ביטוח ניסיון התאבדות מבוא: בפני תביעת התובע, יליד 27.8.81, לתשלום תגמולי ביטוח בגין אירוע תאונתי לטעמו בו נפגע על פי פוליסת תאונות אישיות לתלמידים (להלן: "הפוליסה"), בה הינו מוטב ושאותה הוציאה בעת הרלבנטית הנתבעת 5. רקע וטענות הצדדים: כפי העולה מכתב התביעה המתוקן - סעיף 1 - בתאריך 14.6.97, יום שבת, בהיות התובע כבן 15.5 שנים, הוא נמצא על ידי אביו תלוי בצווארו באמצעות חבל על מתקן מתח בחצר בית הוריו (ר' כמו כן, סעיף 3 לתצהיר אבי התובע מר ספינזי יוסף - בתצהירו ת/1). התובע הובהל לביה"ח שניידר, עבר החייאה ואושפז במחלקה לטיפול נמרץ כשהוא סובל מפגיעה מוחית קשה. בתאריך 24.7.97 הועבר התובע לשיקום בביה"ח אלי"ן, אלא שמאמצי השיקום כשלו והתובע נותר כשהוא בקומה, אינו מגיב לסביבתו, סובל משיתוק ב-4 גפיו עם שינויים ספסטיים קשים, מרותק למיטה ולכסא גלגלים, אינו שולט על סוגריו ונזקק לעזרת זולת סיעודית קבועה ומלאה לאורך 24 שעות ביממה (ר' גם סעיף 4 ל-ת/1). התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 כמי שחייבת על פי חוק בביטוח תלמידים בפוליסת ביטוח תאונות אישיות, כנגד הרשות המקומית - הנתבעת 2 - אשר נמחקה מהתובענה בהמשך, כמו גם כנגד הנתבע 3 כמנהל ביה"ס והנתבע 4 כמחנך הכיתה, ולבסוף כנגד חברת הביטוח - הנתבעת 5 וסוכנת הביטוח - הנתבעת 6. התובע טען, כי דבר קיומה של הפוליסה ותנאיה, לא הובא לידיעת המוטבים - התלמידים והוריהם, תוך יצירת זיקה מטעה בין ביה"ס לפוליסה באופן שבו סברו, כי על מקרה הביטוח להיות קשור לבית הספר ולפעולות שבין כתליו, כל זאת, למרות שהפוליסה מכסה כל נזק בכל שעות היממה, בכל מקום, ללא מגבלה וקשר מיוחד דווקא לביה"ס, כמו גם מכסה אירועים בימי המנוחה וגם כאלה שהתרחשו בבית המוטב. לפיכך, לא ידעו הורי התובע עת הגישו תביעתם, כי זו תדחה על ידי חברת הביטוח בטענת התיישנות. בכל מקרה, טען התובע, גם אם תעלה טענת התיישנות, זו אינה יכולה לחול לאור חריגי חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958. כמו כן לטעמו, תקופת ההתיישנות בנסיבות הינה 7 שנים שטרם חלפו מהגיע התובע לגיל 18 ועד למועד הגשת התביעה בתאריך 26.9.04. עוד הוסיפו, כי הנתבעים מנועים מלטעון להתיישנות באשר הפוליסה טרם נמסרה לידי התובע והוריו. מעבר לכך טענו, כי הנתבעת 1 יחד עם הנתבעים 3 ו-4 התרשלו כלפי התובע בכך שלא מסרו עותק הפוליסה לתובע או הוריו, לפני או לאחר האירוע, לא מסרו מידע אודות הזכויות הנובעות מהפוליסה, לא הוציאו נהלים או הנחיות למימוש זכות התביעה על פי הפוליסה במקרה תאונה, לא דיווחו על התאונה לנתבעות 5 ו-6, טעו והטעו את התובע והוריו להאמין כי הפוליסה אינה חלה בנסיבות. כלפי הנתבעת 5 טענו, כי גם היא גרמה לתובע והוריו להאמין כי הפוליסה אינה מכסה את האירוע, כמו גם לא מסרה עותק הפוליסה לידיהם או כל מידע אחר אודותיה, בציון שם הפוליסה - "ביטוח תאונות אישיות לתלמידים" - וחידושה מדי שנה, תוך אי הוצאת פרסומים אודות הפוליסה יצרה אף היא זיקה מטעה בין הפוליסה להתרחשויות בביה"ס בלבד, באופן שהטעה את התובעים, ובכך נהגה שלא כמבטח צד ג'. ביחס לנתבעת 6 נטענו טענות דומות. בסופו של יום עתר התובע לתגמולי ביטוח בשיעור של 687,493 ₪ לאור מצבו הגופני, וכפי העולה מהפוליסה. הנתבעים 1 ו-3 ציינו בכתב הגנתם, כי דין התביעה להדחות בשל התיישנותה. בנוסף, התובענה לטעמם נעדרת עילה, שכן התובע ניסה לשים קץ לחייו במתכוון ולפיכך אין הפוליסה חלה בנסיבות לאור סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981.(להלן: "החוק"). מעבר לכך ציינו, כי גם הפוליסה כשלעצמה אינה מכסה אירוע ניסיון התאבדות שאינו נכנס לגדר הגדרת "תאונה". בנוסף, הכחישו את חובתם למסור לתובע או הוריו עותק מפוליסת הביטוח, או תנאיה והוסיפו כי מיד לאחר האירוע יידע הנתבע 3 - מנהל ביה"ס- את אחיו הבוגר של התובע אודות קיומה של פוליסת הביטוח, אך הורי התובע בחרו שלא להגיש התביעה במועדה. בכתב הגנתן המתוקן של הנתבעות 5 ו-6, הן חזרו על טענות ההתיישנות, על פי החוק, כמו גם על העדר עילת תביעה באשר האירוע אינו מכוסה בפוליסת הביטוח מאחר ואינו "תאונה" כי אם מעשה שנעשה במכוון. מעבר לכך מוחרג לטעמן ניסיון התאבדות מכוח סעיף 26 לחוק כמעשה שנעשה ע"י המוטב במתכוון, כמו גם סעיף 61א' לחוק הפוטר את המבטח מתגמולים בגין נזק אותו יכול היה המבוטח להקטין. המחלוקות שבין הצדדים: ניתן לקבוע את המחלוקות שבין הצדדים כדלקמן: האם התובענה התיישנה. ככל שלא התיישנה האם בנסיבות עסקינן ב"תאונה" או במעשה מכוון - ניסיון התאבדות. ככל שייקבע כי עסקינן בתאונה מה שיעור תגמולי הביטוח כפי העולה מהפוליסה. תאונה או ניסיון התאבדות: אחרוג מסדר הפלוגתאות על מנת להעמיד את הפלוגתא המהותית בתחילת הדיון. לשם כך, עלינו לפנות לפוליסת הביטוח על מנת לבחון את הגדרת מקרה הביטוח. סעיף 2א' לפוליסה מגדיר הכיסוי הביטוחי הרלוונטי כדלקמן: "המבטח יפצה בפיצוי תאונות אישיות כל תלמיד נפגע שנגרם לו היזק גופני שאירע במקום כלשהו בשטח מדינת ישראל והשטחים המוחזקים ובכל מקום אחר בעולם, בכל שעה משעות היממה בין שיש לה קשר לפעילות המוסד החינוכי ובין אם לאו..." סעיף ההגדרות בפוליסה קובע מהי תאונה כך: " 'תאונה' - אירוע פיזי, חיצוני, גלוי לעין, בלתי צפוי, הגורם להיזק גופני". בישיבת ההוכחות הסכימו הצדדים כי לצורכי דיון זה, העובדות כפי שמצוינות בסעיף 27 לתובענה אותה הגישו התובע והוריו לביהמ"ש המחוזי בת"א כנגד המדינה ורשת עמל, בקשר עם נזקיו, תחייב את הצדדים . סעיף 27 לתובענה שם מציין כך: " שרשרת האירועים שתחילתה בהסתבכות עם גורמים עבריינים בבית הספר, התנכרותה של הסביבה החינוכית והעדר תמיכה מינימלית מצד מורי בית הספר במצב וסיומה בהוצאת התובע מביתו בלילה כאחד הפושעים, חקירתו תחת לחץ והפחדה במתקן משטרתי מאיים, תוך כדי אילוצו להתעמת עם חבריו והסביבה הקרובה, הביאו את התובע למצב נפשי בלתי נסבל תוך כדי שנופצה תדמיתו העצמית וגרמה לו לכרוך חבל סביב צווארו ולתלות עצמו בחצר בית הוריו אולי כניסיון לזעקה אחרונה לעזרה. במילים אחרות, אין חולק בין הצדדים כי התובע היה זה שכרך את החבל סביב צווארו כשתלה את עצמו. האם מעשה זה אותו ביצע התובע הינו בגדר "תאונה" כפי דרישת הפוליסה המגדיר מקרה ביטוח או שמא ניסיון התאבדות שהינו מעשה מכוון ? הצדדים טענו בסיכומיהם, כל אחד כפי מיטב הבנתו, כי על האחר הנטל להוכיח שמדובר בניסיון אבדני, כטענת התובע, או אירוע תאונתי כפי דרישת הנתבעים. מחלוקת זו שבין הצדדים, היינו על מי הנטל להוכיח מה ההגדרה הראויה למעשה זה, אינה פלוגתא של ממש. לטעמי, ויש לומר עם כל הצער שבכך, מעשה התובע הינו בגדר מעשה מכוון. למעשה, אין חולק על כך בין הצדדים כעולה מהעובדות המצוינות בסעיף 27 לתובענה בביהמ"ש המחוזי לעיל. מעשה מכוון שכזה, שהביא אחריו תוצאה קשה ביותר עבור התובע, שאף היא, לצורכי דיון זה, אינה שנויה במחלוקת, אינו יכול להיות מכוסה בפוליסת הביטוח. הוא אינו אירוע "בלתי צפוי". נהפוך הוא, הנזק המלווה את המעשה המכוון הינו למרבה הצער אירוע צפוי . לפיכך, בין אם תאמר כי אין חלה כל חבות על חברת הביטוח מכוח סעיף 26 לחוק הקובע: " נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו" ובין אם תאמר כי זו אינה חלה מכוח הפוליסה עצמה, שכן אין עסקינן בהגדרת מקרה הביטוח כאירוע "בלתי צפוי", אין מנוס מלקבוע כי בנסיבות מצערות אלה פוליסת הביטוח אינה חלה. למען תנוח דעתו של ב"כ התובע כי דווקא בניסיון אבדני עסקינן, אומר בנוסף, כי כך סברו גם הוריו של התובע עם הגשת כתב התביעה המקורי בו צוין ברחל ביתך הקטנה כי התובע נמצא ע"י אביו תלוי על מתקן מתח בחצר "לאחר ניסיון לאבד את עצמו לדעת". אמנם פסקה זו הוסרה בכתב התביעה המתוקן מהטעם שההורים אינם יכולים לדעת בוודאות מה אירע, וכפי החלטתי לתקן כאמור מיום 1.5.05, אך יחד עם זאת יש בה כדי ללמד על מה סברו מלכתחילה הורי התובע כי אירע. מעבר לכך, כך גם סבר פרופ' פניג שמואל שאת חוו"ד ביקש התובע לצרף לתיק ביהמ"ש להוכחת הטענות העובדתיות שבתיק שם מצוין כי עסקינן בניסיון אבדני. עוד מובן הניסיון על רקע החקירה המשטרתית שהתנהלה מסביב לתובע בכל הקשור עם גניבת אופנוע ורכיבה עליו ללא רישיון וביטוח, אירוע עליו נחקר בסמוך להתאבדותו במשטרה (10.5.97 עת נעצר התובע), כמו גם הלחץ והאיומים שהיו מנת חלקו של התובע מצד חבריו סמוך מאוד למעשה ( ר' חווה"ד שערך פרופ' פניג). כל אלה, כמו גם סיכום הביניים מהמחלקה לטיפול נמרץ בביה"ח שניידר (נספח א' לכתב התביעה שהוגש לביהמ"ש המחוזי וצורף כחלק ממוצגי הנתבעות 5-6) המציין כי התובע נתקבל למחלקה לאחר החייאה שבוצעה ע"י צוות מד"א "בעקבות נסיון אבדני בתליה" וכך גם נכתב בדו"ח מביה"ח אלי"ן (28.1.98). אציין מעבר לנדרש, כי לא התעלמתי מפס"ד של המשנה לנשיאה כב' הש' ריבלין בע"א 8313/08 ג'יה אברהם ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' (2009), שם דן ביהמ"ש העליון במעשה התאבדות לכאורה לשם בחינת היות האירוע מעשה מכוון לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. באותו מקרה, למרות החיצים שכוונו לעבר מעשה התאבדות (כמעשה מכוון) היו גם חיצים שכיוונו לעבר מעשה שאינו מכוון וכפי הגדרת הש' ריבלין "ניתן לצייר גרסה סבירה חלופית לגרסת ההתאבדות". בנסיבות דנן עיון בחומר הראיות אינו מאפשר גרסה סבירה חלופית שתעמוד למול גרסת ניסיון ההתאבדות של התובע/ לפיכך, אין מקום לקבוע כי לא מדובר במעשה מכוון. מכאן' שדין התביעה דחייה מטעם מהותי זה בלבד. התיישנות: למרות התוצאה דלעיל, סברתי כי יש מקום גם לדיון קצר בפלוגתא זו. כבר עתה אומר, כי לטעמי התביעה התיישנה. אין חולק כי תביעה לפי חוק חוזה הביטוח מתיישנת בחלוף 3 שנים ממועד קרות מקרה הביטוח כלשון סעיף 31 הקובע: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי הביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". לא סברתי שמדובר באירוע המחייב תקופת התיישנות בת 7 שנים. המאטריה המשפטית בה עסקינן הינה ביטוחית ולפיכך חל עליה החוק. ככל שתמצא רשלנות מצד הנתבעים, וכחלק מעילת תביעה נזיקית, ניתן יהא להתייחס לתקופת התיישנות בת 7 שנים אך לכך אתייחס בהמשך. בנסיבות הוגשה התובענה בתאריך 26.9.04 היינו עת לתובע מלאו 23 שנים, ולכן למעלה משנתיים לאחר הגיעו לגיל 21. תקופת ההתיישנות לאירוע המתרחש לקטין נמנית מהגיעו לגיל 18 (סעיף 10 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). השאלה עתה הינה האם יש להאריך את תקופת ההתיישנות לנוכח סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע כך: " התיישנות שלא מדעת- נעלמו מעיני התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" במילים אחרות טענו הורי התובע, כי לא ידעו דבר קיומה של פוליסת ביטוח. למרבה הצער הם כפי הנראה ידעו גם ידעו. מציינת זאת במפורש אם התובע' הגב' ספינזי בתיה' בחקירתה הנגדית שם הודתה, כי ידעה באופן כללי שיש פוליסת ביטוח (עמ' 9 לפרוטוקול), כמו גם ידעה שיש ביטוח ובקשה לדעת אם הוא חל על המקרה דנן (עמ' 10 לפרוטוקול), וכן ציינה כי גם בעלה, מר ספינזי, ידע אודות קיום הביטוח (עמ' 11 לפרוטוקול שם נשאלה: "ש: זאת אומרת שבעלך ידע שיש ביטוח לכל התלמידים במדינה כמו שאת ידעת? ת: כן,כן." יחד עם זאת, בעמ' 12 לפרוטוקול ציינה, כי לא ידעה שיש פוליסת ביטוח לאחר האירוע. מכאן, שכפי הנראה ההורים ידעו אודות קיומה של פוליסת ביטוח למקרים כגון דא, או לכל הפחות כי יש ביטוח המכסה תלמידים שנפגעו' אך לא פעלו על מנת לבדוק הנדרש לעומק, למרות שנטען כי האב ניסה לברר מה עם קיומה של פוליסת ביטוח. לעובדה כי ההורים למעשה ידעו אודות קיומה של פוליסת ביטוח, אם כי לא בהכרח את מלוא פרטיה, תימוכין בתצהירו של מר גרינהוייז שמעון (נ/1) שהיה מנהל ביה"ס באותה העת וציין בסעיף 4 לו כי למחרת ניסיון ההתאבדות הוא נסע יחד עם מחנך הכיתה (הנתבע 4) לביה"ח, שם ראה את אחי התובע, שהיה באותה העת קצין בצבא הקבע, ויידע אותו כי תלמידי ביה"ס מבוטחים בפוליסת ביטוח תאונות אישיות החלה גם על אירועים מחוץ לבית הספר. עובדה זו צוינה עוד בכתב ההגנה, אלא שהאח לא זומן במועד למתן עדות אודות אינפורמציה זו אלא בשלב מאוחר מאוד ובשל כך נאלצתי למנוע אפשרות זו ממנו. לפיכך, אין גרסה נגדית לגרסת מנהל ביה"ס. כאן המקום לציין כי לא מצאתי כל דופי בעדות מנהל ביה"ס אפילו אינו צעיר לימים, ולכאורה זכרונו אינו במיטבו, והאמנתי לדבריו בחקירתו הנגדית. נדמה כי אין הגדרה קולעת יותר למנהל מאשר מלח הארץ, פשוטו כמשמעו. לפיכך, לא מוכיחים הורי התובע כי לא ידעו אודות קיומה של פוליסה, להיפך, נדמה כי ידעו על כך כבר בסמוך לניסיון האובדני אלא שלא עשו די כאמור על מנת להגיש התביעה במועדה ולפיכך זו התיישנה. בכך גם יש כדי לסתום את הגולל על טענת רשלנות לכאורית מצד הנתבעים שלא יידעו התובע והוריו אודות קיום הפוליסה או פרטיה, כאשר קבעתי כי אינפורמציה בדבר הפוליסה, אם כי לא בהכרח ביחס למלוא פרטיה, הייתה מצויה בידי הורי התובע בסמוך לניסיון ההתאבדות, ולכן גם אין מקום לדבר על הארכת תקופת ההתיישנות ל-7 שנים. סיכום: לאור כל האמור לעיל אין מקום לדון בשיעור תגמולי הביטוח, והתביעה תדחה. התלבטתי ביני וביני רבות האם למרות העובדה ולפיה מדובר בנכה 100% (ר' הסכמת הצדדים לצורך דיון זה שנמסרה לפרוטוקול הדיון בעמ' 4 לדיון מ-17.9.08), אין מקום לחייב בהוצאות שכן נטענו טענות גם כלפי אנשים פרטיים ולא רק חברות. לבסוף סברתי, כי מאחר ובמוסד חינוכי ואנשי חינוך עסקינן שבראש מעייניהם תלמידיהם כפי שנוכחתי עם מר גרינהויז, אלו לא יעמדו בהכרח על הוצאה זו. כך גם כשעסקינן בחברת ביטוח שתוכל בנסיבות לספוג ההוצאה לנוכח הקושי הרב הניצב לפתח התובע בחייו הקשים ממלא, ולכן לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות. התאבדות