להלן הכרעת דין בנושא תקיפה הגורמת חבלה של ממש: הכרעת - דין האישומים המתלוננת ע. ובעלה דוד ניהלו, במשך שנים אחדות, חנות מינימרקט ברחוב פלורנטין בתל-אביב. לאחר שהעסק נקלע לקשיים כלכליים בחודש אוקטובר 2001, הציע הנאשם, כך התביעה, את עזרתו לשניים בשיקום עסקם. התביעה טענה בכתב האישום, כי הנאשם החליט להשתלט על העסק ופעל על פי תכנית שבמסגרתה שכנע את השניים להעביר את רישום העסק ע"ש ע. ושכנע את אביה להשקיע בו כספים בסכומים ניכרים. בהמשך איים על דוד באלימות ובהריגתו אם ייכנס לעסק ומנע ממנו את הכניסה אליו. במסגרת תכנית ההשתלטות, כך התביעה בכתב האישום, שהה הנאשם, באופן קבוע, החל מחודש אוקטובר 2002, בעסק ונטל לכיסו כל סכום כסף ואף גרם לקרע משפחתי בין ע. לבעלה. לאחר מכן עבר להתגורר עם ע. ונוצר ביניהם קשר רומנטי ובחודש דצמבר 2002 עברה ע. להתגורר עימו בדירתו ביפו. במהלך התקופה שעד מעצרו 29.1.03, תקף הנאשם את ע. באגרופיו, על רקע דרישותיו הכספיות ממנה. ביום 24.1.03 בשעה 22:00 לערך, תקף אותה באגרופיו, כאשר דרש ממנה כספים, שלטענתו גנבה מן העסק ומאוחר יותר היכה אותה בפניה. לאחר שנחבטה בקיר ונפלה ארצה, המשיך להכותה ובעט בה בחוזקה בכל חלקי גופה ובידה השמאלית וגרם לה לחבלות קשות ולשבר בידה. הנאשם הסיע את ע. לתחנת המוניות בקרבת בית החולים וולפסון והותירה שם, כשהוא דורש ממנה באיומים לספר בבית החולים, כי נחבלה בעקבות נפילה במדרגות. לאחר שע. אושפזה בבית החולים הורה לה הנאשם לעזוב והבטיח לה להחזירה לטיפול למחרת היום. הוא לא עשה כן ולמרות מצבה הרפואי הקשה, כלא אותה בערב יום 27.1.03 במחסן בחצר הדירה למשך מספר שעות. בהיותה במחסן, שם ידיו על צווארה וחנק אותה בחוזקה, תוך איומים בפגיעה ובטבח כללי, אם תתלונן נגדו במשטרה. כתוצאה מכך נותרו המטומות על צווארה של ע. את מסכת ההאשמות מסיימת, כך התביעה, דרישה של הנאשם מ- ע., ביום 28.1.03, בשעות הבוקר, לחתום על זכרון דברים, לפיו היא מעבירה את זכויות ההשכרה של העסק לאחרים, תמורת סכום בלתי-ריאלי, נמוך בהרבה משוויו, וע. עשתה כך, כתוצאה מאיומי הנאשם ופחדה ממנו. את המפרעה על חשבון המכירה בסכום 7,500 ש"ח, שמסרו הקונים לנאשם, גנב לכיסו. על פי אלה האשימה התביעה את הנאשם בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו- 382(ג) לחוק העונשין תשל"ז - 1977, סחיטה בכח שהביאה לעשיית מעשה, לפי סעיף 427 סיפא לחוק, סחיטה באיומים שהביאה לעשיית המעשה, לפי סעיף 428 סיפא לחוק, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 245(ב) לחוק, כליאת שווא, לפי סעיף 377 וגניבה לפי סעיף 384 לחוק. בסיכומיה, לאחר שמיעת ההוכחות במשפט, הודיעה התובעת, כי לא הוכיחה את הקשור להשתלטות המכוונת על העסק ועל כן ביקשה לזכות את הנאשם מעבירת הסחיטה בכוח ולהרשיעו במקומה בעבירות של איומים ותקיפה, כלפי דוד, בעלה של ע. עוד ביקשה להרשיעו בתקיפתו של חיים, חברה של ע. במהלך שנת 2002, לאחר שזו הוכחה במשפט. מאחר ויתר ההאשמות הוכחו, כך התביעה, ביקשה להרשיע את הנאשם גם באלה. עיקר התשתית הראייתית הנאשם כפר במיוחס לו ולפיכך הביאו הצדדים עדים וראיות להוכחות עמדותיהם. העדה המרכזית מטעם התביעה היתה ע., כבת 38 שנים, נשואה לדוד, ולזוג ילדה קטנה. היא סיפרה על העסק שניהלו במשך שמונה השנים האחרונות ועל הצלחתו הרבה בשנתיים הראשונות וקשייו הכספיים בהמשך. עוד סיפרה על פנייתו של בעלה אל הנאשם, אותו הכירה קודם לכן, ובקשתו ממנו לסייע בעסק, כדי להעמידו על רגליו. הנאשם נאות לבקשה ולאחר שבחן את העסק ואת סיכוייו, הפנה את בני הזוג לרואה חשבון, שהציע להעבירו ע"ש ע. ולהפכו לחברה בע"מ, מאחר וחשבונם של בני הזוג הפך להיות מוגבל, בשל החזרת שיקים שלא כובדו. ע. מסרה כיצד סייע הנאשם בהפעלת העסק, בהמשך, בקבלת אשראי מן הבנק ובהלוואות כספיות מאביה של ע., שסירב, עד שהנאשם שכנע אותו, לסייע לה. ע. סיפרה על מאהב בשם חיים, שהיה בחברתה במשך למעלה משנה. הקשר ביניהם נסתיים לאחר שהנאשם נפגש עימו ודרש ממנו לעוזבה. לדבריה, הסביר זאת בכך שאם לא תשפר את יחסיה עם בעלה, לא תצליח לשפר את העסק. כחלוף חודשים אחדים, כאשר הנאשם ובעלה "תפסו" אותה נפגשת עם המאהב חיים בבית קפה, הם לקחוהו לרחוב צדדי והנאשם היכה אותו. חיים נותר, כך העידה, עם חבלות בפניו. גם אותה היכה באגרוף בפניה, באותו מעמד, כאשר ישבה במכונית וצפתה בנעשה. בעת שנטל חלק בניהול העסק, טען הנאשם, כך אמרה ע., כי מי משניהם, היא או דוד, גונבים כספים מן העסק. לאחר שחשד בדוד, יזם הנאשם את בדיקתו בפוליגרף. אביה מימן את הבדיקה, בה נתברר, כי דוד גנב כספים. בהמשך, כאשר הגיעו לביתם, סיפרה, היכה הנאשם פעמיים באגרופיו את דוד בפניו, בשל כך שהעז לגנוב כספים מן החנות. בשלב הזה החליטה ע. להיפרד מדוד ולדבריה נותרו בדירה היא והנאשם. הם לא היו בדירה שעות רבות, שכן עבדו בחנות, שהיתה פתוחה כל היממה, מעל 14 - 16 שעות ביום. כבר בשעה שדוד עזב את הדירה איים עליו הנאשם לבל יתקרב לחנות. על פי עצת הנאשם, ולאחר שהכריח אותה לעשות כן, לדבריה, הגישה נגד דוד תלונות כוזבות למשטרה על איומים, כדי שייקל עליה להוציא כנגדו צווי הרחקה מן הבית ומן העסק. כמו כן הגישה תלונה כוזבת על איום בנשק גם כנגד אחיו של דוד. את אלה נימקה בהיותה תחת שליטתו המוחלטת של הנאשם, כדבריה. ע. סיפרה על יחסיה האישיים עם הנאשם ועל כך שלא היו ביניהם יחסים אינטימיים בדירתה. לאחר שחשד, כך העידה, כי דוד שולח בלשים לעקוב אחריהם, עברו לישון במקומות חלופיים, לרוב אצל הוריו של הנאשם וחלק מן הזמן במשרד החנות. על פי תאורה, ישנו בכל לילה שעתיים-שלוש בלבד, כדי למהר ולחזור לעסק. ע. סיפרה על הערצתה לנאשם ועל יכולתו לשכנע את הרשויות השונות לצורך הסדרת חובות ופריסתם לתשלומים בתנאים נוחים. גם על שימוש של הנאשם בסמים סיפרה ועל כך שאיפשר גם לה להתנסות בשימוש כזה. העסק התדרדר לקראת סוף שנת 2002 ובמיוחד בשעה שהנאשם נסע לחו"ל לימים אחדים, לדבריה, לצורך גמילה מן הסם, שאז גם כתבה לו מכתבים בהם הביעה מחשבות אובדניות. לאחר ששב הנאשם, התדרדר גם מצבו האישי וכאשר סיפרה לו ביום שישי 24.1.03 בשעות הערב, על כך שנטלה כדור סם, כדי להישאר ערה, היכה בה באגרופיו בחנות, בנוכחות חבר שלו בשם משה. כאשר הזעיקו שכנים את המשטרה למקום, בשל צעקות שניהם, הניח הנאשם את דעת השוטרים בכך שצעק בטלפון על ספק סחורה שלו. לאחר שסגרו את החנות, נסעה עם הנאשם וחברו לדירתו, שהיתה בשלבי שיפוצים ושם היכה בה בידיו ובבעיטות ברגליו, הכל כדבריו, כדי להוציא מראשה את כדור הסם שנטלה. גם לאחר שנפלה ארצה, המשיך בבעיטות, בעיקר בראשה. כאשר ניסתה להגן על ראשה מבעיטה חזקה, בהרמת ידה, נשברה היד. בעודה בוכיה וכואבת, ביקשה מן הנאשם לקחתה לבית החולים. לאחר שלא נטה להסכים, אמרה לו שלא ידאג, כי היא תאמר שנפלה במדרגות. בתגובה איים עליה הנאשם, כי אם תתלונן עליו במשטרה, נקמתו בה תבוא, אפילו כעבור שנים. הנאשם וחברו הסיעוה לבית החולים וולפסון והשאירוה ליד תחנת המוניות במקום. לאחר שפסעה לחדר המיון, קיבלה ע. טיפול בראשה, בידה ובחבלות בגופה. בבית החולים סיפרה, כי נחבלה כתוצאה מנפילה במדרגות וגם לעובדת סוציאלית שחשדה בתקיפה, סיפרה גירסה זו, מחמת פחדה מן הנאשם. באותו שלב הגיע הנאשם לחדרה, התערב בדברי העובדת הסוציאלית וחקר אותה, כך סיפרה, על זהות תוקפה ושמא היה זה דוד בעלה. היא דבקה בגירסת הנפילה וחזרה עליה שוב ושוב, כולל בעת שנחקרה, מאוחר יותר, על ידי חוקרת משטרה. לאחר שידה גובסה והיא נזקקה לניתוח, שעמד להתקיים כעבור יום או יומיים, שכנע הנאשם את הרופא לשחררה לביתה, תוך הבטחה להביאה למחרת היום לבית החולים. ע. סיפרה, כי הנאשם לא איפשר לה למחרת לשוב לבית החולים. היא נותרה בדירתו במשך יומיים ובלילה שבין יום שני ושלישי (27 ו- 28 בינואר), לאחר שהתעורר אצל הנאשם חשד כלפיה להסתרת כספים ממנו, כלא אותה למספר שעות במחסן שליד דירתו, תוך שהביא עובדים מן החנות, כדי לחוקרם בענין זה. לאחר מכן היה שב אליה ומאיים בפגיעה בה ובמשפחתה ודרש לדעת מה היא מסתירה מפניו. אגב כך אחז בצווארה, ניסה לחונקה והרימה, כדבריה, בעת שהוא אוחז בגרונה. למחרת, ביום 28.1.03, הביא הנאשם אנשים אחדים לדירתו, לאחר שהיא עצמה היתה מגובסת ולא יכלה לעבוד עוד בעסק, כדי להציע את עסקה למכירה. היא חתמה על מה שביקש ממנה ולמרות שעשתה זאת מפני פחדה ממנו, אמרה לאחד הקונים, כי היא עושה כך מרצונה. הקונים שילמו מקדמה של כ- 7,500 ש"ח, שיועדה, לדבריה, למימון סמים על ידי הנאשם ולתשלום חוב על חשבון קניית סמים בעבר. באותו יום (יום הבחירות) בערב יצאה ע. מדירתו, והגיעה למשרד עורכת הדין שלה, שטיפלה בענין גירושיה. לאחר שסיפרה לה ע. את האמת על נסיבות פציעתה, שכנעה אותה עורכת הדין להיפגש עם העובדת הסוציאלית, שמונתה לטפל בה ובבעלה בהקשר למשמורת ילדתם. היא עשתה כן, ולאחר שהוברר לה, כי הנאשם מחפש אחריה, הופנתה למעון לנשים מוכות בחיפה. בהמשך, כאשר נחקרה על ידי חוקר משטרה, שוכנעה על ידו, לאחר שעתיים, לספר את האמת ולהגיש תלונה כנגד הנאשם. הנאשם עצמו הכחיש בעדותו את מה שיוחס לו בכתב האישום. הוא סיפר כיצד פנו אליו ע. ודוד, כדי שיסייע להם בעסק ועל מנת לבדוק מדוע התדרדר. הוא הסכים לסייע להם ולאחר שמצא, כי העסק מתנהל ברשלנות, עשה פעולות רבות, כדי לנסות ולהעמידו על רגליו, כולל בהלוואה אישית שלו, כדי למנוע עיקול על ידי ההוצאה לפועל, קבלת אשראי מן הבנק, הפנייתם לרואה חשבון ושכנוע אביה של ע., איש עסקים אמיד, לסייע לשניים בהלוואות כספיות. את התדרדרות העסק תלה בהתנהגותם של בני הזוג, כולל שימוש שלהם בסמים וגניבת כספים מן העסק על ידי דוד. בעדותו אישר את התקרית עם חיים, מאהבה של ע., במהלכה, כך הודה, נקט כנגדו באלימות. את הסטירות, באותו מעמד, בפני ע., הכחיש, אך הודה, כי הכניס אותה, כדבריו, לרכב. הוא כפר בקיומם של יחסי מין עם ע. וטען, כי הוא מתנגד לקיומם של יחסי מין מחוץ למשפחה. לדבריו, התייחס אל ע. כאל אחות, זה ותו לא. על פי עדותו, הוא צעק על ע. באותו יום שישי 24.1.03 בערב, לאחר שגילה, כי נטלה כדור אקסטזי. הוא אישר, כי הוזעקו שתי ניידות למקום והשוטרים עזבו, לאחר ששמעו את הסבריו. הנאשם הכחיש נקיטת אלימות כלשהי כלפי ע. ולדבריו גילה את העדרה מן הדירה ואת חפציה מפוזרים על הרצפה, כולל הפלאפון המפורק לשני חלקים. בחיפושיו הטלפוניים אחריה בבתי החולים, מצא, כי היא בבית החולים וולפסון וכך הגיע אליה. הוא עשה כן, לדבריו, מחמת דאגתו לה וביקש להבין ממנה מה התרחש, לאחר שסיפרה, כי נפלה במדרגות הדירה. בעדותו הכחיש הנאשם גם את כליאתה של ע. במחסן ונקיטת אלימות כלפיה שם, כפי שתיארה. את מכירת העסק תיאר כמעשה מחוייב המציאות על רקע מצבו, שנעשה על דעת ע. ובהסכמתה. עמדתי באריכות על דבריה של ע. וכן על גירסתו של הנאשם. לעדויות אחרות אתייחס לאחר שאעריך, להלן, את מהימנותם של שני העדים המרכזיים האלה במשפט. הערכת עדויות המעורבים הראשיים אל עדותה של ע. התייחסתי בזהירות. הזהירות הזו מחוייבת מכוח התרשמותי ממנה ומדבריה ועל יסוד זה שנכשלה בעבר בתלונות כזב במשטרה ובהצהרות שקר בבית המשפט, כדי להשיג החלטות המרחיקות את בעלה דוד מן הבית ומן העסק ולנסות, כך, במהלך תקופת פירודם, לזכות בהחזקת ילדתם המשותפת. לא יכולתי שלא להתרשם, כי קיימת אצל העדה הזו נטייה להשליך על הנאשם אחריות רבה מן המידה האמיתית, בהקשר הטיפול בעסק ולתלות בו ובפחדיה ממנו, שיש להם יסוד, גם את מה שנעשה בעסק במהלך ניהולם המשותף אותו, כמו גם בעת מכירתו. ספק רב בעיניי אם הפחדים האלה היו קיימים, כך, לפני שובו של הנאשם משהייתו בחו"ל, כנזכר, ולפני התקרית של יום שישי 24.1.03 ומה שהתרחש בהמשך, במהלך ארבעת הימים הקשים שלאחר מכן. אין פקפוק בלבי, כי ע. העריצה - כך ממש - את הנאשם, החל מן הרגע בו נאות לסייע לה ולדוד בקימומו של העסק שכשל, כמו גם במהלך למעלה משנה של ניהול משותף שלו, תוך הסתופפות יחדיו עימו, אגב הניהול המשותף הזה, אם בחברתו של בעלה דוד, במשך כשנה, ואם של שניהם לבדם, בחודשים הספורים שלאחר מכן, אחרי שגרמה, בכזב, להרחקתו של דוד ממנה ומן החנות. הערצה זו מצאה ביטוי בדברי עדים שהעידו במשפט, כמו אביה ובעלה דוד, אליו שבה לאחר תקריות האלימות, בנסיון לשקם את יחסיהם. לא למיותר להוסיף, כי גם עובדה זו האחרונה, מחייבת זהירות בהתייחסות אל דבריה. הערצה זו מוצאת ביטוי מפורש גם במכתבים ת/1 א' ו- ב', המופנים לנאשם. במכתבים אלה היא מבטאת את רחשי ליבה כלפיו ואת ציפייתה לשובו ארצה. היא מביעה בהם את אהבתה הרבה אליו, מפליגה בתאור סגולותיו ומדברת סרה בעצמה ובבעלה דוד, אליו היא מפנה כינויי גנאי חריפים. שני המכתבים נראים כמכתבי פרידה של מי המבקשת לפגוע בעצמה. נסיונה של ע. להסביר פשר ביטויי ההערצה והאהבה שלה כלפי הנאשם, בפחדה מפניו, הוא נסיון נואל, בעיניי, שאיננו מתיישב עם עצם הכתוב, לא כל שכן עם הנסיבות. אין לשכוח, כי אלה נכתבו בעת שהנאשם שהה בחו"ל ועל כן אין, כלל, לקבל באמון את דבר קיומו של הפחד אצלה, מה עוד שתוכנם מדבר בעד עצמו ושולל, כנימוק ענייני נפרד, טיעון כזה שלה. עם זאת ולאחר בחינה זהירה של דבריה, של הנסיבות ושל עדות הנאשם ועדים אחרים, מאמין אני לתיאוריה את ההתרחשויות האלימות כלפיה במהלך ארבעת הימים הקריטיים, החל מיום 24.1.03. גירסתה הראשונה באשר לסיבת החבלות בה, משמע מנפילה, הוסברה, היטב, על ידה ואני מקבל אותה כאמינה. ברור לי, כי יסודה במורא הרב שלה מפני הנאשם האלים, שהפליא בה את מכותיו ואיים עליה בפגיעה אם תתלונן כנגדו. ואם לא די באיומים אלה, הוא הצטרף אליה לבית החולים, בנסיבות שבהן נראה, כי ביקש לוודא את זאת ש- ע. לא תסגירנו לרשויות. בהמשך גם לא איפשר לה לשוב לבית החולים ושב ואיים עליה, תוך שנקט, שוב, באלימות כלפיה. כל אלה נותנים גם הגיון וסבירות לגירסה, החוזרת ונשנית שלה, כי נחבלה לאחר שנפלה מן המדרגות ומסבירים מדוע דבקה בה זמן לא-קצר. על המשתמע מדברי עדים אחרים והראיות שהוגשו במהלך המשפט, אעמוד לאחר שאבדוק את דברי הנאשם ועדותו. אומר מיד, אינני מאמין לנאשם ולעדותו, ובמיוחד כך באשר להכחשתו את התנהגותו התוקפנית, בכלל, ואת האלימות בה נקט כלפי ע. במהלך ארבעת הימים הנזכרים. הנאשם, כבן 32 שנים, איש גדל-קומה ורחב-גוף, מרשים בחזותו ומפגין יראת כבוד בהופעתו ונסיון של איפוק בדיבורו. אלא שמתוך כל אלה בצבצה התנהגות ברורה של תוקפנות, אף חוסר-סבלנות קיצוני, במיוחד אל התובעת, במהלך עמידתו על דוכן העדים ומסירת עדותו, ופה ושם גם בתגובות דומות, במהלך המשפט, בעת שלא שבע נחת מעדות כזו או אחרת שנשמעה באולם. בולטת במיוחד, כאמור, התנהגותו התוקפנית כלפי התובעת. עו"ד בן-זאב הנכבדה ציטטה בסיכומיה הכתובים (עמ' 10 - 11) את מרבית התבטאויותיו כלפיה, שהיו בהן יסודות של גסות, התרסה, שתלטנות, הפגנת מרות ועליונות, לעתים בהרמת קול ועד כדי העלבת-מה שלה, שלוו, פעמים, במהלומות יד על דוכן העדים. וזה למרות הערה אחת או שתיים שלי אליו. אודה על האמת, בכל הזדמנות אחרת הייתי נוקט יד קשה יותר של הערה כלפי מי המטיח ביטויים כאלה כלפי ב"כ צד מן הצדדים. אלא שבנסיבות אלה חפצתי ללמוד על הנאשם, התנהגותו ואופן התבטאויותיו, כדי להגביר את התרשמותי ממנו ועל מנת שהדבר יסייע לי בקביעת המהימנות וראיית הדברים הנכונה. ועם התובעת הנכבדה הסליחה. כך, למיטב התרשמותי, חשף הנאשם את הצדדים האלימים שבאישיותו, שתוארו, למכביר, על ידי ע. עצמה, על ידי בעלה דוד ועל ידי אביה. כך גם על ידי שוטרים שחקרוהו והעובדת הסוציאלית שביקשה לדובב, בנוכחותו, את ע. בעת ששהתה בחדר המיון, לאחר שחשדם של הרופאים התעורר בהם, למראה החבלות הרבות שבגופה, שמא גירסת הנפילה שלה כוזבת. גם לגופם של דברים שהעיד, נתפס הנאשם בהכחשות סרק, בסתירות של ממש ובפירכות. לסיפוריו ל- ע. ואחרים על שרותו הצבאי, כולל ביחידות סודיות, לא נמצא יסוד, אפילו בעדותו בבית המשפט, בענין זה. את דברי ההתרברבות שלו בהודעתו במשטרה ת/13 (דף 2 שורה 11 - 13), לפיהם הוא "מעל דן 5 ואם הוא נוגע למישהו בגוף, הוא יכול למות לו בידיים...", הוא מכחיש בעדותו. הוא טוען בעדות, כי אין לו רקורד בקרטה או בג'ודו, מכחיש, כי אמר במשטרה שהוא דאן 5, כנזכר, מסביר, כי אנשים אחרים קוראים לו כך ונוזף בתובעת, שטענה, כי אמר כדברים האלה במשטרה (עמ' 92 - 93). כאשר הוא מנסה להסביר את דבריו בבית החולים, הכחיש, כי הגדיר עצמו כחבר של ע. לחיים, וטען, כי הזדהה כחבר שלה, כאח שלה (עמ' 95). בהמשך דבק בגירסה, כי התייחס אליה כאל אחות. מן השאלה אודות סטירות שנתן לדוד אחרי בדיקת הפוליגרף, חמק וביקש, באורח תמוה, לחזור עליה ולבסוף השיב בשלילה (עמ' 97). באופן בלתי-משכנע טען, כי נודע לו על כך שתלונותיה של ע. במשטרה כלפי דוד ואחיה, הן כוזבות, רק כאן בבית המשפט, בעוד שמתוך האמור בהודעתו במשטרה ת/13 (דף 3, שורות 63 - 64) ועוד יותר בהודעתו ת/11 (דף 4 שורות 30 - 38), שם משוחחת עימו החוקרת על שקרי ע. בקשר להרחקת בעלה דוד, ניתן להתרשם אחרת. גם מן השאלה אודות חברו משה, שנכח, לדברי ע. בעדותה, בעת שהוכתה על ידו, ביקש לחמוק (עמ' 98), בטענה, כי יש לו חברים אחדים בשם משה. רק בהמשך ענה לגופם של דברים. בטחונו, לדבריו בעדותו, בכך ש- ע. אכן נחבלה רק כתוצאה מנפילה במדרגות (עמ' 103, 106), איננו מתיישב עם דבריו בבית החולים, שאז ניסה לחקור את ע. האם דוד בעלה תקף אותה ועוד יותר עם תגובתו לכתב האישום, בה האשים במפורש (סע' 7) גורמים אחרים בתקיפת ע. וחבלתה. גם דברי סניגורו (עמ' 43), במהלך חקירתה הנגדית של ע., על כך שהוא מקבל את דבריה, כי הותקפה (אך לא על ידי הנאשם) והטחתו בדוד (עמ' 70), כי הוא שתקף את ע. וגרם לה לחבלות, סותרים את דברי הנאשם בעדותו. כאשר שואלת התובעת (עמ' 91) אם היכה את חיים, המאהב לשעבר, באגרוף וסטר בפניו, הוא מאשר "אמת". בהמשך הוא טוען, כי נתן לו רק סטירה טובה וכאשר הוא מופנה להודעתו במשטרה ת/11 שם הודה, כי הוריד לחיים אגרוף וסטירה על הפנים, ביקש לקרוא, שוב, בפניו את האמור שם וטען, כי החוקרת טעתה ברישום. הסברי הנאשם (עמ' 104) כיצד הגיע, דווקא, לבית החולים וולפסון, כדי לפגוש שם את ע. המוכה, כושלים, בלשון המעטה. בתחילה הוא מספר (שורות 15 - 16), כי טלפן לשלושה בתי חולים, אך בהמשך (שורות 19 - 20) הוא מספר, כי כאשר ראה את חפציה על הרצפה ושמע, קודם לכן, כי ראשה כואב, "עשיתי אחד ועוד אחד. חייגתי לוולפסון". זו מסקנה יוצאת-דופן, הן באשר לצורך לחפשה בבית חולים, דווקא, ובבית החולים וולפסון, בפרט, בנסיבות המתוארות על ידו. מה שמשתמע מכך, לאמיתו של דבר, הוא, כי הנאשם ידע ש- ע. נמצאת בבית החולים, שהרי הוא הביאה לשם. כאשר מוצגות בפניו תמונות ת/3 של ע. המוכה והחבולה, הוא טוען, כי איננו מבחין בשריטות בצוואר (עמ' 105), אלא ביד המגובסת. תמונה ג' בת/3 א', צריך לומר, מצביעה, בבירור, על שריטות בצווארה של ע. מיד לאחר מכן, כאשר הבין, כנראה, את משמעות הדבר, הוא מנסה לחמוק מן התשובה, בתואנה, כי לא הבין את השאלה. בהמשך הוא טוען, כי לא הביט בצווארה. גם בענין זרימת הדם מראשה הסתבך הנאשם (עמ' 106), כאשר דיבר על "דם שנזל מהראש", בעוד שכאשר הגיעה לבית החולים, כבר יבש הדם. הוא ניסה לחפות על כך בטענה, כי "היה לה דם יבש בפנים", וזה למרות שהגיע לבית החולים, לאחר שכבר נוקתה מן הדם. את התערבותו בשאלותיה של החוקרת חדווה רודברג אל ע. בבית החולים, ניסה לתרץ בכך שזו ביקשה ממנו עזרה, או משהו כזה, בעוד שהחוקרת כתבה (ת/12), כי הנאשם הפריע לה בגביית עדותה של ע. על פי כל אלה אני דוחה את גירסתו המכחישה של הנאשם בכל הנוגע לאלימות שנקט, אם כלפי ע. ואם, במקצת, כלפי בעלה דוד. על המשתמע מראיות ועדויות אחרות לאחר שבוחנים את טיב חבלותיה של ע., אי אפשר לסבור, מתוך הגיונו של דבר ונסיון החיים, כי אלה מקורן בנפילה במדרגות. המדובר בפגיעה בראש, בסימנים אדומים בין גבותיה, על לחייה, בסימן כחול תחת עינה הימנית וסביב לה, בשבר ידה השמאלית, בסימן כחול גדול בירכה הימנית ובסימן כחול בזרועה הימנית מאחור, מעל למרפק. השריטות בצווארה בחמישה מקומות, לפחות - שהן בעלות משמעות מיוחדת - אף הן אינן מתיישבות עם טענת נפילה. שריטות אלה ניכרות, היטב, בתצלום ג' בת/3 א', שצולם ביום 29.1.03. בתעודה הרפואית ת/2 א' מבית החולים וולפסון בבוקר 25.1.03, אין נזכרות שריטות בצוואר. עובדות אלה תומכות, למעלה מכל ספק, בעדותה של ע., לפיה הותקפה על ידי הנאשם, לאחר שיצאה עימו מבית החולים וולפסון, בעת שכלא אותה ביום 27.1.03 במחסן שליד דירתה ואגב כך אחז בגרונה בחוזקה והרימה במצב שכזה. התנהגותה הנפחדת של ע. בעת שהנאשם הגיע לבית החולים וולפסון, כפי שהיא מתוארת על ידי העובדת הסוציאלית אביטל קנבל (עמ' 48) ותאורה את התנהגותו האגרסיבית של הנאשם, שפרץ לחדר ולא הסכים להשאירה לבדה, הדליקו נורה אדומה אצלה, בכל הנוגע לאלימות אפשרית של הנאשם כלפיה. גם אלה תומכים בגירסת ע., בהקשר זה. נוכחותו הכפויה על ידו של הנאשם במקום, בעת שהגיעה לבית החולים החוקרת חדווה רודברג לחקור את ע. ונסיונו לדלות ממנה פרטים על זהות תוקפה, בעת שהיא טענה, כי נפלה, עוררו את חשדה (עמ' 71) והיא התרשמה, כי ע. איננה דוברת אמת. גם סיטואציה זו מאששת את גירסת ע. ושופכת אור על דאגתו, כביכול, של הנאשם ל- ע., שאיננה מתיישבת עם הנסיבות, כולל על פי גירסתו שלו. התנהגות כזו שלו, בנסיבות הענין, מולידה את המסקנה, כי ביקש בדרך זו, למנוע את גילוי האמת על ידי ע., בכל הנוגע להיותו התוקף והמכה, ולהמשיך ולהטיל את מוראו עליה, לבל תהין לחשוף אותו. רס"ב בנבנישתי, שחקר את ע. ועמל הרבה, אפילו ביום 29.1.03, לדובב את ע. ולשכנעה לגלות את האמת, שמע ממנה על פחדה הרב מן הנאשם וכי הוא עלול להורגה, אם תמסור עדות. רק לאחר מסע שכנועים של כשעתיים, נאותה ע. למסור לו הודעה (עמ' 52). את הודעתה השניה גבה לאחר יומיים בראשל"צ, לאחר ש- ע. פחדה להגיע לתל-אביב, פן יפגע בה הנאשם ויהרגנה. גם עימות בין הצדדים לא ערך, מחמת הפחד מן הנאשם (עמ' 53). מצב נפשי זה של ע. תומך בעדותה בענין האלימות שנקט כלפיה הנאשם והמורא שהטיל עליה. צריך להוסיף, כי העד אישר (עמ' 55 - 56), כי שמע מ- ע. על נוכחותו של משה, חברו של הנאשם, בעת שהוכתה על ידו וכי לא רשם על כך מאומה, על פי בקשתה ובשל חששותיה. אי רישום זה הוא מחדל חקירתי של ממש, שצריך לבודקו ולנקוט בצעדים המתבקשים ממנו. עם זאת, אין הוא פוגם במהימנות שרחשתי ל- ע., כנזכר לעיל. דוד, בעלה של ע., סיפר על הארועים וההתרחשויות שהחל מבקשתו את הנאשם לסייע לו, ועד עצם הימים אלה. הוא העיד, כי הנאשם סטר לו פעמיים לאחר בדיקת הפוליגרף (עמ' 59) ועל איומים מפורשים מצד הנאשם, כי יהרוג אותו, אם יכנס לעסק. עוד סיפר, כי חשד בקיומם של יחסים אינטימיים של ע. עם הנאשם, הגם שאלה הכחישו זאת (עמ' 60). נסיונו להתחקות אחריהם באמצעות חוקר פרטי ולתופסם בשעת מעשה, או למצוא ראיות לכך, לא צלח (עמ' 60 ו- 69). גם הוא סיפר על הערצת ע. לנאשם ועל כך שסרה למרותו ועשתה בעבורו כל שחפץ. "היא התנהגה כמו שפחה", אמר (עמ' 60). כאשר נסע לקחת את ע. מן המעון לנשים מוכות, אליו הופנתה, בסיומם של ארבעת הימים, ראה את החבלות בגופה ושמע ממנה את שהתרחש (עמ' 61), לאחר שקודם לכן שמע רק שמועות. הוא הכחיש, כי תקף את ע. וכי הרים עליה, אי-פעם, את ידו. עם זאת הודה במריבות עימה, כולל ויכוחים קולניים (עמ' 67). ענין הרשעותיו הקודמות בענין אלימות (רישום 10) לא הוברר, לאחר שהכחיש את הרישום וטען, כי איננו נכון. דוד עשה עלי רושם כן ואמין. הוא חשף את מלוא יחסיו עם ע. במהלך השנים ולא כיחד דבר, הגם שמקצת מן הדברים לא נעמה לו, בוודאי, ובמיוחד בחשיפה פומבית שלהם. מאמין, אני, אם כן, לעדותו של דוד. גם עדות אביה של ע. עשתה עלי רושם מהימן. הוא לא הסתיר דבר מיחסיו הקשים עימה, כולל מכך שהנאשם ביקש לסייע בידי בני הזוג ושכנע אותו להעניק להם הלוואות נכבדות מכספו. את הנאשם הגדיר כטיפוס תוקפן: "כל הזמן הוא אלים ותוקפן, כל אחד הוא יפרק אותו" (עמ' 73). הוא שמע אותו צועק על ע. וגם עליו צעק והאשימו בגניבת העסק. הוא עצמו חשש מן הנאשם וסירב לערוך עימו עימות, מחמת פחדו ממנו. עוד סיפר על הערצת ע. אל הנאשם, "שהיתה שפוטה שלו, מה שאמר לה היה קדוש, היא לא הסכימה לעשות צעד אחד בלעדיו" (עמ' 74). האב הוסיף וסיפר (עמ' 73), כי בתקופה הטובה, אהב הנאשם את ע. ואף הציע להתחתן איתה לאחר שתתגרש. האב תיאר אלימות מילולית של דוד כלפי ע., אך שלל את זאת שהיכה אותה אי-פעם (עמ' 77). העד ויטלי קגנוביץ, שנקרא מטעם התביעה, אך נטה בבירור להיות עויין לה ואף סירב לעיין בהודעתו טרם מסירת עדותו, סיפר, כי לא ראה את דוד מכה את ע., הגם שהיה מתח ביניהם, כולל צעקות (עמ' 82). בעוד שבהודעתו במשטרה מסר על כך שהנאשם, בו פגש עוד ביום שבת 25.1.03, סיפר לו כי "ע. נפלה והיה בלגן", הכחיש, בעדותו, את התאריך הרשום וטען, כי המדובר היה, למעשה, ביום א', בעת שהגיע לעבודה. את ע. ראה באותו יום א', מאוחר יותר ושמע גם ממנה, כי נפלה במדרגות הגלריה, מרוב שהיתה מסטולה, ונחבלה. העד חשוד עלי כמי שמנסה לסייע לנאשם ולאחֵר את עיתוי המועד שבו שמע מן הנאשם על "נפילת" ע. הביטוי "היה בלגן", בו נקט כציטוט מפי הנאשם, איננו מתאים לגירסת הנפילה ומכל מקום מעורר מחשבות, שמא יודע העד הזה יותר ממה שהיה מוכן להשמיע. רואה החשבון מיכה אזולאי העיד מטעם ההגנה וסיפר על טיפולו בעסק. על בסיס תאוריו את פעולות הנאשם למען ע. ובעלה, אי-אפשר לסבור, כי היתה אצלו תכנית השתלטות על העסק. אביו של הנאשם סיפר, כי ע. לא התגוררה בביתם ומכל מקום, הוא לא ראה אותה בדירתו. גם ראובן מזרחי, עד ההגנה וידידו של הנאשם, העיד על המריבות בין ע. ובעלה ושלל אלימות פיזית מצידו. הוא תיאר את יחסה של ע. אל הנאשם כהערצה ואהבה עד טירוף. אודות יחסו של הנאשם אליה אמר (עמ' 120): "ידעתי שהוא לא מת עליה... אני לא יודע שהוא רצה אותה". מסקנות וממצאים תקיפתה של ע. וגרימת החבלות הקשות בגופה ביום 24.1.03 וכן תקיפתה ביום 27.1.03 והחבלות בצווארה, הוכחו. כך הוכחו גם איומיו של הנאשם עליה, פעמים אחדות, בכל הנוגע לנקמתו הקשה והפגיעה בה ובבני משפחתה, אם תתלונן נגדו במשטרה, שלוו בנוכחות מאיימת ומפחידה בבית החולים. אלה הם בגדר של הדחה בחקירה באמצעות איומים והפחדה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. כליאתה של ע. במחסן דירתו ביום 27.1.03 הוכחה והיא בגדר של כליאת שווא, לפי סעיף 377 לחוק. מעבירת הסחיטה בכוח נסוגה התביעה. הסחיטה באיומים, הקשורה למכירת העסק של ע. ובעלה ביום 28.1.03, לא הוכחה, כמו גם עבירת הגניבה, המיוחסת לנאשם, של המפרעה שנתקבלה במכירה. הבהרתי, כי אני סבור ש- ע. נוטה להשליך, בענין העסק, אחריות רבה מדי על הנאשם ועל כן, לא קיבלתי את עדותה בענין מכירת העסק, לפיה פעלה אז מתוך איומים ופחד מן הנאשם. גם בהקשר המפרעה אינני מוכן לסמוך ידי על דבריה, שגם הם, כמו בענין המכירה, עומדים לבדם. לאחר שקיבלתי כמהימנה את עדותו של דוד, הנתמכת בדברי ע. עצמה, הוכחו הסטירות שסטר הנאשם בפניו לאחר בדיקת הפוליגרף, כמו גם האיומים שהפנה כלפיו, כי יהרגנו אם יכנס לעסק או יתקרב אליו. בנקיטת האלימות כלפי חיים המאהב, הודה הנאשם בעדותו. על פי מה שהודה בו עוד בהודעתו במשטרה ת/11, ובתשובתו הראשונה בעדותו, המקובלים עלי, הוא היכהו באגרוף ובסטירה בפניו. הנאשם הואשם בתקיפתה החבלנית של ע. בנסיבות מחמירות לאחר שהתביעה סברה, כי המדובר בבני זוג, מכוח האמור בסע' 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. בסעיף זה נאמר, כי העובר עבירה לפי סעיף 380 כלפי בן זוגו, כמשמעותו בסעיף קטן (ב), דינו-כפל העונש הקבוע לעבירה. בסעיף קטן (ב) נאמר, לעניננו: "לענין סעיף זה, 'בן משפחתו' - לרבות מי שהיה בן משפחתו בעבר והוא אחד מאלה: (1) בן זוגו, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו; " מנוסחו של הסעיף מובן, כי המדובר בהחמרת העונש הצפוי לעבריין, כאשר הוא פוגע בבן משפחה, ולעניננו - בבן זוגו או מי הידוע בציבור כבן זוגו. במהלך השנים נקט המחוקק בלשון דומה, לפיה נכלל בהגדרת "בן זוג" גם מי "הידוע בציבור", בין בהסתפקות במלים "ידוע בציבור" ובין אם "ידוע בציבור כבן זוג", או "ידועה בציבור כאשתו". ראה סע' 1 לחוק משפחות חד-הוריות, תשנ"ב - 1992, סע' 5(א) לחוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג - 1963, סע' 1 לחוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), תשמ"ד - 1984 וסע' 1 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972, לענין ידוע בציבור כבן או בת זוג. בסע' 1 לחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א - 1991, הסתפק המחוקק במלים ידוע בציבור. בחוקים אחרים, כמו בסע' 1 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י - 1950, בסע' 21 לחוק שרות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], תשמ"ה - 1985, בסע' 4 לחוק שרות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], תש"ל - 1970, בסע' 1 לחוק נכי המלחמה בנאצים, תשי"ד - 1954 ועוד, נעשה שימוש בהגדרה "ידועה בציבור כאשתו". בכל אלה לא ראתה החקיקה בגדר של בני זוג רק את אלה שנישאו זה לזה. את התוכן, כולל התנאים לקביעת אלה הידועים בציבור כבני זוג, לעניננו, יצקה הפסיקה. אין די בהגדרה מילונית, בהקשר זה, כפי שהובאה על ידי התביעה בסיכומיה. בעיקרו של דבר, המדובר בשני תנאים מצטברים, השזורים זה בזה: בני הזוג חיו חיי משפחה וקיימו משק בית משותף. ראה האמור בע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פד"י מג(1) 431, בעמ' 434 ובע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פד"י כד(1) 617, בעמ' 619. עם זאת נקבע, כי אין המדובר בקריטריונים אובייקטיביים נוקשים. ראה בע"א 79/83 היועמ"ש לממשלה נ' שוקרן, פד"י לט(2) 690, בעמ' 4-693. גישה מרחיבה נקטה כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"פ 4341/91 וידאל נ' מדינת ישראל, פד"י נג(3) 329, בעמ' 334, תוך שסברה, כי מאחר ודפוס החיים של בני זוג החיים כידועים בציבור, הפך למציאות בת-קיימא, שקיבלה גושפנקא בשיטתנו המשפטית בהקשרים שונים, אין מקום לקבוע, כי תקנת הציבור משקיפה בשלילה על כל נסיון להקטין את הפער בין בני זוג נשואים ובין אלו החיים יחדיו כידועים בציבור. לדעתה, גם שתיקת המחוקק בענין ראיית ידוע בציבור כבן זוג, כמו בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג - 1973, איננה בגדר של הסדר שלילי, והוסיפה (שם, בעמ' 335): "יש למלא את המושג 'בן זוג' בתוכן המשקף את אורחות החיים הלגיטימיים בחברה בה אנו חיים על התפתחותה ותהפוכותיה". הבאתי בקצרה את עיקרי הדברים, בהקשר זה. אין לי צורך להרחיב עוד, שכן אינני סבור, כי הובאה במשפט הוכחה ברורה, המאפשרת לקבוע, כי ע. והנאשם חיו יחדיו כבני זוג, משמע חיו חיי משפחה וקיימו משק בית משותף. אפילו על פי קריטריונים מקלים בענין זה - אך בלא ניתוק מן המקור, המבוסס על מסגרת של מעין משפחה - אי-אפשר לומר בבירור מה היה טיב היחסים שבין ע. והנאשם. הנאשם עצמו הכחיש מגורים משותפים ממש עם ע. וקיום יחסי מין עימה. בפני בעלה דוד, הכחישה גם ע. ענין זה. דוד עצמו לא הצליח לגלות מגורים משותפים של השניים, למרות שהפעיל חוקר פרטי. אפילו מתוך דברי ע. עצמה בבית המשפט, קשה לקבוע מסמרות בענין זה, ובמיוחד לענין ניהול משק בית משותף. בכל מקרה, אי-אפשר לומר, כי השניים נראו, בעיני הציבור, כבני זוג על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה. לא התעלמתי, אומנם, ממה שחזו עיני העובדת הסוציאלית וחוקרת המשטרה, בעת שהנאשם הגיע לבית החולים וולפסון, אולם גם ראיה זו, איננה אלא בגדר של מראית עין שאיננה משקפת, בהכרח, מציאות של ממש. גם דברי אביה של ע. על חפצו של הנאשם להינשא לה בעתיד, אינם מוכיחים חיים משותפים כבני זוג, הגם שהוא סבר, כי הם מתגוררים יחד. לא כל רומן חולף, המלווה ביחסי מין או אפילו באהבה עיוורת של האשה לגבר, יכול להפוך את שני אלה לבני זוג, כמשמעותם בפסיקה. לפיכך אני סבור, כי לא הוכח ש- ע. והנאשם היו בגדר של בני זוג, כמשמעותם של אלה בסע' 382(ג) לחוק. סיכום על פי האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעבירות הבאות: תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 - בשל תקיפת ע., בשני ימים נפרדים, וגרימת החבלות הקשות בגופה. תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק - בשל תקיפת דוד, בעלה של ע. לאחר בדיקת הפוליגרף. תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק - בשל תקיפת חיים, מאהבה לשעבר של ע., לאחר שפגש את שניהם בבית קפה. איומים, לפי סעיף 192 לחוק - בגין איומיו על דוד לבל יכנס לעסק או יתקרב אליו. הדחה בחקירה באמצעות איומים, לפי סעיף 245(ב) לחוק - בשל איומיו על ע. לבל תתלונן כנגדו במשטרה. כליאת שווא, לפי סעיף 377 לחוק, בגין כך שכלא את ע. במחסן שליד דירתו. אני מזכה את הנאשם מן העבירות הבאות: סחיטה בכוח שהביאה לעשיית המעשה, לפי סעיף 427 סיפא לחוק. סחיטה באיומים שהביאה לעשיית המעשה, לפי סעיף 428 סיפא לחוק. גניבה, לפי סעיף 384 לחוק. משפט פליליאלימותחבלה של ממשתקיפה