רקע עובדתי וטענות הצדדים התובעת הגישה תביעה כספית נגד הנתבעים, הנתבעת 1 חברה לביטוח (להלן : "אריה"), הנתבעת 2 סוכנות לביטוח (להלן: "סוכנות ניב") והנתבע 3, סוכן ביטוח, שהוא מנהלה ובעליה של סוכנות ניב (להלן: "רחמים"). בכתב התביעה טענה התובעת כי התביעה מוגשת בשל גביית יתר של תשלומי פרמיה בגין ביטוחי מנהלים וביטוחי חיים, אשר נעשו לעובדי התובעת, וכי התביעה מתייחסת לשישה עובדים אשר חלקם הועסקו בתובעת ואינם מועסקים עוד וחלקם ממשיכים להימנות על מצבת עובדיה של התובעת. לטענת התובעת מצבת עובדיה הייתה נתונה לשינויים בהתאם למספר הפרויקטים עליהם עבדה, וכי היא עמדה בקשר תדיר עם רחמים וסוכנות ניב ויידעה אותם בקשר עם כל שינוי במצבת העובדים של התובעת. לטענתה, כפי שנהגה ליידע את רחמים וסוכנות ניב בדבר יציאתו של עובד משירות מועסקיה ביקשה התובעת לחדול מחיוב חשבונה בסכומי ההפרשה בגין אותו העובד. לטענת התובעת כתוצאה מבדיקה שעשתה התברר לה כי במהלך שנתיים המשיכו הנתבעים לחייב את חשבונה בסכומים גבוהים בגין פוליסות ביטוח מנהלים אשר כביכול נזקפו לטובת העובדים אשר זה מכבר לא הועסקו על ידה ואשר אודות כך יידעה את רחמים ואת סוכנות ניב מבעוד מועד. לטענת התובעת לאחר שהוברר לה הנושא פנתה לקבל העתקים מלאים של כלל פוליסות ביטוחי מנהלים בגינם הפרישה כספים מידי חודש, אך אריה נמנעה מלהעבירם אליה, וכי לאור הממצאים שהתגלו לה ביטלה את הוראת הקבע בקשר לחיובים מצד הנתבעים. לכתב התביעה צורפו מכתבים אשר נשלחו על ידי התובעת לאריה בהם התבקשה אריה להחזיר כספים עבור העובדים הבאים: דנאל (סוויסה) יאיר (להלן: "יאיר"), דנאל נורית (להלן: "נורית") וסויסה שמעון (להלן: "שמעון") (להלן ביחד: "העובדים"), לגבי נורית נטען כי כלל לא עבדה בתובעת ולגבי יאיר ושמעון נטען כי עבדו בתובעת רק חודשים ספורים. התובעת טענה כי מחישובים שערכה התובעת עלה כי בגין שנת 2001 נגבה ממנה ביתר סך של 79,764 ₪ ובגין שנת 2002 נגבה ממנה ביתר סך של 73,882 ₪, סך הכל חויבה לטענתה ביתר בסך של 153,646 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ליום הגשת התביעה בסך של 171,937 ₪. התובעת הגישה תצהירים מטעמה של יאיר ושל מנהל התובעת דוד דנאל (להלן: "דוד"). בתצהירו של יאיר נטען כי בתקופה הרלוונטית לתביעה עבד בדנאל כעובד זמני במשך 4 חודשים בסוף שנת 2001 וכי מעולם לא סוכם עמו כחלק מתנאי העסקתו בתובעת כי זו תרכוש עבורו פוליסת ביטוח מנהלים. עוד טען יאיר בתצהירו כי בשנת 2001 התבקש על ידי רחמים לחתום על טפסים שונים ריקים הקשורים לביטוח, ומאחר וסמך על רחמים היות ועבד עימו שנים, חתם על הטפסים, כאשר בדיעבד הסתבר לו כי באמצעות טפסים אלו רכש רחמים פוליסות ביטוח מנהלים על שמו על חשבונה של התובעת. בתצהירו של דוד נטען כי מעשיו של רחמים עולים כדי תרמית וכי רחמים החתימו על טפסים ריקים בהם עשה שימוש לאחר מכן ורכש פוליסות ביטוח מנהלים אצל אריה ללא אישורו עבור עובדים שלכל היותר היו עובדים זמניים בתובעת ושמעולם לא ביקש לרכוש עבורם פוליסות ביטוח אלה. בתצהירו התייחס דוד לאנשים אשר שמותיהם צויינו בכתב התביעה, בהתייחס ליאיר ציין כי יאיר עבד בתובעת רק 4 חודשים בסוף 2001 ומאחר והיה עובד זמני לא נרכשה עבורו פוליסת ביטוח מנהלים ולא ביקש שיערכו עבורו פוליסת ביטוח מנהלים שכן זו הטבה הניתנת לעובדים המועסקים בחברה לטווח ארוך. בהתייחס לשמעון נטען כי עבד בתובעת רק 3 חודשים בשנת 2001 ו- 3 חודשים בשנת 2002 וגם הוא היה עובד זמני שלא ביקש לרכוש עבורו פוליסת ביטוח מנהלים. בהתייחס לנורית דנאל ציין כי בניגוד לנטען בכתב התביעה, שם נטען כי לא עבדה בתובעת, הרי שהיא עבדה בתובעת רק 5 חודשים בשנת 2001 ולכן גם עבורה לא ביקש לרכוש פוליסת ביטוח מנהלים. לטענת דוד סך הכל שילמה התובעת סך של 125,845 ₪ עבור פוליסות ביטוח שמעולם לא ביקשה לרכוש. הנתבעים הגישו תצהיר של מר רפי בר-און אשר שימש בזמנים הרלוונטיים כמנהל מחלקת ביטוח חיים באריה (להלן: "רפי"), ותצהיר של רחמים. בתצהירו של רפי נטען כי כל הכספים שנגבו מהתובעת נגבו כדין בגין פוליסות ביטוח שנערכו על פי הצעות ביטוח חתומות ומאושרות על ידי התובעת. עוד צוין בתצהירו כי מידי שנה העבירה אריה לדנאל אישורים שנועדו למס הכנסה על מנת לקבל זיכויי מס, וכי גם לאחר העברת אישורים אלו לא הועלו מצד דנאל כל תלונות על גביית פרמיות ביתר. רחמים בתצהירו התייחס לטענה כי החתים את מצהירי התובעת על טפסים ריקים (וציין כי על פי ייעוץ משפטי שקיבל המדובר בהרחבת חזית אסורה) וציין כי מעולם לא ביקש או קיבל לידיו הצעות ביטוח ריקות וחתומות ומעולם לא עשה שימוש עצמי בטפסים אלו. עוד ציין רחמים כי כל הצעות הביטוח נעשו לבקשת התובעת והן מולאו לאחר שישב עם המועמד לביטוח לצורך מילוי ההצעה ולאחר שקיבל את הפרטים הנדרשים מהתובעת ולאחר שהתובעת חתמה על ההצעה, כאשר בכל מקרה של עזיבת עבודה הועברו מסמכי העזיבה אליו והוא העבירם לאריה. בנוסף טען רחמים בתצהירו כי בכל נקודת זמן ידעה התובעת על הפרמיות אשר שולמו ובגין אלו עובדים שכן נהג להעביר לה הודעות אישורים ועדכונים וכן אישורים רשמיים אשר נשלחו לתובעת מידי שנה ונועדו למס הכנסה. בתצהירו טען רחמים כי הקשר בינו לבין התובעת היה דרך נורית, עמה עבד החל משנת 2000 ועד 2002, ואליה נשלחו מסמכים אלו, וכי עד לינואר 2003 לא היא ולא אף גורם אחר בתובעת פנה אליו בדרישה לבטל פוליסות של עובדים הרשומים בדוחות ואינם עובדים בפועל או לערוך תיקון כלשהו. בהתייחס לעובדים יאיר ושמעון טען כי טענת התובעת כי יאיר עבד רק בסוף שנת 2001 ולגבי שמעון כי עבד רק בשנת 2002 אינה אפשרית שכן הבקשה לכונן עבורם פוליסה נשלחה על ידי התובעת בחודש דצמבר 2000 כאשר תחילת הביטוח שהתבקש היה ינואר 2001. דיון והכרעה בתחילת דיון ההוכחות אשר התקיים בתיק טען ב"כ הנתבעים כי תצהירי התובעת מהווים שינוי חזית שכן בעוד שבכתב התביעה טענת התובעת הייתה כי למרות שנמסרו הודעות בדבר הפסקת עבודתם של עובדיה המשיכו הנתבעים לגבות פרמיות בגין עובדים אלו ולכן הוגשה התביעה, הרי שבתצהירים מטעם התובעת הועלתה טענה חדשה לפיה רחמים החתים את התובעת על טפסי ביטוח ריקים וללא הסכמתה ובמרמה הנפיק חוזי ביטוח לעובדים אשר בגינם נגבו ממנה פרמיות. הצדדים הסכימו כי החלטת בית המשפט בנושא תינתן במסגרת פסק הדין בתיק. בסיכומיה טענה התובעת כי אין המדובר בשינוי או בהרחבת חזית שכן בכתב התביעה טענה כי בעילת התביעה היא תשלומים אותם גבתה סוכנות ניב מהתובעת באמצעות הוראת קבע שלא כדין עבור פוליסות ביטוח שהופקו שלא כדין וכי גם מעיון בנספח ז' לכתב התביעה עולה כי התובעת טענה לאורך כל הדרך כי נגבו ממנה כספים שלא כדין. לטענת התובעת לא הוסיפה עובדות אלא טענה למשמעותן המשפטית פרשנית בלבד ועל כן אין לנתבעים זכות למנוע ממנה להעלות טענה זאת שעה שאף ניתנה להם האפשרות להתמודד איתה. מנגד טענו הנתבעים כי מדובר בשינוי חזית מובהק שכן הטענה שנטענה על ידי התובעת בכתב התביעה הייתה כי היו חוזי ביטוח אך הנתבעים המשיכו לגבות פרמיות עבורם אף כי התובעת הודיעה על עזיבת העובדים ואילו בתצהירים נטען כי התובעת כלל לא נתנה הסכמתה לעריכת הביטוחים וכלל לא היה מקום לגבותם וכי גביית הפרמיות נעשתה על ידי תרמית של רחמים אשר החתים את התובעת על טפסי ביטוח ריקים. לעניין שינוי החזית, הרי שאני מסכימה עם הנתבעים כי טענות התובעת אכן מהוות שינוי חזית, שכן אין המדובר פה כטענת התובעת בפרשנות משפטית של העובדות כפי שהונחו בכתב התביעה כי אם בהעלאת טענות עובדתיות שונות לחלוטין מהנטען בכתב התביעה, ללא שהתבקש על ידי התובעת תיקון כתב התביעה. טענות התובעת בתצהיריה כי רחמים הנפיק פוליסות ביטוח לעובדיה ללא אישורה ופעל בתרמית הן טענות אשר לא נטענו בכתב התביעה ושונות מטענותיה בכתב התביעה בו לא הועלתה כל טענה ביחס לחוקיותן של פוליסות הביטוח אלא אך ורק ביחס לאי ביצוע הוראותיה בדבר הפסקת הביטוחים, ועל כן טענות אלו מהוות שינוי חזית. עוד אציין כי טענה מסוג תרמית היא טענה אשר חובה היה על התובעת לציינה בכתב התביעה בצורה מפורשת וכי בהעדר פירוט לגבי טענה זאת אין מקום לדון בה (לעניין חובתו של בעל דין הטוען לתרמית לפרטה בכתב הטענות מטעמו ראו ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, בעמודים 57-58). אציין, כי גם לגופו של עניין אין מקום לקבל את הטענות אשר הועלו על ידי התובעת בכתב תביעתה לפיהן הודיעה לנתבעים על סיום עבודת העובדים אצלה אך אריה לא עדכנה את הנתונים הללו ועל כן המשיכה לגבות פרמיות שלא כדין. טענות אלו לא הוכחו לבית המשפט. התובעת לא הציגה כל מסמך ממנו עולה כי נמסרה לנתבעים הודעה בדבר הפסקת עבודת העובדים, וכי חרף קבלת מכתב זה המשיכו הנתבעים לחייב את התובעת בפרמיות. מעבר לאמור התובעת אף לא העידה את נורית (לעניין אי העדתה אתייחס גם בהמשך) אשר הייתה כפי שנטען על ידי רחמים אשת הקשר בינו לבין התובעת ואשר עדכנה אותו בדבר העובדים עבורם יש להוציא פוליסות ביטוחי מנהלים. לטעמי, די היה באמור לעיל כדי לסיים את הדיון בתביעה ולקבוע כי התובעת לא הוכיחה תביעתה ועל כן דינה להדחות. אך יחד עם זאת אדון גם בטענות אשר הועלו על ידי התובעת בתצהיריה, ביחס להנפקת פוליסת ביטוח ללא הסכמתה, ואשר שונות בתוכנן מהטענות אשר הועלו בכתב התביעה, ואומר מייד כי גם דינן - להידחות. ראשית אציין כי עדותם של עדי התובעת לא הייתה מהימנה עלי, בעוד שעדות עדי הנתבעים הייתה מהימנה עלי והתרשמתי מאמיתות תוכנה, שנית, אציין כי התובעת לא הצליחה להרים הנטל להוכיח את הטענות אשר נטענו על ידה במסגרת שינוי החזית בתצהיריה. טענת התובעת בתצהיריה הייתה כאמור כי רחמים הנפיק פוליסות ביטוח לעובדים ללא רשותה ובשל כך נגבו מחשבונה באמצעות הוראת הקבע סכומים ביתר בסך של 125,845 ₪. לעניין חוזי הביטוח אשר נערכו ליאיר, שמעון ונורית נטען על ידי רחמים בתצהירו כי הצעות הביטוח נחתמו על ידי העובדים ונערכו לבקשתה של התובעת ובאישורה, והן מולאו לאחר שישב עם העובדים לצורך מילוי ההצעה ולאחר שקיבל את הפרטים הנדרשים מהתובעת ולאחר שהתובעת חתמה על ההצעה. רחמים צירף לתצהירו הצעות ביטוח המתייחסות לעובדים הללו, עליהן מופיעות חתימות מטעם המובטח וכן חתימת המעביד. התובעת לא הגישה תצהירים של נורית ושל שמעון, אשר יסתרו את טענתו של רחמים בדבר זהות החתומים על טפסי הצעות הביטוח (דוד ציין בחקירתו כי כנראה שהעובדים הם החתומים על הצעות הביטוח עמוד 26 לפרוטוקול שורות 27-28) כמו גם על מנת למסור גרסתם לעניין תנאי העסקתם בתובעת בהתייחס לביטוחים אשר בוצעו עבורם, ואילו יאיר אישר בחקירתו כי החתימות המופיעות על הצעות הביטוח הן חתימותיו (פרוטוקול דיון עמוד 15 שורות 19-20 ועמוד 16 שורות 6-7). בהתייחס לנושא הביטוחים טען יאיר בחקירתו כי לא הופרשו עבורו סכומים לביטוח אך עת הופנה לתלושי השכר שלו בהם הופיעה הפרשה לביטוח בסך 988 ₪ טען כי לא הסתכל על התלושים וזה לא היה אמור להופיע בתלוש שכן לא סיכם לעניין זה (עמוד 13 לפרוטוקול שורות 9-16). אינני מקבלת את הסבריו של יאיר, כי לא ידע על כך שהופרשו עבורו כספים לביטוח ואף נעשו ניכויים ממשכורתו לצורך ביטוחים אלו, שעה שהדבר צוין במפורש בתלושי השכר שנמסרו לידיו. לאור האמור אני קובעת כי לא הוכח לי על ידי התובעת כי החתימות על הצעות הביטוח אינן של העובדים, או כי לא הוסכם עמם על קבלת ביטוחים אלו. הטענה העיקרית בתצהירי התובעת הייתה כי רחמים החתים את דוד בשמה של התובעת על טפסי ביטוח ריקים ועשה בהם שימוש ללא הסכמתה לשם הוצאת פוליסות ביטוח לעובדים. כך גם טען יאיר כי בשל אמונו ברחמים חתם עבורו על טפסי ביטוח ריקים. לא זו בלבד שהתובעת לא הצליחה להוכיח טענה זאת בדבר החתמתה על טפסי ביטוח ריקים ועשיית שימוש בהם ללא הסכמתה, הרי שעדות המצהירים מטעמה אינם מתיישבת עם טענה זאת. ראשית, בחקירתו הנגדית העלה דוד גרסה נוספת בשונה מתצהירו, לפיה התובעת חתמה על הצעות ביטוח ריקות, ולאחר מכן הפנתה את העובדים לחתום על הצעות הביטוח, אך על הנתבעים היה להפעיל את הביטוח רק לאחר קבלת הודעה ממנו ואילו במקרה זה רחמים פעל ללא קבלת אישורו של דוד (עמוד 22 לפרוטוקול שורות 15-24) אני דוחה את טענתו זו של דוד המהווה "עדות כבושה" והשונה מטענותיו בתצהירו לפיהן כלל לא ידע על החתמת העובדים. באשר לטענתו של יאיר כי הוחתם על ידי רחמים על טפסים ריקים, הרי שלא זו בלבד שעדותו לא עשתה עלי רושם אמין, הרי שלאור עדותו של דוד לא ברור לי מדוע היה על רחמים להחתים את יאיר על טפסים ריקים במרמה אם התובעת היא זו שהפנתה את העובדים לחתום על טפסים, כאשר לטענתה היה על הנתבעים להפעיל הביטוחים רק לאחר אישור מדוד. יתרה מהאמור, התובעת לא הצליחה להוכיח לבית המשפט כי הנפקת הפוליסות נעשתה ללא ידיעתה. כאמור, לא הוכח לי כי התובעת הוחתמה על טפסים ריקים כטענתה וכי העובדים לא הוחתמו עליהם וכן כי לא סוכם עימם על ביצוע הביטוחים. שנית, מהמסמכים אשר הוצגו לבית המשפט עולה כי התובעת קיבלה עדכונים על הביטוחים מרחמים, ביצעה הפרשות במשכורות העובדים לתגמולים ואף בקשה מרחמים לכונן עבור העובדים את פוליסות הביטוח. כך למשל, בתלושי השכר של יאיר, לגביו טען דוד כי לא ביקש לבצע הפרשות בשל היותו עבוד זמני, מופיעות הפרשות לאריה. התובעת לא הציגה לבית המשפט הסבר סביר כיצד ידעה הנהלת החשבונות לבצע הפרשה לתגמולים ובאיזה סכום, אם הדבר לא היה ידוע לתובעת. התובעת לא טרחה לזמן לעדות את מנהלת החשבונות כמו גם את רואה החשבון על מנת להסביר כיצד נעשו ההפרשות בתלושי השכר, שעה שהתובעת לא ידעה עליהם. מסמכים נוספים אשר הוצגו לבית המשפט היו נספחים ג', ד' ה' ו' לתצהירו של רחמים. נספח ג' הוא פירוט חיובי ביטוח של התובעת בחשבון הבנק מיום 14.01.01 אשר נערך על ידי סוכנות ניב. נספח ד' הוא פירוט גביית ביטוחי מנהלים מיום 01.03.01 אשר נערך על ידי סוכנות ניב. מסמך ה' הוא דוח של אריה לגבי ביטוחי התובעת, ונספחי ו' הם דוחות למס הכנסה לשנים 2001 - 2002 אשר הונפקו על ידי אריה לתובעת. לגבי נספחים אלו, בהם מפורטים הביטוחים וכן שמות העובדים המבוטחים לרבות יאיר, שמעון ונורית, נטען על ידי רחמים כי אלו דוגמאות לעדכונים אשר נשלחו לתובעת ביחס לביטוחים שנערכו לעובדיה כאשר למרות העברת מסמכים אלו לא פנתה אליו התובעת או נורית בבקשה לבטל פוליסות ביטוח של עובדים בטענה כי אינם עובדים יותר. ביחס לנספחים ג', ד' וה' טען דוד בתצהירו כי אלו לא הגיעו לידיו וכי לגבי נספח ו' טען כי ממסמך זה למד על המרמה של רחמים. התובעת לא טרחה לזמן את נורית לעדות אף כי עדותה הייתה חשובה ביותר נוכח טענתו של רחמים בתצהירו, כי היא אשת הקשר עמה עבד ואליה העביר את הדוחות הללו. מעדותו של דוד עולה כי הוא החליט שלא לדבר עם נורית על נושא זה (ראו עמוד 20 שורות 15-24) ומעדותו לא עולה כי הייתה מניעה של ממש מלהזמינה לעדות. לעניין זה רואה ההלכה הפסוקה בהימנעותו של בעל דין מהשמעת עדות או מזימונו של עד שעשוי לתרום לגילוי האמת כמקימה הנחה לפיה דברי בעל הדין או העד יתמכו בגרסת הצד שכנגד. ראו למשל ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פד מ"ה (4) 651, 658 וכן ע"א 74/89 חסינים נ' שפירא פד מ"ו 1 845, 849. מסמך נוסף אשר הוצג לבית המשפט הוא נספח ז' לתצהירו של רחמים הוא דף נלווה לפקס, אשר נשלח לרחמים על ידי נורית אשר נושאו - ביטוח מנהלים, ובו מצוין שמם של עובדים חדשים שמעון סוויסה ויאיר סוויסה, תאריך תחילה 01/01 ומשכורתם. כאשר לעניין זה ציין רחמים כי המדובר בתזכורת של נורית לכונן עבורם פוליסות בהתאם לתנאים שציינה, ועל כן לא ברורה לו טענת התובעת כי עובדים אלו לא עבדו אצלה בתקופות אלו בהן בוצעו הפרשות לביטוחים. אף לעניין מסמך זה וטענתו המהותית של רחמים לא טרחה התובעת לזמן את נורית על מנת שתציג עמדתה וגרסתה ביחס למסמך זה, תוכנו ומהותו, דבר אשר אף בו יש לחזק את גרסת הנתבעים כי התובעת ידעה על הביטוחים ועודכנה לגביהם על ידי הנתבעים. יוער, כי בסיכומיה העלתה התובעת טענות כלפי גרסתו של רחמים בעדותו ביחס לנספח ז' לתצהירו של רחמים לפיו נורית בקשה לתזכר אותו ביחס לביטוחים, כאשר לטענת התובעת גרסתו אינה מתיישבת עם העובדה כי הצעת הביטוח ליאיר נחתמה כבר יומיים לפני כן. אינני סבורה כי המדובר בסתירה בעדותו ומקובלים עלי הסבריו של רחמים לעניין זה כי נורית עדכנה אותו לעניין גובה השכר של העובדים ( עמוד 47 לפרוטוקול שורות 5-7). כך אף מקובל עלי הסברו של רחמים לגבי השוני בין הסכומים אשר הופיעו בטופסי הצעות הביטוח של יאיר לשוני במשכורתו לפיו הדבר נבע בשל רצונה של התובעת כי יאיר יבוטח על סכום נמוך יותר ממשכורתו, כאשר לגבי הפוליסה הנוספת ציין רחמים כי המדובר בהגדלת שכר (ראו עדותו של רחמים בעמודים 47-49 לפרוטוקול). לאור כל האמור אני קובעת כי לא הוכח לי על ידי התובעת כי הפוליסות הוצאו ללא הסכמתה וכי לא ידעה על גביית הפרמיות מחשבונה. בסיכומיה טענה התובעת כי יש לחייב את הנתבעים בגין גביית פרמיות עבור בון חיים וסוויסה יצחק אשר כלל לא עבדו בתובעת אלה בחברת נמיר שיקום מבנים בע"מ וזאת בהתאם להצעות הביטוח אשר צורפו לתצהירו של רחמים, ועל כן יש לחייבה בגין עובדים אלו בסך של 90,658 ₪. לעניין זה אני מקבלת את טענת הנתבעים כי יש לדחות טענה זאת, אשר הועלתה על ידי התובעת רק בסיכומיה ולא נטענה כלל בכתב התביעה מטעמה ואף לא הועלתה בתצהירי התובעת, ועל כן אף לא נעשתה אליה כל התייחסות בתצהירי הנתבעים מלבד צירוף מסמכיהם לשם הדגמה כי במקרים בהם עזב עובד מועברים מסמכי עזיבה כמו גם כי ניתן פירוט גביה ביחס לכל העובדים, כאשר עובדים אלו נמנו בזמנו על העובדים אשר הופרשו כספים בגינם. עוד טענה התובעת בסיכומיה כי אף אם תתקבל טענת הנתבעת כי הפוליסות הופקו כדין אזי יש לחייב את הנתבעים בהשבת כל הפרמיות שגבו ביתר עבור כל החודשים בהם העובדים לא עבדו בחברה. לעניין זה הפנתה התובעת לעדותם של מצהירי הנתבעים מהם היא למדה כי אף הם מסכימים כי יש להשיב לה את הכספים אשר נגבו ממנה ביתר. לטענתה הסברם לאי החזרת הכספים לתובעת היה בכך כי לא הודיעה על עזיבת עבודה, אך טענה זו לטענתה אינה ראויה להישמע שעה שהציגה תלושי משכורת, טפסי 106, פניות חוזרות ונשנות, תצהירו של מנהל התובעת ותצהירו של אחד העובדים. לעניין החזר הפרמיות ציין רחמים בעדותו כי הכספים הנמצאים בחברת הביטוח שייכים לתובעת ולעובדים ואינם שייכים לחברת הביטוח, כאשר נעשית חלוקה ביניהם. בהתייחס לכספי הפיצויים המעסיק יכול להורות על העברתם לעובד או לבקש לקבלם חזרה אליו וזאת "בכפוף למכתב שיפוי ולמס" ואז מחזירים את הכספים (ראו עמוד 54 שורות 18-19 לפרוטוקול). לעניין זה ציין רחמים כי אם ימלא דוד מכתב שיפוי אין מניעה להחזיר לו את כספי הפיצויים. בהתייחס לתגמולים ציין כי דוד כי נושא זה נדון מול העובד שכן כספים אלו הופרשו על ידו (ראו עדותו של רחמים בעמוד 55 לפרוטוקול) כאשר לעניין גביית היתר השיב כי אם חברת הביטוח תשתכנע שזה בתום לב יוחזרו הפרמיות היחסיות בקיזוז כל הדברים, אך במקרה הנדון התובעת לא הוכיחה תום לב וכל פעם שינתה גרסתה (עמוד 53 לפרוטוקול שורות 22-28). אף רפי התייחס לנושא זה בחקירתו הנגדית וציין כי במקרה של גביית יתר בה שולמו פרמיות עבור עובד שהפסיק לעבוד על המעביד להמציא לחברת הביטוח מכתב הודעת הפסקת עבודה של המעסיק המודיע לחברת הביטוח כי העובד הפסיק עבודתו בתאריך מסוים, טופס 161 של מס הכנסה שמפרט תחילת עבודה, סיום עבודה ומשכורת אחרונה, הודעה על פיצויים ששולמו או לא שולמו, וכן הודעה בדבר כוונת העובד למשוך הכספים או כל הוראה אחרת לגבי המשך הפוליסה (עמוד 36 לפרוטוקול מיום 03.03.08 שורות 24-28), עוד ציין בעדותו כי במקרים בהם עבר הרבה זמן ואז זה פחות סביר שמדובר בטעות, נדרש אישור של רואה חשבון המאשר את תקופת העבודה של העובד (עמוד 37 לפרוטוקול שורות 1-3). כאשר נשאל על ידי ב"כ התובעת בחקירתו הנגדית מדוע לא השיבו לתובעת את הכספים שנגבו ביתר ציין כי אין בפניו הצהרה של העובד וכן ישנה חתימה אך ורק של המעסיק ולא של העובד, וכן כי לא הוצג לו מכתב התשובה לדרישת התובעת לקבלת הכספים חזרה. (עמוד 43 לפרוטוקול שורות 17-28). לאור האמור, הרי שמעדותם של הנתבעים עולה כי אין מניעה להעביר לתובעת את כספי הפיצויים כל עוד תפעל בהתאם לדרישות אשר העמידו הנתבעים לצורך קבלת הכספים, אך התובעת בחרה שלא לעשות כן כפי שעולה מעדותם של עדי הנתבעים. בהתייחס לתגמולים, הרי שאני מקבלת את עדות הנתבעים כי התובעת לא הוכיחה תום לב כמו גם לא העמידה בפני אריה את כל המסמכים שנדרשו על מנת לשחרר אליה את הכספים אשר נגבו לטענתה ביתר, ועל כן סכומים אלו עומדים לרשותם של העובדים בלבד, ללא אפשרות להעברתם לתובעת. בסיכומיה טענה התובעת ל"הודאה והדחה" היות ובכתב ההגנה וכן במהלך המשפט הודו הנתבעים כי גבו את הסכומים המפורטים בכתב התביעה אך טענו כי סכומים אלו נגבו כדין, ובמצב דברים זה מוטל על הנתבעים הנטל הראיה והשכנוע לגבי העובדות. כאשר לטענת התובעת, הנתבעים לא עמדו בנטל זה ולא הציגו ולו מסמך אחד המעיד על כך כי הפרמיות לפוליסות הביטוח שגבתה אריה באמצעות הוראת הקבע נגבו כדין. מנגד טענו הנתבעים בסיכומיהם כי אין מקום בעניין זה לטענות התובעת וכי אין כלל זה חל על המקרה הנדון שעה שהנתבעים לא הודו כי גבו ביתר בניגוד להסכמת התובעת, אלא רק הודו כי נעשתה גבייה על פי הוראת הקבע. אף לעניין זה אני מקבלת את טענות הנתבעים שכן טענת הודאה והדחה היא בסיטואציה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של בעילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש ואז מוטל עליו נטל השכנוע לגבי העובדות הנטענות על ידו (ראו בר"ע (תל-אביב-יפו) 1215/05 טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו לא פורסם, 9.5.06). במקרה הנדון הנתבעים לא הסכימו לא לאמור בכתב התביעה ואף לא לאמור בתצהירי התובעת ועל כן לא חל הכלל בדבר "הודאה והדחה" המעביר את נטל השכנוע לכתפי היריב להוכחת העובדות. באשר לטענת התובעת בסיכומיה כי חל על המקרה הנדון הכלל של הדבר מעיד על עצמו, הרי שאיני מקבלת טענתה זו של התובעת וזאת לאור קביעותיי לעיל לפיהן לא הוכח לי על די התובעת כי לא ידעה על הביטוחים וכי לא הייתה מעורבת בביצועם. טענה נוספת אשר הועלתה על ידי התובעת בסיכומיה היא כי קיימת לה הזכות לקבלת הפרמיות שנגבו ממנה ביתר גם מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, ולכל הפחות זכאית התובעת להשבת הפרמיות מהמועד בו סיימו העובדים את עבודתם בתובעת. לעניין זה ציינו עדי הנתבעת כאמור כי בכל הנוגע לכספי הפיצויים על התובעת למלא טפסים מסוימים ואז תקבל כספה חזרה, בניכויים המתחייבים, וכי ביחס לכספי התגמולים, הרי שאלו אינם ברשותה כי אם ברשותם של העובדים והיא מחויבת לפעול על פי הוראותיהם בלבד. על כן, אין מקום לטענת התובעת בדבר עשיית עושר, שעה שלא הוכח לי כי נעשתה גבייה שלא כדין כמו גם כי עדי הנתבעים העידו כי כספים אלו עומדים לרשותם של העובדים ולא לרשותם. לסיכום דין התביעה להדחות. התובעת תשלם לנתבעים הוצאות בסך של 700 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים. ניתן היום, כ"ח בשבט, תשס"ט (22 בפברואר 2009), בהעדר הצדדים. עינת רביד, שופטת גביית יתרפרמיה