רצח ילדה - פסק דין

פסק-דין

השופטת ד' ביניש:


     הערעור שלפנינו חושף מסכת מחרידה ומזעזעת של התעללות מינית קשה בילדה בת 5 אשר הסתיימה ברציחתה של הילדה בתלייה. המערערים, שהיו בשעת מעשה קטינים בני 14 לערך, הורשעו בבית המשפט המחוזי בעבירות חמורות הכוללות רצח בכוונה תחילה, אינוס בנסיבות מחמירות, ביצוע מעשה סדום בנסיבות מחמירות, התעללות בקטין, חטיפה לשם ביצוע עבירת מין ורצח ובעבירה של קשירת קשר. השניים נידונו לעשרים שנות מאסר בפועל בגין מעשה הרצח ולשמונה שנות מאסר, מתוכן חמש שנים במצטבר, בגין יתר העבירות שהורשעו בביצוען.

1.     על פי הממצאים שנקבעו בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ח' פיזם, ע' גרשון וש' שטמר), המערערים, דיירי השכונה בה התגוררה הילדה המנוחה, קשרו ביניהם קשר לאנוס את הקטנה ולרצחה. ביום 21.6.98, היום הראשון לחופש הגדול, שיחקה הילדה עם ילדים אחרים מתחת לבנין בו התגוררה. בשעות הצהריים, בשעה שאינה ידועה במדויק, גררו המערערים את הילדה המנוחה למקלט נטוש מתחת לבניין מגוריה. במקלט, הפשיטו אותה, אנסו אותה וביצעו בה מעשי סדום תוך שהם חוסמים את פיה, חובלים בפניה, בצווארה ובגופה. כשסיימו את ביצוע המעשים המיניים הלבישו המערערים את הילדה והכניסו אותה לתא השירותים במקלט. שם, כרכו כבל סביב צווארה ותלו אותה על מתקן ברזל. לאחר שתלו אותה, יצאו מהמקלט, שבו אליו כעבור מספר דקות, הורידו את הילדה מחבל התליה והוציאו אותה מחדר השירותים. לאחר שוידאו שאינה נושמת עוד, הכניסו את גופתה לשק וכיסו אותו בשני ספוגים שהיו במקלט. כפי שעלה מן העדויות, המערערים תכננו לשוב למקלט בשעות הלילה, להוציא את השק ובו גופתה של הילדה ולזרוק אותו למזבלה. תכנון זה לא יצא אל הפועל. בשעות אחר הצהריים, משהבחינה אמה של הילדה בהיעדרה, החלו חיפושים נרחבים אחריה במקום מגוריה. בשעות הערב, בעקבות החיפושים, נתגלתה גופת הילדה במקלט ביתה.

2.     המערערים הועמדו לדין בכתב אישום אחד. המדינה ייחסה השתתפות במעשים אלה גם לקטין נוסף, ח', אשר הועמד לדין בכתב אישום נפרד ומשפטו נשמע לאחר שניתנה הכרעת הדין במשפטם של המערערים. בית המשפט המחוזי בחיפה, ברוב דעות, זיכה את ח' מן המעשים המיוחסים לו וקבע כי לא ניתן לקבוע, מעבר לכל ספק סביר, כי הוא היה שותף למעשים. המדינה לא ערערה על זיכויו.

3.     ביום 21.9.99 ניתנה הכרעת הדין בעניינם של המערערים, הם הורשעו בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. הרשעת המערערים התבססה על הודאותיהם במשטרה ועל תוספות ראייתיות משמעותיות שהיה בהן משום חיזוק להודאות אלה. בית המשפט דחה את טענות המערערים כי הודאותיהם במשטרה פסולות. ביחס למערער 1 קבע בית המשפט כי הודאותיו ניתנו מרצון, וללא שהופעל עליו לחץ פיסי או נפשי. בית המשפט גם דחה את הגרסה שהוצגה על ידי מערער 2, ולפיה הוא לא היה שותף למעשים והודאתו ניתנה כחלק מ"תרגיל" משטרתי לו היה שותף, כיוון שנתבקש לסייע למשטרה להפליל את החשודים האחרים (מערער 1 ו-ח'). בית המשפט קבע כי הודאות השניים כללו ידיעה של פרטים מוכמנים שקושרים אותם באופן ישיר למעשה וכן תיאורים דומים של האירוע. בית המשפט קמא לא האמין לעדויות המערערים ומנגד, נתן אמון מלא בעדויות החוקרים ואנשי המשטרה באשר לנסיבות גביית ההודאות. ביום 11.11.99 גזר בית המשפט את דינם של המערערים וכאמור הטיל על כל אחד מהם עשרים וחמש שנות מאסר לריצוי בפועל.

     באי-כוח המערערים תוקפים הן את הכרעת הדין המרשיעה והן את העונשים שגזר עליהם בית המשפט המחוזי. מערער 1 חזר בפנינו על הטענה לפיה יש לפסול את הודאותיו במשטרה היות שאלה לא ניתנו באופן חופשי ומרצון. לפי הטענה, מתן ההודאות נבע מן הלחץ והאימה שהוא חש נוכח תנאי החקירה. עוד נטען בשם מערער 1 כי יש פסול בכך שחוקריו לא היו חוקרי נוער. כן נטען כי היה על בית המשפט המחוזי לבחון את אי ההתאמה בין הודאותיו לבין ההודאות של מערער 2, וכי יש באי ההתאמות כדי ללמד על כך שכל אחד מהם בדה את הודאותיו. מערער 1 מוסיף כי העובדה שח' זוכה במשפטו מחייבת גם לזכות אותו וכי העובדה שהמערערים הוכרזו כעדים עוינים במשפטו של ח' יש בה כדי ללמד על כך שהגרסאות שהם מסרו במשטרה אינן נכונות. אחרת, נטען, בית המשפט ידבר בשתי לשונות ועשויות להיות החלטות סותרות של הרכבים שונים באותו בית משפט.

     באי-כוח מערער 2 חזרו אף הם על הטענה לפיה אין לייחס כל משקל להודאותיו הואיל והוא לא היה נוכח במקום ולא היה שותף למעשה. לפי הטענה, המשטרה נתקלה בקשיים להוכיח את אשמתם של מערער 1 ושל ח' ולפיכך הוא נתבקש לסייע בחקירה והובטח לו שאם יודה ויערב את האחרים, הוא ישוחרר לביתו. הדבר נתמך, לטענתם, בהודאותיו הראשונות של מערער 1, שכלל לא הזכיר את מערער 2 כשותף למעשה. כמו כן, נטען כי ישנן סתירות בגרסאות שמערער 2 מסר הנובעות מכך שהוא למעשה לא היה שותף למעשים. גם מערער 2 מתייחס לזיכוי של ח', בטענה כי זיכוי זה מחייב גם את זיכויו שלו. עוד טוען הוא כי לא היה מקום להרשיעו בעבירת האינוס, בה, בכל מקרה, לא הודה בשום שלב של החקירה. שני המערערים הוסיפו כי לא נמצאה במקום האירוע כל הוכחה מדעית, כדוגמת דגימת D.N.A, שקושרת אותם למעשה.

     שני המערערים ערערו לחלופין על חומרת העונשים. כנסיבה לקולה הם מציינים במיוחד את גילם הצעיר בעת ביצוע העבירה - מערער 1 היה בן 14 וחמישה חודשים בעת ביצוע המעשה, ומערער 2 היה בן 13 ושבעה חודשים.

4.     בא-כוח המדינה, עו"ד ח' ארצי, ביקש מאיתנו לאשר את פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט קמא. הוא ביקש לדחות מכל וכל את הטענות בדבר פסלות ההודאות וביקש ללמוד הן מתמלילי החקירה ומסרטי הוידאו של החקירות המצולמות והן מהתמלילים של השיחות המוקלטות והעימותים שנערכו בין הנאשמים, מהם עולה כי שני המערערים היו נינוחים ולא הראו כל סימן של לחץ או מתח נפשי. עוד הצביע על הממצאים שקבע בית המשפט ולפיהם כל אחד מן הנאשמים מסר בהודאותיו פרטים מוכמנים שלא ניתן היה לדעת עליהם אלמלא נמצאו הם בזירת האירוע. פרטים אלה הצטרפו ל"דברי מה" וחיזוקים ראייתיים שתמכו בהודאותיהם. לטענת המדינה זיכויו של ח' אינו מעלה ואינו מוריד לעניין אשמת המערערים ואין זה המקרה בו בית המשפט מדבר "בשתי לשונות", וזאת בשל קיומה של מערכת ראייתית שונה בתכלית בין שני המקרים. המערערים הורשעו על סמך הודאותיהם ועל סמך ממצאים ונתונים שקשרו אותם באופן מובהק לאירוע. ח' לא הודה בשום שלב של החקירה והרשעתו התבקשה על יסוד עדויות המערערים במשטרה. בית המשפט שדן בעניינו של ח' קבע, ברוב דעות, שאין לקבל את עדויות המערערים בחלקים אשר נוגעים לח', אך הוסיף כי אין בכך כדי לאיין את ההודאות בחלקים הנוגעים למערערים עצמם. כמו כן, שלא כמו בעניינם של המערערים, נקבע כי גרסת האליבי שהציג ח' לא הופרכה ואף, לדעת אחד השופטים, הוכחה.

     באשר לעונש שנגזר על המערערים טען בא-כח המדינה כי בית משפט זה אינו צריך להתערב בעונש שנקבע. העונש הוא עונש כבד, אך הולם את נסיבות העניין ואת האכזריות הרבה בה בוצעו עבירותיהם. על פי הטענה, בפרשה שלפנינו, מחייבות מטרות הענישה השונות ובהן הגמול, ההרתעה וההרחקה את שליחתם של המערערים למאסרים ממושכים ועל כן אין מקום להקל בעונשם.

הערעורים על הכרעת הדין

5.     כאמור, בין הצדדים אין מחלוקת באשר לנסיבות בהן אירעו המעשים המיניים והרצח וטענותיהם מתמקדות בכך שיש לפסול את הודאותיהם ולבכר את העדויות שנמסרו על ידם בבית המשפט קמא. כפי שצוין, בית המשפט קמא דחה טענות אלה ביחס לשני המערערים. קביעותיו התבססו הן על ממצאים עובדתיים והן על ממצאי מהימנות. הלכה ידועה היא שבית משפט לערעורים לא יתערב בקביעה של עובדות וממצאי מהימנות שנעשתה בידי הערכאה הראשונה, אלא אם נפל בה פגם מהותי. אין זה המקרה שלפנינו. פסק הדין של בית המשפט קמא דן בראיות בפירוט, מנתח את חומר הראיות, בוחן את טענות הסניגוריה ובסופו של דיון מתבסס הוא הן על קביעות של מהימנות ביחס לעדים והן על הסקת מסקנות הגיוניות מחומר הראיות.

6.     מערער 1 וח' היו החשודים הראשונים בפרשה אשר נעצרו על ידי המשטרה בלילה שלאחר הרצח. מעצרם בוצע בעקבות מידע שהגיע לקצין המודיעין של האיזור, שלמה אנג'ל, ולפיו מערער 1 ו-ח' נראו בשעות הצהריים ליד המנוחה. בהודאתו הראשונה במשטרה, מספר שעות לאחר שנעצר, הכחיש מערער 1 את הימצאותו במקלט והכחיש גם כל קשר לאירוע עצמו; אולם, זמן קצר לאחר מכן, בשיחה שהוקלטה בינו לבין ח', בשעות הבוקר המוקדמות של יום ה- 22.6.98, הוא אמר לח' אמירות שונות שיש בהן כדי לקשור אותו לאירוע. כך, למשל, הוא אמר לח': "אתה יודע מה זה מוות בתליה, זה לא סתם..." וכן, תיאר בפני ח' שיחה עם השוטרים בה הם אמרו לו שהילדה חיה והיא "ספרה עליו". כעולה מתמליל אותה שיחה צחק מערער 1 ואמר לח' שהוא יודע שהיא מתה והיא לא יכולה "לספר עליו". מתחילת השיחה עולה כי ח' לא ידע שהילדה מתה והוא שמע זאת לראשונה מפי מערער 1. ח', שנשמע מופתע מהידיעה, שאל את מערער 1 איך רצחו אותה, ומערער 1 השיב: "תלו אותה, מלאו אותה בחול.., יעני, רצחו אותה" (ת/27, עמ' 10). זה המקום לציין שבשלב זה המשטרה, ולמעשה כל מי שלא נכח באירוע עצמו, אינם מודעים לכך שהרצח התבצע בתלייה. שכן, כאמור, לאחר שנתלתה הילדה המנוחה היא הורדה מן החבל, הוחזרה אל תוך המקלט וגופתה הוכנסה לתוך שק. כשהילדה נמצאה במקלט לא היו עליה סימנים כלשהם שהעידו על מוות בתלייה, והדבר אושר באופן סופי רק מספר ימים לאחר מכן, כשהתקבל דו"ח הנתיחה אשר קבע כי מותה נגרם עקב תשניק מיכני בעקבות הידוק לולאה על צווארה. העובדה שמערער 1 ידע כבר אז פרט מוכמן מהותי זה, הנוגע לאופן בו היא נרצחה, יש בה כדי לקשור אותו באופן ישיר לרצח.

     באותו יום המשיכו החוקרים לחקור את מערער 1. ככל שהתקדמה החקירה הוא חשף יותר ויותר פרטים מהאירוע עצמו. תחילה, הוא הפליל את ח' בלבד, אותו ראה מובל יחד עימו למעצר וסיפר כי רק עמד מחוץ למקלט, שמע את חגורת המכנסיים של ח' נפתחת ואת המנוחה צועקת. הרמיזה שהוא רמז על כך שבוצעו בילדה מעשים מיניים כלשהם, מהווה גם היא, בשלב זה של החקירה, פרט מוכמן. שכן, כשנמצאה גופתה של הילדה היא הייתה לבושה, ולא ניתן היה לדעת, בהסתכלות ראשונית, שבוצעו בה מעשים מיניים כלשהם. ככל שהתקדמה החקירה גרסתו של מערער 1 התפתחה והלכה. תחילה, כאמור, הוא רק שמע מבחוץ את שמבצע ח'. לאחר מכן, הוא קשר עצמו לאירוע כעד ראייה. בשלב מאוחר יותר, רק לאחר שמערער 2 נעצר אף הוא, מסר מערער 1 גרסאות מפורטות יותר הן לגבי האירוע עצמו והן לגבי חלקו באירוע. יומיים לאחר מעצרו, ביום 24.6.02, הוא כבר תאר את האירוע כולו בקווים כלליים תוך ייחוס חלק משמעותי מהפעולות באירוע למערער 2. הוא הודה שהשתתף בתליית המנוחה, אך הכחיש שאנס אותה. הוא גם ציין שראה את מערער 2 מבצע במנוחה מעשה סדום. ציון ביצועם של מעשי הסדום מהווה אף הוא פרט מוכמן. שכן, כאמור, ממראה הגופה לא ניתן היה לדעת שבוצעו בה מעשים מיניים כלשהם, ובהם מעשי סדום. בהמשך אותו יום ניתנה הודאתו הסופית של מערער 1 (ת/31), בה הודה כי הוא עצמו שלח את מערער 2 להביא את השק ובו הכבל בו חנקו את הילדה, והודה כי גם הוא ביצע בה מעשה סדום אשר בו לא הגיע לסיפוק מיני - פרט שנתמך בדו"ח הפתולוגי, לפיו לא נמצאו סימני זרע בזירה. מערער 1 גם סיפר כי הם התכוונו לחזור בשעת לילה מאוחרת ולזרוק את גופתה של הילדה למזבלה. להודאות אלה התלווה שחזור במקום שביצע מערער 1.

7.     כמתואר לעיל, הודאותיו של מערער 1 חושפות באופן מלא את השתלשלות האירועים שהסתיימה במותה של המנוחה. הן כוללות שורה של פרטים שמערער 1 לא יכול היה לדעת אותם אלמלא היה נוכח במקום. התפתחות החקירה מלמדת על כך שמערער 1 הכחיש תחילה את המיוחס לו באופן מוחלט ומהר מאוד לאחר מעצרו החל לחשוף, שלב אחרי שלב, את האירוע כולו, תוך שהוא מנסה להקטין את חלקו ולהגדיל את חלקם של האחרים. טענותיו של מערער 1 כאילו ניתנו ההודאות בהיותו תחת לחץ מן הסוג שיש בו כדי להביא לפסלותן היו סתמיות ולא הונחה להן תשתית ראייתית. אין לשלול את הטענה כי עצור המצוי בחקירה נתון תחת לחץ. על אחת כמה וכמה כך כשמדובר בקטין צעיר ימים. עם זאת, כפי שציין בית המשפט קמא, מן ההודעות השונות, ובהן השיחות המוקלטות וקלטות הוידאו של החקירות שצולמו, עולה כי המערער אינו מפוחד. מתמליל השיחה הראשונה עם ח' עולה כי מערער 1 אף מספר לח' "איזה צחוק ברכב" שהוביל אותו למעצר (ת/27, עמ' 28). ניכר כי הוא חש נינוח ובטוח בעצמו ואינו מדבר בהשפעת לחץ חיצוני מן הסוג שיוביל אותו להודות בדבר שלא עשה. זאת ועוד, כעולה מפרוטוקול ההליכים שהתנהלו בפרשה זו, הטענה כי הופעלו על מערער 1 אמצעים פסולים שיש בהם להביא לפסילת ההודאות, לא נטענה באופן רציני. לראשונה העלה המערער את הטענה בהארכת המעצר השנייה שלו, שבה היה כבר מיוצג על ידי עורך דין. אך, גם באותה הזדמנות לא נטענה טענה כי הופעלו עליו אמצעים פיסיים פסולים, אלא נטען מפי בא-כוחו כי היו עליו איומים. בפתח המשפט טענה באת-כוחו של המערער כי הוא היה נתון תחת לחץ שנבע מן המעצר, וכי הודה בשל המעמד המפחיד שהיה נתון בו, אך לא הצביעה על כל טענה קונקרטית של פסול בהתנהגות השוטרים. בעדותו בבית המשפט טען מערער 1 כי במהלך החקירות היכו אותו. עדות זו לא זכתה לאמונו של בית המשפט, ואמנם, לא במסגרת הטענות שהעלתה באת-כוחו בתחילת המשפט, ואף לא במהלך עדותו לא הצביע המערער על מעשה פסול כלשהו מצד השוטרים, באלימות או בהתנהגות, שבוצע סמוך להתוודותו, ואשר השפיע עליו למסור הודאה כלשהי מבין ההודאות שמסר. טענותיו בעניין זה היו כלליות וסתמיות. בכתב הערעור העלתה באת-כוחו טענה נוספת ולפיה הלחץ שהופעל עליו נבע גם מן העובדה שהוא נחקר על ידי חוקרים שאינם חוקרי נוער. אכן, מערער 1 לא נחקר בכל החקירות על ידי חוקרי נוער, אולם, כפי שציינה המדינה בתגובתה, מאחר שהמערער היה מעל גיל 14 בעת החקירה, לא הייתה מוטלת על המשטרה חובה לחקרו באמצעות חוקרי נוער.

8.     משנדחתה טענת הפסלות, הושתתה הרשעתו של מערער 1 בעיקר על שתי ההודאות האחרונות שלו (ת/30, ת/31) מיום 24.6.98. בהודאות אלה הודה מערער 1 שהוא הורה למערער 2 להביא את השק והכבל וכי המעשה כולו היה מתוכנן מראש. הוא מודה שהוא השתתף באינוס הילדה וציין כי ביצע בה מעשה סדום, תוך שהוא חוסם את פיה לבל תצעק. הוא תיאר באופן מפורט את האופן בו כרך עם שותפיו את הכבל סביב צווארה; כיצד תלו אותה על מוט הברזל בשירותים וכיצד שבו למקלט דקות ספורות לאחר מכן להוריד את גופת הילדה ולהכניסה אל תוך השק, מתוך כוונה לשוב למקלט בשעת לילה כדי לקחת את גופת הילדה ולהשליכה במזבלה. להודאות אלה של מערער 1 נמצאו חיזוקים רבים, הן בממצאים אובייקטיביים שנמצאו במקום והן בדו"ח הנתיחה הפתולוגי. מרבית דברי החיזוק מהווים פרטים מוכמנים שלא ניתן היה לדעת עליהם אלמלא הנוכחות במקום. בין הפרטים המרכזיים יש לציין את הידיעה על תליית המנוחה ועל האונס ומעשי הסדום שבוצעו בה סמוך לפני מותה - ידיעות אשר אושרו בדו"ח הפתולוגי; וכן הודאת המערער כי לא הגיע לסיפוק מיני - פרט אשר אושר אף הוא בדו"ח הנתיחה. נוכח ממצאים אלה המסקנה היא כי יש לדחות את ערעורו של מערער 1 על הכרעת הדין בעניינו.

9.     מערער 2 טען אף הוא כי אין להתבסס על הודאותיו במשטרה ואין לייחס להן כל משקל. לפי הטענה, מערער 2 כלל לא נכח במקום והוא "הודה" במסגרת שיתוף פעולה עם המשטרה שנועד לסייע בחקירה נגד ח' ומערער 1. בא-כוחו של מערער 2 ציין כי משפחתו של המערער משתפת פעולה עם כוחות הביטחון ולכן, היה זה טבעי שהוא יתבקש לסייע למשטרה ולשתף עימה פעולה. בית המשפט קמא דחה מכל וכל גרסה זו וקבע שהיא בלתי סבירה. בית המשפט קבע כי כבר ביום 22.6.98, קרי, יום לאחר הרצח, הפשע כבר פוענח לאחר שמערער 1 הודה במעורבות בפרשה וקשר הן את עצמו והן את ח' לאירוע. לכן, מבחינה עקרונית, מערער 2 לא היה נחוץ לצורך פיענוח. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי אף אם הייתה מתקבלת עמדתו של מערער 2, אין בה כדי להסביר את העובדה שהוא מסר פרטים רבים במסגרת הודאותיו, חלקם פרטים מוכמנים שיש בהם כדי לקשור אותו לאירוע. בית המשפט דחה גרסה זו גם מטעמים של מהימנות. הוא קבע כי מערער 2 עשה עליו רושם של נער מניפולטיבי שמבקש להתאים את העובדות והמציאות לאינטרסים האישיים שלו.

     מערער 2 נעצר לחקירה רק בצהרי היום שאחרי הרצח (ביום 22.6.98). ההחלטה לעצור אותו התקבלה לאחר שאחיה של המנוחה סיפר כי מערער 2 אמר לו אמירות מחשידות בנוגע למנוחה. כך, למשל, הוא אמר כי הוא זה שראה אותה בפעם האחרונה; הוא ניסה להרחיק עצמו מהאירוע באומרו כי במקלט יש סולם שהוא תמיד עולה עליו ולכן "אם יש שם טביעות אצבעות אז זה לא נוגע לו". עוד אמר כי באותו היום, כשראה את הילדה בצהריים, תפס בצווארה. כן סיפר שראה בצהריים את השק עם החבל והיה שם שק נוסף ומעליו היה הספוג. התנהגותו של מערער 2 והדברים שסיפר לאחי המנוחה עוררו חשד והוחלט לעצרו לחקירה. לאחר שהובא למשטרה טען מערער 2 שראה את השק שבו נמצאה הילדה מחוץ למקלט וכי בשק היה כבל של טלוויזיה ונדף ממנו ריח רע. בחקירה הוא הכחיש את החשדות שיוחסו לו ושוחרר על ידי המשטרה. בעדותו של ראש צוות החקירה לפני בית המשפט נטען כי בדיעבד הסתבר כי ההחלטה לשחררו הייתה מוטעית, ורק יומיים לאחר מכן, כשנבחן חומר הראיות שנית, הוחלט לעצרו שוב. בהודעתו השנייה (ת/37) מיום 24.6.98, הודה מערער 2 לראשונה במעורבות במעשים שנעשו לילדה אך הציג את חלקו של מערער 1 כחלק הגדול ביותר. הוא מסר במסגרת הודאותיו פרטים רבים ומדויקים על האירוע כולו. הוא הכחיש את מעורבותו במעשים המיניים, אך תיאר בפירוט את רציחתה של הילדה בתלייה ואת המעשים שנעשו לשם הריגתה. חלק מהפרטים שמסר היו פרטים מוכמנים. למשל, כפי שהעידו אנשי המשטרה, רק בעדותו של מערער 2 התחוור להם כי הילדה נתלתה בתא השירותים. יצוין, כי בשיחה המוקלטת הראשונה שנערכה בין מערער 1 לח' בבוקר הראשון של החקירה, הזכיר מערער 1 כי הילדה נתלתה ומתה, אך לעובדה זו לא ניתנה ככל הנראה תשומת לב טרם פוענחה ותומללה השיחה. מערער 2 גם הסביר כיצד נעלו המערערים את דלת השירותים בשני מוטות ברזל כדי שאיש לא ייכנס בזמן שהילדה הייתה תלויה. בשחזור שערך הוא אף הצביע על חלודה שהייתה ברצפה, אשר מקורה במוטות ברזל אלה (ת/10 עמ' 14). בניסיון לבסס את טענתו לפיה אין לייחס משקל להודאותיו במשטרה, טען מערער 2 במהלך המשפט כי עדותו נמסרה לאחר שהשוטרים תיארו בפניו את עדותו של מערער 1 והוא נתבקש לחזור עליה. טענה זו נשללת מתוך עיון בהודאות והשוואתן. כך, למשל, מערער 2 הוא הראשון שטען שמערער 1 הורה לו להביא את השק ובו הכבל (ת/37) - ואכן, פרט זה נמסר גם על ידי מערער 1 בעדות שניתנה על ידו מאוחר לעדותו של מערער 2 (ת/32). בדומה, על אף טענתו כי את השחזור הוא ביצע אחרי מערער 1, לאחר שהשוטרים אמרו לו כיצד מערער 1 שחזר את המקרה, עולה מהשעות שבהן נרשם כי בוצע כל אחד מן השחזורים, כי מערער 2 היה הראשון ששחזר את האירוע ורק לאחריו שחזר את המעשה מערער 1.

     הרשעתו של מערער 2 מבוססת היטב בחומר הראיות. טענתו כי אין לייחס משקל להודאותיו נשללת שעה שבוחנים את היקף הפרטים שמסר, ובעיקר, את הפרטים המוכמנים שלא יכול היה לדעת אלמלא היה נוכח במקום. הודאתו המלאה (ת/37, ת/8) כוללת התייחסות לסיפור המעשה כולו. מערער 2 הודה כי הוא הביא את השק והכניס את הילדה המנוחה למקלט. הוא לא הודה בביצוע מעשי האינוס, אך הודה כי ביחד עם שותפיו תלה את הילדה בשירותים והכניס אותה, לאחר מותה, לשק. גם הרשעתו התבססה על חיזוקים רבים, ובהם, כאמור, ידיעת הפרטים המוכמנים אשר נתמכים בחוות הדעת הפתולוגית.

10.     בית המשפט קמא ביסס את ההרשעה גם על הדמיון הרב בין הגרסאות אותן הציגו שני המערערים, למרות שלא הייתה להם כל הזדמנות לתאם את גרסאותיהם. שניהם מתארים תיאור דומה של ההתרחשויות מתחילת האירוע ועד לסיומו. כך, למשל, שניהם מתארים את ביצועם של מעשי הסדום; שניהם מספרים שהילדה לא מתה עד שתלו אותה, ומזכירים כי הם יצאו מן המקלט לאחר התלייה וחזרו אליו מספר דקות מאוחר יותר; וכן, שניהם מספרים כי הכוונה המקורית הייתה לחזור ולהוציא את הגופה מהמקלט ולשרוף אותה או לזרוק אותה במזבלה. השוני המרכזי בין הגרסאות המוצגות על ידם טמון בניסיון של כל אחד מהם להקטין את חלקו שלו ולהגדיל את חלקו של שותפו. ניסיון זה הוא בולט וברור ואין בו כדי לאיין את הדמיון בגרסאות המוצגות על ידם - דמיון אשר יכול להתקבל רק מנוכחות שניהם בזירת האירוע.

     שני המערערים טענו בבית המשפט קמא טענות אליבי. הם הציגו לפני בית המשפט פירוט של מעשיהם ביום הרצח, והביאו שורה של עדים שתומכים בטענתם. כפי שציין בית המשפט קמא, גרסאות האליבי לא הוכחו באופן משכנע - ומעבר לכך - אף אם היו מתקבלות גרסאותיהם באופן מלא, אין הדבר שולל את האפשרות שבמסגרת מעשיהם באותו יום, נכלל גם האירוע הרצחני. בצדק לא חזרו המערערים על טענות האליבי בפנינו.

11.     משנתקבלו ההודאות וכל יתר חומר הראיות, ניתן לקבוע כי אשמתם של המערערים הוכחה מעבר לכל ספק סביר ויש להתיר על כנה את הרשעת המערערים בעבירות שיוחסו להם. מערער 2 טען לחלופין כי אין להרשיעו בעבירת האינוס, בה לא הודה בהודאותיו במשטרה או בעדותו בבית המשפט. בעניין זה מקובלת עליי עמדת המדינה כי הרשעתו של מערער 2 בעבירת האינוס התבססה בעיקר על הודעתו של מערער 1, בה תיאר את חלקו של מערער 2 באינוס. הודעה זו נתקבלה כראיה נגד שותפו בהתחשב בכך שהעיד וניתנה לבא-כוח מערער 2 הזדמנות לחוקרו על גרסתו בבית המשפט. מכל מקום, על פי הודאתו של מערער 2 עצמו במעורבותו הפעילה באירוע יש לראות בו מבצע בצוותא לעבירת האינוס שביצע מערער 1 (ראו, לעניין דומה, דבריי בע"פ 1639/98 משה דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (4) 501, 518 -520).

זיכויו של ח'

12.     במסגרת טענות הערעור התייחסו המערערים לזיכויו של ח' כגורם המחייב את הזיכוי שלהם. לפי הטענה, העובדה שבית המשפט דחה את הגרסאות שהוצגו על ידי המערערים במסגרת משפטו של ח' יש בה כדי לקעקע את המהימנות שבית המשפט נתן לגרסאות שהם עצמם הציגו במשפטם. על כן, יש בעובדה שח' זוכה כדי להשליך על תפיסת האירוע כולו ולהביא, בהכרח, לזיכוי שלהם - שאם לא כן, ייווצר חוסר אחידות בהחלטות הניתנות על ידי אותו בית משפט.

     ייאמר מייד כי אין יסוד לטענה. לעובדה שח' זוכה במשפט אין בנסיבות העניין שלפנינו השפעה על הרשעתם של המערערים. אמנם, שני המשפטים התנהלו בפני הרכבים שונים של אותו בית משפט, אך גם העניין שנדון בהם, ובעיקר, מסכת הראיות שהוצגה בכל אחד מן המשפטים, הייתה שונה. בית משפט זה חזר וקבע כי קביעות מהימנות אשר נקבעות במשפט אחד אינן מחייבות במשפט אחר. הדברים ברורים. בית המשפט, שעה שהוא מעריך את העדויות ואת הראיות המובאות לפניו, שוקל את מכלול הנסיבות שהוצגו במשפט, ומתרשם, מכלי ראשון, מן העדויות. על כן, הוא אינו כפוף לקביעות מהימנות שנקבעו על ידי הרכב אחר, שייתכן כי עמדו בפניו נסיבות אחרות או ראיות מסוג שונה (ראו, למשל, ע"פ 4392/91 חוואג'ה נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (2) 45, 52-51; ע"פ 648/87 סבן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (3) 669, 674). אשר לטענה כי בית המשפט מדבר "בשתי לשונות", נקבעה בעבר ההלכה כי התוצאה הלא רצויה כשלעצמה, של הכרעות שונות ביחס לאותו מקרה, מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור רק מקום בו חומר הראיות בשני המשפטים היה זהה. ואולם, מקום בו חומר הראיות היה שונה, אין בזיכוי של האחד כדי להשפיע על זיכויו או הרשעתו של האחר. כבר נאמר בפסיקה מפי השופט ת' אור:

"אכן, מצב בו מדבר בית המשפט ב"שתי לשונות" הינו בלתי רצוי. התוצאה של הרשעת האחד בשותפות לדבר עבירה עם אחר וזיכויו של שותפו מאותה עבירה עלולה לעורר תחושת אי אמון במערכת הצדק. עם זאת, אימון הציבור נפגם גם כאשר עבריין משולח לחופשי חרף קיומן של ראיות מוצקות נגדו. בהתנגשות בין שני אלה, קבעה הפסיקה שאין לדבר על "שתי לשונות" של בית המשפט שעה שהתשתית העובדתית לגבי כל אחד משני נאשמים השותפים לדבר עבירה שונה. אם כנגד אלמוני קיימת מערכת ראיות שונה מזו הקיימת כנגד פלוני, שותפו לעבירה, אם משום שחלק מהראיות אינן קבילות כלפיו ואם משום שלהוכחת אשמתו של פלוני קיימות ראיות שהן מיוחדות להוכחת אשמתו, להבדיל מהוכחת אשמת אלמוני, לא מתקיימת התוצאה הבלתי רצויה שעל סמך מערכת ראיות זהה נמצא האחד זכאי בדינו והאחר חייב. במקרה כזה אין לומר שהכרעת הדין של האחד סותרת את הכרעת הדין של האחר, שכן אלו ניתנו על סמך מערכות עובדתיות שונות זו מזו אשר הובאו בפני בית המשפט".
[ע"פ 3427/91 שכיב אבו סאלח נ' מדינת ישראל דינים עליון לא 776, פסקה 7 לפסק הדין]



     דברים אלה יפים גם לענייננו. חומר הראיות שעמד בפני ההרכב שדן בעניינו של ח' היה שונה מחומר הראיות שעמד בפני ההרכב שהרשיע את המערערים שלפנינו. עלינו לזכור כי מערכת הראיות על בסיסה הורשעו המערערים הייתה רחבה ומקיפה וכללה את הודאותיהם המפורטות במשטרה ואת החיזוקים שנמצאו להם בראיות. לכך יש להוסיף כי גם מבחינת קביעות מהימנות, בית המשפט קבע כי הגרסאות שנמסרו על ידי המערערים במשפטם לא היו מהימנות וביכר את עדויותיהם במשטרה. לעומת זאת, מערכת הראיות שהובילה לזיכויו של ח' הייתה שונה בתכלית. ח' לא הודה בשום שלב של החקירה ולפני בית המשפט עמדו רק עדויותיהם של המערערים במשפטו. בית המשפט גם קיבל את גרסת האליבי שהציג ח' וקבע כי יש בגרסה זו כדי להתאים למכלול האירוע ובמסגרתו, לעובדה שייתכן שח' לא היה נוכח במקום. במצב דברים זה אין לומר שבית המשפט מדבר "בשתי לשונות" ואין בעובדה שח' זוכה במשפטו כדי להצדיק זיכוי של המערערים. זאת ועוד. המקרה שלפנינו אינו מסוג המקרים בהם זיכויו של אחד משמיט את היסוד להרשעת האחר. העובדה שח' זוכה אינה משפיעה על ההרשעה של המערערים, שכן, האירוע כולו יכול היה להתבצע על ידי שניהם בלבד.

הערעור על חומרת העונש

13.     טענתם החלופית של המערערים נסבה על חומרת העונשים שהוטלו עליהם. הטענה נשענת על גילם הצעיר של המערערים בעת ביצוע העבירות ובזמן גזירת העונש. באי כוחם של המערערים הציגו, בתמיכה לטענתם, שורה של מקרים בהם בתי המשפט פסקו עונשים נמוכים מאלה שנפסקו למערערים בגין ביצוע עבירות חמורות לרבות עבירות רצח ואינוס בידי קטינים. המדינה, מנגד, סברה כי בית המשפט קמא כבר הקל בעונשם של המערערים בגוזרו עליהם בגין עבירת הרצח 20 שנות מאסר, אף כי לבית המשפט הייתה הסמכות לגזור עליהם מאסר עולם (ראו: ע"פ 530/90 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (3) 648; ע"פ 1583/90, 1590/90 מדינת ישראל נ' פלונים, פ"ד מו (5) 94) ולכן, ביקשה שלא נתערב בעונש.

     ההתלבטות בשאלה אם יש מקום להפחית מעונשם של המערערים אינה קלה. בעוד שמלאכת קביעת העונש ככלל היא מלאכה קשה ומעוררת שאלות והתחבטויות עמוקות, היא קשה במיוחד שעה שמבצע העבירה הינו קטין; ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בקטין שגילו כמעט גבולי לעניין אפשרות הטלת עונש מאסר. השיקולים המופעלים בדרך כלל, בבואנו לשקול מהו העונש הראוי בגין ביצוע עבירה, עשויים להשתנות כשבית המשפט גוזר עונשו של קטין. מאחר שמודל הענישה בארץ הוא מודל מעורב המאחד את שיקולי הענישה השונים: הגמול, ההרתעה, השיקום והמניעה - על בית המשפט החובה לאזן בין השיקולים השונים בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו. בגזירת עונשם של עבריינים קטינים, בית המשפט נוטה, בדרך כלל, לתת משקל רב לשיקולי השיקום. אולם, הגם שבדרך כלל הכף נוטה לטובת שיקום הקטינים - וזו היא גם מצוות המחוקק בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971- הרי במקרים בהם העבירות הינן קשות והמעשים אכזריים, בית המשפט יעניק משקל גדול יותר לשיקולים האחרים, כמו הגמול, ההרחקה או ההרתעה. עמדנו על האיזון העדין בעת קביעת עונשם של קטינים בע"פ 4920/01, 4956/01, 4890/01 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נו (1) 594, 602 וציינו כי:

"...מקום חשוב נודע לשיקולי שיקומם של עבריינים, במיוחד כאשר מדובר בקטינים, אולם אף שמשקלם של שיקולים אלה הוא רב, הרי הם רק חלק ממכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לגזור את דינו של נאשם. כך למשל, מקום בו עבריין מסוכן לציבור, תגבר החובה המוטלת על בית המשפט להגן על הציבור מפניו על השיקולים של תיקון העבריין ושיקומו (ראו: ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת-ישראל, פ"ד לד(2) 421, 426). מטרת הענישה איננה נקמה, אך אחת ממטרות הענישה, גם אם לא העיקרית שבהן, היא לתת ביטוי להרגשה הקולקטיבית של סלידה כלפי מעשים מסוימים, וזאת אף במקרים בהם אין נשקפת עוד סכנה מהנאשם לציבור (ראו: ע"פ 212/79 הנ"ל בעמ' 433-434; ע"פ 490/89 פלוני נ' מדינת-ישראל, פ"ד מה(4) 93, 95). לדברים אלה יש להוסיף כי שיקול חשוב בין שיקולי הענישה הוא השיקול של הרתעה, הן הרתעה אישית של העבריין הנדון והן הרתעה של עבריינים בכוח. בגוזרו את דינם של עבריינים משמש בית המשפט פה לחברה כולה, ונושא הוא מסר לציבור העבריינים הפוטנציאליים".


14.     המקרה שלפנינו הוא מן החמורים שבאו בפני בית משפט בישראל. מידת האכזריות והרשע שנחשפה במעשיהם של המערערים היא יוצאת דופן, ומחרידה במיוחד העובדה שהמערערים היו כה צעירים בעת ביצוע העבירות. מעשי המערערים מעידים על אטימות לב, על זלזול מוחלט בחיי אדם ועל קור רוח עברייני. המערערים נטלו את חייה של ילדה תמימה בת חמש, שהתחננה על נפשה, לאחר שהתעללו בה מינית ולא שעו לצעקותיה ובכייה. במקרה כזה נדחים שיקולי השיקום גם כאשר מדובר בעבריינים צעירים במיוחד וגוברים השיקולים של ההרתעה והגמול. יצוין כי המגמה של החמרה מיוחדת בעונשם של קטינים המבצעים עבירות חמורות וקשות ניכרת גם בשיטות משפט אחרות, ובולטת במיוחד בארצות הברית בעשור האחרון, עקב האכזבה שם משיטות השיקום (ראו, לעניין זה: C. Chamberlin, “Not Kids Anymore: A Need for Punishment and Deterrence in the Juvenile Justice”, 42 B.C. L. Rev 391; G. A. Martin Jr., “The Delinquent and the Juvenile Court: Is There A Place for Rehabilitation?” 25 Conn. L. Rev 57).

     המעשים החמורים שבוצעו על ידי המערערים שלפנינו מלמדים על מסוכנותם הרבה ועל הצורך להרחיקם מן הציבור לתקופה ממושכת ביותר, ומצדיקים הם ענישה מחמירה גם לשם הרתעת עבריינים בכוח. בנתונים אשר הובאו בפנינו, לרבות בתסקירי המבחן לא מצאנו אינדיקציה לכך שהמסוכנות הנלמדת מן המעשים, פחתה באופן המצדיק הקלה משמעותית בעונשו. עם זאת, על אף החומרה המיוחדת של המעשים, אנו סבורים כי לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמערערים היו צעירים במיוחד בעת ביצוע העבירות - האחד בן 14 וחמישה חודשים והשני בן 13 ושבעה חודשים- אשר עקב גילו ניתן היה להטיל עליו עונש מאסר רק במועד גזירת הדין. גילם הצעיר מחייב אותנו לתת את הדעת גם לאפשרות שבעתיד ייתכנו סיכויי שיקום כלשהם. לפיכך, בהביאנו בחשבון את החומרה, המסוכנות והצורך בהרתעת הרבים אל מול גילם הצעיר של המערערים, החלטנו להפחית במידת מה מעונשם. כאמור, בית המשפט המחוזי גזר על המערערים עשרים שנות מאסר בגין עבירת הרצח ושמונה שנות מאסר בגין העבירות הנלוות לרצח, ומהן, חמש שנות מאסר ירוצו במצטבר. אנו קובעים כי חמש שנות המאסר ירוצו אף הן בחופף לעונש שנגזר על המערערים בגין עבירת הרצח.


     סוף דבר, אנו דוחים את הערעורים על הכרעת הדין של בית המשפט קמא. הערעורים על גזר הדין מתקבלים במובן זה שהעונשים של המערערים ירוצו בחופף ויעמדו על 20 שנות מאסר.

          ש ו פ ט ת

המשנה לנשיא ש' לוין:

אני מסכים.
                                                  המשנה לנשיא




השופט י' טירקל:

אני מסכים.


          ש ו פ ט



     לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. קינטור

  2. העונש על רצח

  3. חטיפה ורצח

  4. ביטוח מעבידים רצח

  5. רכיב כוונה להמית

  6. העונש על איום ברצח

  7. מעצר על עבירת רצח

  8. פיצויים על רצח ילדה

  9. רצח ילדה - פסק דין

  10. עונש על ניסיון לרצח

  11. ערעור על הרשעה ברצח

  12. תביעה אזרחית על רצח

  13. עונש על רצח בכוונה תחילה

  14. ניסיון החייאה - עבירת רצח

  15. אשפוז בכפיה על עבירת רצח

  16. רצח עם גרזן במהלך חופשה מהכלא

  17. רצח ניסיון שוד - מעצר עד תום ההליכים

  18. ערעור על הרשעה ברצח בבית דין צבאי מחוזי

  19. האם יש אחריות בנזיקין למדינת ישראל על רצח בעזה ?

  20. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון