אמנת ורשה תוחמת את המקרים עליהם היא חלה בסעיפים 17-19. במקרים האמורים שם, לא ניתן לתבוע מכח עילה הקבועה בדין פנימי אלא רק מכח האמנה. הסעיפים כוללים מקרה של השמדה, אבדן או היזק לרכוש תוך כדי ההובלה האוירית וכן לגבי מוות או נזק לנוסעים או לרכוש מחמת איחור בתובלה האוירית, בהתאמה. בבש"א 5998/01 (ת.א 2154/00) ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' קופת חולים כללית (טרם פורסם), קבע כב' השופט יעקב צבן, בסעיף 8 להחלטה, כדלהלן: פרק 3 לאמנת ורשה דן באחריות המוטלת על המוביל האוירי. סעיפים 19-17 מקימים אחריות זו, שאינה ניתנת להתנאה, ומטרתם לכלול רק את הסיכונים האופייניים לתובלה אווירית. לפיכך, אין האמנה קובעת תחולה בלעדית על היחסים בין נוסע למוביל אווירי; עובדות ונסיבות שלא נכנסות בגדר סעיפי האמנה, נידונות לפי החוק הפנימי של כל מדינה ומדינה. וכך נאמר בהמשך ההחלטה, בסעיף 17, כדלהלן: הפרוטוקולים מועידת ורשה מצביעים על כך שמנסחי האמנה לא התכוונו לכלול במונח 'איחור' מקרים בהם לא בוצע חוזה התובלה. קיימת אבחנה ברורה בין מקרים של איחור בתובלה - המוסדרים באמנה - לבין מקרים של אי-ביצוע חוזה התובלה - הנשלטים על-ידי הדין המקומי. תביעות נגד חברות תעופהתעופהאמנת ורשהאמנה בינלאומית