תובענה לפיצוי בגין נזקי גוף. הצדדים חלוקים על החבות ועל הנזק. רקע 1. התובעת, מורה לשעבר, פנסיונרית ילידת 1932, תושבת תל אביב, נפלה בסביבות השעה 11 בבוקר יום 22.1.04, בלכתה ברחוב ארלוזורוב 115 בתל אביב ולטענתה נגרמו לה כתוצאה מכך נזקי גוף [להלן - "התאונה"]. אמנם הנתבעת הכחישה בראשית הדרך את עצם קרות התאונה, אך לא חזרה עוד על הכחשתה זו בסיכומיה. התובעת פונתה לחדר מיון בבית החולים איכילוב, שם אובחנו שבר של ראש רדיוס יד ימין ופריקה של מרפק יד זו. התובעת עברה ניתוח רדוקציה, בהמשך טיפולים רפואיים שונים וכן טיפולי פיסיותראפיה. 2. כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת לעניין שברפואה מטעמו אל לאור הפערים ביניהן, מינה בית המשפט את פרופ' גנאל כמומחה בתחום האורטופדיה מטעמו. בדיון הסכימו הצדדים על הגשת מלוא חוות הדעת ללא חקירת עורכיהן. לאור המימד האובייקטיבי המיוחס לחוות דעתו של מומחה בית המשפט ומבלי לפגוע בכישוריהם, מקצועיותם ויושרתם של מומחי הצדדים, מצאתי להעדיף אותה. פרופ' גנאל בדק את התובעת, עיין בחומר הרפואי ומצא כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובעת הגבלה בתנועות מרפק ימין: חסרות 20 מעלות ליישור סופי והכיפוף מוגבל ל - 120 מעלות. כן מצא כי נגרמו לה הגבלה בתנועות שורש כף יד ימין בחלק מכיווני התנועה והגבלה בתנועת סופינציה של האמה. כבר בעת הבדיקה הראו צילומי רנטגן שינויים ניווניים במפרק המרפק ופרו' גנאל חיוה דעתו כי קיים חשש להחמרה בעתיד במצבה הרפואי של התובעת, אם כי לא ניתן לצפות את קצבה ואת שיעורה. עוד מצא שהתובעת מוגבלת בתפקוד ידה הימנית לאור מגבלותיה וכי לדבריה זו ידה הדומיננטית. פרופ' גנאל העמיד את נכותה הרפואית של התובעת על 20% לפי סעיף 35 [1] ג' לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] התשט"ז - 1956, זאת בגין השינויים הניווניים שהתפתחו לאחר השבר במרפק. המחלוקות 3. לעניין החבות - המחלוקת המרכזית עוסקת בטיבו של הגורם לתאונה וליתר דיוק - האם מדובר ב"מפגע" או בסיכון בלתי סביר שהתממש בתאונה, המקים לנתבעת כלפי התובעת חובות זהירות ופיצוי בגין התרשלות. 4. עוד חלוקים הצדדים באשר למידת האשם התורם של התובעת, אם ובמידה שתימצא חבות של הנתבעת. 5. הצדדים חלוקים אף על שיעור הנזק. הראיות 6. התובעת הצהירה והעידה על נסיבות התאונה ועדותה לעניין זה, הנה עדות יחידה של בעל דין. בעלה של התובעת, העיד כי יצא עם התובעת למקום התאונה ובהצבעתה, צילם [צילום אחד] את המקום ואת המפגע הנטען. הצילום הוגש לבית המשפט כנספח "א" לתצהיר התובעת [להלן - "הצילום"]. התובעת צירפה לתצהירה צילום דיווח מד"א על פינויה באמצעות אמבולנס לבית החולים ותעודת חדר מיון מבית החולים. משני המסמכים עולה כי התובעת מסרה כי "נפלה ונחבלה במרפק ימין בשעה שמעדה" [תעודת חדר מיון] וכי מדובר באירוע של "נפילה" [דו"ח מד"א]. 7. הנתבעת לא הביאה עדים מטעמה והסתפקה בהגשת תיק מוצגים ובחקירת עדי התובעת. דיון בשאלת החבות 8. התובעת נחקרה היום על תצהירה. אמנם ניכר כי התובעת תודרכה טרם עדותה והראיה - כי החלה להסביר מבלי שנשאלה כלל בנושא זה, מדוע לא הביאה עדי ראיה נוספים [עמ' 8 למעלה], אך לא מצאתי כי בכך נשלל משקל עדותה. התובעת נחקרה ארוכות ובסך הכל השיבה תשובות מלאות וקוהרנטיות ואף הדגימה באולם בית המשפט כיצד מעדה ונפלה [עמ' 7 למטה]. התובעת העידה בכנות כי בעבר עסקה בהתעמלות וגם כיום היא מתעמלת, אלא התעמלות המתאימה לגילה. התובעת לא ניסתה להציג עצמה כשבר כלי אלא העידה בפירוט על המשך טיולים בארץ ובחו"ל, לרבות כאלו הכרוכים בצעידה והאהובים עליה [עמ' 9 - 10]. התובעת הודתה כי היא סובלת מרעד בידיה הימנית עוד טרם התאונה [עמ' 11] אם כי לטענתה, החמיר הרעד לאחר התאונה. 9. מצאתי לקבל את עדות התובעת ולקבוע לפיה כי: בבוקר התאונה צעדה מביתה ברח' אמסטרדם בתל אביב, מהלך כ - 10 דקות הליכה לסניף קופת החולים המספק טיפולים רפואיים משלימים ברח' ארלוזורוב 115 בתל אביב. התובעת השתתפה בשיעור פלדנקרייז בקופת החולים ולאחר מכן יצאה והחלה בצעידה בדרכה הקבועה ובחזרה לביתה. מסלול הצעידה היה מוכר לתובעת מביקוריה בסניף כפעמיים בחודש [עמ' 7]. התובעת צעדה זקוף ומבטה מופנה קדימה ובמסלול צעידתה, מדרכה מרוצפת באבנים צרות וארוכות בצבע בורדו, כשהיא מוצלת מלמעלה על ידי עצי פיקוס גבוהים ו"השמש לא זורחת שם". בעודה צועדת כך, בסמוך לסניף, נתקלה רגלה הימנית של התובעת בבליטה, אותה לא ראתה, היא נפלה ארצה, חשה מעין עילפון וכן חשה ש"היד לא בסדר" [עמ' 7 בהמשך]. עוברי אורח שנחלצו להרימה סייעו לה ולאחר מכן הלכו. התובעת, שהייתה באותה עת נטולת ארנק, כסף וחפצים, מיהרה לביתה אל בעלה, משם נסעו השניים לסניף זמנהוף של קופת החולים ושם לאחר בדיקה, פונתה התובעת באמצעות אמבולנס לחדר מיון של בית החולים [עמ' 8]. לעניין זה לא מצאתי חשיבות בשאלת האוטנטיות של דו"ח מד"א, שכן גם בחדר המיון דיווחה התובעת על מעידה ונפילה והרי אין חולק כי התובעת הגיעה לבית החולים באמצעות אמבולנס. אם כך אני קובעת כי התאונה התרחשה כאשר התובעת מעדה על בליטה במדרכה וכתוצאה מכך נגרמו לה נזקי גוף כמפורט בחוות דעת פרופ' גנאל. 10. כעת עולה השאלה המרכזית בתיק זה: האם הבליטה במדרכה, עליה מעדה התובעת, הינה בגדר "מפגע" או "סיכון בלתי סביר"? התובעת לא הביאה חוות דעת מומחה בטיחות לעניין זה. התובעת, כמו גם בעלה, יכולים היו למדוד את הבליטה, גובהה, היקפה, מידותיה בכלל ובפרט ביחס לאבני מרצפות המדרכה סביבה. הם לא עשו כן והסתפקו בהגשת הצילום. השאלה העובדתית אינה עוסקת אם כך במהימנות התובעת ובעלה אלא בעצם הדיות של התשתית העובדתית כפי שהביאו בפני בית המשפט. 11. עיינתי ושבתי ועיינתי בצילום. עולה ממנו כי צולם תוך הבלטה של הבליטה ומזווית צילום נמוכה, לפחות מתחת לגובה הרכבים החונים בצידה השמאלי של המדרכה. התוצאה היא כי לאור הפרספקטיבה המתקבלת מזווית זו, נראית בליטה של אבן מרצפת אדמדמה, אכן גבוהה ביחס לאבני המרצפת הסמוכות לה, אך לא ניתן להעריך את גובהה של הבליטה כאמור. לטעמי, ניתן היה להציב חפץ בעל מידות מוכרות בסמוך ולצד הבליטה, על מנת שניתן יהיה, גם בעין בלתי מזוינת ובלתי מקצועית, להעריך את גובה ושיעור הבליטה אך כזאת לא נעשה. בצידה הימני של הבליטה [מכיוון המצלם] מוטלים שברי ענפים, אך שוב, לא ניתן להעריך את מידותיהם ולא ניתן לגזור מהם יחסית, את גובה ושיעור הבליטה. לאור כל אלה, לא אוכל לקבוע את מימדי הבליטה. 12. הלכה פסוקה היא כי הדין מטיל חובות זהירות בגין סיכונים בלתי סבירים שהתממשו. בהקשר לרשויות מקומיות, אין חולק כי רשות מקומית אחראית מכוח הדין על תחזוקת הדרכים [לרבות המדרכות] שבשטחה המוניציפאלי וחבה חובת זהירות מושגית כלפי המשתמשים בהן. 13. הדיון בפסיקה מתמקד בשאלת החובה הקונקרטית וליתר דיוק, בסטנדרט ההתנהגות הנדרש מרשות מקומית בטיפולה בדרכים אלה. מקובל להבחין בין סיכונים "סבירים", "טבעיים" או "רגילים" כגון סדקים, בליטות, גלים, שיפועים והפרשי גבהים לבין סיכונים שאינם כאלה. בהקשר לסיכונים מהסוג הראשון, היינו, סיכונים סבירים נפסק כי: "רחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים. ... זוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך ש .... מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על-ידי עשרות אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו. "מצרך המוני" כזה נועד להקל על מעבר אנשים, סחורות וכלי רכב ממקום למקום, ולא להיות מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס. "גלים" שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעא פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות ....... הם פועל יוצא של עצם השימוש ההמוני בדרכים שמדובר בהם, בצרוף לארועי טבע, של הבדלי טמפרטורות, של לחות, גשם, יובש וכל כיוצא בזה. כל אלו הם מהמפורסמות שאינן צריכות ראיה. אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה, ואולם לא כל סטיה "מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים הוא מפגע. ציבור המשתמשים ער ויודע ש"יושר" כזה אינו קיים ואינו יכול להיות קיים במציאות, והוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות, לבל יינזק מ"אי-יושר" של מה בכך" [ע"א (מח - ירושלים) 4344/97, ג'ני כהן נ' עיריית רמת גן, וע"א (מח - מרכז) 1391-08-07, כפיר נ' המועצה המקומית גני תקווה, להלן - "עניין כפיר" מתוך אתר נבו]. 14. בכך אין כדי לפגוע בקביעה כי: "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה ........ הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן" [ע"א 2004/92, עירית קרית אונו נ' שחם, מתוך אתר נבו]. ואולם, גם בעניין זה, מדובר היה במכשול של ממש, שמידותיו לפי ממצאי בית המשפט, העידו עליו כי הנו בגדר "מפגע" או "סיכון בלתי סביר" , קרי, סבכה שגובהה כ - 30 ס"מ. 15. סיכונים מהסוג השני אובחנו בפסיקה כ"מפגעים" וכמטילים חובות על הרשות המקומית [ראו למשל לעניין חסר באבני ריצוף": ת.א. 10143/05 (של - חיפה) בניון נ' עיריית מגדל העמק, ת.א. 1600/04 (של - הרצליה) ברומברג נ' עיריית תל אביב, לעניין הפרשי גובה עקב סדק רציני במדרכה: ע"א 2203/00 (מח - ת.א.) הדר חברה לביטוח ועיריית פתח תקווה נ' משולם, לעניין בליטות באריחי ריצוף : ת.א. 75178/04 (של - ת.א.) ניסל נ' עיריית בני ברק, ולעניין בור בגן ציבורי : ת.א. (של - ירושלים) פנחס נ' עיריית ירושלים ות.א. (של - ת.א.) סרי נ' עיריית חולון,, כולם מתוך אתר נבו]. 16. נראה כי הפסיקה הפעילה שיקולי מדיניות ותועלת כאשר מדדה את עלות הסרת הסיכונים מול תוחלת הנזק, כמו גם את אמצעיה של הרשות המקומית ומידת הפיקוח שניתן לדרוש ממנה לאור כל אלה במניעת נזק. יישום נוסחה תועלתנית זו הביא את הפסיקה להבחין, עת קבעה את סטנדרט הזהירות הנדרש מרשות מקומית, כאמור בין סיכונים סבירים לשאינם כאלה. וכך בעניין כפיר נקבע עקרונית [ללא קשר לדחיית גרסתה העובדתית של התובעת] כי: "העירייה אינה מצווה לתור אחר בליטות או שקערוריות נקודתיות שגובהן ½1 ס"מ במדרכה (כך הוא אף שעה שהבליטות הן בגובה של ½2 ס"מ כבפרשת כהן הנ"ל). אין למצוא התרשלות (ואין לומר כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית) מצד המשיבה בשל כך שלא שלחה צבא של אנשי פיקוח מצוידים בכלי מדידה לבחון בקפידה כל מדרכה ומדרכה וכל אריח ואריח. בליטה נקודתית של ½1 ס"מ, במדרכה אינה בגדר מפגע, המצריך תיקון על אתר. דומה כי הוצאות המניעה במקרה כגון זה, עולות על תוחלת הנזק. מנגד, רשות מקומית עלולה להימצא רשלנית עת אינה נוקטת צעדים למניעת מפגע בדמותו של בור במדרכה (כפי שהיה למשל בת"א (שלום י-ם) 4542/02 פנחס נ' עיריית ירושלים, ניתן ביום 25.10.07) או בור המצוי בשביל בתוככי גן ציבורי (פרשת סרי הנ"ל). כאמור, לא זה המצב בענייננו. על כן, משלא התרשלה המשיבה, לא מוטלת עליה אחריות בעוולת הרשלנות". 17. התובעת לא הציגה בפני בית המשפט נתונים המאפשרים לו לקבוע כי הבליטה עליה מעדה, הייתה בגדר מפגע או סיכון בלתי סביר. התובעת טענה כי לאחר התאונה, תיקנה הנתבעת את המדרכה והסירה את המפגע. טענה זו נטענה בסתמיות, ללא הוכחה כלשהי ואין בה כדי ל"טעון" את עדות התובעת במה שלא היה בה מלכתחילה. הנטל הבסיסי שהוטל על התובעת, בהינתן שיטתנו המשפטית, שאינה מטילה אחריות מוחלטת בנסיבות אלה, היה להוכיח קיומו של מפגע וזאת ברמה הנדרשת בהליך אזרחי. התובעת, אישה נמרצת וחיובית כשלעצמה, לא עמדה בנטל זה. על כן, דין תביעתה להידחות. 18. בשולי הדברים, ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי הנתבעת הפרה כלפי התובעת חובה חקוקה. חובה זו הוא מצא בסעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. לא מצאתי להרחיב, מעבר לכל טעם אחר, הרי הסעיף אינו מעצב חובות קונקרטיות, אינו קובע כיצד ועל פי אילו קני מידה תבצע עירייה בנייה ותיקונים ברחובותיה, אינו מגדיר כשלעצמו מהם "מכשולים" הנזכרים בו. הטענה נדחית. 19. לסיכום, התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי הנתבעת הפרה כלפיה חובת זהירות קונקרטית. לאור אלה, אינני נדרשת לדון ביתר המחלוקות. סוף דבר : התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪ + המע"מ החל ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים. ניתנה היום, 01 באפריל, 2009, בהיעדר הצדדים. יעל הניג, שופטתבימ"ש השלום ת"א-יפו אחריות העירייה בנזיקיןרשויות מקומיות