שוד בנסיבות מחמירות ושהות בישראל שלא כדין - מעצר עד תום ההליכים

החלטה 1. נגד העוררים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים המייחס להם עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, ושהות בישראל שלא כדין, לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952. על פי הנטען בכתב האישום, ביום הכיפורים, ליל ה- 6.10.03, הגיעו העוררים יחד עם אדם נוסף, כשחולצות על פניהם, לאתר בניה הסמוך לשדרות גולדה מאיר בירושלים. אתר הבניה נשמר על ידי ג'מיל געבאסי, שעובד בחברת אבטחה (להלן: "השומר"). כמתואר בכתב האישום, אחד העוררים, שאחז בידו מפתח צינורות, הגיח מאחורי השומר, ששכב אותה עת על מיטה המצויה באתר הבניה, התיישב על גבו של השומר והורה לו שלא להתנגד. העוררים כבלו את השומר בידיו וברגליו באמצעות כבלי חשמל שהיו במקום, ואיימו עליו כי אם יתנגד, יכו אותו באמצעות מקל שאחזו בידם. בעוד אחד העוררים משגיח על השומר ניגשו שני העוררים הנוספים והאדם שהיה עמם למחפרון שנמצא במקום, השייך לחברת הבניה המבצעת עבודות באתר הבניה, והתניעו אותו. כפי שנטען בכתב האישום, העוררים נטלו את מכשיר הקשר שהיה ברשות השומר ואיימו עליו כי אם יזעיק את המשטרה הם יחזרו ויהרגו אותו. העוררים הסיעו את המחפרון, בדרכי עפר, אל שטחי הרשות הפלשתינאית, ורק לאחר סיוע מצד כוחות הצבא הוחזר המחפרון לישראל. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העוררים עד לתום ההליכים. בתום דיון בבקשה, נעתר בית המשפט המחוזי (השופט מ' רביד) לבקשת בא-כוחם של העוררים ליתן לו שהות מספקת לנסות להביא בפני בית-המשפט ערבים שיוכלו לערוב לשחרורם של העוררים לחלופת מעצר. כעבור שבוע התקיים דיון שני בבקשת המדינה, שבמהלכו הופיעו בפני בית המשפט שלושה שהיו מוכנים לערוב לשחרורם של העוררים לחלופת מעצר. בתום הדיון החליט בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה נגד העוררים, וכי אין בחלופות המעצר שהוצעו כדי למלא אחר מטרת המעצר. בית המשפט המחוזי נעתר, אפוא, לבקשת המדינה והורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. 2. בדיון בערר טען בא-כוחם של העוררים כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה נגד מרשיו. כפי שנטען, אין די במציאת המחפרון אצל העוררים בשטחי הרשות הפלשתינאית למעלה מיממה לאחר מעשה השוד, על-מנת לייחס להם אחריות לביצועו של השוד. בא-כוחם של העוררים הוסיף וטען כי אין לומר שהעוררים "החזיקו" במחפרון באופן שמאפשר להעביר את נטל הראיה לכתפיהם בשל קיומה של "חזקה תכופה" כנגדם. לטענתו, החזיקו מרשיו במחפרון כשלוחים של אדם אחר, מבלי שידעו באיזה אופן הושג המחפרון. בא-כוח העוררים טען גם כי המעורב העיקרי, לכאורה, במעשה השוד לא זומן לחקירה על אף שפרטיו ידועים למשיבה, ואף בכך יש כדי לחזק את גרסת העוררים בדבר דלות חומר הראיות נגדם. כן נטען כי גרסת השומר לפיה השודדים היו בעלי מבטא בדואי, אף היא מחלישה את תשתית הראיות כנגד העוררים, מאחר שאינם בדואים ואינם בעלי מבטא בדואי. לחלופין טען בא-כוח העוררים כי ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה. בא-כוח העוררים טען עוד כי ניכר מההחלטה שבית המשפט המחוזי העניק משקל מכריע להיות העוררים תושבי השטחים בהחלטתו לדחות את בקשתם להשתחרר בתנאים של חלופה למעצר, אף שנסיבותיהם האישיות מאפשרות לשחררם לחלופת מעצר בתחומי מדינת-ישראל. 3. מנגד טען בא-כוח המדינה, כי קיימות ראיות לכאורה המספיקות לצורך מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. הוא הדגיש כי ביום מעצרם מסרו העוררים גרסה השוללת כל קשר בינם לבין המחפרון, ולאחר שגרסה זו הופרכה על ידי בעל המוסך שבו נמצא המחפרון השמיעו גרסה לפיה אדם נוסף הוא שביקש מהעורר 3 להסיע את המחפרון לאזור שכם, ובהמשך הצטרפו לעורר 3 שני העוררים הנוספים לאחר שביקשו לתקן תקלה שהתגלתה במחפרון. 4. שקלתי את טענות הצדדים והגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. העוררים נעצרו עם המחפרון במוסך בשטחי הרשות הפלשתינאית וגרסת בעל המוסך היא כי העוררים הם שהביאו את המחפרון למוסך. בגרסתם הראשונית שללו העוררים כל קשר בינם לבין המחפרון, ואת גרסתם הנוכחית, לפיה העורר 3 התבקש על ידי אדם אחר להסיע את המחפרון מבלי שידע על דבר השוד, השמיעו מאוחר יותר. טענותיו הפרטניות של בא-כוח העורר שעניינן בשאלה האם נסיבות העניין אכן מקימות "חזקה תכופה" כנגד העוררים, כמו גם טענותיו הנוספות המכוונות כנגד קיומן של ראיות לכאורה, מקומן להתברר במשפט גופו. בשלב זה, החשוב הוא כי הראיות לכאורה מצביעות על כך שהעוררים הם שהביאו את המחפרון למוסך, זמן קצר לאחר שנגנב, ונראה לכאורה שדי בכך על-מנת להעביר אליהם את נטל הראיה לספק הסבר סביר לשאלה כיצד הגיע המחפרון לידיהם. כאמור, העוררים השמיעו גרסאות שונות לעניין זה, ונראה כי בשלב זה יש בכך כדי להביא למסקנה שהחזקה התכופה כנגד העוררים לא נסתרה, וכי די בקיומה על-מנת לבסס ראיות לכאורה נגדם כנדרש לצורך מעצרם עד תום ההליכים [לשימוש ב"חזקה תכופה" בשלב המעצר, ראו החלטתי בבש"פ 2148/97 רבאייעה ואח' נ' מדינת-ישראל, פ"ד נא(2) 279, 284 וההחלטות המובאות שם; כן ראו: בש"פ 5493/00 כאמלה נ' מדינת-ישראל (לא פורסם)]. כמו כן, שוכנעתי כי בנסיבות העניין קיימת עילת מעצר נגד העוררים. העבירה המיוחסת לעוררים הינה עבירה חמורה של שוד שבוצע בחבורה, אשר מלמדת, כשלעצמה, על המסוכנות הנשקפת מן העוררים. בנוסף יש יסוד סביר לחשש כי העוררים יימלטו מאימת הדין. צודק בא-כוח העוררים כי העובדה שהעוררים מתגוררים בשטחים הנתונים לשליטתה של הרשות הפלשתינאית אין בה, כשלעצמה, כדי למנוע מהם להשתחרר בתנאים של חלופה למעצר, כפי שנאמר בהחלטות קודמות של בית-משפט זה [ראו, למשל: החלטתי בבש"פ 9193/99 מדינת-ישראל נ' בורהאן ואח' (לא פורסם); ולאחרונה, בהחלטתו של השופט ג'ובראן בבש"פ 6339/03 מדינת-ישראל נ' מחמוד (לא פורסם)]. עם זאת, כבר החלטנו לא אחת שבבחינת חלופת המעצר ניתן להביא בחשבון, בין יתר הנסיבות, את קשיי האיתור של נאשמים הגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח של משטרת ישראל, ואת הקלות היחסית שבה תושבי אזורים אלה יכולים להתחמק ממשפט. במקרה שלפנינו, בחן בית המשפט המחוזי את חלופות המעצר שהוצגו לו, אך לא סבר שיש בהן כדי להבטיח את הציבור מפני המסוכנות הנשקפת מהם. כמו כן ציין בית המשפט המחוזי שחשש ההימלטות חזק במיוחד ביחס לעורר 1, נוכח שני מאסרים על-תנאי התלויים ועומדים נגדו. עיינתי בפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא אשר בו נשמעו שלושת הערבים הפוטנציאליים, ואף אני התרשמתי כי שהותם של העוררים במעצר בית כפי שהוצע אינה יכולה למלא אחר תכלית המעצר. ניכר בערבים שהציגו העוררים שאינם מסוגלים לפקח על העוררים באופן רצוף, כפי שנדרש, נוכח אופי העבירה המיוחסת להם. להערכת בא-כוח המדינה הדיון במשפטם של העוררים אינו צפוי להתארך, ויש לקוות שכך יהיה. חזקה על בית המשפט המחוזי שיעשה מאמץ לקבוע מועדים מוקדמים ככל שניתן לשמיעת התיק, לבל ישהו העוררים במעצר תקופה ממושכת. הערר נדחה. מעצרמשפט פלילישודמעצר עד תום ההליכים