גזר דין 1. העבירות בהן הורשעו הנאשמים הנאשמים, אב ובנו, הודו בעובדות כתב אישום מתוקן והורשעו בעבירה לפי סעיף 334 + 335 (א)(1) לחוק העונשין, וכן בעבירה לפי סעיף 380 + סעיף 29 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום המתוקן בו הודו הנאשמים, תקפו הנאשמים ופצעו את המתלוננים וזאת על רקע של ויכוח בענין זכות מעבר בדרך ציבורית. כתוצאה מהתקיפה נפצעו המתלוננים ואף אושפזו בבית חולים. מדובר בעבירה בה נדקר אדם וכן נעשה שימוש בשרשרת ברזל כדי להכות במתלוננים. 2. תסקירי המבחן לשני הנאשמים אין כל עבר של הרשעות קודמות. שניהם הופנו לשרות המבחן כדי שיוגש תסקיר בעניינם. שרות המבחן הגיש תסקירים וציין, בנוגע לכל אחד מהנאשמים, כי מדובר באנשים נורמטיבים אשר אינם מעורבים בפלילים. בנסיבות אלו, ומאחר והעבריינות אינה דרכם של הנאשמים, לא מצא שרות המבחן צורך בכל הליך טיפולי וציין כי לענישה תהיה ממילא השפעה הרתעתית על הנאשם, מאחר ומדובר באנשים שעצם ההליך הפלילי כבר גורם להם להרתעה של ממש. 3. הטיעון לעונש ב"כ המאשימה עותרת לגזור על הנאשמים עונש של מאסר משמעותי. מדובר בעבירת בריונות שבמהלכה הותקפו המתלוננים באמצעות שרשרת ברזל ומברג. למתלוננים נגרמו חבלות של ממש, וזאת כפי שעולה מהתעודות הרפואיות שהוגשו לבית המשפט וסומנו ת1/ עד ת3/ וכן כפי שניתן לראות בצילומים ת4/ עד ת5/. בנסיבות אלו עותרת המאשימה לגזור מאסר שיבהיר את סלידתו של בית המשפט מבריונות לשמה. ב"כ הנאשמים מבקש מבית המשפט שלא למצות את הדין עם שני הנאשמים. לענין זה מציין ב"כ הנאשמים כי על פי חומר הראיות היתה למתלוננים תרומה של ממש בליבוי היצרים וביצירת הקטטה. כמו כן מציין ב"כ הנאשמים כי מדובר באנשים ללא כל עבר פלילי ובנסיבות אלו יש להתחשב בחרטתם והודיתם, במובן זה שיש לראות בכך ראיה לחרטה של ממש על כל המשתמע מכך. הסנגור מציין גם כי מאז בוצעה העבירה (ביום 11/12/00) לא היו הנאשמים מעורבים בכל עבירה פלילית ומענין זה ניתן ללמוד כי אכן מדובר באנשים נורמטיביים. בשים לב לכל האמור לעיל, עותר הסנגור שלא למצות את הדין עם הנאשמים ולהסתפק בענישה מותנית ולחילופין במאסר קצר בעבודות שרות. שני הנאשמים הביעו חרטה בפני בית המשפט. 4. שיקולי בית המשפט לענין הענישה כאמור לעיל, עניינו של תיק זה בארוע של בריונות, כאשר הסכסוך בין הצדדים החל בויכוח על ענין של מה בכך וגלש לאלימות ולתוקפנות תוך שימוש בשרשרת ובמברג שבו נדקר אדם. ככלל, המדיניות היא לגזור ענישה אשר תשרש את הבריונות. דברים אלה נכונים במיוחד כאשר מדובר בארועים הכוללים דקירה. אמנם, אין במקרה זה שימוש בסכין, ואולם איני רואה הבדל של ממש בין דקירה בסכין ובין דקירה באמצעות כלי משחית אחר, ובכל מקרה על בית המשפט להבהיר כי תת התרבות של שימוש בכלים שונים לשם בריונות, תזכה למענה הרתעתי מתאים בדרך של ענישה הולמת. יחד עם זאת, ובמקרה זה שבפני, לא ניתן גם להתעלם מנסיבות שיש בהן כדי להביא להקלה בעונשם של שני הנאשמים. בית משפט זה עיין בכל חומר הראיות במסגרת הליך אחר. בהתאם, ועל אף שלא נשמעו ראיות, סבור אני כי יש להביא לידי ביטוי את התמונה הכוללת של הארועים בזירת העבירה במסגרת שיקולי הענישה. מדובר בארוע בו למתלוננים תרומה של ממש בליבוי האוירה ושלהוב הקטטה. הארוע כולו החל במחלוקת אשר המתלוננים היו שותפים ביצירתה. אין בכך כדי לתת הכשר לבריונות, ואולם לא ניתן להתעלם מ"תרומת" המתלוננים למכלול הארוע. על כל אלו יש להוסיף כי מדובר בנאשמים ללא כל עבר פלילי. כפי שעולה מסקיר המבחן, עצם ההליך הפלילי מהווה לגבי שניהם עונש מרתיע. נאשמים אלו אינם עבריינים מטבעם ובהתאם יש בעצם ההליך וההרשעה כדי להוות הרתעה מבחינתם. לענין ההקלה בעונש יש להביא לידי ביטוי גם את חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה ועד הגשת כתב האישום. מעבר לכללים הרגילים החלים במקרים מסוג אלו, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי מאז ועד היום לא היו הנאשמים מעורבים בכל עבירה נוספת. ענין זה מהווה ראיה בדבר היותם אנשים נורמטיביים, אשר הארוע בגינו הואשמו הינו ארוע חריג אשר אינו מאפיין את דרכם ואורח חייהם. יש לציין לענין זה כי הנאשמים מתגוררים בשכנות למתלוננים, והשקט ששורר בגזרה מאז אותו ארוע מלמד על כך שההתפרצות האלימה אינה מאפיינת את הנאשמים ויש לראותה כחריג. בנסיבות אלו, וכאשר מדובר בנאשמים ללא עבר פלילי וללא מעורבות בפלילים, סבור אני כי אין מקום לגזור עליהם עונש של מאסר במתקן כליאה. יש לתת לנאשמים את ההזדמנות להוכיח כי הארוע נשוא כתב אישום זה הינו הראשון והאחרון בתחום מעורבותם הפלילית. לא יהיה זה נכון במקרה זה, לצרף את הנאשמים לעבריינים של ממש ולגזור עליהם עונש של מאסר במתקן כליאה, באופן בו יתחככו הנאשמים בעולם הפשע ואולי אף יושפעו ממנו. בבוא בית משפט לבחון את העונש עליו להביא לידי ביטוי את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה וכל נאשם ונאשם. יש לשקול בנסיבותיו של כל מקרה את תכליות הענישה ולאזן בין השיקולים הרלוונטיים לענין הענישה, בשים לב לנתוני המקרה ולנתוני הנאשמים. את החלת הוראות חוק העונשין לעניין הענישה הראויה יש לבחון לאור ההוראות החוקתיות של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק היסוד קובע הוראות המנחות אותנו בישום הוראות חוק העונשין וקביעת מידת הענישה הראויה. ההוראות הרלוונטיות לענייננו הן הוראות הסעיפים כדלקמן: "4. הגנה על החיים, הגוף והכבוד כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו. 5. חירות אישית אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת. 8. פגיעה בזכויות אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו." (ההדגשה הוספה. ר.ש.) חוק היסוד קובע כי אמת המידה לענישה חייבת להבטיח איזון בין שניים, שלעיתים מתנגשים זה בזה. מחד, החובה שבסעיף 4 להגן על החברה מפני העבריין. מאידך, הכלל כי אין מגבילים חירותו של אדם. מובן כי הטלת עונשים, ובמיוחד עונשי מאסר, פוגעת הזכות היסוד שבסעיף 5 לחוק. על כן הורה המחוקק כי שלילת הזכות לחירות, שהיא גם זכותו של העבריין, הנעשית כדי להגשים את החובה החוקתית שבסעיף 4 לחוק היסוד, להגן על הקורבנות מפני פגיעתו הרעה, תעשה בשים לב להוראות סעיף 8 לחוק, דהינו: "במידה שאינה עולה על הנדרש". החלת עקרונות חוק היסוד על גזירת הדין מחייבת לגזור את העונש בשים לב, בין היתר, למסוכנות האישית של כל נאשם ונאשם. מידת הענישה צריכה להבטיח כי הנאשם לא יפגע עוד באחרים ולא יפשע שנית. בבוא בית המשפט לגזור את הדין, אין בית המשפט פועל רק כשלוחם של הקורבנות לשם נקמה בנאשמים. בית המשפט גוזר את הדין במידה שתבטיח, עד כמה שניתן, כי הנאשם לא יוכל עוד לפגוע שנית. יש, ובנתוניו האישיים של נאשם, יבטיח עונש פחות את השגת המטרה ויש כי בנתוניו האישיים יהיה הכרח לגזור עונש מאסר ממושך יותר. במקרה זה שבפני, סבור אני כי האיזון הנכון, בשים לב לעקרונות שפורטו לעיל, מבטיח הגנה יעילה על החברה והשגת התכלית של ההרתעה, גם ללא גזירת עונש של מאסר במתקן כליאה. סבור אני כי בשים לב לאופים של הנאשמים, תושג התכלית של הענישה גם בשימוש באמצעי ענישה שפגיעתם בחירותם של הנאשמים פחותה. יחד עם זאת סבור אני כי יש מקום לחייב את הנאשמים בפיצוי המתלוננים. אמנם לענין הפיצוי יש לקחת בחשבון את מעורבותם הפעילה של המתלוננים בארוע ואולם, עם כל זאת, יש מקום להביא לידי ביטוי את הכלל, כי הפוגע ישלם לקורבן. כלל זה צריך להנחות את בית המשפט ויש בו כדי לשדר מסר לחברה ולפיו לא רק ההגנה על הערכים שבחוק עומדת לנגד עיני בית המשפט, אלא גם ההגנה הממשית על הקורבן וההתחשבות בסבלו. בדרך של פסיקת הפיצוי לקורבן העבירה, מביא בית המשפט לידי ביטוי את דאגתו לעניינו האישי של המתלונן והתחשבותו בסבל שנגרם לו. בהתאם, ומטעם זה, סבור אני כי יש מקום לחייב את הנאשמים בפיצוי המתלוננים, וזאת בנוסף לענישה שתגזר עליהם. 5. סיכום הענישה וגזר הדין בסיכומו של דבר, ולאחר ששקלתי את כל האמור לעיל, אני גוזר את דינם של הנאשמים כדלקמן: אני גוזר על הנאשמים 16 חודשי מאסר, מהם 4 חודשים לריצוי בפועל ו- 12 חודשי מאסר על תנאי. התנאי הוא שהנאשמים לא יעברו בתוך 36 חודשים מהיום, כל עבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש ויורשעו עליה. אני מתיר לנאשמים לרצות את עונש המאסר בעבודות שרות, בכפוף לחוות דעתו של הממונה על עבודות שרות שתוגש לבית המשפט עד ליום 22/12/02. לתשומת לב הממונה על עבודות שרות, כתובתם של הנאשמים: שפרעם. טלפון: 04-9869025. שני הנאשמים מיוצגים ע"י עו"ד מטאנס, שכתובתו: ת.ד. 2310, אעבלין 30012. טלפקס: 04-9862066. אני מחייב כל אחד מהנאשמים לשלם למתלוננים, ביחד ולחוד, פיצוי כספי בסך 2,000 ₪, ובסך הכל ישלמו שני הנאשמים למתלוננים, פיצוי בסכום כולל של 4,000 ₪. הסכום ישולם בדרך של הפקדתו בקופת בית המשפט, שתעביר את הפיצוי למתלוננים. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. יובהר, כי בפסיקת הפיצוי הנ"ל אין בית המשפט קובע את מידת הנזק שנגרמה למתלוננים וזכותם לפנות בתביעה מתאימה לבית משפט מוסמך, אם סבורים הם כי יש להם זכות לקבלת פיצוי בסכום גבוה יותר. המאשימה תדאג להעביר עותק מגזר הדין למתלוננים, לידיעתם. המזכירות תעביר העתק גזר דין זה לממונה על עבודות שרות, כדי שיגיש את חוות דעתו במועד, וכן לשרות המבחן. אני קובע להמשך דיון בחוות דעתו של הממונה על עבודות שרות, ליום 23/12/02 שעה 8:30. הוסבר לנאשמים כי שמורה להם הזכות לערער לבית המשפט העליון על גזר דין זה ואולם הנאשמים יוכלו לערער רק לאחר שיושלם הדיון בחוות דעתו של הממונה על עבודות שרות, ובתוך 45 ימים ממועד זה. משפט פליליאלימותויכוחתקיפה