סעיף 2 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים

פסק דין 1. עניינה של תביעה זו הינה דרישתה של אסם והחברות השלובות בע"מ (להלן: "התובעת") לתשלום שכר בסך של 2,943 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ששולם למר כהן אודי יהודה בתקופות בהן נטען כי היה באי כושר עקב פגיעתו בתאונת דרכים שהינה גם תאונת עבודה. 2. התובעת מבססת את עילת תביעתה על פי סעיף 2 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן: "חוק הטבת נזקי גוף") וטוענת כי תשלום שכר לעובדי אסם, לרבות למר כהן אודי יהודה, בתקופת העדרותם מעבודה, מהווה הטבת נזק גוף ועל כן קיימת לתובעת הזכות לתבוע כמיטיב נזק מכוח החוק להטבת נזקי גוף. 3. סהר ציון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"), אשר ביטחה בזמנים הרלבנטיים את הרכב בו נפגע מר כהן אודי יהודה, טוענת כי דין התביעה להידחות. לטענתה, אין לתובעת כל עילה מכוח חוק הטבת נזקי גוף, אלא לכל היותר זכותה מוגבלת להוראות חוק הביטוח הלאומי, ומשתביעתה הוגשה אך לפי חוק הטבת נזקי גוף - דין תביעתה של התובעת, כאמור, להידחות. כן טוענת הנתבעת, כי לחילופין בלבד זכות התביעה ככל שקיימת מכוח החוק להטבת נזקי גוף מוגבלת אך ורק לגובה הנזק שנגרם לנפגע ואין לתובעת זכות להיפרע מעבר לנזק אשר נגרם היה לנפגע לולא ההטבה ואשר היקף הפיצוי לו נקבע בהוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). 4. בתאריך 15/12/05 הוגשה הודעה מוסכמת של הצדדים לפיה מוותרים ב"כ הצדדים על ניהול חקירות וכי פסק הדין יינתן על יסוד סיכומים בכתב ונספחיהם על בסיס השאלות המשפטיות המתעוררות בתיק זה. כן הודיעו הצדדים, כי ההודעה לצד השלישי שהוגשה כנגד מר כהן אודי יהודה (להלן: "העובד") תימחק לנוכח הקושי שבאיתורו. 5. בתאריך 6/2/06 נעתרתי לבקשה מוסכמת שהוגשה על ידי התובעת ולפיכך הגישו הן התובעת והן הנתבעת סיכומי תגובה נוספים. דיון: 6. חוק הטבת נזקי גוף מסדיר את מעמדו של מיטיב נזק גוף. הטבת נזק גוף הוגדרה בחוק כדלקמן: "הוצאות שהוצאו או שירות שניתן כדי לתקן נזקי גוף, למנוע מניזוק החמרתו של הנזק או נזק נוסף, או להקל מסבלו, לרבות תמורה שניתנה לניזוק למחייתו ולמחיית בני ביתו שנצטרך לה עקב הנזק, וכן אם מת הניזוק, תמורה כאמור שניתנה לאדם הזכאי לפיצוי בשל כך מאת המזיק". סעיף 2 לחוק הטבת נזקי גוף קובע: "גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב". בסעיף 4 לחוק הטבת נזקי גוף נקבע: "לעניין חוק זה אין נפקא מינה אם המיטיב פעל לפי חובה שבדין או שבהסכם או שפעל בהתנדבות". בסעיף 5 לחוק הטבת נזקי גוף נקבע כי: "משכורת או שכר עבודה שמעביד מוסיף לשלם לעובדו בתקופה שהעובד אינו מסוגל לעבודה עקב נזק הגוף, רואים לעניין זה, כתוצאה סבירה, אלא שאין להיפרע יותר מן המשכורת או שכר העבודה שהיה העובד מקבל אילו היה מסוגל לעבודה". בסעיף 7 לחוק הטבת נזקי גוף צויין: "לא יהא המיטיב זכאי לתבוע מן המזיק לפי חוק זה כל סכום מהטבת הנזק ששולם לו על ידי המוטב, והמוטב רשאי להיפרע אותו סכום מן המזיק". 7. מכתב התביעה שהוגש על ידי התובעת עולה כי כתוצאה מהתאונה בה נפגע העובד ומנזקי הגוף שנגרמו לו נעדר העובד מעבודתו אצל התובעת החל מיום 13/5/98 ועד ליום 31/5/98 ובסך הכל עלתה תקופת העדרותו לכדי 18 ימים. 8. התובעת טוענת בסעיף 7 לכתב התביעה כדלקמן: "התובעת שילמה לעובד משכורת מלאה בגין התקופה בה נעדר מהעבודה אצלה על מנת להיטיב את נזקיו ומכוח חובתה כנדרש בחוק לעשות כן ו/או על פי סעיף 343 ו/או סעיף 22 בחוק הביטוח הלאומי ו/או בהתאם להסכם הקיבוצי של עובדיו ו/או בהתאם לנוהג שבחברה". 9. בסיכומיה מפנה הנתבעת לפסק דינו של כב' השופט ש. לוין בע"א 18/81 אידל קלייר נ' ארתור גולדנברג ואח', פ"ד לז(4) 656, עמ' 664-663 (להלן: "פסק דין קלייר"), שם הביע כב' השופט ש. לוין דעתו כי בגדר הפסיקה שנפסקה בישראל הועלו שלושה מודלים תיאורטיים: "(א) המעביד שילם לעובד בתקופת העדרותו מן העבודה משכורת ממש בגדר תנאי העבודה הקיימים בינו לבין העובד. אם התשלום אינו מהווה "הטבת נזק" בגדר סעיף 1 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) להלן - החוק), אין העובד זכאי לתבוע את המזיק בעטיו, משום שלא נגרם לו נזק, והשווה: ע"א 412/81 וכן ע"א 599/68; גם המעביד אינו זכאי לתבוע את המזיק בגדר החוק. (ב) המעביד שילם לעובד בתקופת העדרותו מן העבודה סכום השווה למשכורתו כהטבה, על-מנת שהסכום האמור יוחזר לו. בין שחלה חובה חוקית ובין שחלה חובה מוסרית להשבתו, זכאי העובד לתבוע את הסכום האמור מן המזיק: ע"א 77/55. פתרון כזה מביא לידי איזון אינטרסים בין כל הצדדים המעורבים בדבר: העובד לא יקבל למעלה ממשכורתו, המיטיב יקבל בחזרה מה ששילם לעובד, והמזיק ישלם בדיוק - לא פחות ולא יותר ממה שהיה משלם אלמלא ההטבה. (ג) המעביד שילם לעובד בתקופת העדרותו מן העבודה סכום השווה למשכורתו בהטבה, ולא הוסכם בין השניים, שיש להשיב את הסכום האמור. במקרה כזה קמה למעביד הזכות להיפרע מן המזיק את הטבת הנזק "עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב": סעיף 2 לחוק. גם במקרה זה לא קיבל ולא שילם אף אחד מהצדדים המעורבים בדבר יותר או פחות מהמגיע לו או מהמגיע ממנו. אכן, בין במקרה (ב) ובין במקרה (ג) הנ"ל אין המעביד-המיטיב זכאי לתבוע מן המזיק סכום, ששולם לו על-ידי העובד-המוטב בגדר ההטבה: סעיף 7 לחוק". 10. הנתבעת טוענת כי לנוכח העובדה שבסעיף 3 לסיכומיה שבה התובעת וטוענת כי שילמה לעובד את מלוא השכר כולל הטבות סוציאליות ועלות שכרו לתקופת אי הכושר מכוח נוהג הקיים אצלה, הודתה התובעת בסיכומיה כי קיים אצלה נוהג כי עובד שנעדר ממקום עבודתו עקב מחלה או אי כושר זכאי הוא ממילא לשכר בתקופה זו כחלק מיחסי העבודה המוסכמים. מכאן ובהסתמך על פסק הדין בעניין קלייר, טוענת הנתבעת כי מאחר ושכרו של העובד משולם ממילא כסדרו גם בתקופת העדרותו מעבודה, לא נגרם לעובד כל נזק ואין המדובר בהטבת נזקי גוף. לאחר ששבתי ושקלתי בטענות הצדדים בהקשר זה, סבורני כי במסגרת פסק דין זה שבו ויתרו הצדדים על הגשת ראיות לא הונחה התשתית הראייתית שיש בה כדי לבסס את טענת הנתבעת כאמור. יתר על כן, סבורני כי כב' הנשיא ברק בד"נ 24/81 יעקב חונוביץ ואח' נ' אאידה כהן ואח', פ"ד לח(1) 413, עמ' 428-429 (להלן: "דיון נוסף חונוביץ"), המאוחר לפסק דינו של כב' השופט ש. לוין, הבהיר כי חובתו של המזיק להשיב את ההטבה חלה כאמור סעיף 4 לחוק הטבת נזקי גוף בין אם פעל המיטיב לפי חובה שבדין, או בהסכם או פעל בהתנדבות כמפורט בסעיף 17 לפסק הדין: "הוראה נוספת הנוגעת לעניין היא זו הקבועה בסעיף 5 לחוק הטבת נזקי גוף, לפיה "אין להיפרע לפי חוק זה אלא הוצאות, שכר שירות ודמי תמיכה סבירים". דומה, שאין מחלוקת לגבי סבירות תמיכתו של הקיבוץ, אשר שיעורה לא השתנה עם המוות (ראה ע"א 345/75). אך האם ניתן לראות בתמיכת הקיבוץ באלמנה משום תמיכה, שנצטרכה לה עקב הנזק? לדעתי, לאור הנחותיי שלי, התשובה על שאלה זו היא בחיוב. לאלמנה נגרם הפסד ממוני עם מות בעלה. הקיבוץ מכסה הפסד זה. משמע, הקיבוץ תומך בה למחייתה שנצטרכה לה עקב הנזק. אמת הדבר, תמיכה זו באה בשל חובתו החוזית של הקיבוץ לעשות כן, אך אין בכך ולא כלום, שכן לפי הוראות חוק הטבת נזקי גוף "אין נפקא מינה אם המיטיב פעל לפי חובה שבדין או שבהסכם או שפעל בהתנדבות" (סעיף 4). דומה, שזו גם גישתה של חברתי, אילו פעלה על יסוד הנחותיי שלי. אומרת השופטת בן-פורת : "מן העובדה, הנכונה כשלעצמה, שתשלום פנסיה אינו מותנה במצבו הכלכלי של הזכאי, אין להסיק שהיא אינה יכולה להיות 'תמיכה'. לפי סעיף 4 'אין נפקא מינה אם המיטיב פעל לפי חובה שבדין או שבהסכם או שפעל בהתנדבות', ואין צריך לומר כי חובת תשלום לפי הסכם אינה דוקא תלויה במצבו הכלכלי של המקבל. אם הנפגע נשאר בחיים, אך יוצא כתוצאה מהנזק לפנסיה מוקדמת, תחולתו של סעיף 5, נעלה מספק, על דרך קל וחומר: מה משכורת שלמה המשתלמת לו משך התקופה שבה אינו מסוגל לעבוד, כך גמלה המהווה תמיד רק חלק מן המשכורת - על אחת כמה וכמה. לשון אחרת: אפילו יש לנפגע המסויים מקורות הכנסה אחרים כך שאינו תלוי במשכורת (או בגמלה) למחייתו, יהווה התשלום 'הטבת נזק' והוצאה סבירה בת-השבה. הוא הדין אם מת הניזוק כתוצאה מן העוולה והותיר אחריו שאירים שהיו תלויים בו לפרנסתם. תלותם במנוח לצורך קיומם היא תנאי לעילתם בנזיקין, אשר אם הוכחה די בה כדי שהגמלה תהווה, תמיכה'" (ע"א 331/75, בעמ' 66). מן האמור נובע, איפוא, כי עצם העובדה שהתובעת הטיבה את נזקי עובדה על פי הסכם או נוהג הקיים אצל התובעת אין בה כדי לאיין את זכותה לקבל השבה מהמזיק בגין ההטבה ששולמה לניזוק. במקביל נשללת כמובן זכותו של הניזוק עצמו, שכן אחרת ינזק המזיק פעמיים. תוצאה זו לא רק שהינה מחוייבת על פי הדין ולנוכח הוראת סעיף 4 לחוק הטבת נזקי גוף, אלא הינה תוצאה ראויה. המזיק משלם את מלוא הנזק ולא למעלה ממנו. הניזוק אינו מקבל פיצוי כפול ואף אינו יוצא חסר והמיטיב מקבל את הטבתו חזרה. ציפיותיו הסבירות של המיטיב מתגשמות ואין הוא מעניק מתנת חינם למזיק שביקרו אינו חפץ. 11. בבחינת היקף זכותו של המיטיב יש להתחשב לא רק ביחסי מזיק-ניזוק בלבד, אלא, כאמור בפסק דינו של כב' הנשיא ברק בדיון נוסף חונוביץ, "יש ליתן את מלוא המשקל לעובדה שעניין לנו לא ביחס דו צדדי בלבד אלא ביחס תלת-צדדי; מזיק ניזוק-מיטיב". זו גם עמדתו של כב' השופט ש. לוין בפסק הדין בעניין קלייר, שם הצביע על כך שפתרון נכון של סוגיה זו חייב להביא בחשבון את היחס המשולש הקיים בין המזיק, הניזוק והמיטיב מקום שהמדובר בהטבה, ובלשונו: "כשהמגמה הכללית היא להגיע לכלל פתרון, שאינו משאיר בידי הניזוק למעלה מנזקיו ואיננו מקפח או מהנה שלא כראוי את המזיק ואת המיטיב". וכן ראה עמדתו של כב' השופט י. עמית בבש"א (חיפה) 3401/05 עיריית חיפה נ' דובק בע"מ ואח', תק-מח 2005 (3) 83, עמ' 89, שם נקבע כי "זכות המיטיב היא בעלת אופי סוברוגטיבי...". גם המלומדת נ. זלצמן במאמרה "הטבת נזקי גוף - יחסי מזיק - מיטיב - מוטב", עיוני משפט ד' (תשל"ה) 621, 628-627, תומכת בגישה זו וקובעת כי: "נראה לנו כי גישה לפיה זכות המיטיב לפי סעיף 2 לחוק הינה זכותו הנזיקית של המוטב, המועברת לו מכוח סוברוגציה הולמת את עקרון הפיצוי בנזיקין". זכות תביעתו של המיטיב על פי חוק הטבת נזקי גוף מוגבלת, איפוא, בהיות הזכות זכות סוברוגטיבית וכאמור בסעיף 2 לחוק הטבת נזקי גוף לגובה סכום הפיצויים שהנפגע עצמו זכאי לו, ובלשונו של המלומד ד. קציר בספרו "פיצויים בשל נזקי גוף", עמ' 1353: "המזיק חסין איפוא מפני תשלום פיצויים בשיעור העולה על שהיה מתחייב בו אלולא ההטבה". במילים אחרות, המיטיב אינו יכול להיפרע מהמזיק יותר ממה שיכול היה הניזוק להיפרע מאותו מזיק. אין חוק ההטבה לנזקי גוף בא לשנות את הכלל הבסיסי בדיני הנזיקין שהמזיק אינו חייב לשלם לניזוק פיצוי העולה על נזקו". משנובעים, איפוא, נזקיו של העובד מתאונת דרכים, מוגבל הניזוק לפיצוי בגובה הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד), לרבות לעניין תקרת השכר וניכוי מס הכנסה וברור שגם המיטיב מוגבל לזכות זו, שאם לא כן, נמצא מאיינים את הוראות חוק הפלת"ד והמזיק יחוייב מעבר לנזק על פי חוק. גרסתה של התובעת לפיה הנתבעת חייבת בשיפוי מלא של השכר ששולם לעובד בלא התייחסות לגובה נזקו של העובד שהינו בר פיצוי מכוח חוק הפלת"ד עשויה להביא לתוצאה אבסורדית, שכן לפי תפישתה של התובעת מקום שעובד משתכר מעבר לתקרת שילוש השכר במשק ושכר זה משולם לעובד על ידה, זכאית היא לשיפוי מלא מהמזיק ו/או מבטחו תוך עקיפת זכויות חוק הפלת"ד המגבילות את נזקו בר הפיצוי של הניזוק על פי חוק. 12. מכל האמור, סבורה אני כי המיטיב אינו זכאי להיפרע מן המזיק יותר ממה שהיה הניזוק זכאי להיפרע מהמזיק. לכן מקובלת עלי טענתה של הנתבעת לפיה יש לנכות מהתשלום שביצע מיטיב לניזוק שעילת תביעתו כנגד המזיק הינה על פי חוק הפלת"ד מס הכנסה על פי הוראות סעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד. אציין כי כך נפסק גם על ידי ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בע"א 8/98 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נ' הסנה וקרנית (פרסום נבו), שם קבע ביהמ"ש כי לאור העובדה שהמיטיב נכנס בנעליו של הניזוק, כשם שיש לנכות את ניכויי מס ההכנסה עד כדי 25% בהתאם לסעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד הוא הדין ביחס לתביעת המיטיב להחזר ההטבה וכי יש לנכות מס הכנסה מתביעת המעביד. הוא הדין לגבי מיסים שונים המוטלים על המעביד כגון מס מעסיקים, תשלומים למוסד לביטוח לאומי אשר אותם אין המיטיב יכול לתבוע כפי שגם הניזוק אינו זכאי לפיצוי בגינם. ברוח זו קבע גם כב' השופט צבי דותן בת"א (שלום הרצליה) 264/00 סולומנוב זוליכה נ' מנורה ואבנר (פרסום נבו), כי מעביד אינו זכאי לתביעה בגין עלות השכר אלא רק לסכומים בגובה המשכורת שהיה מקבל הניזוק. כן ראה כב' השופט ב. כהנא בת.א. 25459/98 אהובה כץ - כהנא נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פרסום נבו). לאור האמור, סבורה אני כי אין התובעת זכאית לתבוע מהנתבעת את עלויות המעביד שנכללו בתביעתה ו/או את יסוד מס ההכנסה הגלום בתשלום שבוצע לעובד עד לגובה של 25% ולפיכך זכאית לתבוע התובעת מהנתבעת את השכר המגיע לעובד בגין 18 ימי אי הכושר בניכוי מס הכנסה שחל על השכר ובניכוי דמי הפגיעה ששילם המוסד לביטוח לאומי לתובעת. מעיון בתלושי השכר של העובד אודי כהן עולה כי לבד מחודש פברואר 1998 בו קיבל העובד תשלום חריג וחוייב ב-553 ₪ מס הכנסה מתוך שכר של 4,132 ₪, בחודשים מרץ ואפריל לא הגיע שכרו של העובד אלא לסף המס ובפועל לא חוייב במס הכנסה. עיון בתלוש השכר לחודש מרץ 1998 אשר צורף לתיק ביהמ"ש מלמד כי צולם שלא כראוי כך שלא ניתן לראות מתוכו את שכר הברוטו ששולם לעובד בחודש זה. סך שכר הברוטו של העובד בחודש אפריל 1998 אשר לא כלל תוספות חריגות עמד על סך של 3,386 ₪, סכום אשר לא עלה כדי חיוב במס. סך ימי אי הכושר שאושרו הינם 18 ועל כן על התובעת לשאת בשכרו של העובד לתקופה הנ"ל בהסתמך על הכנסתו של העובד לחודש אפריל 1998 בסכום המסתכם בסך של 2,437.92 ₪. מסכום זה יש להפחית את התקבולים שהועברו על ידי המוסד לביטוח לאומי לתובעת בסך של 1,027 ₪. פועל יוצא שהתובעת זכאית לקבל מהנתבעת בנסיבות העניין שיפוי בגין התשלומים שבוצעו על ידה לעובדה ועל פי תקרת הוראות חוק הפלת"ד בסך של 1,410.92 ₪. 13. כמצויין בכתב התביעה התובעת הינה מעביד מורשה כהגדרת המונח בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). סעיף 22 לתקנות הביטוח הלאומי קובע כי: "(א) המוסד רשאי להרשות למעביד פלוני, בתנאים שייקבעו על ידי המוסד, לשלם בשם המוסד דמי פגיעה לעובדיו. (ב) השתמש המוסד בסמכותו לפי תקנת משנה (א), ישולמו דמי הפגיעה על ידי המעביד במועדים בהם הוא נוהג לשלם שכר לעובדיו והמוסד יחזיר למעביד את הסכומים שהוא שילם לאחר שהמציא הוכחות על התשלום. (ג) מעביד כאמור בתקנת משנה (א) יהיה זכאי לעמלה בשיעור של 2.5% מדמי הפגיעה ששולמו על ידיו בשם המוסד". סעיף 22 יוצר, איפוא, מנגנון לפיו מעביד מורשה ישלם בשמו של המוסד לביטוח לאומי לעובד דמי פגיעה ואילו המוסד לביטוח לאומי ישיב למעביד את הסכומים ששולמו בשמו, למעט תשעת הימים הראשונים. 14. זכות התביעה של התובעת באשר לתקופת הזכאות הראשונה מוסדרת בהוראות חוק הביטוח הלאומי בסעיפים 94 ו-328. סעיף 94 לחוק הביטוח הלאומי והעוסק בתקופת הזכאות הראשונה בה זכאי הנפגע לדמי פגיעה ואשר אורכה בכל מקרה תשעה ימים קובע ביחס לתקופה זו כדלקמן: "(1) היה הנפגע עובד - (א) המעביד יחזיר למוסד את סכום דמי הפגיעה שהמוסד שילם לנפגע בעד תקופת הזכאות הראשונה וכן כל סכום שהמוסד ניכה מדמי הפגיעה האמורים לפי כל דין (בסעיף זה - הסכום ששילם המוסד); הרשה המוסד למעביד לשלם בשמו דמי פגיעה לעובדיו - יהיה אותו מעביד חייב לשלם לעובד גם את דמי הפגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה, ולא יהיה זכאי להחזר הסכומים ששילם בעד תקופת הזכאות הראשונה; ... (ה) החזיר המעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד או חלק ממנו, יחזיר לו המוסד חלק יחסי מהפיצוי על דמי הפגיעה שקיבל המוסד לפי סימן ד' לפרק י"ד". הוראת סעיף 94 לחוק קובעת, איפוא, כי מעביד מורשה אשר שילם לעובדו דמי פגיעה גם ביחס לתשעת הימים הראשונים יהא זכאי להחזר מהמוסד לביטוח לאומי בגין דמי הפגיעה המשולמים בתקופת אי הכושר החל מהיום העשירי כאשר בגין דמי הפגיעה המשולמים עבור תשעת ימי אי הכושר הראשונים אין המעביד זכאי לקבלת החזר מהמוסד לביטוח לאומי. סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי קובע: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94 או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף, רשאי המוסד או המעביד לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד או ששולם לעובד בידי המעביד כאמור". מסיפת הוראת הסעיף עולה, איפוא, כי אם שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בגין תקופת אי הכושר הראשונה (תשעת הימים) זכאי המעביד לתבוע השבתם מהמזיק ו/או מבטחו. הוראות אלה של חוק הביטוח הלאומי אין בהן כדי לגרוע או לשלול את זכותו של המעביד להטבת נזקיו ככל שהיטיב את נזקיו של עובדו שניזק מעבר לתקופת הזכאות הראשונה. מכאן, משהטיבה התובעת את נזקיו של עובדה מעבר לדמי הפגיעה בתקופת הזכאות הראשונה שמחוייבת היא בתשלומם בהיותה מעביד מורשה, זכאית התובעת להיפרע גם בגין תשלום יתרת שכרו של העובד העולה על דמי הפגיעה הקבועים על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי כפוף לתקרה הקבועה בהוראות חוק הפלת"ד בהיות האירוע תאונת דרכים. אשר לתקופה שלאחר תשעת ימי אי הכושר הראשונים מקבל המעביד החזר מהמוסד לביטוח לאומי בגובה דמי הפגיעה אשר המוסד לביטוח לאומי מחוייב היה בתשלומם לניזוק. ככל ששילם המעביד המורשה לעובדו את שכרו ומעבר לדמי הפגיעה זכאי המעביד לתבוע סכומים אלה בגדר הטבת נזקי גוף מהמזיק. מובן שהעובד מנוע מלתבוע סכומים אלה בשנית מהניזוק ואף המעביד מנוע מלתבוע מהמזיק את דמי הפגיעה שהושבו לו על ידי המוסד לביטוח לאומי. 15. משזנחה הנתבעת את ההודעה לצד השלישי שהוגשה על ידה למר כהן אודי יהודה, עובדה של התובעת, ומשויתרה על זימונם של עדים, לא הונחה למעשה תשתית ראייתית על ידי הנתבעת לטענתה לפיה התשלום ששולם על ידי הנתבעת על פי שטר הויתור והסילוק כולל פיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר בתקופת אי הכושר. לאור האמור, לא ראיתי לדון בטענת הנתבעת לפיה הסכם השיפוי שנקשר בינה ובין מר כהן אודי יהודה מבטל את זכות תביעתה של התובעת. סוף דבר: 16. לאור כל האמור ראיתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 1,410.92 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/6/98 ועד לתשלום המלא בפועל. כן ראיתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות מחצית אגרה ראשונה משוערכת בתוספת שכר טרחה בשיעור של 760 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. נזיקין