לפני תיקון 39 לחוק העונשין, קבעה הפסיקה שדנה בעבירת ההריגה, כי די להוכיח שהנאשם היה מודע לאפשרות כי התנהגותו תגרום לקורבן חבלה גופנית ממשית, ואין הכרח להוכיח כי הנאשם היה מודע לאפשרות של גרימת מוות דווקא. הרציונל לגישה פרשנית זו, היה נעוץ בהשקפה לפיה תכלית עבירת ההריגה אינה רק הגנה על החיים, אלא גם הגנה על בטחון הזולת ועל שלמות הגוף. הדעה הרווחת בפסיקה היא, כי מאז חקיקתו של תיקון 39 לחוק העונשין, שיכלולה של עבירת הריגה מותנה, בין היתר, בקיום מודעות לאפשרות שהמעשה יגרום למותו של הקורבן, ושוב אין להסתפק בקיום מודעות לאפשרות שהקורבן יספוג חבלה גופנית. עם זאת ציין בית המשפט כי קיומה של מודעות לאפשרות גרימתה של חבלה חמורה עשוי, בדרך כלל, להקים חזקת מודעות גם לאפשרות של גרימת מוות. עוד צוין כי האפשרות שחבלה חמורה עלולה אף לסכן את חייו של הקורבן נלמדת מניסיון החיים והנטל לסתור את החזקה, כי היה מודע לאפשרות שהקורבן ימות כתוצאה ממעשהו, רובץ על שכמו של מבצע המעשה החבלני, תוך היותו מודע לאפשרות שמעשהו יסב לקורבן חבלה גופנית חמורה ואם אין עולה בידו לסתור את החזקה, למצער כדי הקמת בסיס לספק בדבר תחולתה עליו, מן הדין להרשיעו בעבירת הריגה. מהו תיקון 39 לחוק העונשין בפועל ? להלן הנוסח הקודם של עבירת ההריגה בחוק העונשין: 298. "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו- מאסר עשרים שנים". 299. "מחדל אסור העולה כדי התרשלות פושעת במילוי חובה, בין יש עימו כוונה לגרום מוות או חבלת גוף ובין שאין עימו כוונה כזאת". הנוסח האמור של סעיף 298 לחוק העונשין נותר על כנו, אולם סעיף 299 לחוק בוטל במסגרת תיקון 43 לחוק העונשין. עם ביטולו של הסעיף, בוטל העיגון בלשון החוק, לפרשנות לפיה די במודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת חבלה גופנית. יתרה מזאת, במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין, נקבע בסעיף 20(א) לחוק, כי מחשבה פלילית היא מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנימנים עם פרטי העבירה. מלשונו של סעיף זה עולה, איפוא, כי המודעות הנדרשת במסגרת עבירות של מחשבה פלילית, היא מודעות לאפשרות של גרימת התוצאה כפי שהיא מופיעה בהגדרת העבירה. מאז הוחק תיקון 39 לחוק העונשין עלתה בפסיקת בתי המשפט בארץ שאלת טיבה של המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירות ההריגה לפי סעיף 298 לחוק. הדיעה השלטת כיום הינה כי במסגרת עבירת ההריגה, אין להסתפק בהוכחת מודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת חבלה גופנית ממשית, ויש להוכיח כי הנאשם היה מודע לאפשרות של גרימת המוות, היא התוצאה הכלולה בהגדרת העבירה. יש הסבורים כי חקיקת סעיף 20(א) לחוק העונשין וביטול סעיף 299 לחוק, אכן שינו את המצב המשפטי ששרר בעבר, באופן שכיום נדרשת מודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית. בהתחשב בכך, שאלה מורכבת היא עד כמה ניתן להיעזר בקביעת קיומה של המודעות לתוצאה הקטלנית, תוך הישענות על חזקה ראייתית-עובדתית, המושתתת על הוכחת מודעות הנאשם לאפשרות של גרימת חבלה גופנית. בית המשפט ציין בפסיקתו כי החזקה, לפיה מודעות לאפשרות גרימת חבלה מקימה בדרך כלל חזקת מודעות לגרימת המוות, עלולה לטשטש את השינוי שחל בנוגע ליסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה. בית המשפט פסק כי בנסיבות רגילות, לשם בחינת המודעות לתוצאה הקטלנית, ניתן לעשות שימוש ראייתי בחזקת המודעות, לפיה חזקה כי אדם מודע לרכיבי היסוד העובדתי של העבירה אותה ביצע, ובכלל זה אף חזקה כי היה מודע לאפשרות של גרימת התוצאה הטבעית העשויה לצמוח מהתנהגותו. כך, כאשר אדם מתנהג התנהגות פוגענית מן הסוג שיש בו באופן אובייקטיבי כדי לגרום למות קורבנו, תוך שהוא מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה, רשאים אנו להניח בהעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית. סיכום עם תיקון 39 לחוק העונשין נתחולל שינוי בהגדרת היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הריגה. עד לתיקון לא נדרשה התביעה להוכיח אלא שהנאשם היה מודע לאפשרות כי הקורבן ישא בחבלה גופנית ממשית, ואילו לאחר התיקון שוב אין די בכך. עתה נדרש כי הנאשם יהא מודע לאפשרות כי מעשהו יגרום למותו של הקורבן. משפט פליליחוק העונשין