שוד מזויין - זיכוי

הכרעת - דין האישום בכתב האישום הואשמה הנאשמת בעבירה של שוד מזויין, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. התביעה טוענת, כי ביום 28.6.01 בשעה 01.00 לערך, בגדרה, נכנסה הנאשמת מבעד לחלון ביתה של המתלוננת, קשישה כבת 88 שנים, ששכבה במיטתה. בהצמידה סכין לצווארה, כך התביעה, דרשה הנאשמת את כספה של הקשישה, פצעה אותה בשריטה בפניה ואיימה עליה פן תהרגנה, אם תצעק לעזרה. בהמשך נטלה מארנקה של הקשישה סכום כסף של 3,000 ש"ח במזומן, פנקס שיקים וכן מכשיר טלפון סלולארי. כמו כן, הסירה מעליה צמיד זהב ומחרוזת שהיתה עליה, נטלה אותם עימה, יחד עם יתר השלל ויצאה את הבית. התשתית הראייתית התשתית הראייתית במשפט מתבססת, בעיקרה, על שלושה נדבכים: עדות המתלוננת הקשישה ואימרתה ת/4 במשטרה (בסייג ראייתי לגבי האימרה, כפי שאפרט בהמשך). עדות הנאשמת והודעותיה ת/3 ות/5 במשטרה. תפיסת מקצת משלל השוד ברשות הנאשמת, זמן קצר, יחסית, לאחר הארוע. אתייחס, להלן, לתשתית זו. עדות המתלוננת ואימרתה ביום 28.6.01 בשעה 02.35, כשעה ומחצה לאחר הארוע, מסרה המתלוננת הקשישה (ילידת 1914) את אימרתה במשטרה. היא סיפרה, כי ישנה במיטתה, כאשר לפתע הגיעה אליה גברת, שכבה עליה, הצמידה סכין לצווארה ואמרה, כי היא רוצה את כספה. לאחר מכן, שרטה אותה בצווארה ואמרה לה, כי יצאה זה עתה מן הכלא והיא זקוקה לכסף. לאחר שאיימה עליה, גנבה מן הארון 3,000 ש"ח, נטלה מעל גופה תכשיטי זהב, נטלה תכשיטי זהב שהיו על השידה וכן רדיו- טייפ ואת הפלאפון שלה. לאחר מכן נמלטה. לאחר שיצאה השודדת, יצאה המתלוננת לחצר והזעיקה את השכן. על תאור השודדת אמרה שם: "מדובר באשה כבת 40 גובה 160 ס"מ בערך, רחבה בעלת שיער שטני ועיניים כחולות גדולות, בעלת מבטא ערבי". היא מסרה, כי תוכל לזהותה במסדר זיהוי תמונות והוסיפה: "אני חושבת שאני מכירה אותה מהעבר". בעדותה בבית המשפט חזרה וסיפרה המתלוננת על הארוע ועל מה שהתרחש. על זיהוי השודדת כאשה אמרה (עמ' 7): "אני חשבתי שבהתחלה שהיא גבר. היא שמה את היד שלי בחזה שלה ואז ראיתי שהיא לא גבר אלא אשה". עוד הוסיפה, כי שמעה מבטא ערבי בדיבורה בעברית של השודדת, שיערה היה "קצת שחור" ועיניה כחולות. בבית המשפט הציגה העדה שרשרת פנינים וצמיד זהב, שהיו בשלל השוד והוחזרו לה ע"י המשטרה. כמו כן סיפרה, כי הפריטים הוכנסו לשתי שקיות (או נרתיקים) אדומות, על ידי השודדת, שנטלה אותן עימה. בחקירתה הנגדית הבהירה (עמ' 10): "היה לה מעיל. אחרי שהיא לקחה את כל הדברים אז היא הורידה (את כיסוי הראש - ז.כ.) והדליקה את החשמל. הכיסוי ראש של המעיל היה עליה. אחרי זה ראיתי שהיא אשה. בהתחלה חשבתי שהיא גבר שמתקרב אלי. היא קפצה עלי וחשבתי שאולי זה גבר שבא לאשה מבוגרת. דחפתי אותה ואז היד שלי היתה בחזה שלה וידעתי שזה אשה". לפני הדלקת האור, סיפרה העדה, כי דלקה בחדר מנורת לילה קטנה, לאורה הבחינה במתרחש. היא הכחישה, כי אמרה במשטרה כי תוכל לזהות את השודדת במסדר זיהוי תמונות וטענה (עמ' 11): "אני לא מכירה אף אחד". היא הסבירה את הסתירה למה שנרשם באמרתה, בכך שהיתה מבולבלת. עם זאת, אמרה, בהחלטיות, בתשובה לשאלה אם ראתה את השודדת: "כן. וראיתי את הפנים שלה. זכרתי איך היא נראית". כאשר נשאלה אם היא מכירה את הנאשמת (עמ' 12), ענתה: "היא מוכרת לי". וכאשר נשאלה מהיכן, השיבה: "מגדרה. כל העולם מכיר אותה". כאשר נשאלה אם הנאשמת היתה חברה של בנה אמנון במשך 3 שנים, השיבה שאיננה זוכרת ובהמשך טענה, כי הנאשמת הכניסה אותו לכל הצרות (עמ' 13): "היתה נכנסת בחדר וסוגרת על עצמה היא והוא וכאילו לא יודעת כלום". לאחר נסיון להתחמק מתשובה אישרה, כי בנה היה עצור "אולי ערב", בגלל הנאשמת, וכי השתמש בסמים, לאחר שהנאשמת גרמה לזה. בתשובה לשאלה אם בנה גנב ממנה, אי פעם, זהב, הכחישה בתחילה (עמ' 12), אך בהמשך אמרה (עמ' 13): "תשאל אותה. אני לא יודעת... היא גנבה לו. הבן שלי אף פעם לא לקח לי מהבית". וכן: "היא הכניסה אותו לכל הצרות. הם גנבו בשביל סמים. היא מעשנת סמים. הוא גם עישן. היא הכניסה אותו". בחקירתה החוזרת בבית המשפט, שבה ואמרה על היכרותה עם הנאשמת, בתשובה לשאלה אם סיפרה לשוטר שהגיע אליה הביתה, מיד לאחר המקרה, לגבי היכרותה עימה (עמ' 13): "אמרתי לו שאני הכרתי אותה, אחרי שהיא דיברה והיה לה מבטא ערבי. הכרתי אותה, אמרתי לו שהכרתי אותה". השלל שנתפס ביום 28.6.01 בין השעות 22.30 ו- 23.00 נערך חיפוש בבית הנאשמת ונתפסה ברשותה מקצת משלל השוד: שתי שקיות עור אדומות, צמיד זהב, שרשרת פנינים ופנקס שיקים ע"ש המתלוננת. אחת מן השקיות האדומות ובה התכשיטים נתפסו על גופה של הנאשמת (ס/2) ע"י השוטרת שני אבן חן, שסיפרה, כי נדחפה על ידה, בעת שניסתה להחביא את התכשיטים שהיו חבויים על גופה. עדות הנאשמת והודעותיה בהודעתה הראשונה במשטרה ת/5 מיום 29.6.01 בשעה 01.25 הכחישה הנאשמת, כי ביצעה את השוד וטענה: "מי שעשה את השוד הוא בא איים עלי והביא אותו בחצר של הבית שלי והוא איים עלי אם אני יגיד למישהו הוא ירצח אותי". היא סירבה לומר במשטרה, מחמת פחדה, מי האיש, שהחביא, כאמור, את שלל השוד בחצר והוסיפה, כי לאחר שהלך, ראתה שהמדובר בזהב. כל מה שנתפס מן השלל בביתה, אמרה, שייך לאותו בחור, שאת שמו תאמר רק בבית המשפט. בהודעתה השניה ת/3, מיום 2.7.01 בשעה 12.45, חזרה והכחישה את ביצוע השוד. היא הסבירה כי האיש טמן דבר- מה באדמה בחצרה ולאחר שהלך, היתה סקרנית ונטלה מן המקום, מה שהוברר כתכשיטים. גם כאן סירבה לומר במי המדובר. היא אישרה, כי היא מכירה את המתלוננת, שכן היתה חברה של בנה במשך שנתיים והיא מכירה אותה היטב. את החבאת התכשיטים על גופה הסבירה בכך שאחיה היה, אותה עת, בביתה, ועל כן חששה, כי "יגנוב לה את זה". כאשר נשאלה הכיצד מסרה הנשדדת תאור דומה מאד לה, ענתה שם: "היא מכירה אותי טוב, אז בטח היא תגיד". בעדותה בבית המשפט (עמ' 27) חזרה, כללית, על גירסה זו לאחר שסיפרה על עצמה. היא הסבירה, כי שפתה היא עברית וכי בבית דיברו עברית, שכן בגדרה אין ערבים. על צבע שיערה השחור אמרה, כי זה צבע שיערה הטבעי וכי היה כזה גם ביום הארוע. עוד סיפרה, כי נכדה של המתלוננת הגיע אליה לאחר ימים אחדים ושבר לה את תכולת הבית: טלוויזיה חדשה ומערכת ונטל ממנה פלאפון וכסף. לדבריה, דיווחה על כך במשטרה. היא סירבה לומר גם בבית המשפט מיהו הגבר שהטמין, לדבריה, את שלל השוד בחצרה והסבירה זאת בפחדה, בהיותה מתגוררת בגפה, מחמת הריונה, בכך ששניים מאחיה נרצחו ובכך ששני רעולי פנים ניסו, לאחרונה, לרצחה. הנאשמת פירטה את נסיבות היכרותה עם אמנון, בנה של המתלוננת, בתחנת סמים ברמלה, סיפרה על כך שגנב תכשיטים מאמו וכי היא פדתה את התכשיטים מסוחר סמים שקיבל אותם מידו, והחזירה אותם לאמו. היא סיפרה עוד (עמ' 28): "אני ואמנון היינו בני זוג. הוא היה אז נשוי... בגלל הסמים אשתו לא חיה איתו. הוא היה מזמן בסמים. אני לא גררתי אותו לסמים. אני הכרתי אותו גמור... המשפחה שלו התנגדו שאני חברה שלו בגלל שאני ערביה והוא נשוי. המתלוננת מכירה אותי. אני הייתי בבית שלה עם הבן שלה איזה שנה וחצי, גם מלפני זה היא מכירה אותי. היא מכירה אותי טוב". כאשר נשאלה מדוע לא הלכה להחזיר את התכשיטים שהוטמנו בחצר ביתה, למשטרה, שכן ידעה, לדבריה, מה מקורם, אמרה (עמ' 34): "אם הייתי יודעת של מי זה, הייתי הולכת להחזיר. בזה אתה צודק אם אתה אומר שאני ידעתי שזה לא הגיע בדרך הישרה, אבל המשטרה, אם אתה מוצא משהו והולך להחזיר, הם קודם עוצרים אותך לחקירה ומבלבלים לך את המוח ומקשרים אותך לזה". לדבריה, קצין המודיעין במשטרה יודע מי ביצע את השוד (עמ' 36): "וזרק לי שם, אבל הם רוצים שאני אגיד להם. הם יודעים מי זה אבל אולי בגלל שאין להם הוכחות, רצו שאני אגיד". על חזקת ההחזקה התכופה הנדבך המרכזי עליו נשענת התביעה בעניננו, הוא העובדה כי ברשות הנאשמת נתפס מקצת שלל השוד, זמן קצר לאחר שהשוד נתבצע. עובדה זו, ההחזקה התכופה לשוד של מקצת שללו, יוצרת חזקה עובדתית, שנדונה - היא עצמה, יסודותיה ומשמעויותיה - פעמים הרבה בפסיקה. אעמוד על הדברים. בע"פ 831/81 שרף נ' מדינת ישראל, פד"י לז(2) 174, בעמ' 176, אמר כב' השופט י. כהן על משמעותו של המצב העובדתי של חזקה תכופה, כלשונו, מתוך שהביא גם מן הפסיקה שעד אז: "בפסיקה הנרחבת, הקיימת בנושא החזקה התכופה, התגבשה הגישה, שמושג זה מקפל בתוכו הגדרה של מצב עובדתי, אשר בהתקיימו לגבי נאשם יוצר הנחה עובדתית ביחס לאחריותו הפלילית של נאשם זה למעשה עבירה שקדם להיווצרות המצב העובדתי האמור. במלים אחרות, אם נמצאו אצל אדם חפצים גנובים זמן קצר לאחר שנגנבו מבעליהם, כלומר, מתקיים המצב העובדתי של חזקה תכופה בחפצים אלה, נוצרת ההנחה העובדתית, שאדם זה הוא שגנב את החפצים המוחזקים ברשותו. המושג של חזקה תכופה משמש איפוא אמצעי עזר בידי התביעה בבואה להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה ביחס לאשמתו של נאשם. ההנחה העובדתית, הנובעת מחזקה תכופה בחפצים גנובים, משמשת תחליף לעדויות ישירות בקשר לביצוע עבירת הגניבה, כשאין עדי ראיה למעשה עצמו... אולם הנחה עובדתית כזו, גם כשאינה נסתרת על ידי הסבר סביר מצד הנאשם, מהווה חוליה במערכת הוכחותיה של התביעה, ויש להעריכה ולשקלה ככל ראייה אחרת בתהליך הסקת המסקנות ביחס לאשמתו או לחפותו של הנאשם, ובית המשפט אינו מחוייב להרשיע על- פיה, אם מתעורר אצלו ספק ביחס לקשר הסיבתי בין החזקה התכופה לבין ביצוע מעשה העבירה של גניבת החפצים. מן הראוי להביא, בקשר לכך, את הדברים, שנאמרו מפי כבוד השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"פ 50/59, בעמ' 810, ואשר צוטטו גם על ידי כבוד השופט שמגר (כתוארו אז) בע"פ 15/78 הנ"ל, בעמ' 79: 'כשנמצא אדם בחזקת מיטלטלין אשר נגנבו עת לא רבה לפני כן, דעת הכל היא שאפשר להאשימו, בהתחשב במסיבות המקרה, אם בגניבת המיטלטלין ואם בקבלתם ביודעין שהם גנובים. הנימוק לכך הוא, שבהעדר הוכחה מטעם הנאשם על איזו דרך באו המיטלטלין לידיו, והואיל וריווח הזמן שבין הגניבה לגילויים של המיטלטלין אינו רב, וקשה להעלות על הדעת שבפרק זמן קצר זה רכשם הנאשם בדרך חוקית, מותר להסיק מכך כי המחזיק הוא גם הגונב או המקבל ביודעין... זוהי, כמובן, רק הוכחת-מה שבית המשפט רשאי, אך אינו מחוייב, להרשיע על פיה, בהתחשב תמיד בחובה הראשונית המוטלת על הקטגוריה לשכנע את בית המשפט ללא צל של ספק, כי הנאשם הוא הוא שביצע את העבירה המיוחסת לו...' הנה כי כן, העדר הסבר סביר מצד הנאשם אינו מחייב את בית המשפט להרשיע על פי ההנחה הנובעת מהחזקה התכופה, אלא אם כן שוכנע בנסיבות הענין, כי החזקה התכופה מצביעה ללא צל של ספק על ביצוע העבירה שהוא מייחס לנאשם". בע"פ 480/88 פרץ נ' מדינת ישראל, פד"י מג(4) 397, בעמ' 399 - 400, הבהיר כב' השופט ת. אור, על פי אותו תלם של פסיקה, את זאת שהמדובר בחזקה שבעובדה המבוססת על ההגיון ונסיון החיים: "על פי ההגיון ונסיון החיים, ניתן להסיק מהמצאותו של חפץ שנגנב זמן לא רב לאחר הגניבה בחזקתו של פלוני, על הקשר שבין פלוני לבין מעשה הגניבה. הנחה זו בדבר הקשר בין מחזיק הסחורה הגנובה לבין מעשה הגניבה הנו בגדר הנחה בלבד. הנאשם רשאי להביא ראיות שיהיה בהן סתירה של ההנחה העולה מהמצאות הסחורה הגנובה בידיו, או בכדי להטיל ספק במשתמע מהימצאותה בידיו. בסופו של ענין, על בית המשפט לשקול את הנסיבות כולן, אפילו הסברו של הנאשם לא נמצא מהימן, ולקבוע אם יש בחזקה כאמור, ובהתחשב בכלל נסיבות המקרה, לבסס מסקנה במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי להרשעתו של הנאשם...." אבחן, בהמשך, את משמעות תפיסת מקצת שלל השוד ברשות הנאשמת, מתוך ההקשר עם מכלול הראיות האחרות, משמע הסבריה של הנאשמת להחזקתה בפריטים אלה ועדות המתלוננת הקשישה אודות השוד, נסיבותיו וזהות מי שביצע אותו. הערכת העדויות והחקירה אתייחס בתחילה לעדותה של הנאשמת ולמהימנותה. גירסתה באשר לדרך שבה הגיעו אליה פריטים משלל השוד, מפוקפקת בעיני. קיימות סתירות בין דבריה בעדותה לבין מה שמסרה בהודעותיה במשטרה, בכל הנוגע לסדר הזמנים של ההתרחשויות, החל מן הזמן שבו הבחינה, לדבריה, באיש המטמין בחצרה את שלל השוד וכלה בהגעתו, בפעם השניה, כדי להוציאו משם. אם בהודעתה הראשונה סיפרה, כי הגיע לחצרה בשעות הצהריים של יום השוד, הרי שבעדותה דיברה על כך שהדבר התרחש בשעות הלילה. מתוך מה שאמרה בשתי הודעותיה ברור, כי אותו איש הגיע לחצר פעם אחת בלבד. בעדותה, לעומת זאת, פיתחה את גירסתה לכדי כך שאותו אדם הגיע לחצר פעמיים: פעם אחת, כדי להחביא את הפריטים ובפעם השניה, כדי להוציאם משם. הצהרתה במשטרה, כי תאמר את שמו של אותו אדם בבית המשפט, מעוררת תהיות, שמא המדובר בעורבא פרח, בהתחשב בכך שגם בבית המשפט נמנעה מלנקוב בשמו. נימוקיה להימנעות זו לא נשמעו בעיני אמינים. הופעתה בישיבה האחרונה בבית המשפט כששערותיה שחורות, בעוד שבישיבות קודמות שיערה היה בצבע חום בהיר, נראית מכוונת, לצורך הבלטת ניגוד לדברי המתלוננת, בענין צבע שיערה של השודדת. טענתה על כך שלא ידעה של מי הפריטים איננה מתקבלת על הדעת, בהתחשב בכך שברשותה נתפסו פנקס שיקים של המתלוננת ותדפיסי חשבון בנק על שם המתלוננת ואשה אחרת. לכך יש להוסיף, שהנאשמת הבהירה, כי היא יודעת לקרוא ולכתוב עברית. העובדה, כי טרחה להסתיר על גופה את פנקס השיקים והתדפיסים ואף הפגינה התנגדות לחיפוש על גופה (ראה ת/9 - דו"ח פעולה בענין החיפוש הזה), מדברות, בהקשר זה, בעד עצמן. אינני יכול, אם כן, לקבל כמהימנה את גירסת הנאשמת, סדוקה בסתירות ונגועה בחוסר-הגיון, כנזכר, בעת שביקשה להסביר את הדרך שבה הגיעו לידיה מקצת מפריטי שלל השוד. עם זאת - ומבסס אני זאת על התרשמותי מן הנאשמת, כמו גם על המשתמע, בבירור, מדברי המתלוננת, כפי שאפרט מיד - אינני יכול להשתחרר מן הספק, שמא יד מאן דהוא אחר היתה בשוד. מן הצד האחר אינני מקבל כאמינה את עדות המתלוננת והדברים שמסרה באימרתה במשטרה. אזכיר, בהקשר זה, כי סירבתי לקבל את אימרתה, כאימרה של קורבן אלימות לפי סעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, אלא להוכחת אמירת הדברים בלבד. לצורך זה אחרון, הסכים הסניגור לקבלתה כראייה, כך שאי-קבלתה כראייה להוכחת אמיתות תוכנה, הוקהה במידה מסויימת, מה עוד שגירסתה אודות תאור השודדת באימרתה, איננה שונה מהותית מדבריה, כפי שמסרה אותם בעדותה בבית המשפט. סירבתי לתובע בענין זה, שכן אימרתה נמסרה, כאמור, כשעה ומחצה לאחר הארוע, ובשל כך שאין המדובר באמירה ספונטנית, יסוד העומד בבסיס הסעיפים 9 ו- 10 לפקודת הראיות, אלא במהלך של מסירת הודעה לשוטר, הכוללת שאלות ותשובות, לרבות בענין תאור מבצע השוד, שאי-אפשר ללמוד מהן על אופי השאלות. כבר בשני אלה נפגמת ההנחה, לפיה קורבן העבירה איננו משקר, כאשר הוא מספר, במהלך הביצוע ממש או סמוך לאחריו, על התרחשות האלימות, או זהות העבריין. ראה האמור ע"י כב' מ"מ הנשיא (כתוארו דאז) י. כהן השופטת (כתוארה דאז) בן פורת, בע"פ 171/81 פיטוסי נ' מדינת ישראל, פד"י לו(1) 9, בעמ' 15 ו- 18. ראה גם את הדיון המפורט בסוגיה זו של כב' השופט קדמי בע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2) 843. נעדרת כאן, איפוא, הזיקה המקשרת בין מעשה האלימות לבין האימרה, כאשר זיקה זו היא המסלקת את החשש שמא האימרה כוזבת. ראה האמור ע"י כב' הנשיא שמגר בע"פ 3737/91 חיר נ' מדינת ישראל, פד"י מו(3) 273, בעמ' 277, וע"י כב' השופט מצא בע"פ 571/86 אדרי נ' מדינת ישראל, פד"י מג(4) 327, בעמ' 333. אלא שעיקרו של דבר הוא בכך שאינני מקבל כאמינה את עדות המתלוננת, בכל הנוגע לתאור מבצע השוד. כיוצא מזה אני דוחה גם תאור זה שמסרה באימרתה במשטרה, לאחר שהוכחה אמירתו בפני איש המשטרה. ראה ההבחנה בין קבילות למשקל, בהקשר זה, בענין חיר, שם, בעמ' 277. לגופו של ענין, גם אם מתעלם אני מסתירות בין דברי המתלוננת באימרתה במשטרה לבין דבריה בעדותה, בכל הנוגע למצבה בעת שמבצע השוד הגיע אליה או באשר לפריטים שנשדדו ממנה ומיקומם בחדר, עומד, באופן ברור, ענין זיהויה את מבצע השוד, שעל פי התרשמותי, לא דיברה בו המתלוננת אמת. כיוצא מזה, הסתבכה גם בהכחשה שקרית של דברים שאמרה באימרתה אודות יכולתה לזהות את המבצעת במסדר זיהוי תמונות. אין ספק בלבי, המתלוננת מכירה, היטב, את הנאשמת. את זאת למדתי מדברי הנאשמת ומתשובות המתלוננת בעדותה, במהלך החקירה הנגדית. לא רק זה, אלא שברור, כי יש לה בליבה, על הנאשמת, וזאת על רקע השימוש בסמים של בנה וגניבות שביצע לצורך כך, ואשר הנאשמת גררה אותו, כך לפי טענתה, אליהם. בנסיבות כאלה וכאשר המתלוננת מספרת, כי ראתה את פניה של מבצעת השוד, ואף ציינה את צבע שיערה ובעיקר, את צבע עיניה(!), אי-אפשר היה שלא תזהה אותה, אף תנקוב בשמה, אם אכן המדובר היה בנאשמת. תחת זאת מוסרת המתלוננת במשטרה ובבית המשפט תאור התואם במדוייק את חזותה של הנאשמת, טוענת במשטרה, כי היא "חושבת" שהיא "מכירה אותה מהעבר" ומודיעה שם, כי תוכל לזהותה במסדר זיהוי תמונות. הגם שהיא מכחישה במהלך עדותה, כי אמרה דברים בענין יכולתה לזהותה, היא טוענת, בסופה, כי אמרה לשוטר שחקר אותה, כי הכירה את הנאשמת לאחר ששמעה את מבטאה הערבי. אמירה תמוהה, בלשון המעטה, בהתחשב בדברים קודמים שנאמרו על ידה. אוסיף, בהקשר זה, כי בדיבורה של הנאשמת בבית המשפט לא נשמע מבטא כזה ומסופק אני אם אדם יכול להסוות כך, מבטא ערבי. הרושם הברור הוא, כי המתלוננת איננה דוברת אמת, בענין זה, וכי היא מסתירה דברים. אפשר, אומנם, שדבריה אלה נאמרו מחמת כך שאין היא בטוחה, כי, אכן, המדובר בנאשמת. אלא שאינני יכול לשלול גם את האפשרות, כי היא מפנה אצבע מאשימה, עקיפה ומרומזת בבירור, כלפי הנאשמת (אף כי איננה חפצה לנקוב בשמה), מחמת הטינה שהיא נוטרת לה, בגין מה שעוללה, לדבריה, לבנה. על פי התמיהות שמעוררים דבריה בענין תאור פני השודדת, נוטה הייתי, דווקא, לאפשרות השניה. בכל מקרה - ושתי האפשרויות האלה עומדות זו לצד זו - אינני יכול לבטוח בדברי המתלוננת אודות פרטי הזיהוי שמסרה בענין מבצע השוד, או אפילו בהקשר זה שהמדובר היה, אכן, באשה ולא בגבר. וכאן מתקשרת לענין זה, חקירת המשטרה, שלא נשלמה כראוי ולא בוצעו במהלכה פעולות נדרשות לצורך זיהוי מבצע השוד, כמו בדרך של מסדר זיהוי תמונות למתלוננת או בדיקת נסיבות היכרותה עם השודדת, לטענתה. ראוי היה לעשות יותר, גם לבדיקת גירסת הנאשמת, בהקשר למקום הטמנת פריטים מן השלל בחצרה, לדבריה, וכן בענין זהות מי שהטמינם שם. אפשר ופעולות אלה היו מאירות נקודות שנותרו אפלות ומעורפלות. מסקנות במצב המתואר, כאשר נשמט נדבך מרכזי מראיות התביעה, המבוסס על דברי המתלוננת באשר למבצע השוד, ומאידך גיסא, עדות הנאשמת מותירה אצלי ספק, כנזכר, אינני יכול להתבסס על חזקת ההחזקה התכופה של פריטים מן השלל ברשות הנאשמת, כראייה להיותה השודדת. כאשר לא נתתי אמון בענין מרכזי כמו זהות המבצע בעדות המתלוננת וחששות בלבי, שמא היא טופלת, בעקיפין, אשם-שווא על הנאשמת, או לפחות איננה בטוחה בכך שהיא, אכן, השודדת, והספק הזה מכרסם גם למשמע דברי הנאשמת, אי-אפשר להסיק, מן ההחזקה התכופה לבדה, כי הנאשמת היא, אכן, בנסיבות כאלה, מי ששדדה את המתלוננת הקשישה. ולא למיותר להזכיר, כי בזירת העבירה לא נתגלו כל ראיות עצמאיות התומכות בעדות המתלוננת, כמו טביעות אצבע או עדות תומכת אחרת כלשהי. גם העובדה, כי בחזקת הנאשמת לא נמצאו כל פריטי השוד, בתוך פחות מיממה מעת ביצועו, משמשת יסוד נוסף להגברת הספק, הקיים בלאו-הכי. לא כן בענין ההחזקה בפריטים מן השוד, מתוך ידיעה של הנאשמת, כי מקורם בגניבה. לא רק מתוך חזקת ההחזקה התכופה, שלא הוסרה בהטלת ספק, בהקשר להחזקת רכוש שהושג בעבירה, צריך ללמוד על כך, אלא גם מתוך דברי הנאשמת עצמה והתנהגותה. היא הודתה, כנזכר, כי ידעה שהרכוש הושג בגניבה, מתוך עצם הנסיבות של הסתרתו כך בחצרה, לגירסתה, ומתוך דברי הגבר שהטמינם שם, לדבריה. אפילו גירסתה זו מפוקפקת בעיני, עדיין עומדת ידיעתה באשר למקור הרכוש, בנסיבות אלה, כנגדה. גם התנהגותה בעת החיפוש שנעשה בביתה ונסיונה להסתיר את הפריטים על גופה, תומכים בענין זה. סיכום התביעה לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר, כי הנאשמת היא ששדדה את המתלוננת הקשישה ונטלה ממנה פריטים ובהם הפריטים שנמצאו ברשותה. לעומת זאת הוכח, באמצעות חזקת ההחזקה התכופה, שלא הוטל בה ספק, בהקשר זה, ובראיות שמתוך דברי הנאשמת והתנהגותה, כי היא ידעה שהמדובר ברכוש גנוב. אינני סבור, כי קיימות ראיות להוכחת ידיעתה על כך שהרכוש הזה הושג בפשע, כמו שוד. ער אני לכך שדיברה על "מי שעשה את השוד" בפתיחת הודעתה ת/5, אלא שאמרה כך רק בתגובה להאשמתה בשוד ובהחזקת הרכוש, ע"י חוקר המשטרה. בנסיבות אלה קמה הוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982, שכן מן העובדות שהוכחו בבית המשפט נתגלתה אשמה שלפי סעיף 412 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, דהיינו נטילת השליטה בנכס, בידיעה שנלקח בעוון, גניבה בעניננו. בנסיבות הענין, לא טענה ההגנה כנגד אפשרות ההרשעה בעבירה ממין זה, אלא בחצי-פה, אף שסברה - מה שלא קיבלתי - כי לא נתקיימו בנאשמת יסודות העבירה שלפי סעיף 412 הנזכר, כי אם אלה שלפי סעיף 413 בלבד. לפיכך, אני מזכה את הנאשמת מאשמת שוד מזויין, שיוחסה לה בכתב האישום. חלף זה, אני מרשיע אותה בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בעוון, לפי סעיף 412 לחוק העונשין. משפט פלילישוד מזוייןשוד