פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: פתח דבר בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים: סגן הנשיא ח' פיזם, א' רזי, י' דר), הרשיע את המערער בת.פ 270/99 בשלוש עבירות של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וגזר עליו עונש של שלושה מאסרי עולם, שירוצו במצטבר. רקע והליכים על-פי הנטען בכתב האישום, אשר כולל שני אישומים, רצח המערער את נאיל מחמיד (להלן: נאיל) וסעיד מחמיד (להלן: סעיד), הם אב ובנו, לאחר שלא הצליח לשכנע את נאיל לרכוש ממנו את ביתו. ביום 23.3.99 זימן המערער את נאיל וסעיד לביתו שבאום-אל-פחם, תוך כוונה להמיתם. על-מנת לבצע את הרציחות זימן לביתו מבעוד מועד את חברו סופיאן ג'בארין סולימן (להלן: סופיאן), כדי שזה יעזור לו במזימתו לצורך כך צייד אותו המערער במקל. לאחר דין ודברים בין המערער לבין נאיל וסעיד ולאחר שנאיל דבק בסירובו שלא לרכוש את בית המערער, קרא האחרון לסופיאן, על-מנת שיצא ממחבואו ויכה את נאיל וסעיד בעזרת המקל. סופיאן סירב לעשות כן ומשכך ירה המערער בנאיל וסעיד מספר יריות לכיוון ראשם ופלג גופם התחתון, בעזרת אקדח שהיה ברשותו. ביום 24.6.99, הסיע המערער את סופיאן ליער ריחן, שם ירה בו מספר יריות בפלג גופו העליון, בראשו ובגבו, זאת משום שיומיים עובר למעשה זה פורסמה ידיעה בעיתון המקומי באום אל פחם לפיה המסייע בחקירת רצח המנוחים יתוגמל בפרס כספי בסך 50,000$. המערער, שחשש מפיתויו של סופיאן, החליט להמיתו וכך עשה. ביום 24.3.99, בשעות הבוקר המוקדמות, נמצאה גופתו של נאיל במטע זיתים הסמוך למזבלה של אום-אל-פחם, על קו התפר עם הרשות הפלשתינית. למחרת היום נמצאה גופתו החרוכה של סעיד בעליות לישוב מי עמי. ביום 8.7.99 נמצאה יד אדם אשר הייתה שייכת לסופיאן, בכיור השירותים הציבוריים של מסגד אל-מלסה שבאום-אל-פחם. ביום 11.7.99 נמצאה גופתו של סופיאן. ביום 11.7.99, עובר למציאת הגופה, סר המערער לתחנת משטרת עירון וסיפר, כי ראה את סופיאן נוסע במשאית עם אחרים כשברשותם כלי נשק, ואחריה נוסעת מכונית עם תושב שטחים ומאחר והדבר נראה חשוד בעיניו, החליט הוא לעקוב אחריהם. לבקשת חוקרי המשטרה הוביל אותם המערער למקום האירוע, שם נמצאה גופת סופיאן, כאמור. בחיפוש בבית המערער נמצאו חלקי ריהוט שונים, הדומים לאלו שנמצאו יחד עם גופתו החרוכה של סעיד. לא זו בלבד, אלא שבמהלך החיפוש, סיפרה אשת המערער לאנשי המשטרה, כי בזמן רציחתם של נאיל וסעיד נכחו בבית מספר אנשים נוספים זולת בעלה. לאור האמור, נעצר המערער והחלו ההליכים המשפטיים נגדו. מרגע מעצרו ועד הכרעת דינו, מסר המערער בפני חוקריו במשטרה ובבית-המשפט המחוזי מספר גרסאות שונות לאירועי הרצח בהם הואשם. להלן אביא בקצרה את השתלשלות העניינים, כפי שארעה על-פי סדרם הכרונולוגי: ביום 11.7.99 הגיע המערער לתחנת משטרת עירון ומסר בפני חוקריו את גרסתו הראשונה (ראו פסקה 7.1 להכרעת הדין), לפיה עקב אחר משאית ורכב פרטי בהם נסעו "אנשים חשודים" אל יער ריחן ושם ראה את שהתרחש, שם נמצאה גופתו של סופיאן. ביום 12.7.99 מסר המערער גרסה נוספת (ראו פסקה 7.2 להכרעת הדין) בפני חוקריו, וזאת לאחר שנערך חיפוש בביתו ונמצאו ממצאים אשר קשרו אותו למקום מציאתם של נאיל וסעיד. על-פי גרסתו זו, שלושה אנשים מיחידת החיסול של המוסד הם אשר רצחו את נאיל וסעיד בביתו של המערער, וזאת לדבריו, משום שיש להם "קשרים עם השטחים". ממשיך ומספר הוא, כי אותם שלושה רצחו אף את סופיאן לאחר שהמערער, הביאו ליער באמתלה כלשהי. בו ביום 12.7.99, לאחר שחששם של חוקרי המשטרה עלה בהם, הוחלט לחקור את המערער בשנית. כבר בפתח החקירה, שהוסרטה, סיפר המערער (ראו פסקה 8 להכרעת הדין), כיצד רצח את נאיל, סעיד וסופיאן. בגרסתו זו מתאר המערער את השתלשלות האירועים כפי שהייתה תוך שהוא עומד על פרטי פרטים כגון: "הנאשם אף ידע לספר שהכדור הראשון אותו ירה בנאיל חדר גם דרך הוילון, החלון והתריס. דבר זה אילצו להחליף בשלב מאוחר יותר את הוילון בוילון זהה שהיה בקומה השנייה בביתו וכן להזמין את חסן מחמוד ג'בארין כדי שזה יתקן את התריס" (ראו 8.6 להכרעת הדין). בגרסתו זו מפרט המערער את המניע לרצח נאיל וסעיד, וההחלטה להמיתם (ראו פסקה 8.2 להכרעת הדין). ממשיך ומפרט המערער את תכנון רציחתם של נאיל וסעיד, את שלב תחילת הביצוע ואת מעשי הרצח. את פינוי גופות המנוחים וטשטוש זירת הרצח יחד עם סופיאן, מתאר המערער בפרטי פרטים (ראו פסקה 8.7 להכרעת הדין). אף את רציחתו של סופיאן מתאר המערער תוך שהוא מדגיש פרטים מוכמנים רבים שיכולים היו להיות בידיעתו רק אם הוא שביצע את הרצח. המערער סיפר את כל אשר התרחש וכן מה הניעו לעשות כל צעד וצעד, כמו גם, מדוע אמר דברים מסוימים לאשתו ולאשת סופיאן. הוא תיאר בהודאתו את הזירות השונות וידע להוביל את חוקריו אל הגופות ולספר עוד פרטים רבים אחרים. 4. ביום 12.7.99 הודה המערער, בפני שופט בבית-משפט השלום בטבריה (כבוד השופט ר' שפירא), בכל אשר יוחס לו בכתב האישום ומסר גרסה זהה לזו שסיפר לחוקרי המשטרה קודם לכן באותו היום. 5. ביום 13.7.99 שחזר המערער בפני חוקרי המשטרה את שלושת מעשי הרצח אשר בביצועם הודה פעמיים יום לפני-כן. במהלך השחזור חזר המערער על כל הפרטים שמסר בהודאותיו, ואף הדגים בפני חוקריו כיצד ביצע את שלושת מעשי הרצח, ופעולות טשטוש זירות הרצח אשר נקט, על-מנת להעלים את הראיות. 6. ביום 26.6.00, כשנה לאחר הודאותיו ושחזוריו את המעשים, חזר בו המערער ומסר בבית-המשפט המחוזי גרסה נוספת וחדשה (ראו פסקה 11 להכרעת הדין), לפיה עדנאן וג'אבר גיסיו של נאיל, הם אלו אשר רצחו את נאיל וסעיד, וזאת, לדבריו, משום שנאיל ביקש מהמערער, לרצוח את אביהם של עדנאן וג'אבר. לגרסתו, האחרונים הם אלו שרצחו אף את סופיאן, וזאת משום, שחששו שיסגירם לאור השתתפותו של סופיאן במלאכת פינוי הגופות מביתו של המערער וטשטוש הראיות. 7. ביום 31.1.01 מסר המערער את גרסתו האחרונה (ראו פסקה 13 להכרעת הדין), לפיה מעשי הרצח בוצעו על-ידי אחר בשם חוסין עלי מחמוד מחמיד (להלן: שייח חוסיין). לגרסתו זו, פנה אליו שייח חוסיין על-מנת לקבל ממנו שמות של משתפי פעולה עם שירות הביטחון הכללי, וכן על-מנת להזהירו לבל ימשיך המערער, את קשריו עם שירות הביטחון הכללי. על-פי הוראת השייח חוסיין הזמין המערער את נאיל וסעיד לביתו, ושם ארב להם שייח חוסיין, יירה בהם והמיתם. לדברי המערער, שמו של סופיאן היה ברשימת השמות אותה הוא העביר לשייח חוסיין, ועל-כן נרצח אף הוא וזאת משום, ש"סייע" לשירות הביטחון הכללי. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בית-המשפט המחוזי, הרשיע את המערער תוך הסתמכות על הודאותיו אשר נתמכו בחיזוקים רבים. עוד מוסיף בית-המשפט המחוזי בהכרעת דינו, כי דבריו של המערער עליהם סיפר בהודאותיו, הובאו על-פי סדר הגיוני של התרחשות והפירוט בהם היה רב. עוד נקבע, כי למערער היה מניע לביצוע כל אחת משלוש הרציחות. אם בכך לא די, בשחזורו עמד המערער על כל הפרטים אותם מסר בהודאותיו, ברם, אלו יכולים היו להיות ידועים רק למבצע הרציחות. מסקנתו של בית-המשפט המחוזי היא אפוא, כי הראיות החיצוניות להודאה, והשחזור שערך המערער, בצירוף העובדה שגרסתו משתלבת היטב במסכת הכללית של האירועים, מביאים לכך שהודאתו אמיתית, והרשיעו בעבירות אשר יוחסו לו ואף גזר עליו את אשר גזר. טענות המערער בערעורו טוען המערער, באמצעות בא כוחו, כי היה על בית-המשפט המחוזי לקבוע שהמעשים נשוא החלק הראשון בכתב האישום, מעשה אחד המה ועל-כן יש לקבל את הערעור במובן זה שעונשי מאסר העולם המצטברים שהוטלו עליו, ירוצו בחופף. את חלקו השני של כתב האישום ואשר בגינו הורשע המערער יש לטענתו לראות כחלק מאותו מעשה עברייני המצדיק את חפיפת העונשים זה-על-זה. לדבריו, גם אם לא היה רצף בזמן המעשים, ועל אף העדרה של "רציפות טכנית", המדובר במעשה טירוף אחד, האירוע הראשון בו נרצחו נאיל וסעיד הינו מעשה אחד, וכן רציחת סעיד "אינצידנטלית" לרציחתו של נאיל. כבסיס יצוק לטענותיו אלו, מביא המערער את עובדת כתב האישום אשר מחולק לשניים, במובן זה, שרצח המנוחים אוחד לאישום אחד והרי שעל-פי טענתו, מכך ניתן ללמוד על כוונת המשיבה עת שהאשימה את המערער. עוד טוען בא-כוח המערער בעניין זה, כי רצף המעשים הפליליים באישום הראשון שבכתב האישום, מהווה מעשה עבריינות אחד רב פריטים. המשיך ונימק בא-כוח המערער בהודעתו, כי רציחתו של סופיאן הייתה חלק מאותו מעשה עברייני אחד ונועדה לשמו. טענות המדינה המדינה, למותר לומר, כופרת בטיעון שהעלה בא-כוח המערער. לטענת בא-כוח המדינה, המערער הורשע ברצח שלושה בני אדם. משכך, הצו המוסרי וערך חיי האדם מורים לנו כחברה לחייב את המערער במאסר עולם נפרד ועצמאי בגין כל קורבן שאת חייו נטל. עוד טוען בא-כוח המדינה, כי גם המבחן הצורני-עובדתי מלמד, כי על-אף שעסקינן בפרשייה אחת, מדובר בשלושה מעשי רצח נפרדים ועצמאיים ולא ב"אותו מעשה", כאמור בסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב- 1982 (להלן: חסד"פ). משמע: את נאיל רצח משום שסירב לרכוש את ביתו; את סעיד רצח משום שהיה עד לרציחת אביו ואת סופיאן רצח משום שחשש שיתפתה להסגירו למשטרה תמורת כסף. דיון השאלות המצריכות את הכרעתנו שתיים הן: האחת, האם יש לראות במעשהו של המערער "אותו מעשה" כהוראת סעיף 186 לחסד"פ - וכמסקנה נגזרת מכך ייגזר עליו כדבר החוק עונש מאסר עולם אחד בלבד, או האם נראה בקיפוח חייהם של השלושה מעשים נפרדים, וכמסקנה נגזרת מכך ניתן יהא לגזור על המערער שלושה מאסרי עולם? השנייה, אם נסבור, כי ניתן לגזור על המערער שלושה מאסרי עולם נפרדים-עצמאיים, האם יש מקום לצבור עונשים אלה או האם לחפוף אותם זה-אל-זה? שתי שאלות אלו קרובות הן זו-לזו ובה-בעת נפרדות הן. נראה, כי ענייננו הוא צירוף המילים "אותו מעשה" שבסעיף 186 לחסד"פ. וכך מורה אותנו הסעיף: "הרשעה בעבירות אחדות" 186. בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהובאו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה. סוגיה זו אינה חדשה עמנו. שאלת פירושו של המושג "אותו מעשה" שבהוראת סעיף 186 לחסד"פ, עלתה לדיון בעבר כמה וכמה פעמים, בית-משפט זה הביע דעתו, כי מושג זה אין לפרשו כמסב עצמו אך-ורק על המעשה הפיזי שעשה הנאשם. המושג "אותו מעשה" מושג נורמטיבי הוא, ועד שנסיק אם בנסיבותיו של אירוע פלוני היה זה - או לא היה זה - "אותו מעשה", שומה עלינו לאסוף אל חיקנו את מכלול הנסיבות של האירוע. רק לאחר עשותנו כן נוכל להכריע בשאלה. (ראו למשל: ע"פ 104/89 דרורי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (1) 843; ע"פ 399/89 מדינת ישראל נ' זלום, פ"ד מו (2) 187 (להלן: פרשת זלום); ע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (3) 562; ע"פ 6841/01 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (6) 794.) בע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (5) 289, 302-301 (להלן: פרשת פופר) נאמרו הדברים הבאים על-ידי כבוד השופטת ד' דורנר: "פרופ' פלר סובר כי רצף של מעשים פליליים איננו מהווה מספר עבירות אלא יש לראות בו עבירה אחת רבת פריטים. ראו ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך ג, תשנ"ב), 289-287. ואילו הגישה בפסיקתנו, ואף במדינות רבות אחרות, היא פרגמטית. לפי גישה זו ישנן נסיבות שבהן יהווה רצף של התנהגויות מספר עבירות". ובהמשך - "לדעתי, הגישה הפרגמטית היא ראויה, ויש להמשיך ולהחזיק בה. שכן, קשה לתחום באופן ברור וחד בין פעולה מתמשכת אחת לבין שרשרת או רצף של פעולות נפרדות ועצמאיות. אכן, ניתן להתוות קווים מנחים ולהציג שיקולים מדריכים, אולם אין המדובר במבחנים פורמאליים הניתנים להחלה בכל סיטואציה, וכל מקרה צריך להיבחן לגופו". בדנ"פ 4603/97 משולם נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2),1524 נקבע, כי כאשר מוגדרת עבירה כעבירת שרשרת, כי אז, כל אירוע בשרשרת מאבד את אופיו כעבירה עצמאית, והופך חלק מעבירה אחידה, שאיננה ניתנת לפיצול, היא עבירת השרשרת. יש ותוצאה זו תסתור לעיתים את מדיניות הענישה הראויה, מדיניות המבוססת על האופי העברייני של כל חוליה וחוליה. טול לדוגמה, אם מי שביצע מספר מעשי אונס בגדריה של עבירת שרשרת, יהיה כפוף לעונש מקסימאלי הזהה לזה אשר ביצע מעשה אונס אחד בלבד. יפים לעניין זה דבריו של כבוד הנשיא א' ברק באותה פרשה: "תוצאותיה של עבירת השרשרת נוגדות את מטרות המשפט הפלילי אשר באמצעות עבירות ועונשים ביקש להגן על החיים, על החירות, על הקנין ועל ערכים אחרים של הפרט והציבור. ריבוי עבירות גורר אחריו אפשרות של ריבוי עונשים. רק ריבוי זה עשוי להעניק, בנסיבות מתאימות, הגנה ראויה על הערכים שהמשפט הפלילי נועד להגן עליהם. קיבוצם המחייב לשרשרת אחת, פוגע ביעילות המשפט הפלילי, ובמטרות אשר עליו להגשים. אין זה מתקבל כלל על הדעת כי רוצח סידרתי ייתפס תמיד, וללא כל אפשרות של שיקול דעת, כמבצע עבירה אחת של רצח ולא כמה עבירות רצח כמספר הקורבנות שבהם פגע". עת שבאים אנו לבחון אירוע כגון דא, שני מבחנים צריך שישוו לנגד עיננו, המבחן הצורני-העובדתי והמבחן המהותי-מוסרי. בפרשת פופר עמדה חברתי השופטת ד' דורנר על שני מבחנים אלה כמבחנים מרכזיים ועל מבחן נוסף - מבחן ההרתעה. המבחן הצורני-עובדתי מתייחס לאירוע הפלילי ומנתח אותו, כלומר, האם מדובר בפעולות נפרדות העוקבות אומנם זו-את-זו, אך ניתן לפצל ביניהן למרות ביצוען ברצף. המבחן המהותי-מוסרי עניינו מהות האינטרס של קורבן העבירה ועל-פי שיקול זה, ריבוי נפגעים יכול להוות אינדיקציה לריבוי עבירות, הנובעות ממעשים נפרדים. בכלל שיקול זה בא לידי ביטוי אף חשיבותו של הערך הנפגע וכו'. מבחן ההרתעה מדבר בעד עצמו בעשרות רבות של פסקי-דין, אשר יצאו מתחת ידו של בית-משפט זה ועל כן לא ארחיב בו, הוא מדבר בעד עצמו. במקרה דנן, יש לראות את רצף ההתרחשויות כאוסף של אירועים נפרדים. המערער ביצע שלושה מעשי רצח נפרדים, כמספר הקורבנות. בהודעתו במשטרה, מיום 12.7.99, סיפר המערער, כי עוד קודם הגעתם של נאיל וסעיד, החליט לפגוע בהם: "ביום 23.3.99 הגיע הנאשם לחנותו של נאיל וביקש ממנו להביא גם את בנו סעיד...עלה לי משהו בראש שאם אני הולך לפגוע בו אולי אני יכול לשכנע אותו ....כי אם יביא את הבן שלו אולי הבן שלו יהיה לו מוצא חן בעיניו הבית שלי וישכנע את אבא שלו בסדר בוא נקנה אותו ..., כי אני יודע אם אני לא יוצא משמה...או זה או אני גומר עליהם..." ובהמשך, כאמור בהכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי: "...הנאשם נתן לסופיאן מקל של טוריה בידו, והורה לו להיכנס לחדר השירותים, עד שיבחין בנאיל וסעיד מגיעים, אז עליו לצאת כדי "לטפל" בסעיד בעוד הנאשם עצמו "יטפל" בנאיל... בשלב זה תאר הנאשם כיצד ירה בשני המנוחים, תחילה כדור אחד בבטנו של נאיל וכדור בראשו של סעיד, ולאחר מכן, ירה כדורים נוספים בנאיל - בראשו ובחזהו, וכמו כן ירה בגבו של סעיד (ההדגשה שלי - ס.ג'). ובהמשך- בבוקר יום חמישי 24.6.99... הנאשם הוביל את סופיאן למקום....שאף אחד לא יגלה איפה הוא ולא ימצאו אותו... הנאשם המשיך ותאר פעולות שונות שעשה באקדחו לעניו של סופיאן הוציא מן האקדח את המחסנית...הוציא את הכדורים...לאחר מכן... החזירם למחסנית ואת המחסנית הכניס לאקדח...דרך את האקדח ושיחרר את הניצרה..." (ההדגשה שלי ס' ג'). ובלשונו של המערער בהודאתו במשטרה מיום 12.7.99: "יש כדור בקנה... הרגשתי באותו דקה שאני צריך לחסל אותו... הוא לא הספיק להתכופף יריתי בו כדור... בגב... הייתי יכול לירות כדור אחד בראש אבל...מתוך רחמנות שאני לא רוצה לעשות את זה... וזהו 4 כדורים...". המערער תכנן את מעשיו וידע בדיוק רב מה הוא עתיד לעשות בכל שלב. הוא ירה תחילה בנאיל לאחר מכן בסעיד, ואולם בשתי יריות אלו, היה המערער כמבקש לרתקם על מנת שלא יברחו. משצלח הדבר בידיו, "השלים" הוא את מעשה הזוועה, וירה מספר כדורים נוספים בראשו ובחזהו של נאיל בתכוף לאחר מכן, ירה בגבו של סעיד תוך שזה מתבוסס בדמו. שלושה (!) חודשים לאחר-מכן, רצח המערער את סופיאן בקור רוח מצמרר, לאחר תכנון מדויק של מעשיו מבעוד מועד. המערער יכול היה, בכל עת, להפסיק את לחיצתו על ההדק, כאשר רצח את נאיל וסעיד ולא כל שכן ברציחתו של סופיאן. לא ניתן להסיק מסקנה אחרת זולת זו, כי מדובר באוסף של אירועים נפרדים. גם אם מבחינה "טכנית", ניתן היה לראות ברציחת נאיל וסעיד רצף אחד של אירועים, כי אז יש להתייחס לכך כאל מעשי פגיעה נפרדים. טענת בא-כוח המערער, לפיה רציחת סופיאן, היא חלק מאותו מעשה עברייני בו נרצחו נאיל וסעיד, אינה מקובלת עלי כלל ועיקר, ולו רק מן הטעם שחלפו שלושה חודשים בין המעשים, זאת ולא יותר. לא למותר לציין, כי בא-כוח המערער עושה את הוראת סעיף 186 לחסד"פ, יתד כדי לתלות עליה את ערעורו, וטוען הוא לפנינו, כי יש לראות בשלושת מעשי הרצח חלק מאותו מעשה עברייני אחד, על-אף העדר קיומה של "רציפות טכנית". מטעם זה, וכהלכת אזואלוס (ראו דנ"פ 3371/98 מוריס אזואלוס נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4), 502) טוען הוא, כי יש לראות את מעשיו של המערער - לעניין גזר הדין - כמקשה אחת, היינו "אותו מעשה" כלשון סעיף 186 לחסד"פ. אשר לפרשת אזואלוס: ענייננו שונה מפרשה זו. אשר לבחינה העובדתית-הצורנית, שלא כבפרשת אזואלוס, שלושת מעשי הרצח היו מובדלים ומופרדים זה מזה, וגם אין דמיון בין טענת הקינטור שעלתה בפרשת אזואלוס, לבין מעשי הרצח שבוצעו על-ידי המערער בדם קר ולאחר תכנונם מבעוד מועד. זאת ועוד, הרי שרציחת סופיאן בוצעה שלושה חודשים מאוחר לרציחתם של נאיל וסעיד. ומכאן, לא הרי מי שנפסק בעניינו, כי עשה מעשה לאחר שקונטר - כפי שנפסק לגבי אזואלוס , כהרי מי שנפסק בעניינו, כי עשה בכוונת מכוון לקטול חיי זולתו. סקרתי את המבחנים שהותוו בפסיקה, אשר לשאלה אימתי יהווה רצף התנהגותי מסוים "אותו מעשה" והגעתי לכלל מסקנה, כי, יש לראות במעשיו של המערער, שלושה מעשים נפרדים, אשר יש להטיל על כל אחד מהם עונש נפרד. למעלה מן הצורך, אתייחס לשאלת מדיניות הענישה. סעיף 45(א) לחסד"פ קובע, כי מי שנידון במשפט אחד לעונשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה בית-המשפט שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר. מכל האמור לעיל נובעים שניים אלה: (א) אם הנאשם מורשע לפי כתב אישום אחד במספר מעשי רצח, יש להטיל עונש נפרד עבור כל אחד ממעשי הרצח. (ב) על פי האמור בסעיף 45(א) הנ"ל יהיו העונשים על מעשי הרצח חופפים, אלא אם בית המשפט יורה מפורשות אחרת". באשר לשאלת מדיניות הענישה הראויה אומר, כי ההחלטה בדבר חפיפה או הצטברות עונשים היא רלבנטית אף אם אין נפנים לשאלת הקציבה. כל הרשעה בעבירה נפרדת עומדת על רגליה היא, ומעבר לכך, קיפוח חייו של אדם מן הראוי שימצא ביטוי מפורש, מזוהה ונפרד בצעדים העונשיים. גזירת עונשי מאסר חופפים על מספר מעשי רצח - אף אם מדובר בכאלה שבוצעו ברצף אחד - יש בה מכללא משום מזעור של הזוועה, בגרם המוות הזדוני והמכוון כנגד שורה של אנשים. קיומו של נוהג הקציבה של עונש מאסר עולם חובה מחדד, כמובן, את תחושת אי ההתאמה שבין מספר רציחות לבין עונש חופף אחד. מכל מקום, הערך הנעלה של קדושת חיי אדם חייב למצוא ביטוי גם בענישתו של העבריין וגם בהדגשת משמעותו של כל קיפוח חיי אדם. מקובלת עלי, על-כן, ההשקפה, כי לא רק שיש לגזור עונש נפרד על כל עבירה אלא, כי מעשי פגיעה נפרדים בחיי אדם צריכים גם למצוא ביטויים בעונשים המצטברים זה לזה. ובהקשר זה אביא את דברי חברתי השופטת ד' דורנר בפרשת פופר: "כאשר מדובר במעשי אלימות קיים לכל אחד מן הנפגעים אינטרס עצמאי לשלמות גופו. הפגיעה בשלמות גופו של אחד אינה מהוה פגיעה בשלמות גופו של אחר. גם אם מבחינה "טכנית" מדובר ברצף אחד של מעשים שגרם למספר קורבנות, יש להתייחס לכך כאל מעשי פגיעה נפרדים". החלטת בית-המשפט על הצטברות או חפיפת העונש תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה. על דרך הכלל ייאמר, שמקום בו סבור בית-המשפט בנסיבותיו הספציפיות של עניין פלוני, כי שיקולי הגמול וההרתעה גוברים על שיקולים אחרים, תגבר הנטייה לצבור עונשי מאסר אלה-על-אלה, במלואם או בחלקם. נסיבות המקרה דנן, הצדיקו את ההוראה בדבר הצטברות העונשים. אופי העבירות בהן הורשע המערער, מחייב ענישה מצטברת. מסקנתי היא אפוא, כי קיומן הנפרד והעצמאי של עבירות הרצח, קור הרוח המצמרר והאכזריות בה בוצעו הרציחות, מצדיקים הם את צבירת העונש בגין כל מעשה רצח בנפרד. לא מצאתי טעם לסטות מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ואם ישמע קולי, הייתי דוחה את הערעור. אני מציע, אפוא, לחברי לדחות את הערעור. ש ו פ ט המשנה לנשיא א' מצא: אני מסכים. המשנה לנשיא השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה לפסק-דינו של חברי, השופט ג'ובראן. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן. מאסר