מהי הגנה עצמית במשפט הפלילי ? באילו נסיבות הגנה עצמית במשפט הפלילי יכולה לשמש כסייג לאחריות פלילית ? בית המשפט פסק כי אדם הנקלע על לא עוול בכפו אל תוך מצב של צורך לעמוד על נפשו או למנוע נזק חמור מעצמו או מאלה שלשלומם הוא אחראי, מותר לו לנקוט אמצעים ראויים לשם הדיפת סכנה כזאת, גם בדרך עשיית מעשים שבדרך כלל אסורים באיסורי החוק הפלילי. הטענה בדבר "הגנה עצמית" המהווה סייג לפליליות המעשה, מעוגנת בסעיף 34י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977: "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים". סעיף 34טז' לחוק העונשין, הקובע כי "הוראות סעיפים 34י', 34יא ו-34יב לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה. בית המשפט פסק כי הכרעה בדבר קיומה של הגנה עצמית במשפט הפלילי, הכרעה קשה. בבואו של בית המשפט להחליט אם עומדת לנאשם הגנה זו, נדרש בית המשפט לאזן בין הרצון להגן על קורבנה של תקיפה, מחד, לבין אינטרס הציבור להשליט חוק וסדר, ולמנוע "חיסול חשבונות" בדרך אלימה להלן יסודות הגנה עצמית במשפט הפלילי: (1) תקיפה - מטרתה של ההגנה העצמית היא להדוף תקיפה שלא כדין, שהעמידה את המותקף או זולתו בסכנת פגיעה מוחשית. בהקשר זה, יש לדרוש כי הסתברות התממשותה של הסכנה לא תהיה ערטילאית, שאם לא כן עלולה תגובתו של המותקף לגלוש מתחום ההתנהגות עמה מוכן החוק להשלים, לתחום של התנהגות אסורה. (2) נחיצות - כדי שפעולותיו של המותקף יחסו בצלה של הגנה זו, עליו להראות כי הן היו נחוצות לשם הדיפת התוקף, שכן זוהי תכליתה של ההגנה. ישנה הבחנה בין נחיצות איכותית לנחיצות כמותית. הנחיצות הכמותית קשורה למידת הכוח שיש להפעיל נגד התוקף, והיא תידון במסגרת דרישת הסבירות. הנחיצות האיכותית עניינה בקיומן של אלטרנטיבות אחרות להדיפת התוקף מלבד שימוש בכוח כלפיו. אדם הפועל לשם הדיפת זה שבא לתקוף אותו, ממלא למעשה את תפקידן של רשויות האכיפה, ועל כן עליו להראות כי פנה לשימוש בכוח רק משנוכח כי לא ניתן היה להדוף את התוקף באמצעות שימוש בחלופות אחרות, פחות פוגעניות, כגון פנייה לרשויות השלטון או נסיגה. עם זאת, בית המשפט הדגיש בפסיקתו, כי יש לתת את הדעת למצוקה בה שרוי המתגונן במהלך התקיפה, ועל כן יש להיזהר מגלישה לפרשנות דווקנית של דרישת הנחיצות האיכותית, הואיל ופרשנות כזו עלולה לרוקן את ההגנה העצמית מתוכן. (3) מיידיות - עניינה של דרישה זו בעיתוי התממשותה של הסכנה. ההגנה העצמית תהא מופעלת רק כאשר הסכנה ממשמשת ובאה ולא לפני כן. עם זאת, אין לדרוש מהמותקף שימתין לתקיפתו ורק אז יפעל כנגד התוקף, ויש להכיר בנסיבות שבהן המותקף יבצע פעולת הגנה מוקדמת, בבחינת 'הבא להרגך השכם להורגו'. (4) דרישת הסבירות - דרישה זו מעוגנת בסעיף 34טז לחוק העונשין, ובמסגרתה יש לשקול את חומרת הסכנה שיוצר התוקף, מול מידת הכוח שהפעיל המותקף. רק משהוכח כי התקיים מתאם סביר בדרכי הפעולה של השניים, יזכה המותקף להגנת החוק. מדרישה זו נגזרת חובתו של המותקף להפסיק את השימוש בכח לאחר שנטרל את יריבו והסכנה חלפה. זהו גם קו הגבול שבין שימוש בכוח כהגנה, לבין שימוש בכוח ממניעי נקמה. דרישה זו היא אובייקטיבית במהותה, ומביאה בחשבון את האינטרסים הלגיטימיים של המותקף להגנה על חייו, גופו ורכושו. הוראת סעיף 22ב לחוק העונשין שוללת הגנה עצמית כאשר המעשה שעשה הנתקף לא היה סביר לשם מניעת הפגיעה. בגדר הסבירות נכללת גם נחיצות המעשה. כלומר, מעשה החורג מן המידה הדרושה להגנה על החיים איננו עומד בדרישת הסבירות, שכן, הוא מאבד את אופיו ההגנתי המקנה לו פטור מאחריות פלילית והופך לתקיפה שמטרתה להעניש את התוקף. מעשה "ענישה" בתגובה לתקיפה איננו סביר. עוד נפסק ע"י בית המשפט כי הסבירות במהותה נקבעת על סמך מבחן אובייקטיבי. אף מי שמבחינתו הסובייקטיבית סבר כי הוא מגן על עצמו ובמצב הפחד שבו היה שרוי המשיך לתקוף את מי שביקש ליטול את חייו והרג אותו לאחר שהסכנה חלפה, נושא באחריות למות התוקף. יחד עם זאת, מובן כי סבירות ההתנהגות נקבעת על סמך הנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה, שבגדרן נותנים את הדעת למצב הלחץ והמצוקה שבו נתון הנתקף. התנאי נוסף לקיומה של הגנה עצמית הוא כי המותקף לא הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה, תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים. מדובר בתנאי משולש, הדורש יסוד של התנהגות פסולה מצד המותקף, קשר סיבתי עובדתי בינה לבין תקיפתו, ויסוד סובייקטיבי של צפייה מראש של התפתחות הדברים. בעוד שבחינתם של יתר התנאים להגנה עצמית נעשית במועד התקיפה ממש, בחינתו של רכיב זה תעשה במבט לאחור אל הדרך שבה נקלע המתגונן למצב בו התאפשרה תקיפתו. הלכה היא כי דרישה זו מעוררת את הצורך לבחון את רצף האירועים שהתרחשו עובר לאירוע. בית המשפט ציין בפסיקתו כי אין להעלות על הדעת שטענת התגוננות חייבת להידון תמיד במנותק מן האירועים אשר קדמו למעמד שבו נאלץ הנאשם לפעול לשם התגוננות, התעלמות גמורה מהתנהגות הנאשם עצמו עובר לעצם ההתנגשות בינו לבין תוקפו היתה נוגדת את הטעם שעליו מיוסדת כל טענה של התגוננות מותרת. משפט פליליהגנות במשפט הפליליהגנה עצמית