רכיב כוונה להמית

המערער משיג על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בית היתר בקביעה כי התקיימו בו כל רכיביה של ה"כוונה להמית"

להלן פסק דין העוסק בסוגיית רכיב כוונה להמית:

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

1.     העובדות

בחודש ינואר 1996, ארבעה חודשים לפני האירוע בו עוסק תיק זה, עלה המערער מרוסיה לישראל, ביחד עם אשתו ובתם, ועמם עלתה המנוחה עם בנה בן ה8-. שתי המשפחות שכרו דירה משותפת למגוריהן, ברחוב רש"י בראשון לציון, וזמן לא רב לאחר מכן התגלעו ביניהן מחלוקות על רקע ההחזקה השוטפת של הדירה, וככל הנראה גם על רקע אורח חייה של המנוחה. עקב כך החליט המערער לתור אחר דירה אחרת למגוריה של משפחתו, ובשלב ראשון הוכנס לדירה הקיימת, בהסכמת המנוחה, דייר נוסף, פיוטר קורלוב.

אך היחסים בין שתי המשפחות הוסיפו להתדרדר, ובמשך הזמן הפכו לבוטים וסוערים, עד שבאחד הימים, כך טענה המשיבה בכתב האישום שהגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, החליט המערער להמית את המנוחה. על פי הנטען, בעת שהמערער והמנוחה היו לבדם בדירה, פרץ ביניהם ויכוח נוסף, ובתגובה בעט המערער בבטנה ואחר כך בראשה. לאחר זאת שלף שרוך ממכנסי אימונית שכיבס אותה שעה, כרך אותו סביב צווארה של המנוחה, וחנק אותה למוות.

בהמשך, עטף המערער את הגופה בבד ובמזרון, והזעיק את חברו, מיכאל לוין, באמתלא שהוא זקוק לעזרה על מנת להעביר חפצים מהדירה. כאשר הגיע מיכאל, הוא עזר למערער להוריד את ה"חבילה" לחצר הבניין, ושם הבין כי מדובר בגופה. לנוכח גילוי זה, סרב מיכאל להמשיך לסייע למערער והלך לדרכו, והמערער גרר לבדו את הגופה לחדר האשפה של הבניין, שם נטש אותה.

בדיעבד התברר, כי מיכאל הזעיק את המשטרה, והפנה אותם לחדר האשפה של הבניין, שם נמצאה גופתה של המנוחה, במקום שהמערער הניח אותה.

על רקע כל אלה ייחסה המשיבה למערער עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977-..

הדיון בבית המשפט המחוזי

2.     בית משפט קמא היה ער לעובדה שלא היה מי שיציג בפניו את גרסתה של המנוחה לאירועים שהתרחשו בארבעת החודשים שהיא ומשפחתו של המערער חלקו אותה דירה. חרף זאת הניח בית המשפט, כי יש גרעין של אמת בדבר היחסים המתוחים ששררו בין המנוחה למערער ואשתו, יחסים שלוו בפרצי זעם וקללות בוטות, שגרמו למערער לתור אחר דיור אחר.

עניין נוסף אותו אימץ בית משפט קמא היה, שהסכסוכים בין שתי המשפחות החלו בסמוך לאחר הכניסה לדירה, והוחרפו בחודש אפריל.

3.     גרסת המערער לאירועים
במהלך הדיון בערכאה הראשונה, הודה המערער שהמנוחה מצאה את מותה מידיו, אך לטענתו היא קנטרה אותו לאורך זמן, וגם בסמוך לפני המעשה, ועל כן לא מתקיים בו הלך הנפש שבלעדיו לא תיכון הרשעה בעבירת רצח, אלא עבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. לחלופין, טען בא-כוח המערער, גם אם יורשע שולחו בעבירה שיוחסה לו, יהא זה נכון להחיל עליו את הוראותיו של סעיף 300א של חוק העונשין, המסמיך בית המשפט, בנסיבות המנויות בסעיף, לגזור למערער עונש מופחת מעונש החובה הקבוע בצדה של עבירת רצח.

באשר לאירועים שהובילו למותה של המנוחה, טען המערער, כי ביום האירוע חזר לדירה והחל לכבס מכנסיים של אימונית, כשלפתע הופיעה המנוחה והחלה לצעוק עליו ולגדפו במלים בוטות ("חזירים, "אשתך זונה" ודומיהן). המערער לא נותר חייב, וענה לה באותה לשון, ואז לטענתו :

"אני לא יודע מה קרה לי. נהיה לי חושך בעיניים. לא החזקתי מעמד ולא הצלחתי להתאפק, ובעטתי לה עם הרגל בבטן. היא המשיכה לקלל ואמרה שתכניס אותי לכלא. כבר לא יכולתי לפקח על עצמי ולא לשלוט על עצמי, אז נתתי לה בעיטה עם הרגל בראש. פתאום בידיים ראיתי את מכנסי הטרנינג שהיה בהם כזה חבל שקושרים איתו את המכנסיים שלא יפלו. החבל חצי היה בחוץ ופתאום היה בידיים שלי אז שלפתי אותו מהמכנסיים שמתי על הצוואר שלה וחנקתי אותה... אני עמדתי ומרינה ישבה עם הצד אלי. זרקתי עליה וחנקתי אותה. אחרי זה ישבתי עוד ולא הבנתי מה עשיתי" (עמ' 4 של ההודעה ת13/).

גרסה דומה, פחות או יותר, נרשמה מפיו של המערער גם במהלך עדותו בבית המשפט, ואת הסיבה לתגובתו האלימה הגדיר כך (עמ' 42):

"קרה לי משהו לא יכולתי אחרי כל כך הרבה זמן של צעקות והתעללות מצידה, כל זה ישב בתוכי בפנים, ובאותו רגע כאילו המילים שלה, הכל התפרץ לי החוצה, זה הוציא אותי מהכלים, התפרצתי, לא יכולתי להחזיק את עצמי".

אך בניגוד לגרסה שמסר במהלך חקירתו במשטרה, שם אמר כי הוא זוכר ששלף את השרוך מהמכנסים, הניח אותו על צווארה של המנוחה וחנק אותה, הרי שבעדותו בבית המשפט טען, כי הוא אמנם זוכר שאחז בשרוך, אך בשלב זה תקף אותו ערפול חושים, וכשהתפכח ראה את החוט בידיו, ואז :

"באותו מצב כבר החבל היה על הצוואר שלה ואני משכתי את החבל... כשהתעוררתי וראיתי את החבל בידיים שלי שאני מושך אותו, ראיתי שהיא יושבת עם הגב אלי" (עמ' 43).

4.     ממצאיה של הנתיחה לאחר המוות
בנתיחת גופתה של המנוחה, שבוצעה על ידי ד"ר ב' לוי מהמכון לרפואה משפטית בתל-אביב, נקבע כי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מתשניק מכני באמצעות הידוק חבל סביב הצוואר. בנוסף לכך נמצאו דימומים תת-עוריים בעפעפיים, בשפה העליונה ובזרוע ימין שנגרמו מחבלות קהות (ראה חוות הדעת ת22/). בעדותו בבית המשפט הוסיף ד"ר לוי, כי הבחין בשלוש מכות בראשה של המנוחה, והוא שלל את האפשרות שכולן היו כתוצאה מאותה בעיטה אחת שכוונה לראש, ושבה הודה המערער.

עניין חשוב אחר שעלה מעדותו של ד"ר לוי היה, שבגופתה של המנוחה נמצאו דימומים תת-עוריים, ועל פי השקפתו אלו יכלו להיווצר כל עוד הייתה המנוחה בחיים. לנוכח ממצא זה העריך ד"ר לוי, כי מותה של המנוחה לא נגרם מיד לאחר אותן בעיטות שבעט המערער בראשה ובבטנה, אלא כחלוף 5 עד 8 דקות.

במהלך הדיון בבית משפט קמא, לא נסתר ממצא אחרון זה בעדות מומחה מטעם ההגנה, וגם בחקירה הנגדית כמעט ולא הוקדשה לו תשומת לב. לפיכך, לא הייתה לבית המשפט קמא סיבה לדחות את מסקנותיו של ד"ר לוי, מה גם שהדברים נשמעו הגיוניים, שהרי הם מצויים בתחום מומחיותו של העד.

לנוכח האמור עד כה, הסיק בית המשפט המחוזי את אלה :

א) המנוחה הוכתה בראשה יותר מפעם אחת.

ב) מותה לא נגרם מיד לאחר המכות שהונחתו על הראש, אלא כחלוף 5 עד 8 דקות.

ג) הטענה בדבר ערפול חושים הינה מפוקפקת, הואיל ומחד, זכר המערער את כל אשר התרחש כאשר היה, לכאורה, ב"ערפול חושים", ומאידך, הוא לא הזכיר את אותו "ערפול" בהודעה ת13/.

ד) גם אם נקלע המערער לאובדן שליטה שנבע מערפול חושים, עמד לרשותו פרק זמן לא מבוטל, שנמשך מספר דקות, עד אשר ניגש לחנוק את המנוחה, ופרק זמן זה די היה בו כדי לאפשר למערער להתעשת ולהימנע מביצוע עבירת הרצח.

ה) בפני בית משפט קמא נתגלעה מחלוקת נוספת, אם המערער שלף את החוט מהמכנסיים שכיבס, לפני שכרך אותו על צווארה של המנוחה, או שהשתמש בו כשחלקו מושחל עדיין בתוך המכנסיים. לעניין זה יחסו הצדדים חשיבות, לנוכח האפשרות שהוא מצביע על הכוונה שליוותה את מעשיו של המערער, ולאחר שבית המשפט צפה בקלטת השחזור, ונתן את דעתו לדברים שאמר המערער באותו הליך קבע, שהמערער אכן שלף את החוט, ובכך ראה בית המשפט מעשה "הכנה", שהוא אחד מיסודותיה של ה"כוונה תחילה" לפי סעיף 301 לחוק העונשין.

ו)     המערער פעל בהמשך הדברים בקור רוח, כאשר קשר את המנוחה בגפיה, והכניס את הגופה לתוך שק, על מנת לנסות להיפטר ממנה בעזרת חברו מיכאל לוין.

להשלמת התמונה אוסיף, כי מתוך הראיות שהובאו בפני הערכאה הראשונה התברר, כי בתאריך 10.5.96, יום לפני שנגרם מותה של המנוחה, נסעה אשתו של המערער להתארח בביתם של חברים באזור הדרום. מכך ביקשה המשיבה להסיק, כי המערער החליט להמית את המנוחה כבר ביום הקודם, ועל כן הקדים והרחיק את אשתו, על מנת שיוכל לבצע את הרצח בהעדרה.

את הטענה הזו החליט בית משפט קמא שלא לאמץ (עמ' 16 של הכרעת הדין), לאחר שהגיע למסקנה כי המשיבה לא הוכיחה אותה כנדרש בפלילים.

על רקע כל האמור, סיכם בית המשפט המחוזי ואמר :
"המעט שניתן לומר הוא שלא זו בלבד שאין מדובר בהתנהגות של מי שנעור זה עתה מערפול חושים ומגלה לגודל זוועתו כי הרג אישה - אלא שיש בהתנהגות כדי להצביע על קור רוח ונחישות ראויים לציון. הנאשם לא נבהל ולא נכנס לפניקה. הוא החליט לסלק את הגופה ולשם כך הזעיק את לוין. הנאשם היה מסוגל לשבת עם פיוטר ולשתות, בעוד בחדר הסמוך מוטלת גופה...
ההתנהגות הקרה והמדויקת לאחר מעשה מצביעה על מעשה שבוצע לאחר החלטה, תוך הבנה למהותו, כאשר לאחר הביצוע - ממשיך הנאשם לשלב הבא" (עמ' 28).

לאור קביעה זו סבר בית משפט קמא, כי גם אם לא תכנן המערער את המתתה של המנוחה מבעוד יום, אותה החלטה גמלה בלבו עובר לביצוע המעשה עצמו או במהלך תקיפתה של המנוחה. באשר ליסוד ה"הכנה", המהווה חלק מ"הכוונה" המוגדרת בסעיף 301 לחוק העונשין, כאמור קבע בית המשפט, כי זה התמלא בשליפתו של החוט ממכנסי האימונית, ואז עבר בית המשפט לדון בשאלת קיומו של קנטור (כטענת המערער) או העדרו (כטענת המשיבה).

5.     בית המשפט לא קיבל את גרסת המערער בדבר ערפול חושים שלכאורה תקף אותו, וראה בו כמי שקיים שליטה על מעשיו במהלך כל האירוע. בית המשפט היה מוכן להניח כי המערער היה מתוח ונרגז, אך גם סבר כי שימוש במלים בוטות אינו אמור להביא אדם לאיבוד שליטה עצמית, והוא אינו ממלא אחר היסוד האובייקטיבי שבקנטור. בית המשפט הוסיף וקבע בעניין זה, כי לא יעלה על הדעת שהתגרות מילולית, שאינה כרוכה בגילוי או הטחת עובדות שהמערער לא ידע עליהן, תביא לתגובה המלווה באלימות קיצונית של המתת אדם.

גם את הטענה בדבר "קנטור מצטבר" שהעלה המערער, דחה בית משפט קמא, הואיל ודווקא משום שמדובר בהתגרות נמשכת, לא הייתה צריכה התנהגותה של המנוחה להפתיע אותו, וממילא לא היה מקום לתגובה אלימה בכלל, והמתת אדם בפרט.

לנוכח מסקנתו כי לא התקיים הרכיב האובייקטיבי בטענת הקנטור, סבר בית המשפט כי התייתר הדיון בקיומו של הרכיב הסובייקטיבי. אך למען הסר ספק הוסיף והבהיר, כי התרשם שהמערער היה בשליטה עצמית, ואת השליטה הזו לא איבד באף אחד משלביו של האירוע. מכאן נבעה מסקנתו של בית המשפט, שלא תגובה על התגרות הייתה כאן, אלא החלטה שגמלה בלבו של המערער להמית את המנוחה, בעקבות העימות הממושך שהיה ביניהם. בית המשפט לא שינה ממסקנה זאת, גם לנוכח חוות דעת רפואיות שהונחו בפניו, ולפי אחת מהן (חוות הדעת של ד"ר יופה), סבל המערער מ"הפרעה נפשית ומצוקה נפשית קשה" בטרם אירוע הרצח, כך ש"הסיכוי כי יגיב בצורה התפרצותית אלימה היה גבוה מאד", על רקע תחושתו כי הושפל לאורך זמן.

לנוכח כל האמור, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי התקיימו במערער כל יסודותיה של עבירת "רצח", ועל כן החליט להרשיע את המערער בעבירה זו.

בית המשפט דחה גם את עתירתו של המערער להחיל עליו את הוראותיו של סעיף 300א' של חוק העונשין, בדבר עונש מופחת, וגזר לו מאסר עולם.

בכל אלה עוסק הערעור שבפנינו.

6.     נימוקי הערעור

המערער משיג על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשלושה תחומים: ההחלטה לדחות את גרסתו לאירועים, הקביעה כי התקיימו בו כל רכיביה של ה"כוונה להמית", וההחלטה שלא להסתפק בעניינו בעונש מופחת.

באשר לדחיית גרסתו לאירועים טען המערער, כי לא נכון היה לאמץ את חוות דעתו של ד"ר לוי ועדותו בבית המשפט, לא ביחס למספר המכות שהונחתו של ראשה של המנוחה, ולא ביחס לזמן שחלף מאז תחילת התקיפה ועד לגרימת המוות. על פי טענת המערער, מדובר באירוע אחד, רצוף, שהחל באותן שתי בעיטות שבעט במנוחה, תחילה בבטנה ואחר כך בראשה, והמשכם (וסופם) בחניקתה על ידו. המערער הוסיף וטען, כי ראוי היה לאמץ את גרסתו בדבר ערפול החושים שתקף אותו, הואיל וגם אם זכר פרטים רבים מאלה שהתרחשו בפועל, קטע אחד נעלם ממנו, והכוונה לזה שהחל בנפילתה של המנוחה לאחר אותן שתי בעיטות שבעט בה, והסתיים כאשר התעורר והבין שהוא נמצא בסופו של תהליך החניקה. לטענתו, היה די בכל אלה כדי להוביל למסקנה, שבעת המתתה של המנוחה הוא לא היה מודע לטיב המעשה ולתוצאתו.

באשר לרכיביה של ה"החלטה להמית", טען המערער, כי לא נתקיימו בו יסודותיה של ה"הכנה", הואיל ואף שההלכה הפסוקה קבעה כי יסוד זה הינו פיסי טהור, ראוי כי השקפה זו תזכה לעיון מחודש, ולהכרה בכך שיסוד ההכנה צריך להיות מלווה ברכיב נפשי, המתבטא בהכשרה עצמית של האדם מבחינה שכלית, רגשית ותכליתית (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך א', 573). על רקע זה הוסיף המערער וטען, כי הואיל והיה נתון בערפול חושים כאשר אחז בשרוך ששימש לחניקתה של המנוחה, וכאשר כרך אותו סביב צווארה של קורבנו, לא ניתן לומר עליו כי "הכין עצמו להמית" את המנוחה, וממילא לא יכולה הייתה להתקיים בו ה"כוונה תחילה" בה עוסק סעיף 301 לחוק העונשין.

בסוגיית אותה "כוונה" הוסיף המערער וטען, כי לא נתקיים בו גם יסוד "העדר הקנטור", הואיל, ומתוך הראיות שהיו בפני בית המשפט קמא, הוכח, לטענתו, קיומו של קנטור-מתמשך, לפחות במובנו הסובייקטיבי. בא-כוח המערער אזכר בסוגייה זו את ההרהורים שהובעו בפסיקה בשאלת הדרישה לקיומו של הרכיב האובייקטיבי בקנטור, והציע כי תצא הלכה מבית משפט זה, אשר תקבע כי די בהוכחתו של הרכיב הסובייקטיבי בקנטור, כדי לשלול את קיומה של ה"כוונה תחילה", כהגדרתה בסעיף 301 לחוק העונשין.

דבריו אלה של בא-כוח המערער כוונו לתהיות שעוררו פוסקים ואחרים, אם נכון להכניס לגדרה של המחשבה הפלילית, שכל כולה סובייקטיבית, מבחן אובייקטיבי (ראה דבריו של כב' הנשיא ברק בע"פ 3071/92, אזואלוס נגד מדינת ישראל, פד"י נ, חלק שני, 573, 578, שם הובעה הדעה כי הואיל ומדובר בשינוי מרחיק לכת בהלכה הפסוקה הקיימת, מן הראוי כי הדבר ייעשה רק במקרה המתאים לכך).

באשר ל"עונש המופחת", טען המערער, כי המנוחה התעללה בו ובאשתו זמן רב, וזה היה הגורם למצוקה אליה נקלע ביום האירוע. מכאן דעתו כי נוצרו הנסיבות בהן קמה לבית המשפט הסמכות לגזור עונש קל מעונש החובה שנקבע לצדה של עבירת רצח.

דיון

7.     במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, לא הוגשה מטעם המערער חוות דעת כדי לסתור את ממצאיו של מי שערך את נתיחת גופתה של המנוחה, ד"ר לוי. את החסר ביקש בא-כוחו של המערער להשלים בפנינו, כאשר עתר להתיר לו להגיש ראיה נוספת בערעור, חוות דעתו של ד"ר עמנואל בריסקין, שנימנה עד לשנת 1999 על צוות הרופאים במכון לרפואה משפטית בתל-אביב.

בא-כוח המשיבה התנגדה להגשתה של הראייה הנוספת, הואיל ועל פי השקפתה, אשר איננה משוללת יסוד, לא התקיימו התנאים המוקדמים לכך. חרף זאת, ואף שהמערער (ואולי בא-כוחו דאז) חטאו במחדל, סברנו כי עשיית הצדק מחייבת להתיר את הגשתה של חוות הדעת, לנוכח המשקל הרב שייחס בית משפט קמא לממצאיו של ד"ר לוי, הן בשאלת מספר המכות שהונחתו על ראשה של הקורבן, והן לעניין הזמן שחלף מאז הונחתו אותן מכות ועד שנגרם מותה. הצגתה של חוות דעת נוגדת, כך סברנו, עשויה להאיר את הגנת המערער באור שונה, ולאפשר לבית המשפט לוודא כי התוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה, לא הייתה שגויה.

8.     אחת ממסקנותיו של ד"ר בריסקין הייתה, שהנזקים בראשה של המנוחה יכלו להיגרם כתוצאה מחבלה אחת, חלקם כתוצאה ישירה של בעיטת המערער, וחלקם כתוצאה ממכה שספג ראשה בעת נפילתה. את ההשקפה הזו לא הייתי ממהר לדחות, לנוכח דברים שנשמעו גם מפיו של ד"ר לוי במהלך חקירתו הנגדית (ראה עמ' 20), שם השיב בחיוב לשאלה, אם הנזקים הנראים בתמונה מספר 4 של חוות דעתו, יכלו להיגרם כתוצאה מנפילתה של המנוחה על קיר.

גם את הסגתו הנוספת של ד"ר בריסקין על ממצאיו של ד"ר לוי, לפיה "לא ניתן לקבוע חד משמעית שהיתה לחיצה ידנית על הצואר" (בנוסף לחניקה על ידי השרוך), לא הייתי דוחה, הואיל והיא אינה סותרת את ממצאיה של הנתיחה.

מאידך גיסא, אינני יכול להסכים עם דעתו של ד"ר בריסקין, אשר שלל את האפשרות שחלפו מספר דקות בין השלב בו הותקפה המנוחה לראשונה, ועד אשר נגרם מותה. מסקנה זו של ד"ר לוי התבססה על כך שבחלקים שונים של גופת המנוחה (ולא רק בעפעפיים), נמצאו שטפי דם תת-עוריים, ואלה יכלו להיווצר כל עוד הייתה המנוחה בחיים, ומחזור הדם התקיים כסדרו. לכן אמירה סתמית מהסוג בה השתמש ד"ר בריסקין, לפיה "לא ניתן לשלול את האפשרות ששטפי הדם בעפעפיים הופיעו אחרי המוות" (עמ' 4 של חוות דעתו), אין בה די כשהיא לא מלווה בהסבר מדעי, ומכל מקום אין בה להסביר את העובדה כי שטפי-דם תת-עוריים נמצאו גם בחלקים אחרים של הגופה, ובכלל זה בזרוע ימין.

מכאן התוצאה, שאחד הרכיבים שעמדו במרכזה של הכרעת הדין בערכאה הראשונה, לא התערער, גם לאור חוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה. הכוונה לכך, שבין תקיפתה של המנוחה על ידי הבעיטות ששלח המערער לגופה, ועד אשר ניגש המערער לחנוק אותה, חלפו מספר דקות. על רקע זה רשאית הייתה הערכאה הראשונה לתהות, גם בהנחה שהמערער נקלע לערפול חושים, כיצד הוא לא התעשת מאותו ערפול בהפוגה שעמדה לרשותו, והאם אין בעובדה שלא כך קרה כדי להוכיח, כי לא ה"ערפול" עמד לו לרועץ, אלא ההחלטה להמית את המנוחה, שהתקבלה באותו שלב בשיקול דעת שלא נפגם.

9.     האם נקלע המערער ל"ערפול חושים"

טענתו של נאשם בדבר פעולה במצב של ערפול חושים, מכוונת בדרך כלל לומר, כי בשעת מעשה הוא היה נטול יכולת לבחור בין עשיית המעשה לבין הימנעות ממנו, מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות, וכזו היא ההגנה הקבועה בסעיף 34ז של חוק העונשין. אך בא-כוח המערער, עו"ד רשקובן, הבהיר כי לא להגנה זו מכוונים דבריו, באשר הם נועדו לבסס טענת הגנה אחרת, שלמעשה ההמתה קדמה התגרות קשה של המנוחה, ושזו היוותה קינטור לפחות במובנו הסובייקטיבי.

בטרם אנו באים להכריע בשאלת קיומו של הקינטור, בחרתי לבחון תחילה אם נכונה טענתו של המערער בדבר אבדן שליטה שאליו נקלע, וזו שאלה של עובדה עליה ניתן להשיב לאור הראיות שהובאו בפני בית המשפט, והמתארות את הדרך בה נהג המערער, לפני מעשה ההמתה, במהלכו ולאחריו. שאלה זו הוכרעה בערכאה הדיונית נגד גרסת המערער, וכידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים אותם קובעת הערכאה הראשונה, בהתבסס על התרשמותה ממהימנות העדים שהופיעו בפניה.

אך לא מטעם זה בלבד סברתי כי אין מקום להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי, הואיל וטענת המערער בדבר ערפול החושים שלקה בו, מתקשה להתמודד עם העובדה כי את העניין הזה הוא לא הזכיר במפורש בגרסה הראשונה שנרשמה מפיו, בתאריך 12.5.96 (ראה תמליל ת15/ שסומן גם כת10/א וההודעה ת13/). הוא אמנם אמר, כי לאחר שהמנוחה הוסיפה לקלל אותו: "אני לא יודע מה קרה לי, נהיה לי חושך בעיניים", אך ברור גם כי אין כוונתו ל"ערפול חושים" שבגינו נשללה ממנו היכולת להבין את אשר הוא עושה, אלא לזעם מצטבר שתקף אותו, ושעד אז ריסן אותו ולא נתן לו פורקן, ובלשונו : "לא החזקתי מעמד ולא הצלחתי להתאפק ובעטתי בה" (עמ' 4 של ת10/).

זאת ועוד, בהמשך תאר המערער את האירועים תוך ציון פרטים שלכאורה היו זניחים, כמו תנוחתה של המנוחה בעת שכרך את השרוך סביב צווארה (צדודיתה הייתה מופנית אליו), וספק אם מי שהיה מצוי בערפול חושים, היה זוכר פרט מסוג זה. מה שיותר חשוב הוא, שבאותה הודעה (ראה גם ת15/), זכר המערער כי הוא שלף את החוט ממכנסי האימונית, כרך אותו על צווארה של קורבנו וחנק אותה, ללמדך שאותה גרסה מאוחרת אשר נשמעה מפיו בבית המשפט, כאילו התעורר מ"הערפול" שהיה נתון בו, כאשר החוט היה כבר כרוך, שתאור זה הינו, למצער, לא מדויק.

לא זו אף זו, מגרסת המערער בבית המשפט ניתן להבין, כי כאשר התעורר מאותו "ערפול חושים", כבר הבין כי הוא חנק את המנוחה. ואתה מצפה שבשלב זה, לאחר שכבר התפכח, הוא יעשה מעשה היכול להתפרש כניסיון לבדוק אם עדיין ניתן להציל את הקורבן, למשל על ידי אזעקתו של צוות רפואי לדירה, ואם תאמר כי חשש לחשוף בדרך זו את זהותו כמי שהיה מעורב במעשה, הרי יכול היה לעשות זאת גם בעילום שם. אך לא כך נהג המערער, אדרבא, הוא מצא זמן לבקש מפיוטר קורלוב, לקנות בירה עבור שניהם, ואחר כך פנה לקשור את המנוחה ולהניחה בתוך שק, ולשיאו הגיע כאשר הסב עם אותו פיוטר במטבח כדי ללגום בירה, בעוד שגופתה של המנוחה מונחת בחדר סמוך.

לנוכח כל אלה, דעתי היא שגם ללא ממצאיו של ד"ר לוי בדבר הזמן שחלף מאז תחילת התקיפה ועד שמצאה המנוחה את מותה, רשאית הייתה הערכאה הראשונה לדחות את גרסתו של המערער בדבר ערפול חושים שתקף אותו. מקל וחומר שכך ראוי היה לעשות, לאור ממצאיו של ד"ר לוי. ובמלים אחרות, בין אם חניקתה של המנוחה בוצעה מיד ובהמשך לבעיטות שבעט בה המערער, ובין אם חלפו מספר דקות בין שני השלבים הנטענים של האירוע, דבר אחד לא יכול להיות מוטל בספק, שהמערער היה מודע למעשיו ולתוצאתם, ובאף אחד משני השלבים לא פעל מחמת "עירפול חושים". עם זאת, ולאור ממצאיו של בית המשפט המחוזי, נכון היה להניח כי בלבו של המערער לא גמלה החלטה מוקדמת להמית את המנוחה, ונראה כי אותה החלטה התגבשה על רק העימות המילולי הנוסף שפרץ ביניהם.

11.     טענת הקנטור
שניים מרכיביה של "הכוונה תחילה" בה עוסק סעיף 301 של חוק העונשין, העדרה של "התגרות בתכוף למעשה" ו"הכנה", נועדו להוכיח כי ההחלטה להמית את הקורבן גמלה בלבו של הנאשם לאחר שיקול דעת. ולהפך, רכיבים אלה נועדו לשלול את האפשרות שמעשה ההמתה נבע מהחלטה רגעית אשר מקורה בסערת רוחו של הנאשם, סערה אשר שללה ממנו את יכולת השליטה העצמית, עד כדי חוסר יכולת להעריך את התוצאה האפשרית של מעשהו (ע"פ 3112/94, אבו חסן נגד מדינת ישראל, פד"י נג, חלק ראשון, 422, 428).

באותו עניין, ועל הדרך בה יש לבחון טענת קינטור, אמר כב' השופט א' גולדברג בע"פ 322/87, דרור נגד מדינת ישראל, פד"י מג, חלק שלישי, 718, 723:
"החלטה ספונטנית להרוג, אשר נולדה עקב התגרות, היא שמביאה להפחתת העבירה כדי הריגה, בהתחשב ב'חולשת הטבע האנושי'. ובמלים אחרות, התרופפות הבלמים המוסריים, באשר לתוצאות המעשה, המביאה אדם מחמת התגרות, להחלטה ליטול חיי אדם, מובנת על ידי המחוקק, גם אם אינה מוצדקת על ידיו, עד כדי שלילת האחריות הפלילית בשל המעשה… אולם גם אמרנו, כי החלטה להרוג בתכוף להתגרות שבעטיה נחלשו מעצוריו הנפשיים של הנאשם, עד שלא שקל להעריך את התוצאה הקטלנית, ולא העלה את ערך החיים של הקורבן לדרגה הראוייה להם כאדם שקול ומיושב בדעתו, מובנת על ידי המחוקק, הציבה הפסיקה להבנה זו ולחסד המוענק בעקבותיה, סייג וגדר. זאת על ידי הפעלת המבחן המשולב של קינטור אובייקטיבי וסובייקטיבי".


המבחן האובייקטיבי הוא בעיקרו בלם ערכי, הבא לכפות נורמות התנהגות (ע"פ 686/80, סימן טוב נגד מדינת ישראל, פד"י לו, חלק שני, 253, 264), ומטרתו להשיב על השאלה אם הקנטור שהופנה למערער היה כה רציני, בשים לב לנסיבות המקרה, "עד כדי שיש להסיק שרוב האנשים היו מתקשים מאוד שלא להיכנע להשפעתו ולפיכך היו עלולים להגיב בצורה הקטלנית שבה הגיב הנאשם" (ע"פ 396/69, בנו נגד מדינת ישראל, פד"י כד, חלק ראשון, 561, 580). על מנת להמחיש מבחן זה נדגיש, כי כבר נפסק ש"לעניין השמעת דברי גידופים, אשר בתגובה עליהם באה הפעלת לחץ כבד על הצוואר, עד כי היה בכך כדי לגרום לשבר בעצם, הרי אין נפקא מינה אם המערער היה מורגל בדברי גידופים בעבר או נתקל בהם, עובר לאירוע בפעם הראשונה…, לא ניתן לראות בכך קנטור שיש בו כדי לשלול כוונה תחילה" (ע"פ 655/78, 663, שמידמן נגד היועץ המשפטי לממשלה, פד"י לד, חלק ראשון, 63, 73).

זאת ועוד, במקרה בו טוען נאשם ל"התגרות" של הקורבן, נדרש בית המשפט לבחון את סבירות התגובה ביחס לחומרתה של ה"התגרות" (ע"פ 889/78, מוגרבי נגד מדינת ישראל, פד"י לד, חלק ראשון, 576, 581), הואיל וככל שהתגובה קשה וממושכת יותר, הנטייה תהיה לראות במעשה כמי שקדמה לו מחשבה וכוונה. וכך למשל נקבע בזיקה למבחן האובייקטיבי, במקרה בו חבט אדם בראשה של אשה במוט ברזל ואחר כך גם חנק אותה :

"התגובה הצפוייה של אדם סביר לפי המבחן האובייקטיבי האמור אינה כוללת הנחתת מכת מוט או כלי קהה אחר בראשו של מי שמשמיע סיפור שאינו נעים לאוזנו של השומע. יכולה מידת הרוגז או הרגזנות של הנאשם להיות ככל שתהיה, הרי המבחן האובייקטיבי לא יהפוך את הבחירה במכה בראש לתגובה המקובלת לפי המבחן האובייקטיבי" (ע"פ 392/91, שץ נגד מדינת ישראל, פד"י מז, חלק שני, 299, 309).

לאותו עניין יפים גם הדברים שנאמרו בע"פ 357/95, וייצמן נגד מדינת ישראל, פד"י נא, חלק רביעי, 577, 589. באותו מקרה תקף הנאשם אחר אשר נישל אותו מביתו, והנאשם הגיב בכך שהנחית על ראשו של המנוח ועל חלקי גופו האחרים, מהלומות עם מוט. וכך אמר בית המשפט:

"אין מקום שבית המשפט יכיר בקנטור אובייקטיבי בנסיבות בהן תקיפת הקורבן אינה אינסטינקטיבית וקצרה, כי אם מסע נקמה מתמשך, גם לאחר שלא נשקפת עוד מהקורבן כל סכנה. בתגובה כזאת ישנה חריגה מגדר נורמת ההתנהגות של 'האדם מן הישוב', כשהוא מותקף בידי אחר, אפילו לאחר פרובוקציה קודמת. זה המסר הנורמטיבי שעל בית המשפט להציב בפני מי שמותקף, על דרך ייחוס התנהגות מרוסנת כזאת לאדם מן הישוב".

אשר לענייננו, ה"התגרות" בה מדובר לא כללה אלמנט פיסי כלשהו, וממילא גם לא סיכנה, באף אחד משלביה, את המערער. ההתגרות הייתה מילולית בלבד, ואף שכללה גידופים היכולים לעורר את כעסו של השומע, נעדר ממנה גורם ההפתעה, הואיל והם הוטחו כלפי המערער וכלפי אשתו במשך מספר חודשים קודם לאירוע. אמנם, יתכן כי המנוחה איימה על המערער, כטענתו, כי תתלונן נגדו במשטרה, ואם כך עשתה, לא רק שבאמירה זו אין התגרות, אלא יש בה עשיית שימוש בזכות מעוגנת בדין, והמוקנית למי שסבור כי היה קורבנה של תקיפה. על כן, לא רק שאין בפנינו תגובה "מובנת" (אף כי לא "נסלחת") לקנטור, אלא זהו "מסע נקמה" מהסוג הנזכר בע"פ 357/95 הנ"ל, וחברה מתוקנת אינה יכולה להכיר בתגובה אלימה מסוג זה, כנורמת התנהגות שלעתים יהיה מקום להשלים עמה.

12.     נראה שגם בא-כוחו המלומד של המערער, התקשה לראות כיצד ניתן להכניס את המקרה הנוכחי לגדרם של כל אותם סייגים הנובעים מהמבחן האובייקטיבי, ועל כן טען, כי הגיעה השעה לבחון את הצורך בקיומו של מבחן זה, תוך שהוא מפנה לדבריו של הנשיא ברק בע"פ 3071/92, פד"י נ, חלק שני, 573, 579 - "כלשעצמי, מוכן אני לעיין בהלכה הקיימת, תוך צמצום המבחן האובייקטיבי או אף ביטולו. עם זאת, שינוי כה מרחיק לכת בהלכה הפסוקה, מן הראוי לו שייעשה רק במקרה המתאים לכך". בא-כוחו של המערער היה ער להשקפה שונה שהובעה בפסקי דין אחרים שניתנו במשך השנים (ראה לדוגמה דבריו של כב' השופט מצא בע"פ 2534/93, מליסה נגד מדינת ישראל, פד"י נא, חלק שני, 597), אך על פי השקפתו, המקרה הנוכחי הוא מקרה מתאים לבחינתה של סוגייה זו מחדש, וכך ביקשנו לעשות. דא עקא, שגם אם היינו נעתרים לו, לא היה הקנטור אשר טען שולחו עומד במבחן הסובייקטיבי, ולהלן אבהיר את דברי.

המבחן הסובייקטיבי בא להשיב על השאלה: "אם ההתנהגות המקנטרת או 'המתגרה', כנוסחו של חוק העונשין, אכן השפיעה בפועל על הנאשם, עד כדי כך שגרמה לאיבוד שליטתו העצמית" (ע"פ 402/87, 411, מדינת ישראל נגד גינדי, פד"י מב, חלק שלישי, 383, 390; וכן ראה ע"פ 299/81, טטראשוילי נגד מדינת ישראל, פד"י לו, חלק ראשון, 141, 150).

כאמור, העימות המילולי שהיה קיים בין המערער למנוחה לא החל ביום האירוע בו עוסק ערעור זה, אלא נמשך מספר חודשים. אכן, הפסיקה קבעה כי "ייתכנו נסיבות, בהן יונע אדם לבצע מעשהו האלים אחרי התגרויות, שנמשכו זמן רב והעלו בו חמת זעם הולכת וגוברת, שהולידו בלבו הרהורי נקמה, יש שהוא יכול גם אז להיחשב למי שפעל נוכח התגרות נוספת, שאירעה בסמוך למעשה, אך זאת בכפיפות לשני תנאים מצטברים, והם, שלא התגבשה בלבו כבר לפני כן ההחלטה להרוג, וכי אכן אירע בתכוף לפני ביצוע המעשה קנטור נוסף, שהוא בעל מעמד וכוח עצמיים" (ע"פ 686/80 הנ"ל, בעמ' 268). אך העימות המילולי הנוסף שפרץ ביום האירוע בין המערער למנוחה, לא היה שונה במהותו מאלה שקדמו לו, והוא גם לא חרג מהם בבוטותו, ועל כן אינו מסוג הדברים היוצרים "התגרות" במובנו של סעיף 301 של חוק העונשין, לא מכוח "מעמד וכוח עצמאי" משלו, ולא כאשר הוא מהווה חוליה בשרשרת התבטאויות דומות של הקורבן.

כך או כך, המערער לא נותר חייב למנוחה, והשיב לה באותה לשון שבה השתמשה, אך תגובתו לא הסתיימה בכך, הואיל והוא גם בעט בבטנה של קורבנו ואחר כך גם בראשה. אך דעתו לא התקררה גם לאחר שכבר נתן דרור ליצרו והשיב למנוחה כגמולה, ואף הרבה מעבר לכך, ולאחר מספר דקות, שבהן יכול וצריך היה להתעשת, אף בהנחה שנקלע לאובדן שליטה, הוא חנק אותה.

די באמור עד כה כדי להוביל למסקנה, כי גם אם התרופפו בלמיו המוסריים של המערער, לנוכח התגרותה המילולית של המנוחה, לא נשללה ממנו היכולת לגבש כוונה להמית, ועל כן לא התקיים בו הרכיב הסובייקטיבי שבקנטור. המשך האירועים לאחר שהמערער בעט במנוחה רק מחזק מסקנה זו. הוא שלף ממכנסי האימונית את השרוך, והרי אין ספק שמטרת המעשה הייתה אחת: להשתמש בו לצורך חניקתה של המנוחה (ובכך יש כדי להצביע, גם לדעת המחמירים, כי מעשה "ההכנה", שליפת השרוך, לווה בהלך נפש של "הכנה עצמית"). המערער כרך את השרוך סביב צווארה של קורבנו, הידק אותו ומשך בו, ואת כל אלה זכר המערער וסיפר עליהם בחקירתו, ללמדך על מודעותו למעשה, ומותר להניח לחובתו, שהוא היה מודע גם לתוצאתו. זאת ועוד, גם לאחר שמותה של המנוחה היה לעובדה, אתה מתקשה להבחין בהתנהגותו של המערער בלבול הנובע מחוסר שליטה עצמית, אדרבא, הוא פעל בקור רוח ובצורה מיושבת, כאשר ביצע את אותן פעולות נלוות על מנת לנסות להיפטר מהגופה, בטרם יתגלה כי היה מעורב במעשה, ובין לבין אף מצא זמן ללגום בירה עם אחר.

לנוכח כל אלה, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה הוכיחה המשיבה את העדר הקנטור.

13.     עונש מופחת

סעיף 300א(ג) לחוק העונשין, עליו ביסס עו"ד רשקובן את טיעוניו בסוגיית העונש המופחת, קובע :

"על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה עבירה באחד מאלה :
.
.
(ג) כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבני משפחתו, בידי מי הנאשם גרם למותו".

תכליתו של סעיף 300 של חוק העונשין, ועונש המאסר שקבע המחוקק לצדן של העבירות לפי סעיף משנה (א), הייתה לבטא את קדושתם של החיים כערך עליון, ולהתריע באוזני הכל כי מי שיעבור על איסור זה של "לא תרצח", יצטרך לשלם על כך בשלילת חירותו לתמיד. סעיף 300א מבטא את הצורך לתת מענה למקרה החריג, כאשר גם אם אין מנוס מלהטביע על מצחו של העבריין את אות "הרוצח", אף שמעשה ההמתה ארע במצב של דחק קיצוני, עלולה גזירתו של מאסר עולם לנאשם מסוג זה, לטעת בלב תחושה של אי-צדק מסוים, ועל כן תר המחוקק אחר מוצא שיאפשר בנסיבות אלו לגזור עונש קל יותר מעונש החובה.

בע"פ 4419/95, חדד נגד מדינת ישראל, פד"י נ(2), 752, 767, הביע כב' השופט קדמי, בהתייחסו לסעיף 300א את הדעה, כי זוהי הוראה המבטאת למעשה "התחשבות בגילוי מיוחד של 'קינטור', שאין בכוחו - על פי ההלכה הפסוקה - כדי להפחית את העבירה מרצח להריגה". השופט קדמי גם טרח להבהיר כי "מן הראוי ליישם הוראה זו בזהירות מרובה ובמקרים נדירים בלבד, בלי לשכוח שאפילו הוכח 'קינטור' במשמעותו בסעיף 301(א) לחוק העונשין, לא היה בכוחו אלא להביא לכך שהעונש המרבי שהממית צפוי לו יעמוד 'רק' על עשרים שנות מאסר" (שם בעמ' 767).

המקרה אשר נדון בע"פ 4419/95 הנ"ל, עסק במערער שפגע למוות באביו, על רקע אלימות קשה, פיסית ומילולית, שנקט המנוח כלפי בני משפחתו. פניותיהם של אלה האחרונים למשטרה, אף הן לא הועילו, והמנוח לא חדל מהתנהגותו והוסיף להתעלל בהם. אותו מקרה הוא מן הסוג היכול להיכנס לגדרו של סעיף 300א(ג) לחוק העונשין (אף ששם הסכימה התביעה במהלך הדיון, להמיר את עבירת הרצח בהריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין). מאידך, אין צורך לומר כי נסיבותיו של הערעור שבפנינו רחוקות מאלו שתוארו בע"פ 4419/95. מבלי להמעיט מפגיעתן הרעה של מלים עולבות, שאולי אף גרמו למערער מצוקה נפשית קשה, בסופו של דבר אין הם תולדה של "התעללות חמורה ומתמשכת" של המנוחה. בפני המערער עמדו דרכי פעולה חלופיות, וביניהן להעתיק את מקום מגוריו, ובכך כבר החל, ועל כן שונה מצבו ממי שנתון להתעמרות חמורה ומתמשכת של בן משפחה הגר עמו תחת קורת גג אחת, וכזהו המצב במקרה של התעללות הורה בבנו או של בעל באשתו. אלה האחרונים נקלעים, בדרך כלל על כורחם, למבוך ללא מוצא, ועליהם ביקש המחוקק להקל קמעא באמצעות סעיף 300א, וגם אז הוא ייחד את הדבר רק למקרים קיצוניים וחריגים.

מכאן גם ברור, כי המערער שבפנינו אינו יכול להסתייע בסעיף 300א של החוק, הואיל והמעשה אשר ביצע נותר ראוי ומתאים להגדרת "רצח", ולעונש החובה של מאסר עולם.

14.     לנוכח כל האמור, אני מציע לדחות את הערעור.

                                              ש ו פ ט

השופט א' מצא:

אני מסכים.

      ש ו פ ט

השופט א' ריבלין:

אני מסכים.

      ש ו פ ט     

     הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. קינטור

  2. העונש על רצח

  3. חטיפה ורצח

  4. ביטוח מעבידים רצח

  5. רכיב כוונה להמית

  6. העונש על איום ברצח

  7. מעצר על עבירת רצח

  8. פיצויים על רצח ילדה

  9. רצח ילדה - פסק דין

  10. עונש על ניסיון לרצח

  11. ערעור על הרשעה ברצח

  12. תביעה אזרחית על רצח

  13. עונש על רצח בכוונה תחילה

  14. ניסיון החייאה - עבירת רצח

  15. אשפוז בכפיה על עבירת רצח

  16. רצח עם גרזן במהלך חופשה מהכלא

  17. רצח ניסיון שוד - מעצר עד תום ההליכים

  18. ערעור על הרשעה ברצח בבית דין צבאי מחוזי

  19. האם יש אחריות בנזיקין למדינת ישראל על רצח בעזה ?

  20. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון