בית המשפט ציין בפסיקתו כי במקורו לא קבע חוק ההסגרה, התשי"ד - 1954 (להלן: חוק ההסגרה) כל הגבלה על הסגרת אזרחים ישראליים למדינה מבקשת, בגין עבירות הסגרה אותן ביצעו שעה שהיו אזרחים ישראליים. השינוי חל ב- 1978. חוק ההסגרה תוקן. נקבע כי "לא יוסגר אזרח ישראלי אלא בשל עבירה שעבר לפני שהיה לאזרח ישראלי" (סעיף 1א) (להלן - החוק הקודם)). במקביל הורחבה סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל. נקבע כי הם מוסמכים לדון בגין עבירה שביצע אזרח ישראלי מחוץ לישראל. בכך אימצה מדינת ישראל את העיקרון כי באין הסגרה יש שפיטה: aut dedere aut punire. ב1999- חל שינוי נוסף בגישתה של מדינת ישראל. האיסור הכללי על הסגרת אזרחים בוטל. תחתיו נקבעה ההוראה הבאה (סעיף 1א): "(א) אדם שעבר עבירת הסגרה לפי חוק זה ובעת הגשת בקשת ההסגרה הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל, לא יוסגר אלא אם כן התקיימו שני אלה: (1) בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת; (2) המדינה המבקשת את הסגרתו התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר". על פי הסדר זה (להלן - החוק חדש) אין כל הגבלה על הסגרתו של אזרח ישראלי שאינו תושב (או על הסגרתו של תושב ישראלי שאינו אזרח) בגין עבירת הסגרה שביצע. אשר להסגרתו של אזרח ישראלי שהוא גם תושב ישראל בעת הגשת בקשת ההסגרה, נקבע כי ההסגרה הינה אפשרית ובלבד שבקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת, וזו התחייבה מראש להעבירו חזרה לישראל לריצוי עונש מאסר שיוטל עליו. החוק הקודם קבע איסור על הסגרתו של אזרח ישראלי בגין עבירה שעבר בהיותו אזרח ישראלי. החוק החדש ביטל איסור זה. תחתיו נקבע איסור על הסגרתו של אזרח ישראלי ותושב ישראל בעת הגשת בקשת ההסגרה. איסור זה לא יחול, אם בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת והמדינה המבקשת התחייבה מראש כי יוכל לשאת את עונשו בישראל. החוק החדש נכנס לתוקפו ביום פרסומו (הוא ה- 29.4.1999). תחילתו של החוק החדש - בהעדר הוראת תחילה מיוחדת - היא מיום פרסומו (סעיף 10(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח - 1948). מהו היקף תחולתו של החוק החדש? האם יש לו תחולה רטרוספקטיבית, כלומר הוא משנה לגבי העתיד את המעמד המשפטי, התכונות המשפטיות או התוצאות המשפטיות של מצבים אשר נסתיימו או של פעולות ואירועים (מעשים או מחדלים) שנעשו או שהתרחשו לפני מועד כניסתו של החוק החדש לתוקף ? או שמא תחולתו של החוק החדש היא אקטיבית, כלומר תחולתו מיידית על המצב הקיים? ואולי תחולתו של החוק החדש היא פרוספקטיבית, כלומר תחולה לגבי פעולות בעתיד או מצב שיתקיים רק בעתיד. להדגמת הבנתם של מושגים אלה - רטרוספקטיביות, אקטיביות, פרוספקטיביות - ניתן להביא את הדוגמה הבאה: חוק ישן קובע תקופת התיישנות (מהותית או דיונית) של שנתיים לביצוע עוולה. תיקון בחוק קובע תקופת התיישנות של ארבע שנים. חוק זה הוא רטרוספקטיבי, אם הוא יתפרש כך שעוולה שבוצעה לפני שלוש שנים (ולפיכך כבר התיישנה לפי החוק הישן) טרם התיישנה (שכן לא עברו ארבע השנים שנקבעו בחוק המתקן). חוק זה יהיה אקטיבי אם הוא יתפרש כך שעוולה שבוצעה לפני שנה (ושטרם התיישנה לפי החוק הישן) תתיישן בעוד שלוש שנים (כלומר, על פי התקופה הקבועה בתיקון לחוק). אם החוק המתקן יתפרש כך שהתקופה החדשה של ארבע שנים תחול רק על עוולה שתתרחש לאחר הכנסו לתוקף, נאמר שהחוק המתקן הוא פרוספקטיבי . בית המשפט ציין בפסיקתו כי כלל גדול בפרשנות חוקים הוא כי חזקה על הוראת חוק שהיא מכוונת לעתיד לבוא ולא למפרע, אלא אם-כן משתמעת הוראה למפרע במפורש או באופן ברור מן החוק ועל פי חזקה זו נוהג בית המשפט העליון. חזקה זו חלה גם בגדריו של החוק החדש. חזקה זו ניתנת לסתירה. אכן, לא פעם מוחלת חקיקה חדשה באופן רטרוספקטיבי. בכל הנוגע לחוק החדש, אין דבר בלשונו ובתכליתו (המיוחדת או הכללית) המצביע על תחולה רטרוספקטיבית של הוראותיו. תחולתו היא, איפוא, אקטיבית. הוא יחול מיד על כל הליך הסגרה תלוי ועומד שטרם הסתיים. הוא יחול ממילא על הליכי הסגר שנפתחו לאחר חקיקתו. החוק החדש מורה בין השאר, כי אזרח ישראלי ותושב ישראלי לא יוסגר, אלא אם כן המדינה המבקשת את הסגרתו התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, וזאת כמובן אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר. הדיבור "תושב" מופיע במספר חוקים. בחלק מהחוקים מוגדר ביטוי זה לצרכי אותו חוק. ביסוד ההוראה מונח הרעיון כי ל"תושב ישראל" זיקה ממשית למדינת ישראל, בה מצוי מרכז חייו, וגורלו נקשר עם גורלה. זיקה ממשית מתבטאת במכלול הקשרים (הסובייקטיביים והאובייקטיביים) עם מדינת ישראל, אשר מתוכם צומחת המסקנה כי מדינת ישראל - ולא המדינה המבקשת את הסגרתו - היא מרכז חייו של האדם. אכן, בסוגיית ההסגרה גדר הספיקות הוא לרוב אם האדם שהסגרתו נתבקשה הוא "תושב ישראלי" או שמא קשריו עם המדינה המבקשת, בה ביצע לפי הטענה את העבירות המיוחסות לו או עם מדינה שלישית, הם כה הדוקים עד כי שוב אין לומר שמרכז חייו הוא במדינת ישראל אלא באותה מדינה זרה. תושבות לצורך חוק ההסגרה נרכשת על ידי מצב נמשך. עצם הימצאותו של אזרח ישראלי מחוץ לישראל אין בה כדי לשלול את תושבותו. סטודנט ישראלי הלומד מחוץ לישראל ממשיך להיות תושב ישראל לצורך חוק ההסגרה. על רצף המצב הנמשך של שהותו של אזרח ישראלי מחוץ לישראל עשוי להיווצר מצב, שבו הזיקות עם מדינת ישראל הולכות ומתרופפות, ותחתן באות זיקות למקום החדש. התושבות הישראלית תפסק אם אותו סטודנט ישראלי סיים לימודיו והוא ממשיך להתגורר ולעבוד בארץ הזרה, בה הוא נושא אשה, בה נולדים ילדיו ובה הוא רוכש מעמד של תושב. מכלול נתונים אלה עשוי להביא לידי כך שתושבותו הישראלית תפקע אם אותו אזרח חוזר לישראל, הוא עשוי להתחיל תהליך חדש של התחברות למדינת ישראל. הוא יחדש אט אט זיקות ישנות ויצור זיקות חדשות. על רצף נמשך של זמן יבוא הרגע בו ניתן יהא לומר שהוא חזר להיות "תושב ישראלי". תהליך חזרה זה מעצם טבעו אינו קצר. הוא מחייב הצטברותם של קשרים (סובייקטיבים ואובייקטיבים) המנתקים אותו מהמדינה הזרה בה שהה והנוטעים את מרכז חייו מחדש בישראל. האם אזרח ישראלי שעזב את ישראל ואיבד את מעמדו כ"תושב ישראל" עשוי לרכוש מחדש את מעמדו כ"תושב ישראלי" אם הוא נמלט לישראל מאימת הדין הזר? התשובה הינה, כי עצם המניע של ההימלטות מאימת הדין הזר אין בו כשלעצמו כדי לשלול התפתחותם של קשרים מחודשים עם מדינת ישראל, באופן שזו הופכת מחדש למרכז חייו ואליה נמשכות עיקרי זיקותיו. עם זאת, המניע של ההימלטות מטה את הכף בעוצמה רבה לטובת זמניות וארעיות השהייה. נדרשים נתונים (סובייקטיביים ואובייקטיביים) כבדי משקל כדי להטות את הכף לטובת הזיקה הממשית ההופכת את ישראל למרכז חייו. אכן, השתלבות מחודשת, מעצם טבעה, אינה יכולה להיעשות תוך זמן קצר. יש להשתכנע כי השהות בישראל אינה זמנית בלבד בחינת "עד עבור זעם", ואינה רק מאימת הדין הזר, אלא בחירה מחודשת לקשור את גורלו עם גורלה של מדינת ישראל, תוך הפיכתה של מדינת ישראל למרכז חייו הלכה למעשה. מעצרהסגרה