בקשה לקצבת נכות עקב תאונת דרכים: רקע עובדתי: ביום 24/7/96 נפגעה הנפגעת בתאונת דרכים, עת נהגה ברכב שהיה מבוטח אצל הנתבעות (להלן: "התאונה"). כתוצאה מן התאונה הגישה הנפגעת בקשה לקבלת קצבת נכות כללית מן התובע (המוסד לביטוח לאומי - להלן: "התובע" או "מל"ל"). הוועדה הרפואית של המל"ל מיום 21/11/07, קבעה לנפגעת את אחוזי הנכות הבאים: אפילפסיה 80%, ליקוי נפשי 30%, ליקוי אורטופדי 20%, בלוטת התריס 20% ואישרה את תשלום הגמלה לנפגעת. התובע שילם לנפגעת סך של 321,606.57 ₪ (קצבת נכות כללית + קצבת נכות מהוונת מיום 1/7/03). ביום 23/7/03 הגיש התובע, בפני בית משפט זה, את תביעתו בסדר דין מקוצר, בה הוא טוען כי על-פי ההסכם הקיים בין התובע לנתבעת, ובהיות הנפגעת "נהגת" בעת התאונה, על הנתבעות להשיב לתובע 55% מסכום הגמלאות ששילם לנפגעת, קרי: 176,883.61 ₪. בהתחשב בטענות הצדדים קבעתי כי הצדדים יגישו סיכומיהם בשאלה האם הנכות נשוא התובענה נובעת מן התאונה, דהיינו, בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכויות שנקבעו על ידי המל"ל. להלן אביא את טענות הצדדים בסיכומיהם: טענות התובע בסיכומיו התובע והנתבעות חתמו על הסכם לפיו התחייבו הנתבעות לשפות את התובע באותם מקרים בהם הוא שילם גמלאות בגין תאונת דרכים (להלן: "ההסכם" או "החוזה"), ואשר בהם האחריות לפיצוי הנפגעים בגין אותה תאונה מוטלת על הנתבעות מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). על כן, טוען התובע כי בעילת התביעה הקיימת לו כלפי הנתבעות היא עילת תביעה חוזית עצמאית, העומדת במנותק מההליכים שבין החברה המבטחת לבין הנפגע, ואינה תלויה במאפיינים הפרטיים של כל מקרה ומקרה. התובע מציין כי התביעה שהגישה הנפגעת נגד הנתבעות הסתיימה בפסק דין, ת.א. (מחוזי ת"א) 1027/99, פנינה שטרית נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (ניתן על ידי כב' השופטת ציפורה ברון ביום 27/8/01), אשר בו נקבע כי נכותה של הנפגעת עומדת על 50% נכות, זאת בהסתמך על חוות דעת מומחים שמונו מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה והפסיכיאטריה. בית המשפט קבע בפסק הדין כי קיים קשר ישיר בין תאונת הדרכים לבין הנכות שנקבעה לנפגעת. התובע מציין כי קביעות אלו מחייבות את הנתבעות כפלוגתא פסוקה, בהיותן צד לתביעה שהגישה הנתבעת. בעניין הנכות האורטופדית (20%) והנכות בבלטות התריס (20%), אשר לגביהן טוענות הנתבעות להעדר קשר סיבתי בינן לבין התאונה. טוען התובע כי נכויות אלו מגיעות יחד לנכות משוקללת של כ-36%. נכות אשר אף לגישתן של הנתבעות, נראה כי אלמלא התאונה שאירעה לנפגעת, היא לא הייתה עוברת את סף הזכאות לקבלת גמלת נכות כללית, לפי סעיף 208(א) לחוק הביטוח הלאומי, [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן" "חוק הביטוח הלאומי"). על-פי ההסכם, זכות השיפוי של התובע מותנית בשני תנאים, והם: (1) תשלום הגמלה לנפגע על-פי חוק הביטוח הלאומי, (2) אחריותה של חברת הביטוח לפצות את הנפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש ברכב. בהתקיים התנאים הללו מופעל מנגנון תשלום אוטומטי בלתי תלוי. מנגד, זוכה חברת הביטוח להנחה בדמות השיעור המופחת הקבוע בהסכם. לטענת התובע, שני התנאים מתקיימים במקרה דנן, וזאת לאור תשלום הגמלאות עלידי התובע לנפגעת, ולאור אחריות הנתבעות לפצות את הנפגעת בשל תאונת הדרכים. התובע טוען כי תכליתו של ההסכם הוא למנוע דיון בשאלת הקשר הסיבתי. טענה זו נכונה, במקרה דנן, בפרט לאור העובדה כי קיימת קביעה פוזיטיבית של הוועדה הרפואית של המל"ל בדבר גובה הנכות והקשר הסיבתי שבין התאונה לבין נכותה של הנפגעת. התובע סובר כי בהתקיים שני התנאים שעל לפי ההסכם, על הנתבעות לשלם את מלוא הגמלאות שמשולמות לנפגע וגם את אלו שלגביהן לא נקבע קשר סיבתי. לטענת התובע, הפסיקה קבעה כי בעניין ההסכם החוזי הקיים בין המל"ל לחברות הביטוח, קביעותיהם של רופאי המל"ל גוברות על קביעותיהם של המומחים הרפואיים שמונו מטעם בית המשפט בתביעה נגד הנפגע. זאת, הן בשאלת הקשר הסיבתי והן בעניין גובה הנכות. במקרה הספציפי הנדון בפנינו, אין מחלוקת על כך שהתאונה גרמה לנכות הנוירולוגית והנכות הפסיכיאטרית מהם סובלת הנפגעת, לגביהן גוברות קביעות הוועדה הרפואית של המל"ל. גם לעניין שאלת גובה הנכות, טוען התובע כי בנוגע לאלו גוברת קביעת הוועדה הרפואית של המל"ל, ודי במסמכים שהוגשו עד כה כדי להוכיח זאת. לגבי הנכות האורטופדית והנכות בבלוטת התריס, מתקיים ספק האם ישנו קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לנכויות. בעניין נכויות אלו, טוען התובע, כי הוא זכאי להוכיח את הקשר הסיבתי בינן לבין התאונה, בין השאר באמצעות הגשת חוות דעת רפואית מטעמו. שאם לא כן, כיוון שהנתבעות מכחישות את הקשר הסיבתי, וככל שמדובר בנכות כללית שבה על-פי חוק הביטוח הלאומי הוועדות הרפואיות אינן מחוייבות לבדוק את הקשר הסיבתי, לא יוכל התובע להוכיח את תביעתו. כן, טוען התובע, כי טענותיהן של הנתבעות לפיהן התובע מנוע מלהוכיח טענתו זאת אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה שהצטברה במשך השנים לפיה התביעות לנכות כללית שבהן על-פי חוק הביטוח הלאומי הוועדות הרפואיות של המל"ל לא בודקות קשר סיבתי ולמל"ל הזכות להגיש חוות דעת רפואיות וראיות אחרות להוכחת תביעתו. אשר על כן, מבקש התובע כי בית המשפט יאפשר לו לטעון את טענותיו ולהוכיח את תביעתו מקום בו הוועדות הרפואיות אינן מתייחסות לשאלת הקשר הסיבתי אף באמצעות הגשת חוות דעת רפואית. טענות הנתבעות בסיכומיהן לטענת הנתבעות, בתי המשפט הכריעו כי נדרש קיומו של קשר סיבתי בין הנכויות שקבע המל"ל לבין התאונה. כן קובעת הפסיקה כי הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי מוטל על המל"ל. על כן סוברות הנתבעות כי יש לדחות את טענת התובע לפיה אין כל צורך בקביעת הקשר הסיבתי. בתי המשפט חלוקים בשאלה כיצד יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי לתאונה. לפי אחת הגישות מקום בו נדרשו רופאי המל"ל במפורש לשאלת הקשר הסיבתי, לא נדרשת הגשת חוות דעת נפרדת לעניין שאלת הקשר הסיבתי. כאשר קביעתם של מומחי המל"ל חסרה מאוד, עד כי ניתן לומר שהעיקר חסר בה, יש לאפשר הבאתה של חוות דעת רפואית לצורך הוכחת הקשר הסיבתי. מגישה נוספת עולה כי אין להסתמך על קביעות הוועדה הרפואית של המל"ל לצורך קביעת הקשר הסיבתי. במקרה דנן, אין בפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות התייחסות ממשית לשאלת הקשר הסיבתי. הנתבעות מוסיפות כי הפסיקה אף קבעה שבהעדר התייחסות הוועדות הרפואיות של התובע לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לנכויות הנטענות יוכח קיומו של קשר סיבתי באמצעות חוות דעתם של המומחים הרפואיים שמונו מטעמו של בית המשפט. לטענת הנתבעות, התובע, בסיכומיו, אינו טוען כי הוועדות הרפואיות של המל"ל קבעו את הקשר הסיבתי בין הנכויות השונות לתאונה. התובע נשען על קונסטרוקציה המתבססת מחד, על קביעותיהם של המומחים הרפואיים מטיעם בית המשפט באשר לשאלת קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעות לתאונה ומאידך, מתבססת על קביעות הוועדות הרפואיות של המל"ל באשר לגובה הנכויות הרפואיות. המל"ל מבקש כי תינתן לו אפשרות להגיש חוות דעת רפואית מטעמו, לצורך הוכחת קיומו של קשר סיבתי בין הנכויות הנטענות לתאונה. הנתבעות מציינות כי במסגרת ההליך המשפטי שניהלה הנפגעת נגד הנתבעות בית המשפט לא קבע נכויות בתחומי בלוטת התריס והאורטופדיה, אלא רק בתחומי הנוירולוגיה והפסיכיאטריה. אשר על כן, יש לטענתה, להפריד את הדיון בין שני סוגי נכויות אלה. בעניין הנכות האורטופדית והנכות בלוטת התריס - הנתבעות מתנגדות להגשת חוות דעת רפואיות מטעם התובע בשלב זה של הדיון, שכן, תביעתו של התובע הוגשה בסדר דין מקוצר והתבססה כולה על קביעות הוועדה הרפואית של המל"ל. אילו רצה בכך, היה על התובע להגיש חוות דעת מטעמו יחד עם הגשת התביעה לבית המשפט, על דרישות תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. בעניין הנכות הנוירולוגית והנכות הפסיכיאטרית - יש מקום ליחס רק חלק מנכויות אלו לתאונה. בעניין זה, אין ספק כי הוועדות הרפואיות של המל"ל קבעו לנפגעת נכויות בשיעורים גבוהים מאלה שקבעו לה המומחים שמונו מטעם בית המשפט. אף בית המשפט המחוזי הבהיר בפסק דינו כי בעיותיה הרפואיות של הנפגעת עובר לתאונה אילצו אותה להקטין את היקף משרתה, דבר המלמד על קיום הנכויות הנטענות עוד קודם לקרות התאונה. את החלק היחסי בנכויות אלו שנגרמו לנפגעת עקב התאונה יש לקבוע בהתאם לקביעות שנתן בית המשפט המחוזי שדן בתביעת הנפגעת עצמה, בהתחשב בחוות הדעת של המומחים הרפואיים שמונו לתת חוות דעת מטעמה בתביעה זו. בעניין זה, קובעת הפסיקה כי גם במקרה בו ההבדל בין קביעות וועדת המל"ל לקביעת המומחה שמונו מטעם בית המשפט הינו רק בגובה אחוזי הנכות שנקבעו, זכותו של המל"ל לשיבוב הינה יחסית בלבד. אשר על כן, סוברות הנתבעות כי חלקה של התאונה בנכויות שנקבעו לנפגעת בוועדות הרפואיות של המל"ל עולה כדי 1/3 מכלל הנכויות, דהיינו, 50% מתוך נכות בגובה 150%, ללא שקלול דיון: חובת הנתבעות לפצות את התובע היא אך ורק בשל גמלאות שהתובע שילם לנפגעת הנובעות מתאונת הדרכים. המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לקשר הסיבתי בין התגמולים לבין תאונת הדרכים. מחד גיסא, בהעדר הוכחת הקשר הסיבתי בין הגמלאות שהתובע שילם לנפגעת לבין תאונת הדרכים גם לא הוכחה חובת הנתבעות כלפי התובע ויש לדחות את התובענה. מאידך גיסא, תכלית ההסכם בין הצדדים הוא מניעת התדיינות וחסכון במשאבים [ראה למשל והשווה דנ"א 10114/03, המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (ניתן על ידי כב' השופט ריבלין, ביום 5/1/06); ת.א. (ת"א) 42484 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (ניתן על ידי כב'ק השופטת ערקובי, ביום 5/4/06)]. כפי שמסביר כב' השופט וינוגרד ב-ת.א. (י-ם) 12191/04 המוסד לביטוח לאומי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (ניתנה על ידי כב' השופט וינוגרד, ביום 20/10/05): "ההסכם נועד לחסוך התדיינויות, אך לא נועד למתן מתנות חינם. הפיצוי על-פי ההסכם אינו אלא בגין גימלאות ששולמו לנפגע כתוצאה מתאונת דרכים (ראו סעיף 3 להסכם). ממילא לא ניתן לקרוא לתוכו פרשנות לפיה על המבטחות לשפות התובע גם בגין גימלאות "נלוות", שאינן נובעות מהתאונה עצמה. לו כך היו פנים הדברים, היה על ההסכם לנקוט לשון חד משמעית בעניין זה, אולם עיון בו לא מגלה קביעה מעין זו ולו במשמתע. לכך יש להוסיף כי ההיגיון העסקי מחייב שלא לכך הייתה כונת הצדדים." בדומה לכך קובע גם כב' השופט ברנר ב-ת.א. (ת"א 4248/05 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (ניתן על ידי כב' השופט ברנר, ביום 29/8/06) כי נדרשת הוכחתו של קשר סיבתי ברור בין התאונה לקצבאות הנכות הכללית ששולמו, שכן: "קבלת עמדתו של המוסד עלולה להביא למצבים הגובלים באבסורד, בהם רוב רובה של הנכות בגינה משולמת גימלה לנפגע כלל אינה קשורה לתאונת הדרכים בגינה מוטלת חבות על חברת הביטוח, אלא היא נובעת ממצב רפואי קודם. לשיטתו של המוסד, די בכך שהנפגע יפנה אליו בתביעה לקבלת גימלה בעקבות תאונת דרכים שהחמירה אך במעט מצב רפואי קיים, על מנת שתוטל על חברת הביטוח אחריות כוללת כלפי המוסד למצבו הרפואי של הנפגע, משל היא הייתה מבטחת של המוסד." במקרים בהם ברור על פניו כי הוועדה הרפואית לנכות כללית במל"ל קבעה קשר סיבתי בין הנכות לבין תאונת הדרכים, בית המשפט, בהתחשב בתכלית ההסכם בין הצדדים, יסמוך את ידו על קביעה זו, גם לאחוז הנכות וגם לקשר הסיבתי. אולם, הוועדה הרפואית לנכות כללית במל"ל אינה חייבת לקבוע קשר סיבתי לצורך קביעת הנכות לגמלה. אי לכך, לעתים קרובות מתעוררות מחלוקות הן לגבי הקשר הסיבתי והן לגבי דרך הוכחתו. במקרה דנן, אין ללמוד על קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין קביעת נכויות לנפגעת בוועדה הרפואית לנכות כללית במל"ל. לעומת זאת, בדיון בתיק העיקרי בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ת.א. 1027/99, קבעה כב' השופטת ציפורה ברון, על-פי חוות דעת נוירולוגית וחוות דעת פסיכיאטרית, שלנפגעת נכות משוקללת של 50% כתוצאה מתאונת הדרכים: "אני סבורה כי שני המומחים אשר נחקרו בפני נותרו איתנים בדעתם כפי שהובעה בחוות הדעת הכתובה אשר הוגשה על ידם לבית המשפט, לפיה הנכות אשר נקבעה על ידם נגרמה לתובעת עקב התאונה." (ע' 5 לפסה"ד ש' 2-4). הצדדים לא הגישו בפני את שתי חוות הדעת שבתיק העיקרי, אך מקריאת פסק הדין בתיק העיקרי עולה בבירור שהנכויות נקבעו בשל אפילפסיה ובשל ליקוי נפשי. למותר לציין, שהנתבעות היו צד לתובענה בתיק העיקרי וניתנה להן הזדמנות לחקור את המומחים [. עסקינין בהכרעה שיפוטית על-פי חוות הדעת הרפואיות כשאף הייתה לנתבעות זכות לערער על פסק הדין. בנסיבות אלו, הנני קובע שהתובע הצליח להוכיח קשר סיבתי בין קביעת הנכויות לנפגעת בוועדה לנכות כללית בשל אפילפסיה ולליקוי נפשי בין תאונת הדרכים. לעניין הנכויות שנקבעו לנפגעת בוועדה הרפואית לנכות כללית במל"ל לגבי נכות אורטופדית ולגבי נכות בשל בלוטת התריס, התובע לא הביא בפני בית המשפט כל ראיה של ממש להוכיח קשר סיבתי בין נכויות הללו לבין תאונהת הדרכים. אין ללמוד על הקשר הסיבתי, לא ממסמכי הוועדה הרפואית של המל"ל ולא מפסק הדין בתיק העיקרי. אין לקבל את הבקשה של ב"כ התובע למנות מומחים רפואיים במסגרת התובענה שבפני. יסודו של ההסכם בין הצדדים לחסוך בהתדיינות בין הצדדים ולא ליצור מעין דיון מחדש, במקביל ואף בסתירה, לדיון שהתנהל בתיק העיקרי. אכן התובע לא היה צד לתיק העיקרי. אולם, היה דיון מעמיק בנכויות הנפגעת הנובעות מהתאונה. התובע בעצמו מבקש להסתמך על קביעות בית המשפט בתיק העיקרי להוכחת הקשר הסיבתי לנכות הנפשית ולנכות הנוירולוגית של הנפגעת, וזאת בהעדר קביעת הקשר הסיבתי של הוועדה לנכות כללית במל"ל. בנסיבות העניין ובהתחשב במהות ההסכם הבא למנוע התדיינות מיותרת בין הצדדים, אין לאפשר לתובע לתפוס את החבל בשני קצותיו ולאפשר מינוי מומחים בתחום האורטופדיה או בלוטת התריס. לאור האמור, הנני קובע שהתובע הוכיח קשר סיבתי בין נכות האפילפסיה וליקוי הנפשי של הנפגעת לבין תאונת הדרכים. לעומת זאת, לעניין הנכות האורטופדית והנכות בשל בלוטת התריס שנקבעה לנפגעת בוועדה הרפואית לנכות כללית במל"ל, הנני קובע שהתובע לא הוכיח קשר סיבתי בין נכויות הללו לבין תאונת הדרכים. בוועדה הרפואית לנכות כללית במל"ל נקבע לנפגעת 150% נכות לא משוקללת (92% נכות משוקללת): 80% נכות בשל אפילפסיה, 30% נכות בשל ליקוי נפשי, 20% נכות בשל ליקוי אורטופדי ו-20% נכות בשל בלוטת התריס. כאמור, קבעתי שאין לשייך את הנכות האורטופדית או נכות בלוטת התריס של הנפגעת לתאונת הדרכים. לעומת זאת, בתיק העיקרי נקבע 50% נכות משוקללת לנפגעת עקב תאונת הדרכים. אי לכך, יש אי התאמה בין אחוזי הנכות שנקבעו לנפגעת בשל אפילפסיה וליקוי נפשי בוועדה הרפואית לנכות כללית במל"ל (110% או 86% נכות משוקללת) לבין אחוזי הנכות שנקבעו לנפגעת בשל אפילפסיה וליקוי נשפי בתיק העיקרי (50% נכות משוקללת). הלכה פסוקה היא שבתובענה על-פי ההסכם בין הצדדים, כשיש הבדל בין אחוזי הנכות שנקבעו בוועדה הרפואית במל"ל לבין אחוזי הנכות שנקבעו על-פי מומחים מטעם בית המשפט, קביעת אחוזי הנכות היא על-פי הוועדה הרפואית במל"ל. בהקשר זה אציין שבהסכם נעשה איזון להסכמת חברות הביטוח לקבל קביעת הוועדה הרפואית של המל"ל לגבי אחוזי הנכות של נפגע בתאונת דרכים. בתמורה הסכים המל"ל שהוא יהא רשאי להחזר של 55% בלבד של הגמלה ששולמה לנהג ו-80% בלבד של גמלה ששולמה לנוסע. במקרה דנן הוועדה הרפואית לנכות כללית של המל"ל קבעה 150% נכות (לא משוקללת). על-פי אחוזי הנכות הללו נקבעו סכומי הגמלה שהמל"ל תובע מהנתבעות. אולם, כפי שקבעתי, ל-40% של ה-150% נכות (לא משוקללת) של הנפגעת אין קשר סיבתי לתאונת הדרכים. במקרה שחלק מהנכויות נובעות מתאונת הדרכים וחלק מהנכויות שאינן קשורות לתאונת הדרכים, כגון במקרה דנן, הלכה פסוקה היא שיש לחייב את הנתבעות רק על-פי החלק היחסי של הנכות הנובעת מתאונת הדרכים (הלכת פרלה עמר - רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ פ"ד נז(4), 350). על אף האמור, ב"כ התובע טען שיש לחייב את הנתבעות על כל הגמלה ולא רק על החלק היחסי. לדבריו, גם אם בית המשפט יקבע שאין קשר סיבתי לתאונת הדרכים לגבי חלק מהנכות, הנכות שאינה קשורה לתאונת הדרכים נמוכה ולא היה מביא לתשלום גמלה לנפגעת. על-פי טענתו, אילולא הנכות הנובעת מתאונת הדרכים, על-פי הנכות שאינה קשורה לתאונת הדרכים, התובע כלל לא היה חייב לשלם גמלה לנפגעת. אי לכך, לטענתו, יש לחייב את הנתבעות בתשלום כל הגמלה ולא רק על-פי החלק היחסי של הנכות. טענה זו נדחתה פעם אחר פעם בפסיקה (ראה למשל ת.א. (תל-אביב-יפו) 39478/05 ביטוח לאומי-סניף ירושלים נ' כלל חברה לביטוח בע"מ - ת"א ואח' (מאגר תקדין) ורשימת פסקי הדין בו נדחתה הטענה בסעיף 5 לפסק הדין). פירוש קבלת טענת ב"כ התובע הוא, שבניגוד להסכם, הנתבעות היו חייבות לפצות את התובע על כל הסכומים ששולמו לנפגע על-פי נכויות שאינן קשורות לתאונת דרכים. לגופו של עניין, הגמלה נקבעה על-פי 150% נכות (לא משוקללת) לנפגעת. לגבי 40% של נכות זו (20% לאורטופדיה ו-20% לבלוטת התריס - לא משוקללת)אין קשר סיבתי לתאונת הדרכים. החלק היחסי של הנכות שאין לה קשר לתאונת הדרכים לסך הכל הנכות (40% של 150%) הוא 26.6%. בהקשר זה אציין, שאין לקבל את טענת הנתבעות שהן חייבות לשלם רק 1/3 מהגמלה. על-פי טענתן, בית המשפט המחוזי קבע שיש לנפגעת כתוצאה מהתאונה נכות בשיעור 50%. הגמלה שולמה על-פי 150% נכות. אי לכך, לדבריהן, החלק היחסי שלהן הוא 1/3. טענה זו בטעות יסודה. ראשית, הנתבעות ערבבו בין נכות משוקללת לבין נכות לא משוקללת. שנית, טעו הנתבעות בטענתן שיש לקבוע את אחוזי הנכות על-פי שתי חוות הדעת של בית המשפט, להבדיל מקביעת הוועדה הרפואית לנכות כללית של המל"ל. אמנם, נקבעה במל"ל נכות לנפגעת בשיעור של 150%. על-פי קביעת הוועדה הרפואית לנכות כללית של המל"ל, הנכות בשל אפילפסיה וליקוי נפשי כתוצאה מהתאונה היא 110% לא משוקללת. הוועדה הרפואית לנכות כללי במל"ל גם קבעה 40% נכות בשל נכות אורטופדית ובשל בלוטת התריס (סה"כ 150% נכות לא משוקללת - 110% + 40%). קבעתי ש-40% בשל נכות אורטופדית ובשל נכות בלוטת התריס לא הוכחה כנכות הקשורה לתאונת הדרכים. 40% של 150% הוא 26.66%. הואיל וכך, החלק היחסי של נכות הנפגעת לתאונת הדרכים הוא 73.34%. סכום הגמלה כולל היוון והצמדה בעת הגשת התובענה היה 321,606.57 ₪. החלק היחסי הוא 73.34% או 235,866.25 ₪. על-פי ההסכם, הואיל והנפגעת הייתה נהגת ברכב, על הנתבעות לפצות את התובע ב-55% של החלק היחסי או 129,726.44 ₪. לאור האמור, הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע, יחד ולחוד, סך של 129,726.40 ₪ בצירוף ריבית פיגורים על-פי ההסכם על כל סכום שלא שולם לתובע עד גובה סכום זה מיום הדרישה ועד לתשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 17.5% בתוספת מע"מ כחוק. הואיל והדיון התנהל על-פי סיכומים ללא שמיעת ראיות והואיל והתקבלו בחלקן טענות הנתבעות, אין צו להוצאות. נכותתאונת דרכיםקצבת נכות