פסק דין השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד: א. כללי משנת 1990 ובתקופה הרלוונטית לכתב האישום כיהן המערער כרבה הכללי של העיר רמת גן. בשנים 1993-1990 כיהן המערער כאב בית דין מיוחד לגיור. בתי הדין המיוחדים לגיור הוקמו כדי לתת מענה ללחץ שנוצר בבית הדין הרבני בנושאי גיור. בראש בתי הדין המיוחדים הועמדו רבני עיר כדוגמת המערער. בכתב האישום, שהוגש לבית משפט השלום בתל-אביב, נטען כי בשלושה מקרים קיבל המערער שוחד ממועמדים לגיור, בעד פעולות הקשורות בהליך גיורם. הכסף ניתן לו באמצעות מתווכת ששמה אווה צרור. שני אישומים נוספים יחסו לו עבירת עושק, אף זאת באשר למגוירים ובקשר עם פעולת הגיור. בית משפט קמא (כב' השופט ד' בארי), הרשיע את המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות השוחד, וזיכה אותו מהאישומים שעניינם עושק. על הרשעתו - הערעור שבפנינו. ב. שלד הראיות התשתית הראייתית בתיק זה נחלקת באופן ברור ומובנה לארבע חטיבות, ולשם הנוחות יימנו להלן כדלקמן: עדותה של אווה צרור, המתווכת (להלן: אווה); הודעותיהם של המגוירים (שהוצגו בהסכמה, ללא עדויותיהם); גירסתו הספציפית של המערער באשר לכל אישום ואישום במשטרה ובבית המשפט; גירסתו הכללית של המערער ביחס לחשדות שהוטחו בו, בעיקר כפי שבאה לידי ביטוי בהודעתו במשטרה. טענתו המרכזית של הסניגור היא כי בית משפט קמא ראה בדברים הכלליים שנאמרו בהודעה במשטרה משום הודיה, למרות שבפועל אין מדובר בהודיה, ובית משפט קמא שגה בהבנת הנקרא. משום שיצא מנקודת הנחה כי המערער הודה - לא דק בית משפט קמא פורתא בבדיקת הראיות הקונקרטיות באשר לכל אישום ואישום על פי המבנה שהתווה לעיל. לו היה עושה זאת - הדעת נותנת כי התוצאה היתה שונה. ג. לעניין שלד הראיות שייכות גם קביעות המהימנות הבסיסיות של בית משפט קמא, קרי הקביעות באשר לאווה מחד גיסא, ובאשר למערער מאידך גיסא. באשר לאווה: אין ספק באשר למרכזיותה בפרשה. היא המתווכת, עדותה מתייחסת לכל האישומים, וכתב האישום משקף את גרסתה. כיוון שדיברנו על שלד הראיות - עדותה היא עמוד השדרה. עדותה של אווה ניתנה בבית המשפט לאחר שהיא עצמה הורשעה בכתב אישום מקביל לכתב האישום נגד המערער (ת/1), בשינויים המחויבים, ונערך עמה הסדר טיעון. משום כך טען הסניגור כי יש לראות בה שותפה שקיבלה טובת הנאה תמורת עדותה, על המשמעות הראייתית הנגזרת מכך. בית משפט קמא לא הגדיר את מעמדה הראייתי של אווה, משום שסבר כי סעיף 296 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), המאפשר הרשעה בשוחד על סמך עדותו היחידה של שותף לעבירה, מייתר את הדיון בנושא זה. הגדרתו של הסניגור את מעמדה של אווה מקובלת עלי. אווה היא אכן שותפה, הסדר הטיעון עמה היה מקל, שעל כן ניתן לראות בו תמורה לעדותה. עדותה צריכה היתה על כן להבחן בזהירות הראויה. בפועל נראה כי אכן כך נעשה, תוך שבית המשפט עושה שימוש בכל הקריטריונים המקובלים, קרי: בחינת סתירות בעדותה והשוואת גרסתה עם עדויות אחרות. בסופו של יום, אמר בית משפט קמא כי: "העדה אווה צרור לא עשתה עלי רושם של עדה מהימנה במיוחד." (עמ' 52 בהכרעת הדין). בהמשך מסביר כב' השופט קמא את הבסיס להסתייגותו ממנה: "עדה זו ניסתה לצמצם את חלקה בפרשה ולהרחיק עצמה מקבלת הכספים מהמועמדים לגיור" (שם). המסקנה העובדתית אליה הגיע בית משפט קמא לאחר ההסתייגות והבדיקה היתה כי: "ברוב המקרים ... היא גבתה מאותם מועמדים כסף בתיאום עם הנאשם והעבירה חלק משמעותי מהסכום שנגבה, לידי הנאשם." (שם). קבלת מסקנה עובדתית זו, די בה (ביחד עם סעיף 296 לחוק), כדי להביא להרשעת המערער בלי קשר לשאלה האם הדברים שאמר בחקירה מהווים הודיה. השאלה היא, כמובן, על מה נשענת המסקנה, והאם היא מעוגנת בחומר הראיות. מכל מקום, ולענין המהימנות - נראה כי בית משפט קמא לא פסל את עדותה לחלוטין, וסבר כי חלקים ממנה ראויים לאמון. לאורך פסק הדין פזורות אמרות נוספות שמהן ניתן ללמוד כי בית המשפט קיבל את גרעין עדותה, חרף קביעתו כי העדה ניסתה לצמצם את חלקה בפרשה. במיוחד כך באותם מקרים שהמערער אישר את גרסתה, בין במישרין ובין בעקיפין (ראה למשל פסקה 23 עמ' 53 להכרעת הדין). למותר לציין כי בקבלו חלקים מהגרסה, למשל: את עצם העובדה שאווה העבירה למערער כסף שקבלה מהמגויירים, גם מבלי לאמץ את גרסתה באשר לכל הפרטים (מתי, איפה, כמה), לא חרג בית משפט קמא מהמנדט המסור בידו לנקוט בכלל של "פלגינן דיבורא" באשר לעדויות ששמע. בגדר נתון שאין עליו מחלוקת, מצויה העובדה שהמערער הגדיר את אווה "כמאכרית" לעניין גיור, וכי קיבל ממנה כסף, כשהדבר היה קשור בהליכי גיור. (ליעודו המדוייק של הכסף, ולסכומים אליבא דהמערער, אתייחס בהמשך). משום כך רשאי היה בית משפט להגיע למסקנה, כי אין מדובר בעלילת שווא מתחילתה ועד סופה, וכי הגרעין הקשה של עדותה נותר בעינו. אוסיף עוד כי מעיון בעדותה בבית משפט, נראה בעליל, כי אווה לא ששה להפליל את המערער. היא אולי נסתה להפחית מחלקה, כפי שקבע בית המשפט קמא, אולם ודאי לא ניסתה להעצים את חלקו של המערער. הרושם מקריאת הפרוטוקול הוא, כי צריך היה לחלץ את הגירסה מפיה, כפי שמחלצים שן חולה. כל שלב בעדותה לווה ברענון זכרון, וחוסר רצונה להעיד נושב מכל שורה (ראה, למשל, עמ' 12 שורות 11-12, שם מציין כב' השופט קמא: "העדה נמנעת מלהסתכל אל התובעת מורידה מדי פעם את ראשה ועונה בחוסר רצון מובהק לכל השאלות"). ד. קביעות המהימנות באשר למערער היו קטגוריות ונחרצות יותר. כללית אמר בית משפט כי: "אני דוחה את עדותו של הנאשם בפני כבלתי מהימנה" (עמ' 51 בהכרעת הדין). גירסתו של המערער בבית משפט היתה שונה בעליל מהגירסה במשטרה, ובית משפט קמא העדיף חד-משמעית את הגרסה במשטרה, בקובעו כי הגרסה בבית משפט היא גרסה כבושה, אשר ההסבר שניתן לכבישתה הוא בלתי אמין. נראה לי כי מסקנתו של בית משפט קמא בנקודה זו נשענת היטב על חומר הראיות, ואין מקום להתערב בה. הסברו של המערער לשוני בין דבריו במשטרה לדבריו בבית המשפט היה, כי נלחץ מהחקירה במשטרה. בטיעון שבפנינו דיבר בא כוחו של המערער על חוסר ניסיונו של המערער בכל הקשור לחקירות משטרה, ועל כך שלא ידע "שהוא צריך לרוץ לעורך דין" (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון בפנינו) ודברים נוספים ברוח דומה, כל זאת על דרך הסבר, הכיצד אמר המערער מה שאמר במשטרה. על פניו - לחץ פנימי, חוסר ניסיון וכיו"ב, אינם יכולים להסביר אמירה כגון "אני נפלתי ברשת של אווה צרור ולא שמחתי על זה" (גרסת הגנה מובהקת), או "האחריות האישית והמועקה על קבלת הכספים היתה מגעילה וקשה", ואמירות נוספות (ראה ההודעה מיום 12.3.97). הדברים מצביעים דווקא על אדם שמבטא את רחשי לבו הכנים. מדובר בהודעה ארוכה במיוחד, מפורטת מאד, הסוקרת את כל התהליך הבירוקרטי, ואין בדל סיבה להניח כי המערער אמר דברים שלא התכוון להם בשל חוסר ניסיון, לחץ וכד'. זאת, גם בלי להתייחס לכך שהמערער אישר כי הוזהר מראש על ידי אווה כי תהיה חקירה, וכי היא תספר מה קרה, והיה לו זמן להתכונן לכך. מכל מקום - בדיון לפנינו הסכים למעשה גם ב"כ המערער, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט להעדיף את הגרסה במשטרה, אלא שלטענתו, הגרסה במשטרה אינה מהווה הודיה לעניין האישומים בהם הואשם והורשע. ה. עד שאני מגיעה לבדיקתה הפרטנית של האמרה במשטרה, והשתלבותה בראיות הנוספות (באשר לכל אישום בנפרד) - מלים ספורות על האמירות הכלליות שאינן מתייחסות לאישום זה או אחר, ועל הרוח הנושבת מהאמרה. יש בה, באמרה, את מה שיש בה: דברים שעולה מהם הודיה בכך שהמערער לקח שוחד ממגוירים, בתיווכה של אווה. ויש בה, באמרה, גם את מה שאין בה: אין בה זעקה רמה ומרה של רב בישראל, שמיוחסת לו עבירה מכוערת, משפילה וקשה לכל הדעות, ובמיוחד על פי ההשקפה היהודית. אין צורך בניסיון, בידע על מהותן של חקירות משטרה, או בהתייעצות עם עורך דין, כדי להגיד מיד בקול צלול ובאופן חד משמעי כי לא היו דברים מעולם: "הכיצד העלה אי מי בדעתו ליחס לי מעשה נפשע מעין זה", או דברים דומים. האמירות ברוח זו הן מינוריות, ואין בהן הכחשה של ממש. העדר הזעקה מדבר בעד עצמו. בדיון בפנינו תרץ זאת בא כוחו של המערער בכך, שהמערער אכן קיבל כספים ממגוירים כדי להעבירם לרב אמסלם בצרפת (שאליו הפנה מגוירים). הרב אמסלם אינו עובד ציבור, שעל כן התשלום לו אינו מהווה שוחד, "וכאן נוצר מצב שאי אפשר מצד אחד לכבוד הרב להכחיש טוטאלית שלא קיבל כספים מאווה ומצד שני הוא לא יכול להבדיל בין קבלת כספים לגבי הגיורים בצרפת לבין מה שקורה בארץ." (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון בפנינו) התשובה אינה תשובה, לא בהיבט הפרטני, קרי בחינת הדברים המדויקים שנאמרו, ולא בהיבט הערכי. בהיבט הפרטני - עיון בהודעה (מיום 12.3.97) מצביע על כך שהמערער אינו כורך את הדברים זה בזה, והוא מבחין הבחן היטב בין גיורים בחו"ל (פרשת הרב אמסלם והכספים הקשורים בו), לבין הקורה בארץ. בהיבט הערכי, לא ברור מדוע צריך היה רב גדול בישראל לשמש צינור להעברת כסף לצורך גיור, לרב בחו"ל, גם אם העברה זו אינה תשלום שוחד; והרי ניתן היה לשלם לרבי אמסלם ישירות. ושמא מי שרוצה ומוכן לעסוק באופן שיטתי בתיווך והעברת כספים לשם גיור - והמערער מדבר על 20-30 מקרים, לרבות נסיעות אישיות לצרפת כדי ללוות את המגוירים - לא נרתע גם מקבלת כסף עבור פעולותיו שלו בנושא זה. כרונולוגית - העברת מגויירים פוטנציאליים לצרפת היתה מאוחרת לפעילות בארץ, ויש הגיון בכך שעל רקע הפעילות הכספית המשותפת של המערער ואווה, בגיורים בארץ - צמחה גם התעשיה המסיבית של הגיורים בצרפת. ו. ועדיין לא אמרנו מהן אותן אמרות כלליות שבהן מדובר, הגם שפה ושם הדברים כבר הוזכרו. מדובר בקטע שלם מהודעתו של המערער, בעל רצף והגיון פנימי. המערער אומר, בין היתר: "ואני מודה שמעדתי בדבר הזה כי לא היה קשר בין הכסף לבין שיקול הדעת של בית הדין וזה לא היה מותנה כי אני האיש שאחראי שהכל יהיה כהלכה ומיוחד שהכסף שנתקבל על ידי הופרד לגמרי מכסף אישי כי אינני זקוק לכספים אישית והוקצו למטרות חיוביות." (עמ' 9 להודעת המערער מיום 12.3.1997). גם בהנחה שהכספים אכן "הוקצו למטרות חיוביות", לא ניתן לטעון כי המערער "לא יכול להבדיל בין קבלת כספים לגבי הגיורים בצרפת לבין מה שקורה בארץ", ולכן גם לא יכול היה להכחיש קבלת כספים. המערער מדבר במפורש על שיקול הדעת של בית הדין הרבני ועל אחריותו הוא שהכל יהיה כהלכה, ובאותה נשימה על כך שמעד וקיבל כספים. ושמא נותר ספק, המערער ממשיך ואומר כי שמח לסיים את הגיורים "בבית הדין שלי ... כי עניין האחריות האישית והמועקה על קבלת הכספים היתה מגעילה וקשה. אני נפלתי ברשת של אווה צרור ולא שמחתי על זה." (שם, ההדגשות שלי - ד' ב'). ולא עוד, אלא שברור כי הוא מדבר על כספים שניתנו לו - ולא הועברו לרב אמסלם בצרפת - כיוון שהוא מסביר שהשתמש בהם "למטרות חיוביות" ולא לצרכים אישיים. בהמשך מספר המערער, שכאשר נעשו הגיורים דרך בית דין אחר בארץ או בחו"ל ולא דרכו, "אז הנושא של הכסף היה פחות קריטי" (שם). יש הבחנה סמנטית, לוגית וכרונולוגית בין הגיורים בצרפת ומעורבותו בהם, לבין מה שהתרחש בארץ. לפיכך, טענתו של הסניגור כאילו ההודאה ב"מעידה", מתייחסת לפרטי האישום הרביעי והחמישי (שעניינם הגיור בצרפת), מהם זוכה המערער (ראה עמ' 7 פסקה ד' להודעת הערעור), היא טענה מלאכותית, שאינה מתיישבת עם הדברים הברורים שנאמרו. לאורך כל הקטע הנזכר אין כל ערפול או חוסר בהירות באשר לכספים ששולמו בצרפת לעומת הכספים בארץ, והקטע כולו מסתיים בהבעת צער על "הכשלון הזה כאשר הנזק שלו בדיעבד הוא איום ונורא הן בתחום חילול השם והן בתחום כל הקשרים שלי..." (שם). סוף דבר בנקודה זו: המערער מודה בהודעתו במפורש בקבלת כספים בארץ, עבור גיורים בארץ, דרך אווה, כספים בהם השתמש לטענתו למטרות חיוביות, ומודע לכך שמדובר בכשלון ומעידה. הודיה זו אינה תחליף לבדיקת התשתית הראייתית בכל מקרה, אולם היא מתייצבת כראיה נוספת לצדן של הראיות הפרטניות בכל אחד מן האישומים. ז. להודיה במשטרה מצטרפת גם הגרסה בבית המשפט, כראיה כללית ללקיחת השוחד. הגרסה בבית המשפט מנסה ליצור סינטזה בין האמור במשטרה, בין דבריה של אווה, ובין טענת החפות. כך למשל טוען המערער, כי קיבל מאווה כסף, אך בסכומים של מאות ספורות שנועדו כפיצוי לאנשים שהיו מעורבים בתהליך הגיור, "לעדים ולמנקה ולאדם שקנה את הדברים הטובים" (עמ' 26 לפרוטוקול). בפני עצמם, הדברים מהווים הודיה בקבלת כסף מאווה, ואפילו בעד פעולה הקשורה במילוי תפקידו, גם אם הכסף נועד לחלוקה. שלא בפני עצמם ובהתייחס להודעתו - הגרסה היא גרסה חדשה, שאין כל סיבה לאי השמעתה במשטרה, ובית משפט כאמור דחה אותה. עצם העלאת הגרסה החדשה, אף היא ראיה המהווה חלק מן המאגר הכללי, שמתייצב לצד הראיות הפרטניות לכל אישום. ח. הבדיקה הפרטנית להלן, תיבדקנה הראיות באשר לכל אישום בהתאם למתווה שהוזכר לעיל, קרי: עדות אווה, עדויות המגוירים והמערער. יש ממש בטענת הסניגור, כי הבדיקה צריכה היתה להיעשות באופן זה על-ידי בית משפט קמא. כיוון שערכאת הערעור רשאית "ליתן בקשר לפסק הדין כל החלטה אחרת שהערכאה הקודמת היתה מוסמכת לתתה" (סעיף 213(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982)) - ייעשה הדבר בשלב זה. עדותה של אווה מספקת מספר נתונים כלליים משותפים לכל האישומים כדלקמן: היא הפנתה למערער מספר אנשים, שכולם התבקשו לשלם ושלמו, וזה "כיוון שהגיור הלך מהר " (פרוטוקול בית המשפט קמא, עמ' 11). ובהמשך היא מציינת: "אם לומדים שנה יש גיור בלי כסף" (שם, עמ' 18) "הרב קבע כמה יש לשלם" (שם, עמ' 12). המערער אמר שהוא עושה מצוות עם הכסף. הכסף שולם למערער לפני הטבילה במקוה, ו"לפעמים העבירו את הכסף דרכי" (שם, שם). המערער לא אמר שלא נוח לו עם כך שהוא מקבל כסף. אם אמר שהיא "המאכרית" היחידה - "אז הוא אמר" (שם, עמ' 16). ולא שכחנו, כי על כל מה שנאמר מפיה - מרחפת הערכת המהימנות של בית משפט קמא, קרי: כי מדובר בעדה שאינה מהימנה במיוחד. לפיכך, רק מקום שדבריה מוצאים חיזוק בראיות הנוספות ניתן להתבסס עליהם לצורך קביעת הממצאים. ט. האישום הראשון המגוירת - מרי שבת. מדבריה של אווה ניתן לדלות את הפרטים הבאים: מרי שבת שלמה 3,000-2,500$ (עמ' 13 לפרוטוקול בית המשפט קמא). היתה לה אחות שגם היא גוירה (הכוונה לאידית אורטגה - האישום השני). הן שלמו סכומים זהים (שם). מרי שבת נתנה את הכסף למערער, אבל העדה אינה זוכרת היכן ואיך, דהיינו: האם התשלום שולם ישירות למערער או דרכה. מכל מקום, הכסף לא שולם בבית של אווה. יתכן שמרי שלמה תשר ("טיפ") לאחראית על המקוה (עמ' 17 לפרוטוקול בית המשפט קמא). כהערת פתיחה - כזכור, ההודעות שנגבו מהמגוירים הוגשו מבלי שהם נחקרו. מהודעתה של מרי שבת מיום 18/3/1997, עולים הפרטים הבאים: הקשר בין מרי שבת ובין אווה נוצר כשמרי שבת הלכה לדבר עם המערער, ואווה שמעה אותה; אווה הציעה את עזרתה. היא לא דיברה על כסף אבל מרי הבינה ש"בטח בזה יהיה מדובר"; העדה כבר היתה בשלב זה לאחר לימוד באולפן של רב אחר. המערער בחן אותה, וקבע כי היא צריכה ללמוד; אווה הציעה לה ללמוד אצל אשתו של המערער. במאמר מוסגר: לא היתה מחלוקת על כך כי מגוירים שעברו גיור אצל המערער למדו תמורת תשלום אצל אשתו, בידיעת המערער. לשיטתי, גם עובדה זו נגועה בשוחד, או לפחות אבק שוחד, בדומה לקבלת כסף עבור עבודה פרטית על-ידי עובד ציבור, מאדם הנזקק לשירותיו כעובד ציבור (וראה לענין זה ע"פ 2567/97 לחמן נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נה, 62 והפסיקה המוזכרת שם). במיוחד כך כאשר המערער אמור לבחון מועמדים שהוכנו לבחינה על-ידי אשתו. משום שהדבר לא נטען ולא נבחן - הדברים הם בבחינת אמרת אגב. יחד עם זאת, העובדה שהמערער הסכים לסידור זה, מצטרפת להסכמתו להעזר ב"מאכרית", להסכמתו לשמש מתווך בהעברת הכספים עבור גיור בצרפת, ובאופן כללי מצביעה על נכונות להשתמש בתפקידו - כקרדום לחפור בו. בין ההסכמות הללו - ללקיחת שוחד בפועל המרחק אינו רב; 5) אווה ביקשה כסף, תמורת עזרה "לעבור את הגיור". מרי שבת שלמה 2,000$, "אני חושבת בבית של אווה" (אין אמירה חד משמעית). לאחר המקרה שלמה 20 ₪ לאחראי על המקווה; 6) אווה אמרה לה כי אם תהיה לה בעיה בבחינה - תעזור לה. בהודעתו אמר המערער, לענין גיורה של מרי שבת: מרי שבת אכן גוירה על ידו. היא הופנתה כנראה על ידי אווה צרור. בתשובה לשאלה האם המגוירת הזו שלמה סך של 10,000 ₪ משיב המערער, "אלי ישירות היא לא שילמה ולא התניתי את זה בכך". ובהמשך: "ש. האם אווה העבירה לך סכום כסף כנ"ל במעמד שלאחר הטבילה. ת. לא זוכר. " בבית משפט קמא סיפר המערער: בשלב מסוים נודע לו כי אווה מקבלת כספים וזה היה לגיטימי בעיניו (פרוטוקול בית המשפט קמא, עמ' 26). הוא לא ידע על הסכומים שעליהם דיברה אווה (2,000$ ויותר למגויר), וחשב על "סכומים קטנים" (שם, שם); כללית, ידע כי מועמדים לגיור משלמים; לא ידע את גובה הסכום "וזה היה נסגר בין המתווכת לבין אותו מועמד" (שם, עמ' 31). זאת, למרות ש"אדם שפתח תיק גיור לא נדרש לשלם תשלום כלשהו, לא היה גם נוהל לקבל כסף" (שם, עמ' 30); באשר למרי שבת - אינו זוכר ממש כל פרט, אבל אולי מדובר באחד המקרים בהם הועבר דרכו כסף עבור ה"אנשים שעזרו בגיור על זמנם" (שם, עמ' 26). י. דיון - האישום הראשון הצלבת הנתונים שפורטו לעיל, תביא למסקנות הבאות: הקשר בין אווה למרי שבת נוצר לאחר שמרי נכשלה בבחינה אצל המערער לצורך גיורה; כנתון ודאי: מרי שבת שלמה 2,000$ עבור הגיור. הסכום שולם לאווה - לא ניתן להגיע לממצא ודאי היכן שולם; המערער ידע כי אווה מקבלת תשלום ממגוירים, ו"סוגרת" אתם על סכום; על פי הדין והנוהל - מגויר אינו אמור לשלם בעד פתיחת תיק הגיור. כסיכום ביניים: על כורחך אתה שואל, הכיצד השלים המערער עם העובדה ש"המאכרית" לוקחת כסף ממגוירים שאינם אמורים לשלם באופן רשמי? מדוע המשיך לקבל לטיפולו מגוירים שהופנו אליו על ידה, כאשר הוא מודע לכך שהיא גובה מהם תשלום עבור שירות אותו מעניקה המדינה דרכו חינם? ושמא - הסכים לנוהל מושחת זה, ולא יצא חוצץ נגדו משום שהיה חלק ממנו, וזוהי המסקנה המתבקשת. לשיטתי - האמור לעיל מהווה ראיה נסיבתית, שאינה מותירה הרבה מקום לספקות, שעל כן הכמות הנדרשת של הראיות הפרטניות - מצטמצמת בהתאמה. בחזרה לענינה של מרי שבת: המערער לא הכחיש חד משמעית כי קיבל סך של 10,000 ₪ מאווה תמורת גיורה של מרי שבת. סך של 10,000 ₪ יכול להתקשר לסכום של 2,000$ ששילמה מרי. זהו סכום עתק - בהשוואה לסכומים שעליהם מדבר המערער לצורך מתת למעורבים בתהליך הגיור, כמפורט לעיל. לשם השוואה - מרי מדברת על 20 ₪(!) שנתנה לאחראי על המקווה (והיכן היה המערער שטען שקבל כספים בדיוק למטרה זו?). המערער אמור היה להזדעק, ולומר כי סכומים בסדר גודל כזה מעולם לא עמדו על הפרק. ועוד בנושא זה: המערער יחס את אמירתו בהודעה "שמחתי להפסיק את הגיורים כי האחריות האישית והמועקה על קבלת הכספים היתה מגעילה וקשה", למעמד של חלוקת אותם סכומים קטנים: "הייתי צריך לעשות את התפקיד של כל ההנהלה וכל המזכירות, ובסוף לעמוד כמו אחראי מלצרים ולחלק טיפים לעובדים וזה הגעיל אותי." (פרוטוקול בית המשפט קמא, עמ' 33). ספק בעיני אם האמירה שצוטטה לעיל יכולה להתישב עם ההסבר הנ"ל, ונראה לי כי הדיספרופורציה בין המעשה לתגובה - מדבר בעד עצמו. חלוקת מתת לעובדים, אפילו קיימת הקבלה למעמד של רב מלצרים, אינה יכולה ליצור "מועקה ותחושה מגעילה וקשה". מדובר במעמד שמח עבור המגויר, מתת יתקבל בברכה ואיני רואה כיצד ישפיל את הנותן. על זאת יש להוסיף, שאיש לא חייב את המערער לעשות זאת. מרי, כזכור, שלמה בעצמה לאחראי על המקווה. ועל כל אלה: אווה לא עומתה כלל עם הגרסה, כי למעשה שלמה למערער סכומים קטנים שנועדו לחלוקה בדרך זו. מדובר בגרסה חדשה שצצה בבית המשפט, והמעט שניתן היה לעשות כדי להקנות לה אמינות, הוא לעמת את אווה עם הגירסה הזו. יכל היה להביא כעדי הגנה גם חלק מהעובדים שקיבלו כביכול את "הטיפ" אך לא עשה כן. מרי אכן גוירה על ידי המערער. אווה סברה כי תוכל להבטיח את הגיור ולעזור לה בבחינה, למרות שמרי נכשלה בה פעם אחת. והשאלה המתבקשת: הכיצד יכלה אווה להבטיח "לספק את הסחורה", כי מרי תצליח בבחינה, כאשר ברור שהיא אינה יכולה לסייע בבחינה. איש לא חשד באווה שיש לה ידע רלוונטי כלשהו בנושא זה, וברור שהיא אינה אמורה להיות נוכחת בבחינה. ושוב, התשובה המתבקשת היא כי אווה יכלה להבטיח, משום שהמערער קיבל את חלקו, ונראה לי שלכך כוונו דבריו "נפלתי ברשת של אווה צרור". סוף דבר: החוליות - דבריה של מרי, דבריה של אווה (המתאשרים על ידי המערער), ודברי המערער עצמו, ביחד עם הגיון הדברים, ואותן שאלות שהתשובה להן מתחייבת, יוצרות יחד שרשרת מוצקה. כפי שנאמר לעיל - התנהגותו הכללית של המערער מצטרפת לחוליות וסוגרת את המעגל. אציע לחברי להרשיע באישום זה. יא. האישום השני המגוירת כאן היא אחותה של מרי - אידית אורטגה. המבנה חוזר על עצמו, ומכאן התמציתיות: אווה אמרה בעדותה: אידית אורטגה שלמה כמו אחותה, 2,000$. אידית נתנה את הכסף למערער, כמו שעשו האחרים (חקירה ראשית, פרוטוקול בית המשפט קמא, עמ' 17); אווה אינה זוכרת שקיבלה בביתה כסף מאידית (שם); אווה אינה יודעת ספרדית, לכן לא יכלה להבטיח לתרגם לאידית את שאלות המבחן בספרדית (שם, עמ' 18); היא אינה יודעת מדוע נתנה לו אידית 100 ₪ בשביל המקווה (שם); היא (אווה) העבירה את כל הכסף למערער "ואז הוא נתן לי את המתנה שלי" (שם). אידית ידעה שהכסף נועד לרב ברדע (ראה תשובה אירונית בעמ' 18 שורות 15-16 לפרוטוקול, ממנה עולה אמירה זו). הסתירה בין דבריה לבין אלה של אידית, היא באשר לזהותו של האדם שאידית מסרה לידיו את הכסף: המערער או אווה. לטובת המערער יש לצאת מנקודת הנחה כי אווה מאשרת שאידית לא נתנה לו את הכסף במו ידיה, והשאלה היא אם וכמה קיבל מאווה. אידית בהודעותיה: בהודעה ראשונה - הכחשה מוחלטת של מתן 2,000$ תמורת הגיור, כשההכחשה כורכת את המערער ואווה גם יחד: "אני לא שילמתי כסף בשביל הרב ברדע לא שילמתי 2,500$ לאווה צרור"; בהודעה השניה מודה אידית כי שלמה 2,000$ לאווה בביתה של אווה; אווה אמרה לה שהיא יכולה לעזור לה לדבר עם הרב ברדע; היא נבחנה אצל אשת המערער וזו אמרה לה כי אינה מוכנה; אווה הבטיחה כי תהיה על יד אידית בבחינה, ותסביר לה בספרדית מה שהיא אינה יודעת. למרות זאת, בזמן הבחינה אווה חכתה בחוץ, "והרב ברדע היה שם"; היא נתנה לאווה "100 ₪ לתת למקוה לנקיון"; התמורה שאווה אמורה היתה לתת לה עבור 2,000$, היא להשיג לה "חתימה של משפחה דתית שאני גרה אצלם", לתרגם לה את הבחינה בספרדית, וכן "לתת את זה למשפחה ש[ת]יתן חתימה שיתן טיפ שם טיפ שם ויעזור ליד הרב בבחינה". (למרות זאת אידית אינה מתקוממת כאשר אווה ממתינה בחוץ ואינה נמצאת כלל לידה בבחינה); היא סבורה שהרב לא ידע על התשלום. המערער בהודעתו: זכור לו המקרה של שתי האחיות; גם האחות (הכוונה לאידית) הופנתה על ידי אווה; לא זכורה לו קבלת כסף במעמד שלאחר הטבילה: "אני זוכר באופן כללי שכספים קיבלתי רק מאווה צרור בלי התנייה."; בעדותו בבית המשפט אמר: 4) לא קיבל מאידית "שום כסף" (פרוטוקול בית המשפט קמא, עמ' 27); 5) באשר לדבריו במשטרה: סבר שאולי יש לחוקר עדות שקיבל כסף במקווה, ולכן אמר שאינו זוכר (שם). הוא חושב שאווה לא היתה כלל במקווה באותו מקרה; 6) ולמרות שהוא חושב שאווה לא היתה: "אכן קיבלתי כספים רק מאווה צרור בלי התניה, היא נתנה במקוה כספים" (שם, עמ' 32 בהתייחס ישירות לאידית. ההדגשה שלי - ד' ב'). יב. הנתונים דומים בעיקרם לאלה של מרי, הצלבתם מביאה למסקנה דומה, הנתונים הכלליים, דומים אף הם, שעל כן לא אחזור על הדברים. בגדר התייחסות ספציפית: לא ברור מדוע סבר המערער כי ייתכן שבידי החוקר נתונים על כך שקבל כסף במקווה, והרי לא היו דברים מעולם? על אחת כמה וכמה אם אווה, שהיא היחידה שיכלה לתת לו כסף, לא היתה. הגרסה בדבר סכומי כסף קטנים שקיבל לחלוקה, סופגת זעזוע נוסף בעיניינה של אידית, שהרי אידית מדברת על 100 ₪ שנתנה לנקיון, ואם כך - המערער לא עמד במקום כרב מלצרים מבוזה ומושפל המחלק כסף לעובדים. הכריכה שכרכה אידית את מתן הכסף בכלל - עם מתן כסף למערער בהודעה הראשונה (ראה הפירוט לעיל) מבהיר כי ידעה ששני הדברים קשורים זה בזה. משהודתה במתן הכסף, הודתה גם בקשר הישיר שלו לגיורה. המסקנה זהה לזו שבענינה של מרי. יג. לוסי עברון (להלן: לוסי). אווה: 1) לוסי היתה הראשונה שאווה הפנתה למערער לגיור; 2) מדובר באשה מאד עניה, שהיתה בהריון בזמן הגיור; 3) היא ביקשה מהמערער לרחם על לוסי (פרוטוקול בימ"ש קמא, עמ' 12); 4) לוסי לא רצתה לשלם כי לא היה לה כסף, "אחר כך הם הסתדרו" והיא שלמה 2,000 ₪. יש לשים לב להבדל הניכר בסכומים: 2,000 $ כל אחת מהאחיות (למשל) וכן 2,000 ₪. לדברי אווה: "הוא אז ביקש 2,000 ₪ אחר כך הוא עלה." (פרוטוקול בית משפט קמא, עמ' 15). כשלוסי מסרה את הכסף היא לא היתה נוכחת. לוסי ספרה לה ששלמה 2,000 ₪ (עמ' 10-11). לא התעלמתי גם מתשובה נוספת בנושא זה (לאחר שרוענן זכרונה של העדה), לפיה היתה נוכחת במעמד התשלום. עדיין, כיוון שזו הגירסה הנוחה למערער, יחשב הדבר כאילו לא היתה נוכחת. בתשובה לשאלה נוספת: "אני לא זוכרת אם לוסיה נתנה לי 2,000 ₪ בביתי" (שם, עמ' 12), אבל - "אם לוסיה שלמה לי אז אני העברתי לרב ברדע ... בסוף כל הכסף מגיע לרב ברדע." (שם, עמ' 11-12). לוסי בהודעתה: היא הופנתה על ידי אווה למערער; הרב ברדע הפנה אותה לאשתו לצורך קבלת שעורים; לאחר שלמדה בסך הכל פעמיים הלכה להיבחן, ולאחר מכן למקווה; היא ידעה שלא למדה מספיק כדי לעבור את הבחינה; 5) באשר לתשלומים: לאשת הרב שלמה 500 ₪ עבור השיעורים. לאווה שלמה 2,000 ₪ עבור "התיק של הגיור וכל הסידורים", למרות שלא ידוע לה מה בדיוק עשתה עבורה אווה. למערער לא שלמה; 6) כשהוזמנה לחקירה במשטרה התקשרה עם אווה, וזו בקשה ממנה שלא תזכיר את שמה או את שמו של המערער; 7) היא עצמה הפכה בשלב מסוים לחלק ממפעל הגיור הסיטונאי של המערער ואווה, והפנתה אל אווה מספר אנשים ("למיטב זכרוני לא יותר מעשרה") לגיור. המערער בהודעתו: זוכר את המקרה של לוסי, הופנתה אליו על ידי אווה והוא גייר אותה; לשאלה האם שולם לו ישירות על ידי לוסי או על ידי אווה סך 2,000 ₪ עבור הגיור: "לא היה אתה משא ומתן על הכסף ואם שולם לי, אז שולם לי על ידי אווה חלק מהסכום. אני רוצה להסביר שהתשלום הזה כמו אחרים לא היה תנאי או תעריף קבוע ולא הכרחי מטעמי אלא לפי רצון המתגייר או המתווך." . אעצור כאן כדי להעיר: לטעמי, די בתשובה זו כדי לקבוע שהמערער הודה באופן מלא בקבלת שוחד מלוסי. שום פרשנות אינה יכולה להוציא מקרא מכלל פשוטו: אין הכחשה של קבלת כסף, והויכוח הוא האם הועבר אליו מלוא הסכום או חלקו. דברי המערער הם גרסת הגנה מובהקת: לא היה תנאי או תעריף קבוע, והתשלום לא היה הכרחי. זוהי אינה "גרסת לחץ" של אדם שאינו מבין את ההליך. הדעת נותנת כי אם לא היה המערער מקבל כספים מידי לוסי, היה אומר זאת בבירור, כשם שידע לומר בבירור כי לא התנה את הגיור בכסף. המערער בעדותו: הכסף הועבר אליו לאחר הטבילה במקוה "והוא הועבר לשם חלוקתו לאלו שטרחו באותו מעמד. אווה משקרת ...", והיא "מצאה את הנתיב הזה כדי להציל את עורה." (פרוטוקול בית המשפט קמא, עמ' 27). הוא אינו זוכר "שלוסיה שלמה 2,000 ₪ עבור הגיור שלה" (שם, עמ' 31). ושוב - אין הכחשה, אלא בריחה אל המפלט הבטוח של חוסר הזיכרון. יד. דיון: מטבע הדברים - האבחנות וההדגשות חוזרות על עצמן, שעל כן אמנע מכך. אני רואה עם זאת להעיר ההערה הבאה: הודעתה של לוסי, שלא כמו הודעותיהן של מרי ואידית, היא מלאה. ניכר שהדוברת מבינה היטב את משמעות החקירה, משתפת פעולה, הפרטים נשמעים אותנטיים ואין בהם שמץ של רצון להזיק למערער. במקביל - כפי שהוסבר לעיל גם הודעתו של המערער באשר ללוסי היא הודאה מלאה, שאפילו איננה נזקקת למלאכת שזירת החוליות הנסיבתיות זו בזו, כדי להגיע לכלל מסקנה. גירסתה של אווה עולה אף היא בקנה אחד עם גרסאות לוסי והמערער. טו. סוף דבר: עשיתי מלאכתה של הערכאה הראשונה ובדקתי אחת לאחת את הראיות הפרטניות באשר לכל אישום. ואחרי כל המלאכה המייגעת - התוצאה לא השתנתה. הבדיקה הפרטנית, היא בפני עצמה, ובמיוחד כשהראיות הכלליות מצטרפות אליה, יוצרת מארג ראייתי מוצק שאינו מותיר מקום לספקות. כשלעצמי אני סבורה כי האישומים מהם זוכה המערער, מצטרפים לראיות באישומים בהם הורשע. זאת, בשל נימוק הזיכוי שאינו מטיל ספק בעובדות שנטענו בכתב האישום (לאחר שמיעת הראיות), אלא שאליבא דכב' השופט קמא, "לא הוכח ... כי התמורה שקבל הנאשם בגין שני הגיורים בחו"ל עלתה במידה בלתי סבירה על התמורה [ה]מקובלת" (עמ' 55 להכרעת הדין). ספק בעיני אם הנימוק מוליך למסקנה אליה הגיע כב' השופט קמא, אולם משלא הוגש ערעור בנושא זה על ידי המדינה - איני דנה בו. מכל מקום, הקביעות העובדתיות מחזקות את היש באשר לשלושת האישומים הקיימים. אין ממש בטענה, כי לא הוכחה התמורה שהעניק המערער למגוירות. די בקביעה כי הכסף ניתן למערער בעד פעולה הקשורה במילוי תפקידו, ודי לעניין זה בהוראת סעיף 293(3) לחוק. אציע לחברי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. אין בפנינו ערעור על גזר הדין. ד' ברלינר, שופטת - סג"נ אב"ד השופט ז' המר: אני מסכים. ----ז' המר, שופט השופטת י' שיצר: אני מסכימה עם חוות דעתה המפורטת של אבה"ד השופטת ד' ברלינר, על כל נימוקיה. ברצוני להוסיף כי דבריו של המערער בדבר המועקה שחש עם קבלת הכסף (כפי שצוטטו לעיל), יכולה להצביע אך ורק על כך כי אכן קיבל כספים תוך ידיעה שהדבר בלתי תקין. ההסבר המאוחר שחש כרב מלצרים המחלק טיפ הוא ניסיון להתחמק מההודעה במשטרה ואין בו כל היגיון. לא היתה כל סיבה שהרב בכבודו ובעצמו יחלק כספים לעובדים. אילו רצה לשמור על נקיון כפיו וטוהר מידותיו, הרי אין פשוט מלהנחות את המתגיירים כי הם רשאים לתת טיפ, או תשר ישירות לעובדים שלא באמצעותו. אין מנוס מהמסקנה כי כספים אכן הגיעו לידי המערער, אשר כעובד ציבור לא היה רשאי לקבלם כלל ועיקר. לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתה של השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד - לדחות את הערעור. שוחד