסביר את השינוי במצבו הנפשי של המערער בשנתיים-שלוש האחרונות לשירותו במשטרה (כדוגמת אירוע חריג במשפחה, מעורבות בתאונה קשה וכו'). הנתון היחיד שהיה לפני הוועדה, שעל יסודו נשללה עמדת המערער, הייתה טענת פרופ' מסטר, כי בהעדר אירוע טראומטי חריג לא ניתן לקבוע כי התסמונת קיימת אצל המערער. נראה, כי לרקע מכלול הנתונים אין בכוחה של עמדה זו, כשלעצמה, להטות את הכף: ראשית, העמדה הנגדית נתמכה בספרות מקצועית, שהמומחה מטעם המשיב לא חלק עליה במפורש ולא הציג ספרות מקצועית שעל יסודה ניתן להגיע למסקנה אחרת. שנית, הוועדה קבעה, כעובדה, ששירותו של המערער אכן היה רצוף אירועים קשים ביותר. איננו רואים להשוות את עבודת המערער לעבודת רופא מנתח, כפי שעשה פרופ' מסטר, במובן זה ששני התפקידים כרוכים בחשיפה למראות קשים, שהופכים לשגרה ואינם יכולים להיחשב לאירועים טראומטיים. הוועדה לא הסתייגה מטענת המערער לפיה לא עבר הכשרה מתאימה (סעיף 61 לפסק הדין). בכך שונה מצבו מזה של רופא, לדוגמא, שעובר מסלול הכשרה ממושך המכין אותו להתמודדויות הקשות הכרוכות במילוי תפקידו. לפנינו מי שללא כל הכשרה מיוחדת (ואין טענה כי הכשרה כזו ניתנה) הוצב לתפקידים שחייבו אותו להתמודד עם מראות קשים ולהימצא במצבים הגורמים למתח נפשי ורגשי. חוסר יכולתו להצביע על אירוע מסוים כאירוע הטראומטי שאליו ניתן לקשור את הופעת התסמונת אינה צריכה לעמוד לו לרועץ, כאשר עלה בידי המערער להצביע על שורת אירועים קשים ביותר אותם חווה במהלך שירותו במשטרה. במצב כזה, כאשר בפועל אכן ניתן לאבחן את המערער כסובל מהתסמונת, וכאשר מדובר במי שבמהלך שירותו נחשף למצבים חריגים ללא הכשרה מוקדמת, קיימים מספיק נתונים שעל יסודם ניתן להגיע למסקנה מסתברת בדבר קיומו של קשר סיבתי בין השירות לבין התסמונת ממנה סובל המערער. נדגיש: לטעמנו עלה בידי המערער להוכיח שהוא סובל מהתסמונת, וכאשר לכך מצרפים את העובדות הקשורות לאופי שירותו, המסקנה הסבירה יותר היא שהתסמונת נובעת מהשירות. הצורך באיתור אירוע טראומטי חריג אינו יכול להטות את הכף; לא ניתן להתייחס לחוויות שעברו על המערער במהלך עבודתו כאל "שגרה". הקשר הסיבתי בין חוויות כאלה - אצל בעלי תפקידים בכוחות הביטחון והצלה - לבין התסמונת, מעוגן בספרות מקצועית שהוצגה מטעם המערער ולא נסתרה. 8. הערעור מתקבל. החלטת הוועדה מבוטלת. נפסק כי קיים קשר סיבתי בין שירותו של המערער במשטרת ישראל לבין תסמונת הדחק הבתר-חבלתי ממנה הוא סובל. המשיב ישא בהוצאות המשפט של המערער בשתי הערכאות, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסכום כולל של 25,000 ש"ח ובתוספת מע"מ כדין. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, י' בטבת תש"ע (27 בדצמבר 2009), בהעדר הצדדים. צבי זילברטל, סגן נשיא גילה כנפי-שטייניץ, שופטת רפאל יעקובי, שופט התחום הנפשירפואהדיכאון