החלטה 1. בת"פ 106/99 מואשם המשיב בשני אישומים. האישום הראשון מייחס לו, יחד עם אדם נוסף, את ביצוע העבירות הבאות: שידול להצתה, עבירה לפי סעיפים 448 ו30- לחוק העונשין, תשל"ז1977-; שידול לפציעה, עבירה לפי סעיפים 334, 335(א)(1) ו30-; וסחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק האמור. באישום השני מיוחסת לו עבירה של הצתה, לפי סעיף 448 הנ"ל. בבקשה שלפני עותרת המבקשת להורות על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים. לטענתה בידיה ראיות לכאורה להוכחת האישומים, ומתקיימת עילת מעצר בשל מסוכנותו, פועל יוצא מנסיבות ביצוע העבירות הנ"ל ולנוכח עברו הפלילי בעבירות רכוש ואלימות, כמו-גם העובדה שהוא ביצע את המעשים בזמן שמאסר על-תנאי, הניתן להפעלה אם יורשע, היה תלוי ועומד כלפיו, כשם שהיה נתון בזמן זה בתנאי שחרור בערבות. הילכך סבורה היא, שבנסיבות העניין לא ניתן כלל להשיג את מטרות המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו פחותה. 2. המשיב מצדו חולק על קיומן של הראיות לכאורה. לדעתו אין בראיות התביעה לשמש פוטנציאל מספיק לשם הרשעה. לחלופין עותר לשחררו בתנאים, הן לאור הכרסומים שהציג פרקליטו בראיות לכאורה והן מכיוון שלא קיימת מניעה בעניינו, להשיג את מטרות המעצר בדרך אלטרנטיבית. בהקשר לכך גם הוסיף וציין, כי שותפו לכתב האישום שוחרר, בהסכמת המבקשת, בתנאי הגבלת חירות, אף אם דרגת מסוכנותו, לדעתו, אינה פחותה מזו הנטענת כלפיו. עם זאת, היה וימצאו ראיות לכאורה, כי אז אין מחלוקת לקיומה של עילת מעצר, מכוח הוראת סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996- (הצהרת הסנגור, בעמ' 8 לפרטיכל). כתב האישום: 3. באישום הראשון מפורט, כי בחודש נובמבר 98' או בסמוך לכך, פנה הנאשם מס' 2, ארז זקן (להלן: "זקן") אל המשיב, כדי לסייע בידו לגבות חוב כספי, ששותפו לשעבר, המתלונן אריה קיסטר (להלן: "המתלונן"), חייב לו. בנסיבות אלו קשרו השניים קשר לאיים על המתלונן ובני משפחתו, ולנקוט באמצעים נוספים לשם הגברת האיום לקידום מטרת פירעון החוב. במהלך החודש הנ"ל הגיע המשיב אל מקום עבודתה של אשת המתלונן (להלן: "המתלוננת"), בחפשו אחר בעלה ואף ביקש ממנה להתרות בבעלה להיזהר ממנו. בהזדמנות אחרת אמר למתלוננים, כי עד עתה הם הכירו רק את צדדיו החיוביים, ואם לא ישלמו את החוב יכירו גם את אלה השליליים. במקביל התקשר גם אל בית הורי המתלוננת ודרש מהם למסור לידיו את כתובת המתלונן, החייב לו כספים. משלא הועיל הדבר, פנה זקן אל המשיב וביקש ממנו להצית את דלת בית הורי המתלוננת. בנסיבות אלו התקשר המשיב עם אחד בשם נדב מחלב (להלן: "מחלב"), המשמש עתה כעד מדינה, וביקש ממנו להצית את דלת הדירה הנ"ל, הכל במטרה להפחיד את המתלונן ולגרום לו בכך להאיץ את תשלום החוב לזקן. ביום 22.11.98 (צ"ל 24.11.98) בשעת בוקר מוקדמת (04:00), הגיע מחלב הנ"ל אל דירת משפחת הורי המתלוננת, שפך דלק על דלת הדירה והציתה. זמן מה לאחר מכן התקשר, בהוראת המשיב, אל הדירה והתרה בהם, בכך שבפעם הזו נשרפה רק הדלת ובפעם הבאה הבית כולו. ביום 16.12.98 נפגשו זקן והמשיב, יחד עם המתלוננים, בבית-קפה המצוי בטבורה של ירושלים. עובר לפגישה זו ביקש המשיב ממחלב להמתין בסמוך, לוודא שאין כוחות משטרה במקום. משלא גובשה הבנה באותה פגישה, לחש המשיב לאוזנו של המתלונן, כי לא יגיע לביתו בשלום. ואכן, מיד בסמוך לכך פנה אל מחלב, שכאמור המתין בסמוך, והורה לו לדקור את המתלונן ברגלו, באמצעות סכין שמסר לידו עוד קודם לאותה הפגישה. מחלב ניסה לבצע את ההוראה, אולם הדבר לא עלה בידו. בכך לא תמו האיומים ונוספים להם הושמעו גם בפגישה מאוחרת יותר, אשר התקיימה ביום 23.12.98. לבסוף, ימים אחדים לאחר מכן, נפגשו זקן והמשיב פעם נוספת עם המתלונן והגיעו עמו להסדר תשלום החוב, כאשר המשיב מבהיר למתלונן, שכל חריגה מההתחייבויות עלולה לגרום לפגיעה בו. אגב כך מסר המתלונן שיק, שניתן לו מראש על-ידי המשטרה. על-כל אלה זוקפת המבקשת למשיב את העבירות הכלולות באישום הראשון. 4. באישום השני מיוחסת למשיב עבירת הצתה, בכך שביום 21.12.98 בשעות הערב, קשר עם מחלב הנ"ל להצית חנות במרכז ירושלים. יום למחרת, בסמוך לשעה 02:00 לפנות בוקר, הצטיידו השניים במיכל מלא דלק. הם הגיעו למקום, מחלב המתין לשמור ואילו המשיב שפך את תוכן המיכל מתחת לדלת החנות והציתו בנייר בוער. כתוצאה מכך נגרם לחנות נזק מפיח ועשן. הראיות לכאורה להוכחת האישום הראשון: 5. אין מחלוקת, כי המשיב היה מעורב בהליכי גביית החוב מהמתלוננים. לטענתו עשה כן כמפשר וכמתווך בין שני הצדדים, על-פי הזמנת המתלוננת ובמטרה לפתור את הסכסוך הכספי עם זקן. זו הייתה למעשה העובדה הפוזיטיבית היחידה שנטענה על-ידו במהלך החקירה במשטרה, שכן בשלושת התחקורים בתקופת מעצרו סרב להשיב לגופם של דברים ושמר על זכות השתיקה, פרט לטיעון האמור, בדבר העזרה שכביכול נתבקשה ממנו. סתם ולא פירש, מדוע פנו דווקא אליו להעניק את התיווך המבוקש. פשיטא אפוא, שהשאלה אינה נוגעת לעצם מעורבותו האישית בנושא המחלוקת בין המתלוננים לבין זקן, כי אם רק לממד העברייני הנעוץ בה, אם בכלל. ארבעה ערוצי ראיות תומכים בטענות המבקשת, להוכחה לכאורה של האישום הראשון: האחד, ההודאה הנ"ל מצדו המאשרת את עצם מעורבותו בנושא; השני, עדויותיהם של שני המתלוננים, המסתייעות גם בעדויות משלימות; השלישי, עדותו של עד המדינה מחלב הנ"ל; הרביעית, התנהגות המשיב במהלך החקירה ובכלל זאת שתיקתו הרועמת, בנסיבות שאינן דרות בכפיפה אחת עם הטענה לחפות. 6. ממסכת העדויות בתיק החקירה לא נתחוור די הצורך, האם זקן הזמין מהמשיב פעולות לגביית החוב, או האם האחרון פעל גם באופן עצמאי לאינטרס אישי, לאחר שרכש את השיקים בניכיון, שיקים אשר נחתמו על-ידי המתלונן וחמיו, לפקודת זקן. בתחילה, בעת שהתקשר אל דירת הורי המתלוננת, הזדהה אדם בשם הפרטי "נסים" וביקש לאתר את המתלונן. יצוין, כי האחרון עבר דירה, מבלי להודיע לזקן על כתובתו החדשה. כך נותק המגע ביניהם לפרק זמן ממושך, למרות שאין מחלוקת, כי המתלונן חייב לזקן סכום כסף בלתי מבוטל. מכאן נבע הקושי המסוים לאתרו. בשיחות אלו דיבר האדם מעבר לקו הטלפון על שיקים המוחזקים בידו. התשתית הראיתית הלכאורית מצביעה על-כך, שהמתקשר היה באמת המשיב, אשר מעורבותו בנושא גביית הכספים הייתה אינטנסיבית וממשית, וכללה הופעה חוזרת ונשנית במקום עבודתה של המתלוננת, תוך ניסיונות לאתר את בעלה והבעת איומים מרומזים. אחד מהביקורים האמורים אומת גם בעדות משגיח הכשרות במקום. בשיחה הראשונה שהתנהלה בין המתלוננת לבין המשיב, נשאל הלה על-ידה במה המדובר, זאת לאחר שהשאיר בידיה את פרטיו על פתק שכלל את שמו הפרטי ואת שם משפחתו ("נסים שלוש"), על-מנת שהמתלונן יאות ליצור עמו קשר. במענה לשאלה האמורה פרט המשיב, לגרסתה, כי המדובר ב"שיקים שנמצאים אצלו". יוטעם, כי המתלוננת קישרה מיד בין שם המשיב, כרשום בפתק שהשאיר בידיה, לבין השם נסים, מי שהתקשר לבית הוריה והזדהה כאמור. בשלב זה המשיב לא היסס לפרט את שמו, שכן נקט רק באמצעי הפחדה עקיפים ולא באיומים ישירים ממש. נראה כי סבר שבכך יהיה די. בנסיבות האמורות פנתה המתלוננת אל זקן, מתוך כוונה לנסות ולהסדיר את החוב הבלתי שנוי במחלוקת. דא-עקא, שלא היה ביכולתם לשלם תשלומים בסדרי גודל משמעותיים. במאמר מוסגר יובהר בהקשר לכך, כי בשלב זה של ההליך אין אנו מתייחסים לראיות כלפי המשיב, כפי שבאו מעדויות זקן עצמו, בהיותו נאשם יחד עמו בכתב אישום אחד. לאחר כל זאת, הגיע המשיב פעם נוספת למקום עבודתה של המתלוננת ובצאתו פגש במתלונן. לפי עדות המתלונן דרש הלה ממנו לפרוע את החוב ואף איים עליו בפגיעה בשמו, בכך שיגרום להצגת החוב כנובע מקשריו עם נערות ליווי. במסגרת זו הבהיר, לאחר שגם המתלוננת הצטרפה, כי עד עתה הם ראו רק את צדדיו החיוביים, מה שאין כן מכאן ואילך. המתלוננת העידה, כי הדברים נאמרו בטון נמוך ומאיים. נימה דומה תאר גם העד אליהו פינקוס, אברך וידיד של המתלונן, אשר נכח באותו המעמד (הודעתו מיום 13.1.99). לא רק זאת. במסגרת ניסיונות איתור המתלונן פנה אותו "נסים" טלפונית גם אליו, בתואנה שהוא ערב לחוב. הלה הלין על-כך בפני זקן, שהבהיר כי המדובר בטעות. אגב כך פרט, שהפונה הוא נסים שלוש - המשיב. אחר כך הם גם נפגשו בשתי הזדמנויות. בכך נסגר המעגל, המחזק את טבעת הראיות סביב המשיב ובכלל זאת לגבי הפניות הטלפוניות אל הורי המתלוננת. בכך לא תמו ביקורי המשיב במקום עבודת המתלוננת, שכן לאחר מכן הגיע לשם יחד עם אדם נוסף, הצביע אל עבר המתלוננת ואמר לאחר: "זו אשתו של אריה". מיד הם עזבו ללא אומר, אולם הרמז מכך ברור לגמרי. התנהגות זו וקודמותיה אינן מתיישבות היטב עם גרסתו, לזימונו כמפשר בעניין. כמדומה שהדברים בולטים. ובאמת, מכאן ואילך חל שינוי בדפוסי הלחץ כלפיהם. בהמשך למסכת מפגשים תמוהה זו, הוצתה דלת דירתם של הורי המתלוננת, כאשר מן הראיות לכאורה עולה זיקה ברורה למדי, בין אירוע זה לבין החוב המדובר. אומנם הורי המתלוננת לא אזכרו בהודעות הראשונות, על דיווח אודות הפניות הטלפוניות דלעיל, ואף העלו חשד של הצתה בעקבות פעילות בנם במערכת הבחירות לרשויות המקומיות, לאור סכסוך בין שתי מפלגות. משלבסוף הוסבה תשומת הלב אל המשיב, לא נבע הדבר, לכאורה, מרקימת עלילה זדונית. טבעי שבתחילה הם לא קישרו בין הטלפונים להצתה, שכן נסים, המתקשר, חיפש רק את המתלונן והשיחות לא הגיעו לדרגת איום כלפיהם. מכאן, שלא ראינו בטיעוני המשיב בכיוון זה, כרסום בעל משמעות בראיות לכאורה של התביעה. מעתה עמדו המתלוננים בקשר עם המשטרה והמפגשים תועדו בהודעות מפורטות וחלקם בהקלטות. גם בפגישות אלו נכח לעתים המשיב, ובמקרה אחד אף כעס ביותר על זקן, לאחר ששמע על הסכמתו להעמיד את שיעור חוב המתלונן על סכום מסוים, הנמוך מהסכום הראוי לדעתו. במקרה אחר איים על המתלונן, שלא יגיע הביתה בשלום (הודעת מר קיסטר, מיום 16.12.98, עמ' 2 ש' 2-1). ובאמת, כפי שניווכח להלן, שלח מיד לאחר מכן את מחלב לדוקרו בסכין. המשיב גם גילה שליטה בפרטים, אף אם הכחיש בפני המתלוננת, כי הוא היה מי שהופיע במקום עבודתה. זו מצידה העידה בבטחה על-כך שהמדובר באמת במשיב. יוטעם, כי תווי פניו אינם סטנדרטיים ועל-כן, מטבע הדברים, יכולים להיחרט טוב יותר בזיכרונו של אדם. פועל יוצא מן האמור הנו, שלפי עדות המתלוננים קיימות ראיות לכאורה למעורבות מסיבית ואינטנסיבית מצד המשיב, בהליכי גביית החוב, אולם זאת לא כמפשר שהוזמן על-ידם. נהפוך הוא, המתלוננת העידה על פחדם דווקא מהמשיב ולא מזקן עצמו, אף אם גם הלה איים עליהם. היא גם דרשה מזקן למנוע את הופעת המשיב בפגישות ביניהם והתחננה שיסלקו מהעניין. 7. עדותו של מחלב מתקשרת היטב לעדויות המתלוננים, כאשר בנסיבות העניין כלל לא ניתן להעלות על הדעת, כל תיאום גרסאות ביניהם. מחלב הנ"ל הנו נרקומן, אשר נכרך ונשרך אחר המשיב, עבור תשלומים כספיים וטובות הנאה שקיבל ממנו. בכך גם הפך לשמש כזרועו הארוכה. לא נראית כל סיטואציה אפשרית, שבה המתלוננים ומחלב - מי שלמעשה הצית את דלת הורי המתלוננת ושלפי עדותו אמור היה לדקור בסכין את המתלונן ואף שימש כמתריע בפני המשיב, לגבי אפשרות הגעתם של אנשי משטרה - ישבו ויתאמו גרסאות. ספק אם הם בכלל מכירים האחד את השני. מחלב הכחיש בתחילה כל קשר למיוחס לו. רק לאחר שביום 31.12.97 נחתם עמו הסכם לשמש עד מדינה, מסר גרסה מפורטת, המתקשרת היטב עם עדויות המתלוננים והורי המתלוננת. כך, למשל, אמה של המתלוננת, גב' שרה גינצבורג, העידה, כי זמן קצר לאחר ההצתה, בשעת בוקר מוקדמת, התקבלה בביתה שיחת טלפון, שבה התריעו בהם, כי הפעם המדובר רק בה ובעלה, אולם בפעם הבאה זה יהיה כל הבית. ואכן, מחלב מאשר בהודעתו, כי הוא התקשר לאחר ההצתה אל דירת הורי המתלוננת. עוד הוסיף והעיד, שההצתה בוצעה בשליחותו של המשיב, כשם שתיאר את תפקידיו במהלך הפגישות השונות, שהמשיב קיים עם המתלוננים וזקן. עדות זו על הפגישות תואמת את מסכת העובדות, כנובע מעדויות המתלוננים ומרישומי המשטרה, שאז כבר הייתה בנבכי העניין וניהלה מעקב בנושא. אין אפוא ספק לכאורי בכך, שמחלב פעל בעניין מטעם המשיב, כאשר הוא עצמו לא השתתף בפגישות עצמן, אלא נותר להמתין ולהשגיח בחוץ. בנסיבות אלו קשה לראות כרסום בראיות התביעה, מעצם הטענה, שלפיה מחלב היה מבצע העבירות ועתה הוא מנסה רק לזקפן על שכם המשיב, בבחינת "להפיל את התיק על המשיב שלפנינו" (עמ' 13 למעלה, מסיכומי הסנגור). אילו פעלו השניים בנפרד ניחא, אולם היריעה העובדתית המצויה כרגע מעידה, שהם פעלו יחדיו, כאשר יחס המעמדות ביניהם ברור ובולט. מחלב עצמו לא היה מעורב בהליכי גביית החוב אל מול המתלוננים, על-כן אם הצתת דלת הורי המתלוננת קשורה לחוב זה, נובע הדבר בהכרח למדי - ובוודאי לפחות לכאורה - לעשייה מטעם המשיב. אומנם מחלב רצה בכל מאודו להשתחרר מהמעצר, אולם לאור האמור לא ניתן להסיק, כי בשל כך העליל בכזב (יחד עם כל האחרים) כלפי המשיב. מחלב העיד גם על המטלה שקיבל מהמשיב לדקור את המתלונן בסכין, לאחר שאחת הפגישות בנושא גביית החוב לא צלחה. גרסה זו מצריכה את הסיוע הנדרש, לאור מעמדו כעד מדינה. כפי שניווכח להלן, בבואנו לבחון את נושא האישום השני, הרי גם כאן ניתן להסתייע בשתיקתו התמוהה של המשיב, למילוי החסר. נוסף לכך מתקשרת עדות זו לגרסת המתלונן, שבנפרד ובמנותק מכל זיקה למחלב, העיד כמפורט לעיל על האיום מפי המשיב, בתום אותה הפגישה, עת לחש באוזנו שלא ישוב לביתו בשלום. יוטעם כאן, כי כללית, עדותו של מחלב איננה עדות יחידה ומכל מקום, היא נתמכת לרוב בגרסאות המתלוננים, הורי המתלוננת ויתר הראיות בתיק החקירה. עצם שילוב העדויות בין מחלב לבין המתלוננים, המפנים אצבע מאשימה כלפי המשיב, מהווה, כשלעצמו, נידבך נוסף לביסוס ראיות התביעה. כל זאת עוד בטרם נזקקנו לרובד הנובע מגרסת זקן עצמו (ככל שיבחר להעיד להגנתו). בכל מקרה, מהדברים שהלה אמר למתלוננים ואשר אלה יכולים להעיד עליהם לעצם האמירה, עולה התאמה בין איומיו, בנוגע לשילוב המשיב, לבין מסקנה זו על-פי יתר הראיות. כך גם בנוגע למגזר פעילותו של המשיב, גביית כספים ורכישת שיקים, הכל - שלא בדרכים החוקיות המקובלות. ואכן, באחת ההזדמנויות מאשר המשיב, כי עיסוקו בגביית חובות (קלטת 2 העתק 1/99, עמ' 22-20). 8. בשלב מסוים הושמו המשיב ומחלב בתא מעצר אחד, כאשר מחלב אמור כמובן לדובב את המשיב. אירועים אלה הוקלטו במלואם. המשיב מצדו נזהר ביותר בדבריו ואין כל ספק שהוא חשד בקיומה של הקלטה, ואף הזהיר את מחלב מהדבר. ואולם, מתוך חלק מתגובותיו ניתן לראות קשר וזיקה לאירועים דידן. כך למשל, עצם אזהרת מחלב לאפשרות הקלטת הדברים. כל זמן שאין לו מה להסתיר מדוע חשש המשיב לשוחח עמו בחופשיות? אומנם, המשיב הוא עבריין וזוהי דרכם של אנשי הפשע להימנע מלגלות פרטים ולשוחח בחופשיות על פעילויותיהם, כשם שיש אפשרות שהמשיב נזהר בשל החשש שידברו על עבירות אחרות, שאין להן כל קשר וזיקה לאירועים דנן, אולם, בשיחות אלו מנסה מחלב לדבר על הנושאים הנוגעים לענייננו ומתגובות המשיב אין עולה, שהוא אינו יודע על מה שח חברו לתא. גם השתיקה במהלך החקירה, אף אם היא זכות חוקית העומדת לרשות כל נחקר, יכולה לשמש חיזוק, במקום שמצפים מאדם ליתן הסבר והוא נמנע מעשות כן. גם על נושא זה נעמוד עוד בהמשך הדברים, להלן. 9. נובע מן האמור, כי קיימות כלפי המשיב ראיות לכאורה להוכחת אישומו. בשלב זה של הדיון בית המשפט אינו בוחן את מהימנות העדויות והעדפת גרסאות אלו על פני אחרות (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מ"י, פ"ד נ(2) 133, 148 מול ו': "ההסתכלות הכוללת על חומר הראיות אינה מכריעה במהימנותם של העדים"). בהלכת זאדה נקבעה המתכונת לבחינת הראיות לכאורה, הנדרשות לשם ההכרעה בבקשה למעצר עד לתום ההליכים. אף אם פסק-דין זה ניתן בטרם נחקק חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-, הרי מבחני הראיות לכאורה נותרו זהים. לאור זאת, לא רק שלא נס לחו של הפסק, אלא קיימת חובה לפסוק לפיו. בהתאם לתקדים האמור מוטל על בית המשפט לבחון את חומר החקירה כולו, בהיבט כולל. המבחן הצריך לעמוד לנגד עיני השופט הנו, האם במכלול הדברים, לרבות ראיות ההגנה וטענותיה, קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה בסוף המשפט. אך מובן הוא הדבר, כי בשלב זה בית המשפט בוחן את הראיות בהיבט הלכאורי בלבד, לאמור - האם מכוחן קיים פוטנציאל מספיק לצורך הרשעה: "בית המשפט אינו מסתפק בכך שטכנית קיימת בחומר החקירה עדות, אשר אם תימצא אמינה, ניתן יהיה לבסס עליה ממצא מרשיע. בית המשפט צריך לבחון עניינית אם מתוך מכלול חומר הראיות ובסיום ההליך השיפוטי, יהיה בכוחה של עדות זו, בהשתלבותה ביתר הראיות, להעמיד סיכוי סביר להוכחת האשמה". (שם, עמ' 149 מול א'-ב') זהו הפוטנציאל הראיתי להרשעה. בעת בחינת הראיה "השופט הבוחן אותה אינו קובע ממצאים מרשיעים או מזכים על-פיה. הוא עוסק בסיכום הראיות והכרעה באשמה. הוא קובע את סיכויה בסיום המשפט" (שם, 150 מול ג'-ד'; כללית על נושא זה, ראו גם בחיבורו של י' קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ז, מעמ' 205 ואילך). 10. לפי הקריטריונים האמורים, קיים פוטנציאל די והותר להרשיע את המשיב בעבירות המיוחסות לו באישום הראשון, כאשר הראיות לכאורה כלפיו חוברות כאמור מכיוונים שונים. הסנגור המלומד התעכב ארוכות על פריכות, הקיימות לדעתו בראיות התביעה, בעדותו של מחלב ובעדויות המתלוננים, אולם לא ראינו, כי בנטען יש להשפיע באופן מהותי, על טיבן לכאורה של הראיות הקיימות, המצטברות זו לזו. כך גם לפוטנציאל ההרשעה מכוחן. כדי שתתקבלנה טענות הסנגור, צריך היה להניח תשתית לכאורית - אפילו רחוקה - להעיד על אפשרות לחבירה בין מחלב (שהיה עצור) לבין המתלוננים והוריהם, העד פינקוס ואחרים, במטרה להעליל דווקא על המשיב, מבלי שהוצגה לכך כל סיבה נראית לעין, וככל שהדבר היה בכלל אפשרי מבחינה מעשית, לנוכח המעצר. הדעת גם נותנת, כי אילו היו הם באמת חוברים לשם כך, היה דווקא זקן נבחר כיעד לעלילה הנטענת. 11. המסקנה היא אפוא, שבידי המבקשת מצויות ראיות לכאורה מספיקות, להוכחת האישום הראשון. ראיות לכאורה להוכחת האישום השני: 12. הראיות לגבי האישום השני נסמכות בעיקרן על עדות מחלב, שהרי אין כל קשר בין הצתת החנות ברח' יפו לבין המתלוננים באישום הראשון. מחלב העיד מפורשות ובאריכות על-כך, שהמשיב פנה אליו וביקשו להצית גם את דלת חנות זו, אולם הלה מיאן לכך ורק הסכים לשמור, בעת שהמשיב יבצע את העבירה. כך לגרסתו היה למעשה. מכיוון שברור לחלוטין, כי דלת חנות זו הוצתה באמת, כנובע מעדות בעליה, נותרת השאלה היחידה, האם מחלב מעליל על המשיב ומבקש לזקוף לחובתו עבירה שמחלב הנ"ל ביצע בעצמו? אם אלה הם פני הדברים, פשיטא, שלמשיב לא צריך להיות כל מושג על אירוע זה. שתיקתו בנושא קונקרטי זה והתנהגותו בכלל אינם מעידים על-כך, כמפורט להלן. מכיוון, שהמדובר בעדות יחידה של עד מדינה נדרש סיוע ממשי לעדותו, לפני שייקבע הסיכוי לכאורה להרשיע מכוחה (סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971-). המשיב בחר לשתוק במהלך החקירה. נעלה מכל ספק שזכותו לכך, כשם שזכותו של נאשם היא, להימנע מלהעיד להגנתו במהלך המשפט. לפי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-, הימנעות מעדות כאמור "עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שנדרש להן סיוע, ...". אם המשיב יבחר לשתוק במהלך המשפט, ממילא יוכל הדבר לשמש סיוע מספיק, ברם בשלב פרלמינרי זה לא נוכל לדעת כיצד ינהג. לעומת זאת אנו יודעים כיצד נהג, כאשר התאפשר לו במהלך החקירות להציג את עמדתו. ההלכה היא, כי גם שתיקה במהלך החקירה יכולה לשמש חיזוק לראיות התביעה - ובעת הצורך גם סיוע - כאשר ההימנעות ממתן הסבר אינה דרה בכפיפה אחת עם הציפייה הסבירה מהאדם, בהתאם למכלול הנסיבות (כך נפסק ב-ע"פ 230/84 חג'בי נ' מ"י, פ"ד לט(1) 785, 789-788; ע"פ 2831/95 אלבה נ' מ"י, פ"ד נ(5) 221, 269 מול ג'). למשל: כאשר טופלים בו אשמות שווא, שאין לו כל מושג עליהן. ואכן, גם בהליך כגון דא של מעצר עד לתום ההליכים, ניתן לעשות שימוש להשלמת טיב ראיות, בהסתמך על שתיקה רועמת. ב-בש"פ 5424/95 עמיר נ' מ"י (דינים עליון, כרך מא, 621), נפסק לעניין זה: "כשם ששתיקת נאשם בבית המשפט עשויה לעלות כדי חיזוק ואף כדי סיוע לראיות התביעה (סעיף 162 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982-), כך שתיקת נחקר בחקירתו יכולה היא שתתפרש בנסיבות מסוימות, כחיזוק לראיות התביעה". יוטעם עוד, כי גם במהלך הטיעונים בבקשה דידן לא נמסר על-ידי ההגנה הסבר כלשהו, להצדיק את סיבת השתיקה. לעתים, משמתקבל הסבר הנאשם לשתיקתו - בין אם הייתה הצדקה עניינית לדבר ובין אם לאו - ניתן למזער את המסקנה כלפיו מכוח השתיקה, מה שאין כן אם לא ניתן ולא נעשה כל ניסיון להסביר את הדבר. זאת ועוד, גם אם בנאמר לעיל לא סגי, הרי מהתנהגות המשיב במהלך מעצרו עולה בבירור למדי, במידה הנדרשת לראיות לכאורה, כי הוא היה מודע למעשה ההצתה הנ"ל. בעמ' 8-7 לתמליל העתק 1/99, קלטת 2, בסט קלטות מס' 5, מגיב המשיב באופן תמוה, כמי שיודע במה דברים אמורים. בוודאי שהתנהגותו אינה שווה לאדם החסר כל קשר לעניין או ידיעה עליו, בבחינת מי שהדבר נפל עליו כרעם ביום בהיר. לא זו אף זו, בקלטת מס' 3, בעמ' 7, מעלה מחלב חשש שמא המשטרה תגלה את העובדה שהשניים ניהלו שיחות טלפון ביניהם, בלילה לאחר ההצתה האמורה. על-כך מרגיעו המשיב: "הם יכולים להוציא רק שטלפנתי אליך או טלפנת אלי... לא יותר מזה". הווי-אומר: המשיב מרגיעו, שאין בידי המשטרה לגלות את תוכן השיחות גופן. שוב, גם זאת בזיקה לנושא ההצתה האמורה. אכן, בתיק החקירה מצוי חומר ראיות המעיד, בין היתר, על שיחות טלפון שהתנהלו בהמשך לאותו הלילה, בין המשיב לבין מחלב. ברור, כי יכול להיות לכך הסבר תמים, אולם המשיב לא ראה לפרט דבר בנושא, כמצופה מבעל הסבר תמים. מכיוון שכך אין מנוס זולת מלזקוף כנגדו גם את העניין הזה. ולבסוף, אף משיטת הפעולה הנוגעת לאישום הראשון, ניתן להשליך על דפוסי התנהגות אפשריים באישום השני. עורך-דין דרעי הפנה, בנוגע להקלטות בבית המעצר, לחלק משיחה ממנה ניתן ללמוד דווקא את היפוכם של הדברים. משנשאל המשיב על-ידי מחלב בנושא החנות שהוצתה, משיב הלה "לא. איזה חנות בכלל אני לא יודע" (קלטת 3 עמ' 21 למעלה). מהקשר השיחה עולה בבירור, כי אז המשיב חשד בקיומה של הקלטה ודבריו כוונו היישר אל המקרופונים. זהו נוסח השיחה, שם מע' 20 למטה (נדב הוא מחלב ונסים הנו המשיב): "נדב: אתה יודע מהשרפה של החנות הזאת? ניסים: לא. איזה חנות בכלל אני לא יודע. נדב: מה? ניסים: לא יודע איזה חנות זאת. אתה יודע גם לא מעניין אותי. לא. (שתיקה ארוכה) נדב: ניסים אתה בטוח שיש פה הקלטות? ניסים: במליון אחוז" אין צורך בדמיון רב, כדי לתאר את סימוני המשיב למחלב, במהלך השתיקה הארוכה. מכיוון שכך, אין גם באמירה זו לכרסם בראיות לכאורה מצד התביעה. 13. נובע מכאן, שגם לגבי האישום השני קיים פוטנציאל ראיתי, המספיק לשם הרשעת המשיב. התחליף למעצר עצמו: 14. כאמור, בין הצדדים אין מחלוקת לעצם קיומה של עילת מעצר. הפלוגתא ביניהם סבה על שאלת תחליף המעצר, כל אימת שתמצאנה ראיות לכאורה. המדובר בענייננו בעבירות המעידות על מסוכנות רבה, שכן המשיב לא רק איים, אלא גם פעל למימוש האיום. איום הוא דבר מסוכן, כל שכן המעבר אל הביצוע העלול להיות קטלני. אומנם את מלאכת הביצוע הסופית השאיר בידי אחרים (מחלב), אולם זיקתו והקשרו לעניין מלמדים על מידת מסוכנותו. ודוק: המדובר בביצוע ובניסיון לביצוע של מעשים חמורים ביותר, שאך בנס לא גרמו לפגיעות בנפש ממש, שלא לדבר על נזקי רכוש משמעותיים. אכן, לא בכדי נפסק על-ידי בית המשפט העליון ב-בש"פ 1218/93 כהן נ' מ"י (דינים עליון, כרך כח, 241), כהאי לישנא: "הן עבירת ההצתה הן עבירת הסחיטה באיומים - כל אחת מהן לעצמה - הן מסוג העבירות המחייבות מעצר עד תום ההליכים - כאמור בסעיף 21א(1) ו-(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-". ובאמת, המדובר בסיכון רב למתלוננים באישום הראשון, כמו גם לציבור בכללותו, שהרי ראינו כי המשיב עלול לנקוט באמצעים אלימים גם כלפי אחרים. המדובר גם בתחכום מסוים, שכן משעלתה רמת הפעילות בדרגה, הרחיק עצמו המשיב על-ידי שליחת אחר לביצוע המעשים הפוגעניים. לא רק זאת, אלא שגם אין בידו לשכנע בדבר קיום תנאי השחרור. המדובר בבעל הרשעות קודמות ובכללן עבירות איומים, תקיפה, היזק לרכוש, שימוש במסמך מזויף ועוד. לחובתו מאסר על-תנאי למשך 6 חודשים, שהוטל על עבירת האיומים אך לפני חודשים ספורים ושגם בו לא היה להרתיע ולמנוע מבעדו את הישנות המעשים; כשם שלא הייתה כל השפעה לעובדת היותו משוחרר בערבות. שחרור זה נעשה לאחר שהודה בביצוע עבירה של סחיטה באיומים. אומנם המשיב מבקש לחזור בו מההודאה זו, אולם לית-מאן-דפליג, שבעת ביצוע המעשים המיוחסים לו כאן, היה עדיין נתון בתנאי שחרור. יתר-על-כן, די לעבור בחטף על עדויות המתלוננת כדי לראות את מנת הפחד וחרדתה מן המשיב. עד כדי כך היו פני הדברים, שהיא אצה אל זקן, לנסות להגיע עמו להסדר תשלום החוב ובלבד שהמשיב לא ישוב עוד. הסנגור המלומד הפנה למוצג צ"ב בתיק החקירה, המעיד על הפחד הרב של המתלונן מזקן, עת נודע לו שהלה השתחרר מהמעצר לימים. בכך ביקש להצביע על החשש העיקרי של המתלוננים, שהנו מזקן. לא מנה ולא מקצתה, בבירור עולה השפעת נוכחותו של המשיב והפחדים ממנו. אם זהו החשש מזקן, צא ולמד מקל וחומר מה יהיה שיעורו אם המשיב ישוחרר. 15. בנסיבות האמורות מתקיימים מלוא התנאים, להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים. עם זאת, קיימת טענה נוספת הראויה להתייחסות. טענה זו נוגעת להפרת השוויון בין המשיב לבין זקן, שכאמור שוחרר בתנאים מגבילים. אף אם חוק המעצרים אינו מונה את כלל השוויון כעילת שחרור, כמדומה שההלכות בנושא, אשר גובשו עוד לפני חקיקתו, חלות גם עתה. הפסיקה קבעה, כי עקרון השוויון הטבוע בשיטת משפטנו, מחייב למנוע הפליה בין שווים, ואין לסטות ממנו אף בסוגיית המעצר עד לתום ההליכים. האינטרס שביסוד עקרון זה נעוץ במטרה לשמור על אמון הציבור בהפעלה צודקת ושוויונית של הדין הפלילי. כך נפסק בהקשר לאמור: "חשוב ביותר למנוע את ההרגשה, שהליכי בית המשפט הם מעין 'משחק של מזל', בו התוצאה עלולה להיקבע על-ידי גורמים מקריים ושרירותיים, ואת ערעור האמון במערכת המשפטית, העלול להיגרם על-ידי הרגשה כזאת" (ב"ש 361/83 אלמלם נ' מ"י, פ"ד לז(2) 381, 386 מול ג'; בש"פ 620/97 בוזגלו נ' מ"י, פ"ד נ(5) 871, 874 מול א'). גם אם אין ספק בכך, שזקן היה המקור לכל העניין והוא עצמו איים גם-כן על המתלוננים, עדיין נחוץ לבחון האם עסקינן באמת בשווים. הטעם לכך נובע מהחלת העיקרון דלעיל רק עת המדובר בהפליה בין שווים. באין שוויון בין השניים, פשיטא שגם אין המדובר בהפליה. שוויון לעניין זה פירושו "כאשר אין הבדל משמעותי בין הנאשמים ששוחררו ובין יתר הנאשמים בכל הנסיבות הרלוואנטיות לשאלת המעצר" (אלמלם הנ"ל, בעמ' 386 מול ה'; וראו בהרחבה גם ב-בש"פ 4740/95 מ"י נ' ברכאת, דינים עליון, כרך מ 964). מובן שקיימת גם אפשרות לסטייה מהעיקרון האמור, כאשר המדובר, למשל, בשחרור האחרים מחמת טעות בולטת. כזאת לא נטען בענייננו. 16. משבאים אנו לבחון את שאלת השוויון בין המשיב לבין זקן ששוחרר, מזדקרת מיד לעין האבחנה ביניהם, בפרטים רבים. למשיב הרשעות קודמות רבות יותר, הכוללות עבירת איומים. כלפיו גם עמדו מאסר על-תנאי ותנאי שחרור. לא רק זאת, אלא, שכל העניינים האלימים הממשיים באו משליטתו, בבחינת תחת ידיו. כך, למשל, אין ראיה לכאורה להעיד, כי זקן היה מודע באופן כלשהו לשליחת מחלב עם סכין לדקור את המתלונן. למשיב נזקפת בנוסף העבירה הכלולה באישום השני, המעידה ביתר שאת על אופיו האלים והמסוכן. מעדויות המתלוננת עולה בבירור, כי פחדם העיקרי היה נעוץ כל העת מהמשיב ולא מזקן. היא גם העידה על שביקשה להיפגש עם זקן ביחידות ובלבד שלא יראו עוד את המשיב. פשיטא, שהלה היה הגורם המבהיל-מסוכן בין השניים. בבואנו לשקול את המעצר לעומת התחליף לו, יש גם לכך חשיבות רבה. קל וחומר, עת עיסוקו בגביית חובות במתכונת זו. זאת ועוד, המשיב מסוכן לא רק למתלוננים, לעדים ולציבור, אלא גם לזקן ולמחלב, המשוחררים. הסנגור הפנה גם לנוסח הבקשה למעצר עד לתום ההליכים, שבה פרטה המבקשת את המסוכנות הרבה מצד שני הנאשמים, אות לכך שזקן אינו מסוכן פחות מהמשיב. דא-עקא, שבטחון הציבור נמדד בסיכון על-פי עובדות ולא על-פי טענות. ברובד העובדתי הובהר לעיל ההבדל המשמעותי בין השניים. די למעשה בכך. 17. לאור כל האמור, לא מצאנו אפשרות להשיג בענייננו את מטרות המעצר בדרך חלופית, החמורה פחות. לפיכך מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים ב-ת"פ 106/99. ראיות לכאורהמעצרמעצר עד תום ההליכיםראיות