גישת בית המשפט היא כי ענישתו של נאשם היא אינדיווידואלית ובית המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. אולם מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם. אי הרשעה בפלילים אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: (1) ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. (2) שנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל. הענישה כאמור היא אינדיווידואלית, ועל ביהמ"ש לבחון ספציפית עניינו של כל נאשם המובא בפניו. בית המשפט ציין בפסיקתו כי לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש אימתי ישתמש בית המשפט בסמכותו להטיל מבחן ללא הרשעה. כל שהמחוקק יכול היה לקבוע לעניין זה הוא מניינם של הנתונים העיקריים, אשר אותם רשאי בית המשפט להביא בחשבון, והם נסיבות העניין, ובכללם אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, טיב העבירה שעבר וכל נסיבה מקלה אחרת. עוד צוין בפסיקה כי רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, נוקט בית-המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה. אי הרשעה בפלילים הופכת, באופן תיאורטי לקשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר ובתי-המשפט אינם נוהגים לראות בחרטה בלבד עילה ליצירתה של הבחנה בין פלוני לפלמוני שעבר אותה עבירה בנסיבות דומות. משפט פליליהרשעהאי הרשעה