פיצויים על תאונה בבית

פיצויים על תאונה בבית פתיח ותשתית עובדתית עניינו של תיק זה בזכאות התובע לדמי תאונה, בגין פגיעה נטענת בביתו מיום 14.7.06. מטעם התובע העידו הוא עצמו וד"ר מיכאל מרקושביץ. מטעם הנתבע לא הובאו עדים כלשהם. התובע, מר מחמוד קאסם, יליד שנת 1977, העיד כי ביום 14.7.06 בסביבות השעה 16.00 - 16.30 דרך על זכוכית בביתו בהרצליה, וכתוצאה מכך נגרם לו חתך עמוק בקרסול וקרע בגיד אכילס. לדבריו, לאחר התאונה נלקח על ידי אחיו לרופא קופת חולים מאוחדת בירושלים, לצורך קבלת הפניה לבית החולים "איכילוב". בהמשך פנה לחדר המיון של בית החולים "איכילוב", ביום האירוע בסביבות השעה 19.00, ושם נותח. במאמר מוסגר יצוין כי בטופס התביעה לנתבע טען התובע כי הפגיעה אירעה בשעה 10.30, ובתצהירו טען כי הפגיעה אירעה בשעה 17.00. למרות זאת בחקירתו עמד על כך שהתאונה אירעה בסביבות השעה 16.00 - 16.30 וכי הספיק, עד השעה 19.00, לנסוע לירושלים, להיבדק על ידי רופא ולחזור. לדבריו, רשם בטעות בטופס התביעה כי התאונה אירעה בשעה 10.30 שכן זו היתה השעה בה ביקר בסניף הנתבע לצורך מסירת התביעה (עמ' 3). בחקירתו הנגדית הוצג בפני התובע תדפיס ביקורת הגבולות (נ/1) ממנו עולה כי שהה בטאבה בין התאריכים 14.7.06 - 9. עוד הוצג לו רישום מביקורו בחדר המיון (נ/2), לפיו "קיבל טטנוס במצרים". התובע השיב בקשר לכך כי חזר ממצרים באותו יום בו אירעה לו התאונה (בשעות הצהריים בין 14.00 ל - 15.00), והוא משוכנע כי אירעה בביתו (עמ' 3). עוד אישר כי קיבל זריקת טטנוס במצרים, לדבריו כעניין שבשגרה וללא קשר לפגיעה כלשהי (עמ' 2). הנתבע הגיש את הודעת התובע בפני חוקר הנתבע, מיום 24.10.06. התובע סיפר לחוקר כי אשתו פלשתינאית וביום 9.7.06 עברה ניתוח בבית חולים במצרים. לכן שהה עימה במצרים עד שחרורה ביום 14.7.06 - בו חזר דרך טאבה לביתו בהרצליה והגיע בסביבות השעה 12.30. לדבריו, "אותו יום בסביבות השעה 17.00 או 17.30 ישבתי בסלון בספה בבית. רציתי לקום מהספה ואז הרגשתי דקירה ברגל ימין הסתכלתי על הרגל וראיתי שהגיד יצא החוצה נחתך וירד קצת דם. ראיתי ליד הספה כוס שבורה לא יודע מי שם שם את הכוס... מיד נסעתי לקופ"ח בהרצליה כדי לקחת טופס 17... קופ"ח היתה סגורה ומקופ"ח בהרצליה נסעתי ישר לבי"ח איכילוב בת"א...". התובע נשאל כיצד הודעתו לחוקר מתיישבת עם דבריו בפנינו, לפיהם נבדק מייד לאחר האירוע על ידי רופא בירושלים, והשיב כי הרישום בהודעה אינו נכון וכי הוא משוכנע שיש בידיו הפניה לבית החולים מהרופא אצלו נבדק בירושלים - וכי יביא את ההפניה על מנת להוכיח זאת (עמ' 5). לאחר דיון ההוכחות הראשון הגיש אישור בכתב יד מיום 21.12.08, בלתי קריא, של רופא בשם ד"ר עבדאללה מקופת חולים "לאומית" בירושלים, בו נרשם לכאורה כי התובע הופנה על ידו לבית החולים ביום 14.7.06 - אך הנתבע עמד על זימונו של הרופא לחקירה נגדית כתנאי להגשת ההפניה והתובע חזר בו לאור זאת מבקשתו (עמ' 8 לפרוטוקול). התובע הגיש את דו"ח חדר המיון, מיום 14.7.06 בשעה 19.01, בו נרשם - "לפני 3 ימים חתך בקרסול ימין... לא טופל מאז". גם בסיכום המחלה מיום 16.7.06 נרשם - "שלושה ימים טרם קבלתו נחתך מזכוכית בקרסול ימין, היום פנה למיון ואובחן קרע פתוח של גיד אכילס" (נספח ב' לתצהיר התובע). התובע הגיש תיקון של סיכום המחלה, כפי שנעשה לבקשתו ביום 1.11.06, לכאורה על ידי אחת מרופאות המחלקה אשר חתומה על המסמך, ונרשם כי החתך היה "שלוש שעות טרם קבלתו" ולא "שלושה ימים" (נספח ה' לתצהירו). הנתבע הגיש עותק נוסף של סיכום המחלה (נ/5), שלכאורה הוגש אליו יחד עם שאר המסמכים, בו נמחקו בטוש שחור המילים "שלושה ימים" (מבלי שנרשם במקומן "שלוש שעות"). עוד הגיש מכתב של מנהל המחלקה (נ/7) בו מובהר כי מכתב השחרור הקובע הנו זה שנשלח ממחלקת הרשומות הרפואיות, ולא ניתן לדעת מי ביצע את המחיקה בטוש השחור. התובע טען כי לא הוא ביצע את המחיקה, אלא דאג לתיקונה כפי שעולה מנספח ה' לתצהירו. ב"כ הנתבע הציגה לתובע רישום נוסף של המחלקה האורטופדית מבית החולים "איכילוב" (נ/11), מיום 16.7.06, בו נרשמה אבחנה של "פצע בגיד אכילס ברגל ימין" החל מיום 10.7.06 - באופן התואם לכאורה לקרות האירוע שלושה ימים טרם ביקורו בחדר המיון, ולא שלוש שעות. התובע הכחיש כי התאונה אירעה ב - 10.7.06 וטען כי לא יכול היה להמתין ללא טיפול רפואי משך זמן כה רב (עמ' 6). התובע נותר בבית החולים עד ליום 16.7.06, ולאחר מכן קיבל אישורי מחלה רצופים עד ליום 15.10.06 (נספח ג' לתצהירו). לתובע אף הוצאה "תעודה רפואית ראשונה לנפגע בתאונה", חתומה על ידי ד"ר מיכאל מרקושביץ מומחה בכירורגיה אורטופדית, בה סימן את ה"רובריקה" עקרת בית וציין לצידה כי כתוצאה מהתאונה התובע לא היה מסוגל לעבודות משק הבית משך 62 יום (נספח א' לתצהיר התובע). התובע העיד בהקשר זה כי בעקבות הפגיעה לא יכול היה כלל לדרוך על הרגל ונעזר בקביים לצורך ביצוע פעולות בסיסיות. לכן היה "במנוחה מוחלטת וללא מאמץ בתקופת אי הכושר על מנת לאפשר לתפרים בגיד להגליד" (סעיף 7 לתצהירו). לאחר דיון ההוכחות הראשון הגיש התובע תעודה מתוקנת בחתימת ד"ר מרקושביץ, בה מחק את סימון ה"איקס" לצד הרובריקה "עקרת בית" וסימן במקומה את ה"רובריקה" - "אינו עובד ואינו עובד עצמאי". עוד הגיש אישור בכתב יד של ד"ר מרקושביץ בו רשם כי התובע טופל על ידו לאחר הניתוח, וכי: "ב - 31.8.06 הורד גבס. אז לפני זה לא היה מסוגל לדרוך על הרגל מגובסת. היה מרותק לביתו. אחרי הורדת הגבס קיבל טיפול פיזיותרפיה להשגת טווח תנועה במשך תקופה כחודשיים. בזמן זה גם לא היה מסוגל לעבוד והיה כמובן מוגבל לתפקוד וניידות. אישור מחלה קיבל בגלל שלמרות חסר עבודה באותה תקופה בכל אופן לא היה מסוגל לעבוד. בנוסף בוצע תיקון לטופס תעודה רפואית לנפגע בתאונה, תיקון מעקרת בית לאינו עובד ואינו עובד עצמאי". 12. ד"ר מרקושביץ הגיע להיחקר על המסמכים שנחתמו על ידו כמפורט לעיל ואישר את נכונותם. לדבריו, אם נתן לתובע אישור מחלה המשמעות הנה כי היה מרותק לביתו לכל תקופת המחלה, גם אם יכול היה להסתובב בתוך הבית בעזרת קביים (עמ' 4) - וגם אם תיאורטית יכול היה לצאת מהבית כפוף למגבלת הניידות. עוד הדגיש כי לא נתן לתובע "אישור דריכה" (עמ' 5), כאשר "כעקרון אדם שלא יכול לדרוך, הסביבה הכי טובה שיהיה בבית. אם הוא במדרגות או בחוץ הוא יכול ליפול או להחליק ודברים נוספים" (שם). כאשר נשאל שוב על ידי ב"כ הנתבע, האם לדעתו כתוצאה מהתאונה היה על התובע להיות מרותק לביתו במשך כל התקופה שעד יום 15.9.06, השיב - "אני חושב שכן" (עמ' 6). 13. ד"ר מרקושביץ נשאל בנוסף אם יש אפשרות רפואית כי אדם יסתובב עם גיד קרוע משך שלושה ימים, והשיב "יש הבדל בין הקרע בגיד לבין הפצע הפתוח. עם שניהם ניתן להסתובב 3 - 4 ימים. אם פצע שפתוח 3 - 4 ימים אי אפשר לתפור אותו כי הוא מזוהם, אז מחכים עד שהוא יבריא ורק לאחר מכן תופרים את הגיד. אם הוא עבר את התפירה באותו יום (כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים - ס.ד.מ), קרוב לוודאי שהפצע הוא מאותו יום... זה נעשה לפי המסמכים ב - 14.7. סביר להניח" (עמ' 6). הכרעה 14. סעיף 151(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995 (להלן - "החוק") קובע כי "מבוטח שאירעה לו תאונה, בין בישראל ובין בחוץ לארץ, יהיה זכאי לדמי תאונה בעד פרק הזמן שבו הוא נמצא בישראל ואבד לו כושר התפקוד, אם לא עסק למעשה בעבודה כלשהי". תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נפגעי תאונות), התשמ"א - 1981 מבהירות כי אובדן כושר התפקוד לגבי מבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי (דוגמת התובע) הנו "שהוא מאושפז בבית חולים או מרותק לביתו". 15. סעיף 151(ב) לחוק מסייג כי "הזכות לדמי תאונה לפי סעיף זה מותנית בכך שהמבוטח נבדק בדיקה רפואית תוך 72 שעות משעת התאונה, ואם המוסד אישר שתוצאות התאונה יכול שנתגלו לראשונה לאחר 72 השעות האמורות - תוך שבועיים מיום התאונה". 16. במקרה שלפנינו, לא היה חולק כי אירע אירוע פתאומי שגרם לתובע לחבלה פיזית, היינו כי התרחשה "תאונה". עם זאת הנתבע סבור שהתובע לא עמד בנטל, להוכיח כי פנה לטיפול רפואי תוך 72 שעות משעת התאונה. הנתבע מבסס זאת על הרישום המקורי בסיכום המחלה מבית החולים "איכילוב", ממנו עולה כי החתך נגרם לתובע שלושה ימים טרם פנייתו לבית החולים, כאשר באחד המסמכים הרפואיים מוזכר התאריך 10.7.06 - שאין חולק כי הנו למעלה מ - 72 שעות טרם מועד הפנייה לטיפול (14.7.06 בשעה 19.01). 17. לאחר שקילת עדותו של התובע והמסמכים שהוגשו לתיק בית הדין, אנו קובעים כי התובע לא עמד בנטל להוכיח מה היה מועד הפגיעה, ולכן לא עמד בנטל להראות כי פנה לטיפול רפואי תוך 72 שעות כנדרש. להלן הנימוקים לקביעתנו זו: התובע מסר מספר גרסאות סותרות לגבי מועד הפגיעה ולגבי הטיפול הרפואי הראשוני שקיבל, באופן שאינו מאפשר להקנות אמינות כלשהי לעדותו. כך, ולמשל, מסר מספר גרסאות שונות לגבי שעת הפגיעה - כאשר יש הבדל מהותי בין שעת הפגיעה שצוינה בטופס התביעה (10.30 בבוקר) לבין שעת הפגיעה שצוינה לאחר מכן בתצהירו (17.00). התובע גם מסר גרסאות שונות לחלוטין לגבי דרך הטיפול בו לאחר הפגיעה - לחוקר מסר שפנה מיידית לסניף קופת החולים בהרצליה, שהיה סגור ולכן פנה לבית החולים "איכילוב"; מאידך בחקירתו בבית הדין טען כי נסע מייד לאחר הפגיעה לרופא בירושלים (גרסה שלא עלתה בתצהירו) וקיבל ממנו הפניה לבית החולים. ברישום הרפואי מחדר המיון נרשם במפורש "לפני 3 ימים חתך בקרסול ימין", ולאחר מכן "לא טופל מאז". תוספת זו מלמדת כי לא דובר בטעות קולמוס, שכן לו התובע היה מספר כי נפגע שלוש שעות קודם לכן - ניתן להניח כי לא היה נרשם "לא טופל מאז". גם בסיכום המחלה המקורי נרשם במפורש "שלושה ימים טרם קבלתו נחתך מזכוכית..." - כאשר לא הוברר מי ביצע את התיקון מ"שלושה ימים" ל"שלוש שעות", ובכל מקרה ניתן להניח כי הדבר נעשה לבקשת התובע ומבלי שהרופאה שביצעה את התיקון יכולה היתה לזכור, 3.5 חודשים לאחר המקרה, מהן המילים המדויקות שנאמרו על ידי התובע. קיים מסמך רפואי נוסף בו נרשם במפורש שהאבחנה הנה מיום 10.7.06. התובע אף הותיר רושם מתחמק בכל הנוגע למועד חזרתו ממצרים - בתצהירו כלל לא התייחס לכך; בתחילת חקירתו טען כי חזר ביום 12.7.06 ולא כפי שהיה בפועל לפי רישום משטרת הגבולות (עמ' 1); ואף מסר גרסאות סותרות לגבי שעת הגעתו לביתו ביום האירוע ולגבי השאלה אם אשתו היתה בבית בעת התאונה אם לאו. חוסר בהירות זה מגדיל את אי היכולת לתת אמון בגרסתו העובדתית של התובע, ומעלה ספק שמא נחתך בעודו במצרים ומסיבות שלא הובררו העדיף לקבל את הטיפול הרפואי בישראל. 18. בהתחשב במסקנתנו לעיל, אין צורך כי נדון בטענתו הנוספת של הנתבע, לפיה התובע לא עמד בנטל להוכיח כי היה מרותק לביתו במהלך התקופה בה קיבל אישורי מחלה. מעבר לצורך נציין כי לא מצאנו סיבה שלא לתת אמון בעדותו של ד"ר מרקושביץ, ובקביעתו הרפואית כרופא המטפל כי התובע היה מרותק לביתו בתקופה זו. גם אם התובע היה מסוגל לצאת מביתו עם קביים לצורך טיפולים רפואיים מעת לעת - אין בכך כדי לשלול את אובדן כושר התפקוד. 19. סוף דבר - התביעה נדחית. כמקובל בתיקי ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות. פיצוייםתאונה בבית