רקע כללי 1. לנתבעת שהינה חברה העוסקת ביצור ושווק בטון מפעל המצוי על חלקת קרקע שבבעלותה. חלקה זו גובלת בחלקת קרקע בה מחזיקה התובעת ואשר עליו קיים בית מגורים המשמש אותה. ביום 21.10.96 הגישה התובעת תביעה כנגד הנתבעת בגין מטרדים שגורמת לה הנתבעת וכן בגין פלישה לשטחה. התובעת עתרה לצו קבוע, בין היתר, שיחייב הקמת גדר בין החלקות (ת.א. 18726/96, נספח א' לכתב ההגנה). ביום 19.3.08 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים שלפיו נדחית תביעת התובעת והנתבעת תשלם לתובעת 50,000₪. עוד נקבע בהסכם הפשרה כי תיערך בדיקה מחודשת של גבולות המגרש ובהתאם לתוצאותיה יוזזו קירות במידת הצורך וכן כי הנתבעת תקים גדר קלה בצד המזרחי של שטח התובעת (ר' נספח ב' לכתב ההגנה). כתבי הטענות 2. על פי כתב התביעה גם לאחר הסכם הפשרה ממשיכה הנתבעת במעשיה: מכניסה אנשים, טרקטורים ומשאיות לשטח התובעת; פורקת חומרים תוך כניסה לשטח התובעת; בנתה בשטח התובעת רמפה לפריקת טרקטורים ומפעילה מכונות הגורמות רעש/זהום אויר. לטענת התובעת מהווים מעשיה של הנתבעת היפר חובה חקוקה ורשלנות. הסעדים הנתבעים הם צווים להימנע משפיכת חומרים בשטח התובעת, סילוק הפסולת, להימנע מכניסת אנשים וכלי רכב לשטח התובעת ולהימנע מזהום אויר ורעש בשעות היום ובעיקר בשעות המנוחה. בכתב התביעה גם נתבעים פיצויים בגין עוגמת נפש, הוצאות ואובדן זמן, אובדן הנאה ושימוש סביר, ודמי שימוש סבירים בגין השימוש שעשתה הנתבעת בשטח התובעת. בכתב ההגנה נטען כי יש לדחות את התביעה בשל מעשה בית דין וזאת לנוכח פסק הדין שניתן בת.א. 18726/09. לטענת הנתבעת ויתרה התובעת על כל עילת תביעה שיסודותיה או חלקם התגבשו עד למועד כריתתו של הסכם הפשרה בין הצדדים. בכתב ההגנה מוכחש גם כל נושא הפלישה היות והגבולות לטענת הנתבעת תוחמו/גודרו. לטענת הנתבעת גם אין היא יוצרת כל מטרד. מדובר בשטח שהינו בלב איזור תעשייה והשימוש שעושה הנתבעת בשטח הוא סביר. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת היא בגדר פולשת לשטח והמבנים אותם בנתה הם ללא היתר. בכל מקרה לטענתה לא נגרם לתובעת כל נזק ומתביעתה יש לקזז כל סכום אותו קבלה מהנתבעת. בכתב התשובה שהוגש נטען כי אין כל השתק עילה או מצוי עילה בענייננו שכן הנתבעת המשיכה גם לאחר מתן פסק הדין לפלוש לשטח התובעת ולהסב לה נזקים. 3. בכתב התביעה שכנגד נטען כי אילו ידעה התובעת שכנגד שהנתבעת שכנגד תיפנה כעבור שנתיים לבית המשפט, לא הייתה משלמת לה כל סכום. לכן אם טעתה פירוש הדבר שהוטעתה על ידי הנתבעת שכנגד. לטענת התובעת שכנגד הגשת התביעה הנוכחית מהווה הפרה יסודית של הסכם הפשרה המזכה את התובעת שכנגד בביטול ההסכם, פצויים והשבה. בכתב התביעה שכנגד נתבעת השבתו של הסכום אשר שולם בעקבות הסכם הפשרה וכן ההוצאות שהוצאו להקמת הגדר. בכתב ההגנה לתביעה שכנגד נטען כי הסכם הפשרה לא הכיל שום תניה בדבר סילוק תביעות בגין עילות חדשות שנוצרו לאחר החתימה על הסכם הפשרה. עוד נטען כי הנתבעת שכנגד בעלת זכויות בקרקע. אין שום עילה לביטול הסכם הפשרה והנתבעת שכנגד גם לא הפרה אותו. 4. מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של התובעת ושל בנה, בועז נאמן. מטעם הנתבעת והתובעת שכנגד הוגשו תצהיריהם של מרדכי לוי מנהל מפעל הנתבעת, של מר מאיר כהן - יועץ משפטי חיצוני של הנתבעת שהיה שותף למשא ומתן שהוביל לחתימתו של הסכם הפשרה בתביעה הקודמת שהוגשה, ושל חי דב מימוני המשמש טרקטוריסט במפעל הנתבעת. עוד זומנה לעדות מטעם הנתבעת עו"ד זוהר נוימן שהינה יועצת משפטית במחלקה המשפטית של מחוז ירושלים של מנהל מקרקעי ישראל. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם וב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב. הטענות בסיכומים 5. לטענת ב"כ התובעת בסיכומיו מתקיימים בנסיבות העניין התנאים של עוולת מטרד ליחיד ואין התובע מכוחה של עוולה זו צריך להיות בעל הקרקע ודי כי הוא מחזיק בה כדין. התובעת עמדה בנטל המוטל עליה בעניין זה. לטענת ב"כ התובעת יש לקבל את עדויותיהם של התובעת ובנה בנוגע להשגת הגבול וההטרדה מצד עובדי הנתבעת, וחקירות עדי ההגנה בעניין זה לא הצליחו להפריך את האפשרות שעובדי הנתבעת נכנסו לשטח התובעת. לטענת ב"כ הנתבעת והתובעת שכנגד בסיכומיה הוכח כי לתובעת אין כל זכויות בשטח והיא מחזיקה בו שלא כדין. די בכך כדי לדחות את התביעה. גם לגופו לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה בעניין מטרדי אבק ורעש. לא הוגשו כל חוות דעת בקשר לרמות הרעש ומטרדי האבק שיכולים לקיים את יסודות העוולה ולהוכיח חריגה מהסביר באזור שיעודו תעשייה. התובעת אף לא עמדה על הסדרת עניין זה במסגרת הסכם הפשרה, נתון המלמד מחד כי מדובר בטענות סרק ומאידך יוצר השתק מהעלאת הטענה כיום שכן לא הוכח כי מדובר במטרד רעש ו/או אבק חדשים שלא היו קיימים בעת חתימתו של הסכם הפשרה. גם טענותיה של התובעת ככל הנוגע לפלישות לשטח לא הוכחו, נטענו באופן כללי ואינן מגובות בראיות כלשהן כגון תמונות. כעולה מהעדויות מטעם הנתבעת אך בשני מקרים בודדים הייתה כניסה לשטח התובעת לאחר קבלת הסכמתה המפורשת. עוד טוענת ב"כ הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה כל נזק שנגרם לה כתוצאה מפעילות כלשהיא של הנתבעת כאשר הסכם הפשרה שנחתם בעבר בין הצדדים התייחס אך ורק להסדרת נושא הגבולות ואף זאת בלא שהכיר בזכותה של התובעת להחזיק בקרקע. עוד נטען בסיכומים כי יש לקבל את התביעה שכנגד מאחר וגרסת התובעת שכנגד כי סכום זה שולם לאחר שהתובעת הטעתה את הנתבעת כי לאחר התשלום ינוהל משא ומתן לשם רכישת השטח בו מחזיקה התובעת לא נסתרה בחקירתו הנגדית של עו"ד מאיר כהן שהעיד מטעם התובעת שכנגד ואף לא הוצגה כל גירסא אחרת בעניין זה. בסיכומי התשובה חוזרת התובעת על טענתה כי אף אם התובעת אינה אוחזת בקרקע יכולה היא לתבוע בגין מטרד. לטענת ב"כ התובעת לצורך הוכחת עילתה אין התובעת נדרשת להביא כל חוות דעת. דיון א. התביעה (1) הסכם הפשרה ועילות התביעה 6. כתב התביעה המקורי נשוא הסכם הפשרה התייחס לעילות של מטרדי אבק ורעש (סעיף 6 לכתב התביעה) וכן להשגת גבול שיטחה של התובעת בדרכים שונות (ר' סעיפים 6 ו-10 לכתב התביעה המקורי, נספח א' לתצהירו של מאיר כהן). בסעיף 2 להסכם הפשרה (נספח ב' לכתב התביעה שכנגד) נאמר כי "בכפוף לתנאי הסכם זה, תידחה התובענה ויבוטל כל צו מניעה אשר ניתן במסגרתה". בסעיף 5 להסכם הפשרה כך נאמר: "עם כריתת הסכם זה, יראו כל עילת תביעה שאיזה מיסודותיה (לפחות) ו/או חלק מיסודותיה (לפחות) ו/או כל יסודותיה התגבשה/ו על ליום כריתת הסכם זה והעומדת לקרפ בזכות עצמה ו/או כיורשת של המנוח אפרים קרפף ו/או כיורשת המנוחה דבורה קרפף ו/או למי מטעמו של מי מהמנויים לעיל כנגד רדימיקס, כבטלה ומבוטלת מכל וכל ו/או כעילה עליה מוותרים קרפ ו/או מי מטעמה כלפי רדימיקס ויתור סופי, מוחלט ובלתי הדיר". 7. נוטה אני לחשוב כי מאחר וכל העילות נשוא כתב התביעה המקורי כוללות כחלק מיסודותיהן גם את מרכיב הזמן, אין בעובדה שהתביעה נדחתה על פי ההסכם בין הצדדים כדי למנוע מחמת השתק עילה את הגשת התביעה הנוכחית שעניינה מועדים אחרים בהם לטענת התובעת בוצעו מעשים דומים או זהים. אין לי צורך לדון בכך בפירוט מאחר וסבורה אני כי דין התביעה להידחות מטעמים אחרים. כעולה מסעיף 5 להסכם ויתרה התובעת על כל עילה שיסודותיה אף בחלקם התגבשו עד למועד הגשת התביעה. גם עו"ד מאיר כהן שלקח חלק במשא ומתן לקראת חתימתו של הסכם הפשרה מטעם הנתבעת העיד כי בודאי לא היתה בכוונת הסכם זה כדי להכשיר הסגת גבול עתידית לשטחה של התובעת וכדי למנוע ממנה הגשת תביעה במקרה זה (ר' עדותו בעמ' 18 לפרוטוקול מיום 24.10.06, שורות 12-16). במקרה של השגת גבול שהתבצעה לאחר הסדר הפשרה, לנוכח ההסדר בין הצדדים ולפיו יוסדרו ויסגרו הגבולות בין החלקות (ר' סעיפים 4 ו-6 להסכם הפשרה), מדובר בעילה שכל יסודותיה חדשים. עם זאת, יש בסעיף 5 להסכם כדי למנוע מהתובעת הגשת תביעה בגין מטרדי רעש וריח שהיו כבר קיימים בעת הגשת התביעה המקורית. התובעת אינה טוענת כי בעניין זה חל שנוי מעת הגשת התביעה הקודמת וכי נוצרו מטרדי רעש ואבק חדשים. כל שנשתנה הוא רכיב הזמן. בעניין זה קובע סעיף 5 מפורשות כי התובעת מנועה מלהגיש תביעתה בגין כל עילה שאף חלק מיסודותיה נתגבשו בעת הגשת התביעה המקורית. נכון אמנם כי ההסכם אינו מזכיר במפורש את מטרדי האבק והרעש. עם זאת, נאמנה עלי עדותו של עו"ד כהן ולפיה כל נושא המטרדים כלל לא הטריד את התובעת בעת הגשת תביעתה המקורית, והיא מיקדה את תשומת ליבה בנושא הגבולות (ר' סעיף 12 לתצהירו של מאיר כהן; עדותו בעמ' 19, שורות 22-25). אין זה סביר כי הנתבעת התחייבה לשנוי בעניין זה וזאת בשים לב לכך שנקבע כי התביעה תידחה וכי התובעת מנועה מלהגיש תביעתה מחדש בעניין עילה שאף חלק מיסודותיה התגבשו (ר' בעניין זה את עדותו של עו"ד כהן בעמ' 18, שורות 20-16; עמ' 19, שורות 7-9). לנוכח האמור סבורה אני כי התובעת מנועה מכח ההסכם שניתן לו תוקף של פסק דין מלהגיש תביעתה בגין מטרדי אבק ורעש בלא להוכיח או אף לטעון כי נשתנה דבר בעניין זה מאז הגשת תביעתה המקורית. (2) מטרד 8. התובעת מכל מקום לא הוכיחה תביעתה גם לגופו. לצורך הוכחתו של מטרד יש להראות "...הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם..." (סעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ע"א 44/76, ע"א 44/76, המ' 101/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ. שוורץ פ"ד למ' 795). מפעל הנתבעת הינו מפעל שנבנה על פי היתר ומצוי באזור שייעודו תעשייה. גם בית התובעת מצוי באזור זה (ר' סעיפים 4, 14, 15 לתצהירו של מרדכי לוי אשר לא נסתרו בעניין זה). בנסיבות אלו עצם הפעילות הנובעת מנוכחותו של מפעל שנבנה על פי היתר כדין על כל הנלווה לה לא די בה ויש לבחון את רמת המטרד לגופו. מנהל המפעל העיד כי מתבצעות במקום ביקורות קבועות מטעם הגורמים הרלוונטיים וכי המפעל עומד בתקנים הנדרשים (ר' סעיף 15 לתצהירו; עדותו בעמ' 26, שורות 21-28; עמ' 32, שורות 4-14. ר' גם עדותו של מאיר כהן בעמ' 19, שורה 25 - עמ' 20, שורה 3). על פי האמור בתצהירה של התובעת "הנתבעת מפעילה מכונות, טרקטורים ומשאיות הגורמים לי ולבני משפחתי רעש בלתי נסבל בכל שעות היום" והנתבעת "גורמת לזיהום אויר החודר לשטח אשר בבעלותי המתבטא בחדירת אבק, עשן וריחות לא נעימים לשטח אשר בבעלותי" (סעיפים 7(ג)(ד) לתצהיר). התובעת לא תמכה טענתה בדבר המטרדים הנטענים בכל חוות דעת. לנוכח כל האמור לעניין עילות אלו לא הוכיחה התובעת את תביעתה. (3) הסגת גבול 9. על פי האמור בתצהירה של התובעת מכניסה הנתבעת טרקטורים ומשאיות לשטח התובעת ואף משנה את פני השטח למשל באמצעות בנית רמפה לפריקת מיכלי מלט. כמו כן, כך על פי התצהיר, "אנשי רדימיקס אף עושים את צורכיהם" בשטח שבבעלות התובעת. על פי התצהיר גם גדר שנבנתה על ידי הנתבעת גזלה מהתובעת שטח מסויים שיש להחזירו "לאחר מדידות מחודשות ע"י מודד ניטרלי" (סעיפים 7, 9(יג), (9) לתצהיר). בתצהיר בנה של התובעת מתואר אירוע של כניסת טרקטור לחצר התובעת. על פי האמור בתצהירו של מנהל מפעל הנתבעת לנוכח תיחום גבולות החלקות גירסת התובעת אינה אפשרית (סעיף 6 לתצהיר). בתצהירו של מנהל הנתבעת מתואר אירוע בודד בו נתבקשה הנתבעת על ידי המשרד לאיכות הסביבה לפזר אדמת גן בגבול המערבי שלה כשהכניסה היחידה לשטח היתה דרך שטח התובעת. הנתבעת עשתה זאת לאחר שניתנה הסכמת התובעת לבקשת המפקחת מטעם המשרד לאיכות הסביבה. לאחר מכן לבקשת התובעת נכנסה הנתבעת בשנית לשטח התובעת לצורך תיקון גדר אבן באיזור בו פוזרה אדמת הגן (סעיף 8 לתצהיר. ר' גם סעיף 10 לתצהיר). גירסת מנהל המפעל של הנתבעת נתמכת באמור בתצהירו של חי דב מימוני המשמש טרקטוריסט של הנתבעת (ר' סעיף 5 לתצהירו. ר' גם עדותו בעמ' 21, שורות 2-13). שמעתי את העדויות בעניין זה. מנהל הנתבעת והטרקטוריסט של הנתבעת העידו כי על מנת להיכנס עם טרקטור לשיטחה של התובעת יש צורך בעבודות הכנה ממושכות בין היתר בגלל הפרשי הגבהים בין החלקות (ר' עמ' 29, שורה 10 - עמ' 30, שורה 4). לעדותו של הטרקטוריסט הרמפה אותה מתארת התובעת אכן נבנתה עובר לאותו אירוע בודד בו נאלצה הנתבעת להיכנס לשטח התובעת לצורך פיזור אדמת הגן, כאשר לא היתה ברירה אחרת, ורמפה זו שנבנתה על מנת לאפשר את המעבר הוסרה מייד בתום העבודה (ר' עמ' 23, שורות 17-29; עמ' 25, שורות 18-22. ר' גם עדותו של מנהל הנתבעת בעמ' 30, שורות 26-28). התובעת אישרה בעדותה את אירוע הכניסה לשטח לצורך פיזור אדמת הגן אך לעדותה מדובר באירוע קודם לאירועים נשוא התביעה (ר' עמ' 11, שורות 7-13). לא שוכנעתי במידה מספקת מהעדויות כי אכן באופן קבוע נכנסים משאיות וטרקטורים לשטחה של התובעת. גם בתצהירה של התובעת מעבר לטענה הכללית מפורט למעשה אירוע קונקרטי אחד (ר' סעיף 9 לתצהיר). גם בנה של התובעת שלעדותו במהלך היום נמצא בבית (ר' עמ' 8, שורות 23-24) לא העיד על אירועים נוספים מעבר לאותו אירוע בודד של כניסת טרקטור לחצר. העדויות של מנהל הנתבעת והטרקטוריסט בנוגע לתנאים הפיזיים שאינם מאפשרים מעבר רכב כבד אלא לאחר עבודות הכנה משמעותיות נאמנות עלי. לנוכח האמור אין זה סביר כי באופן קבוע נכנסים טרקטורים לשטחה של התובעת. גם לא ברור לשם מה. אשר לטענה ולפיה הגדר שהוקמה גזלה חלק משטח התובעת. הוכחתה של טענה זו טעונה חוות דעת אשר לא הוגשה ומכאן שלא הוכחה. 10. לגרסת התובעת גם עושים עובדי הנתבעת את צורכיהם בשיטחה. גם בעניין זה לא די בעדותה של התובעת. מנהל הנתבעת העיד כי בשטח המפעל קיימים שני חדרי שירותים (ר' סעיף 9 לתצהיר). האפשרות ולפיה באים עובדי הנתבעת באופן קבוע במיוחד לשטח התובעת למטרה זו, כשהיא מבחינה בהם וצופה בכך, אינה סבירה בעיני. זאת, הגם שיתכן כי אירוע בודד כזה או אחר אכן התרחש. התוצאה היא שהתביעה נדחית. ב. התביעה שכנגד 11. התביעה שכנגד עניינה כאמור ביטול הסכם הפשרה בגין הטעייה מצד הנתבעת שכנגד עובר לחתימתו ובגין הפרתו על ידי הנתבעת שכנגד. אשר לטענת ההטעייה. ההטעייה הנטענת היא בנוגע לכוונתה של הנתבעת שכנגד להגיש תביעה עתידית בגין אותן עילות נשוא כתב התביעה הראשון. טעות רלוונטית לביטולו של הסכם, בין בעילת טעות ובין בעילת הטעייה, עניינה פער באמונה/מחשבה לגבי המצב העובדתי הקיים עובר לכריתת ההסכם (ר' ג. שלו, דיני חוזים - החלק הכללי (תשס"ה-2005), בעמ' 277 והאסמכתאות הנזכרות שם). לא ציפייה שנכזבה לגבי העתיד (ר' שם, עמ' 278-280). ככל שההטעיה הנטענת היא בדבר התביעה שתוגש על ידי התובעת, יש צורך - על מנת להוכיח קיומה של עילה - להראות כי כבר בעת שנחתם הסכם הפשרה היה בכוונת התובעת להגיש תביעתה זו (השווה ע"א 760/77 בן עמי נ. בל"ל, פ"ד לג(3) 567, בעמ' 574). זאת לא הוכח ואף לא נטען. אשר לטענה הנוספת הנטענת והעולה מתצהירו ומעדותו של עו"ד מאיר כהן ולפיה למעשה שולם הסכום כמקדמה על חשבון הסכמתה של הנתבעת שכנגד להעברת הזכויות בקרקע מאת המנהל לתובעת שכנגד (ר' סעיף 8 לתצהירו של מאיר כהן; עדותו בעמ' 15, שורות 7-23). גרסא זו, הגם שעדותו של עו"ד מאיר כהן היתה נאמנה עלי, לא קיבלה כל ביטוי בהסכם. הנתבעת שכנגד לא נחקרה על כך. עו"ד כהן עצמו העיד כי היועץ המשפטי של התובעת שכנגד התנגד לתשלום לנתבעת שכנגד בנסיבות העניין (ר' עמ' 15, שורות 21-22). התשלום נעשה כך לעדותו, כדי לסלק את המשקעים ולהכשיר קיומו של משא ומתן להעברת הזכויות בקרקע (ר' סעיף 8 לתצהיר; עדותו בעמ' 15, שורות 9-12). לתובעת שכנגד נוצרו ציפיות בעניין זה, אך אין לאמר כי בנסיבות העניין היו חלק מההסכם. גם הגרסא ולפיה הפרה הנתבעת שכנגד את התחייבותה, ככל שהייתה קיימת, לנהל משא ומתן ככל הנוגע למכירת הקרקע לתובעת שכנגד לא הוכחה במידה מספקת. עו"ד מאיר כהן מפרט בתצהירו כי לאחר החתימה על הסכם הפשרה התחמקה הנתבעת שכנגד מביצוע העסקה וכי עו"ד ריבלין שייצג אותה בהליך המשפטי הקודם התנצל על כך (סעיף 8 לתצהיר). מעדותו של עו"ד כהן עלה כי הגרסא בדבר התחמקות הנתבעת שכנגד נשענת על דברים שמסר לו עו"ד ריבלין אותה עת וכי פנייה במישרין לנתבעת שכנגד בעניין זה לא נעשתה (עמ' 16, שורות 11-13). הנתבעת שכנגד לא נשאלה על כך. לא ברור אם עו"ד ריבלין ייצג את הנתבעת שכנגד לאחר ההליך הקודם, וככל שלא, האמירות המיוחסות לנתבעת שכנגד הן בגדר עדות שמיעה. בנסיבות אלו לא די באמור כדי להוכיח כי הנתבעת שכנגד הפרה את החובה, ככל שהיתה קיימת, לנהל משא ומתן למכירת הקרקע. התוצאה היא כי גם התביעה שכנגד נדחית. לנוכח דחיית התביעה והתביעה שכנגד כאחד, אין צו להוצאות. הסגת גבולמטרד