בית המשפט העליון הבהיר כי מדיניות הענישה בעבירות מין במשפחה הינה להחמיר בענישה כדי להוקיע את מבצעי העבירה ולהבהיר את הסלידה ממעשיהם. עוד צוין כי הגיעה עת ובתי-המשפט יתנו דעתם לעונש המירבי שהמחוקק הורה עליו בחוק העונשין ויתאימו לאמור בחוק עונשים שהם גוזרים. בכל הנוגע למידת העונש הראוי פסק בית המשפט העליון כאשר דן בגזר דין שענינו בנאשם שהורשע בביצוע עבירות מין סדרתיות במשפחה כי מבין מטרותיה של הענישה - החינוך, השיקום, ההרתעה הכללית והאישית, התגמול וההוקעה, שעניינם הוא השגת הצדק. התגמול נועד לשקף את היחס הראוי בין חומרת העבירה לבין חומרת העונש, ואת הוקעתה של החברה את מעשה העבירה וסלידתה ממנו. היחס הראוי, המשקף גם עמדה מוסרית המכירה בקדושת חייו ושלמות גופו של האדם כערך, מחייב התייחסות של בית-המשפט בשלב גזירת-הדין לריבוי מעשי האינוס שבוצעו במספר בני-אדם. התייחסות כזו עשויה להוביל למסקנה, כי העונש המירבי הקבוע לעבירה של אינוס איננו הולם מעשי אינוס רבים כלפי מספר אנשים, במיוחד כאשר מעשי האינוס מבוצעים במשפחה. נפסק כי פסיקת עונשים מירביים יש בה משום מסר ברור וחד משמעי כי מעשה גילוי העריות הוא מעשה אסור הראוי לגינוי מוחלט, המהווה עבירה פלילית שעונשה בצידה. מסר זה דרוש הוא לקרבן העבירה הזקוק ל"אישור מן החוק" כי אין הוא "אשם" בביצוע מעשים אסורים שנעשו בו. הענישה דרושה גם ליתר המעורבים בענין, שאר בני המשפחה והעברין עצמו, כדי להעמיד דברים באורם הנכון, על משמעותם העובדתית, המוסרית והחוקית, של מעשים אשר בשום פנים ואופן אין להבליג על ביצועם. משפט פליליעבירות מין