הכרעת דין נאשם 2 (להלן-הנאשם) הורשע ביום 18.1.00, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של סרסרות למעשי זנות, ובעבירה של החזקת מקום לשם זנות. הנאשם זוכה ביום 17.3.99 מהעבירות של שידול למעשה זנות, סחיטה באיומים, ועיכוב דרכון. ביום 13.4.00 נגזר דינו של הנאשם. בפסק דינו מיום 28.12.00, החליט בית המשפט המחוזי בת"א, בע"פ 70739/00, לבטל את החלטת הזיכוי דלעיל, וכן את פסק הדין, להחזיר את הדיון לבית משפט זה שימשיך את הדיון בו באשר לעבירות שמהן זוכה הנאשם (שם נאמר המערערים-ג'נ'), מן השלב שבו נפסק הדיון באשר לעבירות אלה (בע"פ 70739/00 - בעמ' 15 לפר', ש' 3-6), וכן לקבוע ממצאים בשאלת יבוא הבחורות(בע"פ 70739/00-בע' 11 לפר',ש' 5-20;כל ההדגשות שבהכרעת הדין הן שלי - ג'נ'). בכתב האישום המתוקן במ/1, לגבי העבירות של שידול למעשה זנות [עבירה לפי סע' 201(א)(2) ו-(3) לחוק העונשין,תשל"ז-1977 (להלן-החוק) כנוסחו במועד הגשת כתב האישום המתוקן-במ/1], סחיטה באיומים [עבירה לפי סעיף 428 רישא לחוק] ועיכוב דרכון [עבירה לפי סעיף 376א לחוק], נטען (בהתייחס לנאשם): בהגיע הבחורות לארץ, לקח הנאשם את דרכונן לרשותו, שלא כדין, וזאת במטרה לעכב את הבחורות נגד רצונן כדי להביאן למעשה זנות. במהלך התקופה הביעו חלק מהבחורות את רצונן לחדול מעבודתן ולשוב למולדתן. בתגובה איים הנאשם על הבחורות, כי אם יעשו כן, הוא יפגע בהן ובבני משפחתן. הנאשם כך איים במטרה להפחיד את הבחורות ולהביאן למעשה זנות (סעיפים 4 ו-5 בכתב האישום המתוקן- במ/1). בהכרעת הדין מיום 18.1.00, קבעתי, שעדות הבחורות (עת/1 עד עת/8 - שעסקו בזנות במכון שברח' העליה 34 בת"א -ג'נ') שהעידו בביהמ"ש, היתה ברורה ומהימנה, ואמינותן לא מוטלת בספק (בע' 165 לפר',ש' 23-24;ראה גם:בע' 204 לפר',ש' 16-17). עדות הבחורות חוזקה בראיות נוספות ובעדותו הלא אמינה של הנאשם בביהמ"ש, כמפורט להלן. עת/1, דניאלה וקסמן, העידה (לעניינו של הנאשם ובעניינים נושא הכרעת דין זו): הדרכון שלה היה בארון עם מנעול ויותר היא לא ראתה את הדרכון שלה (בעמ' 6 לפר', שו' 23). הדרכונים שלהן היו אצל בעלי הבית מאז שהן נחתו בארץ מפריז (בע' 19 לפר', ש' 11-13). אחרי שהיא גמרה את העבודה במכון, היא הלכה לישון בדירה שברח' החשמל 6, וגם הנאשם היה בא לשם כדי לבדוק אם היא ישנה או לא, בגלל שאסור היה לה לצאת לבלות, ואם היתה יוצאת היא היתה מקבלת קנס (בעמ' 6 לפר', שו' 23-28; בעמ' 19 לפר', שו' 15-19). גם הנאשם היה בעל הבית של המכון (בע' 7 לפר',ש' 5). אם היא לא עשתה מה שבעלי הבית היו רוצים, הם היו נותנים לה קנס ולפעמים גם מכות (בעמ' 7 לפר', שו' 15; ראה גם בדו"ח העימות ת/4, בע' 2, שו' 3-6). גם הנאשם היה נותן לה מכות (בע' 8 לפר', שו' 6). היא והבחורות האחרות לא רצו לעבוד במכון (בעמ' 16 לפר', שו' 22). עת/2, רנטה פראגירה דה סילבה, העידה (לענין הנאשם ובעניינים נושא הכרעת דין זו): היא באה מברזיל לארץ דרך פריז. בשדה התעופה בפריז היא פגשה גם את הנאשם (בעמ' 20 לפר', שו' 21, 28; בעמ' 21 לפר', שו' 4-5). בפריז הנאשם לקח מידיה את דרכונה (בעמ' 21 לפר', שו' 6; ראה גם: בעמ' 24 לפר', שו' 14-15). היא לא הלכה לשגרירות כדי לעזוב כי לא היה לה דרכון (בעמ' 26 לפר', שו' 14-15). היא ביקשה מספר פעמים לעזוב והנאשם אמר לה שאם היא רוצה ללכת היא יכולה, אבל שתדע שהוא יחתוך את הרגליים של בני משפחתה. היא נאלצה לשכב עם אדם בכוח (בעמ' 21 לפר', שו' 19-21). הדרכון שלה היה סגור ונעול בארון והיא לא יכלה לקחת אותו כי בעלי הבית לא נתנו לה אותו (בעמ' 21 לפר', שו' 28-29; בעמ' 22 לפר', שו' 4). הנאשם היה מעין מנהל עבודה (בעמ' 22 לפר', שו' 7). הן ישנו ברח' החשמל 6. מידי פעם הנאשם היה נכנס כדי לוודא שהן ישנות, כי אסור היה לצאת. אם הן יצאו ותפסו אותן, אז הנאשם היה מנכה להן מהכסף ומשפיל אותן (בעמ' 22 לפר', שו' 9-13). אם קליינט היה מבקש בלי אמצעי מניעה והיא לא היתה מוכנה לכך, אז הנאשם היה מבקש מהקליינט לחזור, והנאשם היה רב איתה ומשפיל אותה והיה אומר לה שזו העבודה שלה, שהיא זונה, ושהיא צריכה לעשות זאת בלי קונדום (בעמ' 22 לפר', שו' 25-28). גם הנאשם טיפל בה רע מאוד, והיה מקלל אותה (בעמ' 22 לפר', שו' 29). עת/3, אנה לוצ'יה פורטדו, העידה (לעניינו של הנאשם ובעניינים נושא הכרעת דין זו): הנאשם הוא השני במקום, כמו מנהל המקום (בעמ' 30 לפר', ש' 29). הן ישנו בדירה שברח' החשמל 6. גם הנאשם היה בא לבדוק אם הן ישנות, ואם הן היו בורחות, אז גם הנאשם היה כועס עליהן, מעליב אותן. היא לא ידעה איפה הדרכון שלה (בעמ' 31 לפר', שו' 6-11; ראה גם בדו"ח העימות ת/8 - בעמ' 1, שו' 16-17). גם הנאשם היה איום כלפיה. הנאשם היה מעליב אותן והיה מכריח אותן להיכנס ולעשות את העבודה (בע' 31 לפר', שו' 25-26; ראה גם בדו"ח העימות ת/8 - בעמ' 1, שו' 21-28, ובע' 2, שו' 1). היא לא ברחה כי הדרכון היה עצור וסגור גם אצל הנאשם וגם לו היתה גישה לדרכונים (בעמ' 31 לפר', שו' 29; בעמ' 32 לפר', שו' 4). גם הנאשם אמר שהוא מאפיה (בעמ' 34 לפר', שו' 23-25; ראה גם בדו"ח העימות ת/8 - בעמ' 2, שו' 4-5). גם הנאשם אמר לה, שהוא לא נותן לה את הניירות כדי לעזוב את הארץ (בעמ' 36 לפר', שו' 14-15). אם קליינט היה רוצה זיון שני והיא לא רצתה, אז הנאשם היה רב איתה וכועס עליה (בעמ' 37 לפר', שו' 19-21). עת/4, ג'ואנה סילבה ראנגל, העידה (לעניינו של הנאשם ובעניינים נושא הכרעת דין זו): מברזיל היא הגיעה לפריז, ובפריז היא פגשה את הנאשם, שלקח את דרכונה ומסמכיה, והם נסעו לישראל (בעמ' 38 לפר', שו' 10-11). הנאשם הביא אותה לארץ מפריז (בעמ' 44 לפר', שו' 27-29; בעמ' 45 לפר', שו' 4). הנאשם היה מנהל עבודה במקום (בעמ' 38 לפר', שו' 22). במהלך התקופה, הדרכון שלה היה גם אצל הנאשם. הדרכון היה בארון נעול עם מנעול, והיא לא יכלה לקחת אותו (בעמ' 38 לפר', שו' 24-25). גם הנאשם היה מעליב אותן, וכשהיא אמרה גם לנאשם שהיא רוצה לעזוב, גם הוא אמר לה, שאם היא תנסה לברוח, הם יציתו את ביתה בברזיל ואת משפחתה בברזיל (בעמ' 39 לפר', שו' 20-23). אם היא לא רצתה לעשות זיון שני, היא היתה חייבת לעשותו (בעמ' 43 לפר', שו' 14-15). עת/5, קטיה רגינה פרננדס, העידה (לעניינו של הנאשם ובעניינים נושא הכרעת דין זו): הנאשם היה כמעין מנהל עבודה. במהלך הזמן שהיא היתה במקום, הדרכון שלה היה נעול בארון והיא לא יכלה לקחת אותו, לעולם לא (בעמ' 46 לפר', שו' 25-29). הן ישנו ברח' החשמל 6. אם הן ברחו ונתגלו, אז גם הנאשם אמר שהם יעשו דברים עם בנה שבברזיל (בע' 47 לפר', שו' 4-7; ראה גם בעמ' 49 לפר', שו' 19-21). אם קליינט היה רוצה פעמיים והיא לא רוצה, אז היא היתה חייבת, כי הנאשם לא היה מסכים שהיא לא תעשה פעמיים (בעמ' 47 לפר', שו' 11-13). בעלי המקום, כולל הנאשם, היו מתנהגים אליה בגסות (בע' 47 לפר', ש' 16-22). היא הרגישה מאוד רע במכון וכל הזמן רצתה ללכת (בעמ' 47 לפר', ש' 24). היא אמרה לנאשם שהיא רוצה ללכת מהמכון, והנאשם אמר לה, בין השאר, שהיא באה לכאן לעבוד (בעמ' 47 לפר', שו' 26-27). עת/6, רוזליה מאורה דה סילביה, העידה (לענין הנאשם ובעניינים נושא הכרעת דין זו): מברזיל היא נסעה לפריז, ושם גם הנאשם חיכה לה, וגם הוא לקח לה את הדרכון (בעמ' 52 לפר', שו' 26-27; ראה גם: בעמ' 57 לפר', שו' 10-12). מאז פריז, אף פעם הדרכון לא היה ברשותה (בע' 58 לפר', ש' 28). מפריז היא טסה לישראל (בע' 57 לפר',ש' 17). הנאשם היה מנהל עבודה במקום (בעמ' 53 לפר', שו' 14). היא רצתה לברוח מהמכון, והיא אמרה זאת גם לנאשם, וגם תגובתו היתה שלא, ובמקרה שהיא תלך, הוא ואחרים איימו על ילדתה שבברזיל ועל אשה שנמצאת איתה שם (בע' 54 לפר',ש' 10-11; בע' 60 לפר',ש' 25). הנאשם הכריח אותה לקיים יחסי מין עם לקוחות, ואם לא תעשה זאת, תקבל קנס (ת/9, בעמ' 1, שו' 12-17). הנאשם לא נתן לה לחזור לברזיל (ת/9, בעמ' 1, שו' 25). עת/7, קטיה פרסירה, העידה (לעניינו של הנאשם ובעניינים נושא הכרעת דין זו): היא טסה לפריז. בפריז היא פגשה את הנאשם, והוא ביקש ממנה את הדרכון שלה (בעמ' 63 לפר', שו' 5-6). הנאשם היה המנהל במקום (בע' 63 לפר', ש' 28). היא כל הזמן ביקשה ללכת, אבל הנאשם היה אומר לה: "חבל על הזמן ברזיל" (בעמ' 64 לפר', שו' 15). הדרכון שלה היה נעול בארון של הנאשם (בעמ' 64 לפר', שו' 16). מאז שהן הגיעו לפריז, הדרכונים היו בידיו של הנאשם (בעמ' 68 לפר', שו' 5). גם הנאשם אמר לה לגבי חברה שלה שברחה, שהם גמרו איתה, שהם חתכו לה את הרגליים (בעמ' 65 לפר', שו' 17-19). עת/8, סילבנה דה סילבה סוזה, העידה (לענין הנאשם ובעניינים נושא הכרעת דין זו): כשהיא הגיעה למכון שברח' העליה, היא התחילה לבכות ואמרה שהיא רוצה לחזור לברזיל, ואז הנאשם אמר לה שאין שום ברירה ושאין דרך חזרה (בע' 68 לפר', ש' 25-27). היא לא הלכה למשטרה כי הנאשם לא נתן להן להתקשר ואיים על המשפחה שלה אם היא תלך למשטרה, והנאשם אמר שהוא יהרוג אותה (בעמ' 68 לפר', שו' 28-29). היא ביקשה מהנאשם לעזוב, והנאשם איים ואמר לה שאם היא תלך הוא יהרוג את משפחתה (בעמ' 69 לפר', שו' 23). הנאשם היה בעל הבית שמקבל את הכסף (בעמ' 69 לפר', שו' 5). אם קליינט רצה פעמיים זיון, והיא רצתה פעם אחת, אז הנאשם היה מכריח אותן לעשות פעמיים והיה מתעקש (בעמ' 69 לפר', שו' 16-17). גם הנאשם הסתיר את הדרכון שלה (בעמ' 70 לפר', שו' 18). די בעדותן המהימנה של העדות דלעיל, עדויות עקביות שהצטלבו והשתלבו בהתאמה זו עם זו, להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות נושא הכרעת דין זו, מעבר לכל ספק סביר. חיזוקים של ממש בראיות נוספות, לעדותן של עדות התביעה דלעיל: 1. שידול למעשה זנות ועיכוב דרכון - עת/16, רב פקד שוקי בללי, העיד (בעניינים נושא הכרעת דין זו): צוות שוטרים הגיע לדירה שברח' החשמל 6. סרבו לפתוח לשוטרים את הדלת. אחרי כרבע שעה נפתחה הדלת. בדירה היה בחור שהחזיק במפתח של הדירה, והוא שמר שהבנות שהיו בדירה, לא יוכלו לעזוב את הדירה. השוטרים ביקשו מהבחורות דרכון, ולאף אחת מהן לא היה דרכון (בעמ' 111 לפר', שו' 8-19). הוא ביקש שיביאו את הדרכונים של הבחורות, וכך היה (בעמ' 111 לפר', שו' 20-24). הדרכונים לא היו אצל הבנות, גם לא בתיקים של הבנות, אלא הם הובאו אחר כך (בע' 113 לפר', שו' 11-14; בעמ' 114 לפר', שו' 9-13). הבנות מוחזקות שלא מרצונן בארץ, הן פוחדות להגיד זאת, הן מוחזקות כמו עבדים (בעמ' 115 לפר', שו' 18-22). 2. עיכוב דרכון - עת/17, פקד יורם עסיס, העיד (בעניינים נושא הכרעת דין זו): ברשותן של הבנות לא היו הדרכונים, גם לא בדירה שבה נמצאו הבנות (בעמ' 118 לפר', ש' 20-22). בכל פעם שהשוטרים בדקו דרכונים במכון שברח' העליה 34, הדרכונים לא היו ברשות הבנות, ונאשם 3 או איש מעושי דברו, דאג להביא לשוטרים את הדרכונים, ולא הבנות עצמן (בעמ' 118 לפר', שו' 23-27). 3. שידול למעשה זנות, סחיטה באיומים ועיכוב דרכון - עת/18, השוטר יהודה משיח, העיד (לענין הנאשם ובעניינים נושא הכרעת דין זו): ביום 23.10.98 הוא הגיע למכון שברח' העליה 34, ושם הוא פגש בנאשם. בתשובה לשאלתו, הנאשם אמר לו, שהוא, הנאשם, האחראי (בעמ' 143 לפר', שו' 4-14). בחורה שהיתה במקום אמרה לו שהן מוחזקות בכוח, שיש עליהן איומים, ושהדרכונים שלהן מוחזקים אצל בעל הבית (לעצם האמירה ולא לתוכן - ג'נ' - בעמ' 143 לפר', שו' 16-17). השוטר העד, ביקש מהבנות את הדרכונים שלהן, ואז הנאשם אמר לו שהדרכונים אצלו, ניגש לחדר צדדי, וחזר עם הדרכונים (בע' 143 לפר', שו' 26-27). השוטר העד אמר לבחורות, שמי מהבחורות שחושבת שיש לה איזה בעיה, פוחדת או חוששת, מוזמנת לרדת למטה לניידת, ואז הבנות התחילו לקפוץ מכל הכיוונים, הן אספו את הדברים שלהן וירדו לניידת למטה (זהו תאור מסמר שיער של מצוקת הבנות - ג'נ'). בבנות שהצטרפו אליו היו חלק מעדות התביעה דלעיל (בעמ' 143 לפר', שו' 27-28, ובעמ' 144 לפר', שו' 3-6). השוטר העד הבין, שהבחורות הוחזקו בכוח במקום (בעמ' 144 לפר', שו' 18-19). 4. עת/10, פקד נמרוד דניאל, העיד (בעניינים נושא הכרעת דין זו): מתלונת הבנות אפשר היה לראות שבכל עדות שהן סיפרו, הן אמרו, שאם הן היו אומרות שהן רוצות ללכת הביתה, יפגעו במשפחות שלהן. הן טענו שאיימו עליהן וכלאו אותן כליאת שווא [(בעמ' 91 לפר', שו' 14-17)-(עדות לעצם האמירה ולא לתוכן-ג'נ')]. פקד דניאל הסביר: גם אם יש לבחורה פלאפון ומאיימים עליה שאם היא תברח יעשו לה דברים, אז אין רלבנטיות לכך שהיא יכולה להתקשר בטלפון או שיש לה פלאפון (בע' 95 לפר', שו' 8-9). גם אם הבחורות יכולות ללכת ברחוב וגם לבלות, זה לא אומר שהן יכלו לצאת את הארץ וללכת למשפחות שלהן בחו"ל כאשר הדרכונים שלהן מוחזקים גם ע"י הנאשם. אם הבחורות היו חופשיות הן היו יכולות לחזור לארצן. עובדה היא, שדרכוניהן לא היו בחזקת הבנות. הנקודה העיקרית היא שמחזיקים להן את הדרכון (בעמ' 96 לפר', ש' 6-19, 26-27). גם אם הבנות יכלו לספר למשפחותיהן שרע להן, זה לא משנה את עצם העובדה שהן לא יכלו לצאת את הארץ (בעמ' 97 לפר', שו' 7-9). 5. עדות עדת תביעה מס' 20, (נאשמת 1 לאחר שנדונה) סליה שטיינברג (להלן-סליה): סליה נתנה לביהמ"ש "תמונה מבפנים" לגבי מה שהתרחש, וגם לגבי הנאשם. עדותה של סליה בבית המשפט, נבחנה על ידי בקפדנות יתר, כאשר היא העידה לאחר שהוטל עליה עונש מאסר בפועל לתקופה כוללת של 26 חודשים בתיק זה. מסקנתי היא, שלעדותה של סליה יש לתת משקל ממשי. סליה לא היססה לומר שהבנות שיקרו (בעמ' 270 לפר', שו' 10; בעמ' 271 לפר', שו' 26-27; בעמ' 278 לפר', שו' 12-15), ושאביה נדון לעונש של 4 שנות מאסר בפועל בגלל עדותן בברזיל של חלק מהבנות (בעמ' 271 לפר', שו' 23-24). גם היא עצמה ריצתה מאסר גם בגללן. ניתן איפוא להניח שסליה לא תיטה להעיד דברים "לטובת" הבנות, אלא להיפך. והנה עדותה של סליה לגופה, מחזקת גם היא, את גירסתן המהימנה של הבחורות - עדות התביעה דלעיל. סליה העידה, לגבי הנאשם, ובסוגיות נושא הכרעת דין זו, כדלקמן: 5.1. בסוגיית יבוא הבחורות גם ע"י הנאשם: הבנות היו יוצאות מברזיל לצרפת או ליוון, ומשם מגיעות לכאן. לחברת הנסיעות היא הלכה, נאשם 3 והנאשם (בע' 345 לפר', שו' 9-12; בעמ' 263 לפר', שו' 24-30). ליוון ולצרפת להביא את הבחורות נסעו גם היא, נאשם 3, והנאשם (בע' 264 לפר', ש' 1; ראה גם: ת/22). גבריאלה ופטריסיה חזרו לארץ, הן נסעו דרך צרפת, בצרפת היה הנאשם (בעמ' 264 לפר', שו' 21). מספר פעמים היא ראתה גם את הנאשם משלם את חלקן הכספי של אותן בנות לסוכן הנסיעות (בעמ' 345 לפר', שו' 13-19). היא הלכה עם הנאשם ועם נאשם 3, כמה פעמים, לסוכן הנסיעות כדי לשלם כסף. פעמיים-שלוש היא ראתה את הנאשם מוציא כסף מהכיס ומשלם (בע' 345 לפר', ש' 20-24, בע' 346 לפר', ש' 1-15, 23-24; בע' 347 לפר', ש' 1-7). נאשם 3 והנאשם היו אחראים על יבוא הבחורות לארץ (ת/12, בעמ' 2, שו' 19-21). 5.2. בסוגיית ניהול המכון גם ע"י הנאשם (זאת בנוסף לאמור בהכרעת הדין מיום 18.1.00 בענין זה, לרבות הודאת הנאשם בניהול מקום לשם עיסוק בזנות - בעמ' 169 לפר'): הנאשם היה מנהל את המקום ברח' העליה 34 בת"א (בעמ' 264 לפר', שו' 8; ת/25, בעמ' 5, שו' 23; ראה גם בעדותו במשטרה של נאשם 3 - ת/14, בע' 1, שו' 27-30; בעמ' 2, שו' 47). הנאשם היה שותף בחלוקת הכסף מהפידיון מהקליינטים של הבחורות, והיא, יגאל והנאשם, התחלקו בכסף (בעמ' 270 לפר', שו' 14-20). היו בנות שהיו שלה ושל יגאל, והיו בנות שגם הנאשם היה שותף (בע' 351 לפר', ש' 3-17; בע' 345 לפר', ש' 8). את המשכורת לבנות בסך של 1,500 דולר לחודש, נתן להן פיזית, הנאשם (בעמ' 337 לפר', שו' 22-24; בע' 340 לפר', שו' 3-4; ראה גם בעדותו במשטרה של יגאל חנוכה-ת/24, בעמ' 3, שו' 17-19). הנאשם היה עושה את החשבון, הוא רואה כמה כסף נכנס, כמה צריך לצאת, ומה שיוצא (בע' 338 לפר', ש' 10-13; בע' 339 לפר', ש' 23-24). בחורה היתה באה, אז הנאשם קודם כל מוציא את כל ההוצאות שלה (בעמ' 338 לפר', שו' 20). לצורך מתן המשכורת לבנות, היא היתה מביאה כסף, ונותנת לנאשם (בעמ' 342 לפר', שו' 9-10). אם צריך לשלם לבחורה פחות כי היא לא עשתה את המינימום, הנאשם היה אומר לה זאת (בעמ' 343 לפר', שו' 16-24; ראה גם בעמ' 403 לפר', שו' 12-18). הנאשם הוא זה שהיה קובע שצריך להוריד לבחורה מהמשכורת שלה אם היא לא קיימה יחסי מין עם לפחות 10 קליינטים ביום, הנאשם היה בודק זאת (בעמ' 388 לפר', שו' 11-21). יגאל מזרחי הציע לעשות את הנאשם שותף בכמה מהבנות (בעמ' 353 לפר', שו' 5-6; בעמ' 354 לפר', שו' 19-21), שהנאשם יקבל אחוזים מכמה בחורות (בע' 403 לפר',ש' 5-11). הנאשם עצמו אמר לה, שהוא היה שותף גם של ברנדה בבנות שלה (בעמ' 354-355 לפר'; ראה גם: בעמ' 357 לפר', שו' 3-4). 5.3. בסוגיית השידול למעשה זנות: סליה העידה: כל הבחורות שהיא הביאה קיבלו אינפורמציה מלאה בברזיל והסבירו להן, מה הן הולכות לעשות כאן בארץ; לא בייביסיטר ולא לעבוד במסעדה, אלא לעבוד במכון בזנות, כולל מספר הקליינטים לכל בחורה ביום, שעות עבודה, מהי המשכורת, וכמה זמן הן יצטרכו להישאר בארץ. תנאי העבודה סוכמו מראש. הבנות הסכימו לזה (בעמ' 270 לפר', שו' 1-11; בעמ' 315-317, 319 לפר', בעמ' 325 לפר', שו' 16-18; בעמ' 327 לפר', שו' 6-12; בע' 332-333 לפר'; בע' 364 לפר', ש' 21-23; בעמ' 369 לפר', שו' 10-13; בעמ' 373 לפר', שו' 10-11; בעמ' 374 לפר', שו' 3-13; בעמ' 396 לפר', שו' 1-4; בעמ' 397 לפר', שו' 3-8). ואולם: סליה הוסיפה והעידה: רנטה הגיעה למכון ורצתה לחזור, ואמרה שזה לא מה שהבטיחו לה בברזיל. קטיה פרננדז הגיבה אותו דבר. קטיה פררה, אנה לוצ'יה וג'ואנה רנז'יל, ורוזליה מריה דה סילבה, לא רצו להישאר (בעמ' 265 לפר', שו' 27-32; בע' 266 לפר', ש' 1). כל הבנות רצו לחזור (בעמ' 266 לפר', שו' 7; בעמ' 372 לפר', שו' 11-21). אם בחורה רוצה לעזוב יושבים איתה ומסבירים לה שהיא צריכה לעבוד כדי להחזיר את ההוצאות שהוצאו כדי להביאה לכאן.אם הבחורה מתעקשת ורוצה לחזור ולא מצליחים הדיבורים וההסברים - בקיצור, אין לחזור (בע' 266 לפר', ש' 8-12). במהלך היום הבנות היו בעבודה ברח' העליה 34. אסור היה להן לצאת מהמקום (בעמ' 268 לפר', שו' 7). אם הבנות לא באות בזמן לעבודה, הן מקבלות קנס (בעמ' 268 לפר', שו' 12). אם בחורה לא רוצה להיכנס עם קליינט - היא מקבלת קנס (בעמ' 268 לפר', שו' 13-17). היו בנות שממש לא רצו להישאר, ובחורה כזו ידעה שהיא צריכה לעבוד עד שהיא משלמת את כל ההוצאות שהיא הגיעה לכאן, כדי לקנות את כרטיס הטיסה חזרה (בע' 376 לפר', ש' 1-6; ת/16, בע' 1,ש' 60-61). יגאל מזרחי אמר לבנות, שהן צריכות להחזיר לו הוצאות ועד שלא יעבדו בשביל כרטיס הן לא יחזרו. את המסר הזה העביר להן הנאשם כי הוא מדבר פורטוגזית (ת/25, בעמ' 4, שו' 23-26). 5.4. בסוגיית הסחיטה באיומים: הבנות לא ברחו מהמקום למרות שהן רצו לחזור לברזיל, כיוון שהן פחדו שלא יעשו כלום עם המשפחה שלהן בברזיל (בע' 267 לפר', ש' 20-21; וראה גם: בע' 266 לפר', שו' 16-18). אם בחורה לא רוצה קליינט, והקליינט בכל זאת רוצה את הבחורה - הנאשם היה מדבר עם הבחורה שכדאי לה להיכנס עם הקליינט, שלא יהיה בעיות עם יגאל. אם היא עדיין לא רוצה - היא מקבלת גם קנס. אם בחורה לא רוצה לעשות זיון שני, ואם הנאשם לא היה מקבל את הסיבות שלה, היא מקבלת גם קנס (בע' 268 לפר', שו' 13-21). בחורה שלא רצתה לקיים פעם נוספת יחסי מין, הכריחו אותה לעשות כן - הנאשם דיבר איתה (בעמ' 386-387 לפר'; ראה גם בעמ' 405-407 לפר'). היא שמעה, בנוכחותה, שיגאל מזרחי אמר לנאשם, שיגיד לקטיה פרננדס בשפה פורטוגזית, שאם היא לא תכנס עם קליינט, אז יעשו משהו עם המשפחה שלה בברזיל, במיוחד עם הבן שלה. הנאשם עשה כן ואמר זאת לקטיה (בע' 409 לפר', שו' 7-12; בעמ' 410 לפר', ש' 14-21; ראה גם: בע' 271 לפר', ש' 3-5; בע' 266 לפר', שו' 13-22). אחר כך, כעבור כמה ימים, קטיה אמרה לה שממשיכים לאיים (בעמ' 410 לפר', שו' 23). 5.5. בסוגיית עיכוב הדרכון: כשהבנות הגיעו לעבודה, לוקחים להן את הדרכון, והוא נשאר בארון במכון ברח' העליה 34. אם בחורה מבקשת את הדרכון, יש לה צילום, ואם היא בכל זאת רוצה את הדרכון, אין דבר כזה, יש לה צילום והיא לא צריכה להחזיק את הדרכון (בעמ' 267 לפר', ש' 22-32; בע' 395 לפר',ש' 1-5;ת/25, בע' 3,ש' 27-28; בע' 4, ש' 2-5). אם הבחורה צריכה את הדרכון לדואר או לרופא, אז היא מקבלת את הדרכון יחד עם סליה וסליה הולכת איתה לדואר או לרופא; תמיד ליוו את הבחורה (בע' 268 לפר', שו' 1-3; ראה גם: בעמ' 394 לפר', שו' 1-14). המשטרה הציעה שהם ישימו את הדרכונים של הבנות בארון כדי שלא ילכו לאיבוד ויתנו להן צילומים (בע' 392-393 לפר'). הבנות "הסכימו" לסידור הזה (בע' 393 לפר', ש' 15-20). 6. עדותו הלא אמינה של הנאשם בבית המשפט, מחזקת גם היא את ראיות התביעה: הנאשם העיד בעדותו הראשית (תמצית העיקר): הוא היה רק פקיד במכון. הוא רשם כניסות של הבנות עם לקוח, והוא רשם על שם איזה בחורה נכנס הכסף (בעמ' 417 לפר', שו' 3-9; בעמ' 418 לפר', שו' 4-5). הוא קיבל שכר ותוספת לשכר (בעמ' 418-419, 421 לפר', שו' 7). הוא לא שימש כמתורגמן לפורטוגזית בדיאלוג עם הבנות (בעמ' 418 לפר', שו' 22-24, 28-29). לא היה לו שום קשר לבנות (בעמ' 418 לפר', שו' 26-27). הוא לא החזיק דרכון של אף בחורה, ובסוף כל משמרת הבחורה קיבלה את דרכונה (בעמ' 420 לפר', שו' 1-10). הוא לא הכריח אף בחורה לעבוד בזנות נגד רצונה. הוא לא היה עם סליה בסוכנות נסיעות (בעמ' 420 לפר', שו' 14-16; בעמ' 421 לפר', שו' 10; וראה גם בעמ' 425 לפר', שו' 27), והוא לא לקח חלק במימון הבאת הבחורות הברזילאיות ארצה (בעמ' 425 לפר', שו' 28-31). הוא לא איים על בחורה שאם היא לא תרצה ללכת עם קליינט אז אבוי לה ושיתן לה קנס (בעמ' 421 לפר', שו' 11-13; בעמ' 426 לפר', שו' 18-20; בע' 427 לפר', ש' 5), והוא לא תרגם לשפה הפורטוגזית את איומו של יגאל מזרחי כלפי קטיה (בע' 426 לפר', ש' 9-16; בעמ' 427 לפר', שו' 6-9). הוא לא כפה על הבחורות לקיים יחסי מין (בעמ' 426 לפר', שו' 22-25). ואולם: חקירתו הנגדית של הנאשם,המחישה שהנאשם אינו אמין ושגירסתו אינה מהימנה כלל. עדותו הראשית דלעיל של הנאשם, סתרה את עדותן האמינה של הבחורות מברזיל, וכן סתרה חלקים מהותיים מעדותה של סליה, כפי שניכר בעליל למיקרא העדויות הללו לעיל. בנוסף: עדות הנאשם בחקירה נגדית סתרה חזיתית בסוגיות שמהותיות לקביעת האשמה, חלקים מהותיים מדבריו שלו במשטרה, לעיתים את עדותו בביהמ"ש, וכן ראיות נוספות. אפרט: 1. הנאשם העיד: הוא היה רק פקיד במכון (בעמ' 417 לפר'; ראה גם בעדותו של נאשם 3 - בעמ' 454, 462, 467, 468, 477-478, 490, 501 לפר'; ראה בעדותו של עה/5, יגאל חנוכה - בעמ' 570 לפר'). הטענה חורגת ממסגרת הכרעת דין זו. משנטענה, אומר, שדינה גם של טענה זו של הנאשם, להידחות: 1.1. הנאשם הודה בכך, שמשנת 1995 ועד חודש אוקטובר 1998, הוא ניהל בדירה שברח' העליה 34 בתל אביב, מקום לשם עיסוק בזנות (בעמ' 156 לפר', וראה גם בעמ' 169 לפר'). 1.2. ומעבר לדרוש-לפי התאור העובדתי שבעדות הבחורות-עת/1 עד עת/8 ושבעדותה של סליה במשטרה (ת/25) ובבית המשפט כמפורט לעיל, הנאשם היה מנהל מובהק של המכון לשם עיסוק בזנות, שברח' העליה 34 בת"א [ראה גם: בעדות הנאשם במשטרה - ת/11, בעמ' 6, שו' 12-13; בעמ' 92 לפר', שו' 29 ובעמ' 93 לפר', שו' 4; ראה בסוגיה: ע"פ 2249/92 גביזון, פ"ד מח (4) 805]. לא הובאה ע"י הנאשם ראייה אמינה הסותרת את המסקנה דלעיל, וזאת מבלי לגרוע מכוחה הראייתי העצמאי של הודאת הנאשם, כאמור. 2. הנאשם העיד בעדותו הראשית: בעדותו הראשונה והשניה במשטרה, הוא היה מבולבל מאוד ולא ידע מה הוא אומר (בעמ' 421 לפר', שו' 20-22). ואולם: 2.1. בחקירתו הנגדית, התפתל הנאשם, מגירסה אחת לרעותה: תחילה העיד הנאשם, שהוא היה מבולבל עד כדי כך שהוא לא הבחין בין אמת לשקר (בע' 427 לפר', שו' 27-29); אח"כ הנאשם העיד, שהוא לא היה מגדיר זאת שהוא שיקר (בעמ' 427 לפר', שו' 30-31); בהמשך הנאשם העיד, ששתי ההודעות הראשונות שלו לא היו נכונות (בע' 428 לפר', ש' 19-20), ובהמשך הנאשם העיד, שהוא לא שיקר בהודעתו הראשונה (בע' 429 לפר', שו' 6-7). 2.2. עת/9, השוטר יורי מורשו, שגבה את הודעתו הראשונה של הנאשם - ת/10, מיום 23.10.98, לא נשאל בחקירתו הנגדית כלל, לגבי הטענות דלעיל של הנאשם (בעמ' 77-78 לפר'). ההודעה ת/10 עצמה הוגשה ללא הסתייגות (בעמ' 77 לפר', שו' 23-26). 2.3. עת/11, השוטרת רבה מזל, שגבתה (גם) את הודעתו השניה של הנאשם - ת/13, מיום 25.10.98 (בעמ' 98-99 לפר'), לא נשאלה בחקירתה הנגדית כלל, לגבי הטענות דלעיל של הנאשם (בע' 100-101 לפר'). ההודעה ת/13 עצמה הוגשה ללא הסתייגות (בעמ' 99, ש' 4-6). 2.4. הנאשם טען, שהוא היה כל כך מבולבל בהודעתו הראשונה והשניה, משום שהוא לא ידע בכלל מה זה משטרה (בעמ' 428 לפר', שו' 4-13). ואולם: הנאשם עבד בשירות בתי הסוהר כחובש במשך 3 שנים בבית המעצר קישון (בעמ' 416 לפר', ש' 8-9; בעמ' 446 לפר', שו' 27-28). משטרה, שוטרים, עצורים, מתקן כליאה, הכרה של עבירה, ככלל, כל אלה אינם זרים לו איפוא (בעמ' 446 לפר', שו' 29-32). 2.5. גם כאשר הנאשם נשאל לגבי הודעתו מיום 27.10.98 - ת/16 - שלגביה הוא לא טען שהיה מבולבל בעת גבייתה במשטרה, השיב הנאשם תשובות לא מחייבות, מתחמקות ופתלתלות - הוא לא יודע מה כתוב בה; הוא ביקש להקריא לו אותה והוא לא יודע אם הפרטים בה מדוייקים (בעמ' 428-429 לפר'). 3. הנאשם העיד: הוא לא ידע מה הבחורה עושה עם הקליינט בחדר. המכון שברח' העליה 34, היה בית מסז'ים ועשו בו מסז'ים (בעמ' 430 לפר', שו' 17-28; בעמ' 431 לפר', שו' 26-31; בעמ' 432 לפר', שו' 1-21). ואולם: 3.1. בעימות במשטרה עם יגאל מזרחי אמר הנאשם, בין השאר, שמסז' כולל, לפעמים, "אקט-מיני, זיון" (ת/21, בעמ' 3, ש' 19-22; ראה גם בעדותו של נאשם 3 - בעמ' 484 לפר', שו' 3; בעמ' 485 לפר', שו' 15, 19-23). הנאשם לא טען שהוא היה "מבולבל" בעת העימות הזה. 3.2. בעימות הנאשם אמר בהמשך, שאין שירות בלי קונדום (ת/21, בעמ' 4, שו' 9, 15-16). 3.3. הנאשם העיד בבית המשפט: סליה אמרה שהיא הביאה את הבנות לצורך זנות (בעמ' 434 לפר', שו' 28-31). 3.4. בהודעתו במשטרה ת/11, הנאשם אישר, שהוא ואחרים, התפרנסו מכך שהבנות מקיימות יחסי מין בחדרים (ת/11, בעמ' 6, שו' 9-11; וראה גם: בעמ' 3, שו' 17). 3.5. בהודעתו במשטרה ת/16,הנאשם אמר שהבנות היו מקיימות יחסי מין/סקס בחדר עם קליינט, רק עם אמצעי מניעה, והוא לא קיבל שום תלונה מהן שלקוח רצה סקס בלי אמצעי מניעה (ת/16, בע' 1,ש' 15; בע' 2,ש' 10-13; בהודעת הנאשם ת/13,בע' 2,ש' 19-20). ודוק: ההודעה ת/11, מיום 28.10.98, היא הודעתו האחרונה של הנאשם במשטרה. עוד יום קודם, כשהנאשם מסר במשטרה את הודעתו ת/16, הוא היה משוחרר, והתייעץ עם עורך דין (בעמ' 428 לפר', שו' 23-26; וראה גם: בעמ' 429 לפר', שו' 7, 9; בעמ' 421 לפר', שו' 25-26). היינו, גם לפי גירסת הנאשם עצמו, לכל הפחות לדבריו במשטרה אחרי ה - 27.10.98, יש לתת את מלוא המשקל, לרבות ב-ת/16 ו-ת/11. 3.6. בעדותו בבית המשפט, הנאשם נשאל, האם הוא לקח כסף מהקופה של הבנות עבור סקס, והנאשם השיב: "כן. ידעתי שאני עושה עבירה פלילית." (בע' 446 לפר', ש' 31-32). 4. הנאשם העיד: הוא לא קשור ליבוא הבנות, לכרטיסים ולמימון ההוצאות (בעמ' 435 לפר', שו' 25-30). הוא לא סידר כרטיסי טיסה לבחורות, הוא אף פעם לא הלך למשרד נסיעות (בעמ' 436 לפר', שו' 22-26; וראה גם - בעמ' 421 לפר', שו' 10; בעמ' 425 לפר', שו' 27-31; בעמ' 440 לפר', שו' 6-9; ראה גם בעדותו של נאשם 3 - בעמ' 489 לפר', שו' 18-25). ואולם: סליה העידה לגבי חלקו של הנאשם ביבוא הבנות, כאמור לעיל. זאת ועוד: 4.1. בהודעתו במשטרה ת/11, הנאשם עצמו אמר, לגבי הבחורות שמיועדות לבוא לארץ לעסוק בזנות - לפעמים הוא, הנאשם, בעצמו, היה הולך למשרד הנסיעות ומסדר נסיעה מבחינת מקומות טיסה לבחורות (ת/11, בעמ' 2, שו' 17-20). 4.2. בהודעתו במשטרה ת/11, בהתייחסו לתהליך הבאת הבחורות הלא חוקיות ארצה (ת/11, בעמ' 2, שו' 13), הנאשם עצמו אמר בין השאר, שגם הוא עצמו נסע לפריס לפגוש את הבחורות שבאו מברזיל לאירופה בדרך לארץ (ת/11, בעמ' 2, שו' 21-24). כשעומת הנאשם עם דבריו אלה במשטרה, הנאשם היתמם באומרו, שהוא נסע למטרת בילוי (בעמ' 439 לפר', שו' 10). ואולם לא כך אמר הנאשם, בדברים ברורים, בהודעתו במשטרה ת/11, כאמור. הנאשם היתמם וכיזב בהעידו שהוא יודע על נסיעתו לפריס ופגישתו בבחורות דרך סליה(בע' 440 לפר',ש' 10-12).אך הרי אלה גם מעשיו שלו שעליהם סיפר בגוף ראשון! 4.3. עת/2, רנטה פראגירה דה סילבה, העידה: את הנאשם היא פגשה בשדה התעופה בפריס (בעמ' 20 לפר', שו' 29; בעמ' 21 לפר', שו' 4-5). 4.4. עת/4, ג'ואנה סילבה ראנגל, העידה: מברזיל היא הגיעה לפריז. בפריז היא פגשה את הנאשם. הנאשם לקח את דרכונה והם נסעו לישראל (בעמ' 38 לפר', שו' 10-11; בעמ' 44 לפר', שו' 27-29; בעמ' 45 לפר', שו' 4). 4.5. עת/6, רוזליה מאורה דה סילביה, העידה: מברזיל היא טסה לפריז, ושם גם הנאשם חיכה לה, לקח לה את הדרכון, והם נסעו לישראל (בעמ' 52 לפר', שו' 26-27). 4.6. עת/7, קטיה פרסירה, העידה: היא טסה לפריז. בפריז היא פגשה את הנאשם, והוא ביקש ממנה את הדרכון שלה (בעמ' 63 לפר', שו' 5-6). כאמור בהכרעת הדין מיום 18.1.00, עדותן של עדות אלה דלעיל, היתה מהימנה, ואמינותן איננה מוטלת בספק (בעמ' 165 לפר', שו' 24; ראה גם בגזה"ד: בעמ' 204 לפר', שו' 16-17). 5. הנאשם העיד: הוא לא היה בפריס לא ביום 1.6.98 ולא זכור לו שהוא היה בפריס באותה תקופה (בעמ' 441 לפר', שו' 5; בעמ' 440 לפר', שו' 29). ואולם: לפי גיליון הכניסות לישראל והיציאות ממנה - ת/22, הנאשם יצא מישראל לצרפת ביום 29.5.98, וחזר לארץ מנמל התעופה אורלי ביום 1.6.98 בשעה 10:20. 6. הנאשם העיד: הוא קצת מבין ומדבר פורטוגזית, אך בטח שהוא לא מתרגם ליגאל מזרחי (בע' 433 לפר', ש' 15-16; ראה גם בעדותו הראשית דלעיל - בע' 418 לפר',ש' 22-24). ואולם: הנאשם עצמו אמר במשטרה, שהוא מבין ספרדית ופורטוגזית (ת/11, בעמ' 6, שו' 1-2). בעימות במשטרה עם יגאל מזרחי אמר הנאשם, שכשמזרחי לקח את הבנות הברזילאיות לשיחה באחד החדרים, הוא, הנאשם, גם היה נוכח כי הוא, הנאשם, מתרגם (ת/21, בעמ' 2, שו' 20-22). אחרי שהנאשם עומת עם דבריו דלעיל בדו"ח העימות, הוא העיד שהוא כן מתרגם כשברנדה וסליה לא נמצאות וזה ממש לא סובל דיחוי (בעמ' 433 לפר', שו' 17-21). סליה העידה, שהנאשם העביר מסר לבנות כי הוא מדבר פורטוגזית, והוא, הנאשם, תירגם לפורטוגזית (במשטרה - ת/25, בעמ' 4, שו' 25-26; בבית המשפט - בעמ' 266 לפר', שו' 17-18, 21-22; ראה גם בעדותו של נאשם 3 - בעמ' 527 לפר', שו' 13-14). 7. הנאשם העיד: לא היו שום מכות במקום, ולא היה אף פעם מקרה שבו הרביצו לדניאלה וקסמן (בעמ' 439 לפר', שו' 28-32; בעמ' 440 לפר', שו' 1-3). ואולם: בעימות במשטרה בין הנאשם לבין דניאלה וקסמן, הנאשם אמר שאף פעם לא היה מקרה שמישהו הרביץ לה והוא לא התערב (ת/4, בעמ' 1, שו' 16-17). מדברי הנאשם עצמו עולה איפוא, שהרביצו לדניאלה וקסמן, והוא היה תמיד מתערב. ושוב סתירה בגירסת הנאשם. 8. הנאשם העיד: הוא לא החזיק דרכון של אף בחורה. הדרכונים הוחזקו במרוכז בארון במרפסת (בעמ' 420 לפר', שו' 1-8). הוא לא ראה דרכון של בחורה ולא התעסק בכלל עם הדרכונים של הבנות (בעמ' 440 לפר', שו' 17-18; בעמ' 442 לפר', שו' 1). ואולם: 8.1. הנאשם עצמו העיד בהמשך, שהוא, הנאשם, פתח את הארון, הוציא את הדרכונים של הבנות, ומסר אותם למשטרה (בעמ' 442 לפר', שו' 2-3; ראה גם בעדותו של נאשם 3 - בעמ' 462 לפר', שו' 22-25). 8.2 עת/18, השוטר יהודה משיח, העיד: הוא ביקש מהבנות את הדרכונים שלהן, ואז הנאשם אמר שהם אצלו, ניגש לחדר צדדי וחזר עם הדרכונים (בעמ' 143 לפר', שו' 26-27). 9. הנאשם העיד: הוא לא שמע שום תלונה מאחת העובדות (בעמ' 417 לפר', שו' 17-19; ראה גם בעדותו של נאשם 3 - בעמ' 462 לפר', שו' 10-11). הנאשם אישר, שבכל ההיסטוריה שלו, לא היתה פעם אחת שבחורה לא רצתה לעשות זיון, לא רצתה להיכנס לחדר עם לקוח (בעמ' 449 לפר', שו' 1-3). ואולם: 9.1. לפי ההגיון והשכל הישר, דברי הנאשם נשמעים מופרכים על פניהם [כמו עדותו המופרכת על פניה של הנאשם כשאמר "אין לי שום קשר לבנות" (בעמ' 418 לפר', ש' 27)]. 9.2. דברי הנאשם סותרים בעליל עדויות של בחורות ושל סליה שהעידו בביהמ"ש, כאמור. 9.3. הנאשם עצמו העיד, שסוג הקליינטים הפריע לבנות (בעמ' 451 לפר', שו' 19), ושאם הן לא רוצות לעשות אקט מיני, הוא מפנה אותן לסליה או ליגאל (בעמ' 448 לפר', שו' 29-30; ראה גם בהודעתו במשטרה ת/11 - בע' 5, שו' 24-25), ושקרה הרבה פעמים שבחורה באה אליו ואמרה לו שהקליינט לא רוצה להזדיין עם קונדום (ת/21, בעמ' 4, שו' 7-9). עדויות עדות ההגנה היו תמוהות, ובלתי אמינות: עה/1, סוזאנה דקושטה סווארס - כבר קבעתי, כי עדותה תמוהה, בלתי מתקבלת על הדעת, מופרכת, ותלושה מהמציאות (ראה בגזר הדין - בעמ' 211 לפר', שו' 23-28, ובעמ' 212 לפר', שו' 1-6). עה/3, יהודית סלמן (להלן-יהודית): לטענתה, היא עבדה בזנות במכון שברח' העליה 34 כשנה וחצי (בעמ' 543, 545, 548 לפר'). עדותה של יהודית היתה תמוהה, ובלתי אמינה: יהודית העידה: הדרכונים תמיד היו על הבנות, והבנות החזיקו בדרכונים שלהן כל הזמן (בעמ' 549 לפר', שו' 24-28). ואולם: דברים אלה של יהודית סותרים בעליל ראיות רבות בסוגיה זו כפי שהובאו לעיל, לרבות מתוך עדות הנאשם עצמו, ראיות שלפיהן לכל הפחות הדרכונים הוחזקו בארון, ולא היו בידי הבחורות, לא כל שכן, שהם לא היו בידי הבנות כל הזמן, כטענתה של יהודית. 2.2. יהודית העידה:היתה לה מערכת יחסים מאוד טובה עם העובדות הברזילאיות במכון, הן היו חברות מאוד טובות, הן יצאו יחד לבלות, היא היתה הולכת למגורים שלהן ברח' החשמל, והן היו באות אליה הביתה (בעמ' 543 לפר', שו' 9-14). ואולם: על אף מערכת היחסים הקרובה, והמאוד טובה, עם הבנות הברזילאיות שתיארה יהודית, תחילה יהודית העידה, שהיא לא זוכרת שמות ספציפיים של בנות שיצאו עימה (בע' 546 לפר', ש' 3-5), ובהמשך יהודית העידה, שהיא לא מכירה בחורה בשם דניאלה, שהיא אחת מהבנות הברזילאיות שעבדו במכון (עת/1 - ג'נ' - בעמ' 546-547 לפר'), והיא לא מכירה את את שרון, בנו של נאשם 3, שעבד במכון (בעמ' 548 לפר', שו' 14-15; בעדותו של נאשם 3 - בעמ' 490 לפר', שו' 7-14). 2.3. יהודית העידה: הבנות היו רבות ביניהן מי תיקח עוד לקוח ותעשה יותר כסף (בעמ' 543 לפר', שו' 27; בעמ' 544 לפר', שו' 6). ואולם: אף אחד מהעדים, לא כל שכן הבנות עצמן או סליה, לא העידו כך לא במשטרה ולא בבית המשפט; מעדותן אף הצטיירה תמונה של "מכסת חובה" של קליינטים, שהיתה מכסה גבוהה כשלעצמה, והמצב היה איפוא הפוך בתכלית למה שהעידה יהודית. 3. עדת הגנה מס' 4, פאי פורטונה (מזל), העידה: היא מכרה בגדים במכון שברח' העליה 34 (בעמ' 552 לפר', שו' 19-21). עדותה היתה תמוהה, ובלתי אמינה: מחד, העדה העידה, שהיא הכירה את העובדות במכון, הן היו כמו הבנות שלה, הן ביקרו אצלה בבית, היא היתה אוספת אותן, היא היתה מטיילת איתן, הן היו מתקשרות אליה הביתה, היתה להן חברות מאוד טובה, היה לה קשר טוב איתן, והיא היתה חברה מאוד טובה איתן (בעמ' 553 לפר', שו' 11-16, 26), ומאידך העדה העידה, שהיא לא חקרה ולא שאלה את הבנות איך הן הגיעו לארץ (בעמ' 556 לפר', שו' 17-18; בעמ' 557 לפר', שו' 9-10); היא לא שמעה פעם שעצרו את הבנות ולקחו אותן למשטרה (בע' 557 לפר', שו' 23-24); לא היה לה קשר, והבנות לא התקשרו אליה (בע' 557 לפר',ש' 25-26); והיא לא יודעת שמות של הבנות (בעמ' 558 לפר', שו' 21-24). 4. עדותו של עה/5, יגאל חנוכה (נאשם 4 שנדון בתיק זה), איננה מסייעת לנאשם: העד העיד, שהוא לא עבד עם הנאשם במשמרות שלו; הוא לא יודע אם הנאשם נהג לתת הוראות לבנות; הוא לא יודע מה הסדר העסקה בין הנאשם לבין נאשם 3; הוא לא נכח כשנאשם 3 והנאשם שוחחו עם הבנות (בעמ' 571 -572 לפר'); אין לו מושג על ליווי מחו"ל; אין לא מושג על אופן הבאת הבנות למכון; הוא לא ידע על הקשר העיסקי בין סליה לבין נאשם 3 והנאשם; הוא לא יכול לשלול שהנאשם מעסיק את הבנות; הוא מאשר שהיו בנות שברחו מהמכון; הוא עבד במכון רק בבוקר; הוא לא יודע מה הנאשם עשה בערב, אם היו לו עסקים אחרים בערב כשהוא לא נמצא (בעמ' 573-574, 576 לפר'). הסניגור נטש בסיכומיו, ובמפורש, את הטענה הכרוכה בזכות העיון והשלכותיה, ולא טען בענין זה (בעמ' 578 לפר', שו' 16-17). לא אדרש איפוא לסוגיה, והיא תושאר לעת מצוא. מסקנות מהראיות בסוגיות נושא הכרעת דין זו, לגבי הנאשם: "יבוא" הבחורות - הנאשם היה פעיל, והיה בין האחראים, בבחינת "מבצע בצוותא" לגבי "יבוא" הבחורות מברזיל ארצה, לעבודה בזנות במכון.חלקו הישיר של הנאשם היה: הנאשם הלך לסוכנות נסיעות, כדי לסדר נסיעה מבחינת מקומות טיסה עבור הבחורות שמיועדות לבוא מברזיל לארץ לעסוק בזנות, ושילם שם כסף עבור חלק מהבחורות. הנאשם נסע לפריז כדי לפגוש (לפחות) ארבע בחורות שבאו מברזיל בדרכן לארץ, ובא עימן ארצה. הנאשם נסע גם ליוון כדי להביא בחורות. היו בנות שהנאשם היה שותף בהן, קיבל אחוזים לגבי כמה מהן, והיה שותף בחלוקת הפידיון מהן. העבירות של שידול למעשה זנות, סחיטה באיומים ועיכוב דרכון: די בעדותן המהימנה של עדות התביעה עת/1 עד עת/8 דלעיל, עדויות עקביות שהצטלבו והשתלבו בהתאמה זו עם זו, כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם בעבירות נושא הכרעת דין זו, מעבר לכל ספק סביר. לא כל שכן, כשעדותן של העדות הללו, חוזקה הן בראיות נוספות כאמור, והן באי אמינות הנאשם ובחוסר מהימנות עדותו בבית המשפט. עדויות עדות ההגנה היו תמוהות ובלתי אמינות. לפי הראיות, אני קובע איפוא, כדלקמן: הנאשם השתמש בכפיה, לרבות תוך הפעלת לחץ נפשי, ובאיומים, ולעיתים בכוח, כדי להביא בחורות למעשי זנות עם קליינטים, ועיכב בחורות נגד רצונן בבית הזנות, תוך שהוא מונע את עזיבתן את בית הזנות. כל זאת, כאשר הנאשם רצה ובמפורש, שבחורות ייעשו מעשי זנות עם הקליינטים במכון, לרבות הכרחתן ואילוצן של בחורות לקיים מעשי זנות עם קליינטים שלא מרצונן [ראה לעבירת השידול למעשה זנות - י' קדמי, על הדין בפלילים, 1995, חלק 3, בעמ' 1316-1318]. בלי לגרוע מעדותן האמינה של העדות שהן לא ידעו שהן יעסקו בארץ במעשי זנות אלא נאמר להן שיעבדו במסעדה (בעמ' 6, 46, 52, 68 לפר'), בבייביסטר (בעמ' 20, 38, 62 לפר'), במזללה (בעמ' 29 לפר'), הרי שגם לו ידעו הבנות על כך, הרי שזכותן בכל עת לשנות את דעתן, ואין נפקא מינה אם כוונתן הראשונית בבואן ארצה היתה לעסוק במעשי זנות - אם היתה כזו (השווה: בש"פ 291/01 רביאי, בסע' 3 להחלטה; ע"פ 7780/02 קזאמל; ע"פ 1405/91 דאללה פטימה-כולם פורסמו בתק-על). הנאשם לא איפשר לבחורות שרצו בכך, להפסיק לעשות מעשי זנות, לא כל שכן לעזוב את המכון ולחזור לברזיל. הנאשם איים על בחורות, בפגיעה שלא כדין בעיקר בגופם של בני משפחותיהן שבברזיל, הן כדי להניע בחורות, מכוח איומיו, להמשיך לעשות מעשי זנות במכון, והן כדי שבחורות ימנעו, מכוח איומיו, מלעזוב את המקום, לברוח, ולחזור לברזיל. דברי האיום שהשמיע הנאשם לבחורות, היו דברים ברורים ומפורשים, שבכוחם להטיל מורא בלבו של כל אדם רגיל, לא כל שכן אצל בחורות שבאו ארצה מברזיל, לארץ זרה, ושדרכוניהן נלקחו מהן. שהרי בנוסף לאמור לעיל, הנאשם גם עיכב, גם תחת ידו שלו, שלא כדין, את דרכוניהן של בחורות, כדי שלא יוכלו לעזוב את הארץ. יצויין: גם אם יעצה המשטרה לנאשם להחזיק בדרכונים של הבחורות - דבר שהוכחש נחרצות ע"י עת/16 רפ"ק שוקי בללי (בעמ' 112 לפר', שו' 8-10; בעמ' 113 לפר', שו' 18-20; בעמ' 115 לפר', שו' 27-28; נ/8, שו' 1-3 מלמטה) - הרי שאין ערך ל"הסתמכות" על עצה בלתי חוקית כזו - אם ניתנה עצה כזו [השווה בסוגיה: ע"פ (ת"א) 70358/00 אוליצקי כריה (1990) בע"מ (תק-מח) בסעיף 28(ג')]. מה גם, שכאמור בעדות הבחורות, הנאשם עיכב תחת ידו שלו, דרכונים של בחורות עוד בפריז; בנוסף: אם רצתה בחורה את דרכונה בחזרה, לא נתנו לה אותו, כלל לא היתה לה גישה לדרכון, והגיעו הדברים כדי כך שהיו הולכים איתה לרופא או לדואר, כדי שלמעשה היא לא תהיה לבדה עם דרכונה, כאמור בעדותה לעיל של סליה. אלה הן נסיבות מובהקות של עיכוב מתמשך שלא כדין,של דרכון [ראה לעבירת הסחיטה באיומים - י' קדמי,על הדין בפלילים, 1994, חלק 1, בעמ' 472, 476; ראה לעבירת עיכוב הדרכון-ע"ע 1459/02 דן בוצ'ימן, בבית הדין הארצי לעבודה, פס"ד מיום 19.12.02]. סוף דבר: לפי הראיות, ולאור האמור והמפורט לעיל, הוכחה מעבר לספק סביר, אשמת הנאשם בעבירות נושא הכרעת דין זו-שידול למעשה זנות, סחיטה באיומים ועיכוב דרכון, המיוחסות לנאשם בכתב האישום המתוקן במ/1. אני מרשיע איפוא את הנאשם בעבירות דלעיל, כדלקמן: בעבירה של שידול למעשה זנות, לפי סע' 201 (א)(2) ו-(3) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן-החוק, כנוסח סעיף 201 דלעיל במועד הגשת כתב האישום המתוקן); בעבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק; בעבירה של עיכוב דרכון, לפי סעיף 376א לחוק. [אין בהכרעת דין זו משום הבעת דעה בעניינו של נאשם 3, שההליכים במשפטו, הותלו]. שידולסחר בבני אדם