להלן פסק דין בנושא קבלת אשרת שהייה בישראל: פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב (השופטת קובו), בו נדחתה עתירת המערער, שבגדרה נתבקש המשיב ליתן למערער אשרת קבע בישראל. ב. (1) העובדות הרלבנטיות סוכמו על-ידי בית המשפט קמא, ועיקרן כי המערער הגיע ארצה ב-1996 באשרת עבודה, יצא ונכנס שוב, ושוהה בישראל שלא כדין מאז 30.3.00. ב-27.11.01 נעצר בשל שהיה בלתי חוקית והוצא נגדו צו הרחקה; הוא שוחרר ב-13.12.01 בהחלטת בית הדין למשמורת שלפיה "יעזוב את הארץ בכוחות עצמו שאם לא כן צפוי להיעצר שנית". צו ההרחקה ההוא עודו בתוקף. המערער לא עזב, ונעצר שוב ב-30.6.04; מאז הוא נתון במשמורת. עתירתו המינהלית הוגשה ב-15.7.04. (2) בית המשפט קמא - בפסק דינו מ-10.2.05 - לא קיבל את טענת המערער כי הוא זכאי לאשרת שהייה בישראל בשל הליכי גיור אורתודוכסיים שבהם הוא מצוי וקשר לאשה יהודיה. בבירור נמצא כי לא נפתחו הליכי גיור, לא היו פניות לרשויות להכרה בזוגיות עם ישראלית בטרם המעצר, ולא הוכח כי המדובר בבני זוג המנהלים משק בית משותף, קרי, "ידועים בציבור"; הנטל המוגבר על פי פרשת בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728 (פרשת סטמקה) לא הורם. אמנם ציין בית המשפט, כי אפילו הוכח קיומו של קשר זוגי, אין בכך - על פי הפסיקה - כדי להקנות למערער מעמד של תושב קבע. נקבע, כי נוכח הפרת החוק וצווי בית הדין על-ידי המערער, אין מקום להתערב בהחלטות משרד הפנים, מה גם שהעתירה הוגשה בשיהוי. ג. (1) בהודעת הערעור נטען, כי הקשר עם בת הזוג הישראלית החל זמן קצר בטרם הגיע המערער ארצה, וכי התגורר בביתה מ-1999 עד מעצרו; כי הוא בן להורים שנאלצו להתנצר ברומניה, והחל בלימודי יהדות אצל ראש המועצה הדתית קרית אתא, הרב אליהו מימון, ואף נרשם לגיור; כי הוא ובת זוגו ידועים בציבור וקיימו משק בית משותף; כי בת זוגו במצב בריאות קשה וזקוקה לו; וכי זכויות יסוד, ובהן הזכות למשפחה, יישללו ממנו אם לא יתקבל ערעורו. (2) להודעת הערעור צורפו מסמכים רפואיים בדבר מצבה של בת הזוג וכן מזכר מהנהלת בתי הדין המיוחדים לגיור (מיום ב' מנחם אב תשס"ד) שממנו עולה כי לפי שעה לא הומלץ לאשר גיורו של המערער, ומסמכים מאת הרב מימון מקרית אתא המדברים בצורך לזרז את הליכי גיורו. ד. (1) לטעמו של המשיב מעלה הערעור את התופעה המתרחבת של נתינים זרים השוהים בישראל שלא כדין ומבקשים מעמד מכוח טענה של "ידועים בציבור"; אנשים אלה עותרים שלא להחיל בעניינם את המדיניות, לפיה על נתין זר השוהה בישראל שלא כחוק ומבקש להסדיר את מעמדו מכוח יחסים נטענים עם אזרח ישראלי, לצאת תחילה מן הארץ, ורק לאחר יציאתו תיבחן בקשתו להסדרת כניסתו כחוק. זאת, הגם שמשך הטיפול בבקשה לאחר שיצא הזר מישראל ויגיש בקשתו, לא יעלה ככלל על שלושים יום. לטענת המשיבים, זרם בלתי פוסק של בקשות מעין אלה, מצדיק הבהרת המצב המשפטי על-ידי בית משפט זה, על רקע המדיניות הכללית, המתבטאת בחקיקה ראשית ובנהלים, שעניינה הרחקת שוהים בלתי חוקיים. (2) לטענת המשיב, חלק ממשך הטיפול בתיק, שנוכח שהייתו של המערער במשמורת ביקשו לקדמו, נבע מהשתהות סיכומיו של המערער בבית המשפט קמא, ואחר כך החלפת ייצוג. לשיטתו, על המערער לצאת מן הארץ, וככל שתוגש בקשת בת זוגו להחיל עליהם נוהג איחוד משפחות, תיבדק הבקשה בתוך כחודש ימים. (3) טעמי המשיב לדרישה להרחקה אלה הם: ראשית, פגיעה בריבונות המדינה וההערמה מצד המערער משלא יצא על פי הצו מ-2001; שנית, קיום הנוהל הרלבנטי, אליו עוד נידרש; שלישית, אין מדובר בנישואין, שאף לגביהם נקבע כי אם נעשו לאחר הוצאת צו ההרחקה יש על פניהם חשש לפיקטיביות, אלא בטענת ידועים בציבור שהיא חלשה יותר, מקל וחומר. נטען כי הסדר היציאה מן הארץ לשלושים יום הוא ראוי, סביר ומידתי. ה. (1) בדיון בפנינו טען בא כוח המערער, כי שולחו ניסה להסדיר את עניינו והחל בהליכי גיור, אין לו עבר פלילי ואינו מסוכן לציבור ולביטחון. בהיותו במשמורת, אין בידו להסדיר את ענייניו; בת זוגו במצב קשה, וראוי להתחשב בו ולא לגרשו. (2) באי כוח המשיב ציינו, כי מעולם לא פנה המערער למשרד הפנים בעניין קשר זוגי. לכך משיב המערער כי לא עשה כך כיוון שהוא ובת זוגו לא נישאו. ועוד, נטען כי הידועה בציבור הנטענת לא ביקרה את המערער במשמורת מאז נובמבר 2004 (לפני כן נהגה לבקרו); על כך משיב המערער, כי בת הזוג חולה ומתפרנסת מקצבת ביטוח לאומי. לשיטת המדינה המדובר, כנטען, במקרה קלאסי שיש בו צורך ביציאה מן הארץ, המחויבת על פי הנוהל; התנהגות המערער, ובכללה שנים ארוכות של שהיה בלתי חוקית אינה מצדיקה לילך לקראתו; יש לאבחן תיק זה מהלכת בג"צ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פד"י נג(2) 728. ו. (1) סבורני כי יש ממש בעמדת המשיב. גם מבלי שנפליג ביתר למחוזות של משפט משווה, מן המפורסמות הוא כי מדינות רבות בעולם החופשי מתמודדות עם תופעות של ריבוי זרים, בעיקר ממדינות עניות, הבאים לחפש עבודה ורווחה כלכלית. הגירה לצורך נישואין נעשתה לאחת הדרכים המרכזיות להגירה למדינות העולם החופשי (30% מן ההגירה בעולם ב-1999), והנתונים העוסקים בכך רבים; אף כשהמדובר במהגרים חוקיים, נתיבן של מרבית המדינות מוביל להגבלות הגירה עקב נישואין, ולהחמרת התנאים לעניין זה. ראו פירוט הניסיון האירופי במאמרם של אמנון רובינשטיין וליאב אורגד, "ביטחון המדינה, רוב יהודי וזכויות אדם: המקרה של הגירה לצרכי נישואין" (טרם פורסם). מאמר זה עוסק לא רק בסוגיה של הגבלות על הגירה לצורך נישואין בעת עימות מזוין פעיל והאילוצים הביטחוניים הבאים מכוחו, המאפיינת חלק מן הבעיות שישראל מתמודדת עמן, אלא גם בנושא הכללי של פיקוח על הגירה, לרבות הגירה לצרכי נישואין. המחברים מפרטים במיוחד את הניסיון האירופי. ודוק - שם עסקינן בהגירה לצורך נישואין ובמהגרים חוקיים; הבעיות שנוצרו באירופה הולידו שתי דירקטיבות (מסמך בעל אופי חקיקתי) של הפרלמנט האירופי ומועצת אירופה, שאחת מהן - מ-2003 - עניינה הגירה לצורכי נישואין של בני משפחה של מהגרים חוקיים, והאחרת - מ-2004 - עניינה זכות אזרחי האיחוד ובני משפחותיהם לנוע ולהתיישב בכל מדינות האיחוד. הדירקטיבות הללו הרחיבו את האפשרות להגר לצרכי נישואין, אך הותירו שיקול דעת רחב למדינות לקבוע תנאים והגבלות, שאכן הוספו - תוך החמרות - בחלק מן המדינות באיחוד. מדינת ישראל נתקלת אף היא בבעיות דומות, בנוסף לאלה הקשורות ביישום חוק השבות תש"י-1950 וקבלת האזרחות מכוחו, ולשאלות הקשורות בבקשות לאיחוד משפחות עם תושבים מתחומי הרשות הפלסטינאית, אליהן לא נידרש כאן. שיפור בכלכלה ועליית רמת החיים לאורך השנים תוך שינוי בעיסוקיהם של ישראלים הגדילו את מספר הזרים הבאים לכאן לצרכי תעסוקה; ואכן, מזה למעלה מעשור רבו הבאים לכאן לחיפוש עבודה, ויראו כי טוב ומבקשים הם להישאר. התופעות של שהיה בלתי חוקית של זרים היו, כך נראה, למעין מכת מדינה, ונפרצו הגדרות; כך סבר המחוקק משתיקן בתשס"א-2000 את חוק הכניסה לישראל, ו"שידרג" בו את נושא הרחקתם של שוהים בלתי חוקיים, ולא הרע את מצבנו מן המתוקנות שבמדינות. (2) לרקע ייאמר, כי משכבר הימים נחקק חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בהצעת החוק שהוגשה - פעמיים, בכנסת הראשונה (ה"ח תשי"א 56), ובכנסת השניה (ה"ח תשי"ב 134) - נקרא החוק חוק ההגירה; המונח "הגירה" הוחלף ב"כניסה לישראל" בתהליך החקיקה. בהצעת החוק הראשונה, מתשי"א, הוצע בסעיף 16(א) כי "מי שנמצא בישראל בלי רשות, רשאי שר העליה לתת נגדו צו גירוש"; בהצעה מתשי"ב הוחלף שר העליה, באותו סעיף, בשר החוץ, ולימים - ראו להלן - הוחלף לשר הפנים. בהצעה מתשי"ב בדברי ההסבר (עמ' 60) נאמר כי הסמכות לגרש "הוא מן הסמכויות האדמיניסטרטיביות המקובלות בעולם, וכל מדינה המצווה לשמור על תנועות אוכלוסיה זקוקה לסמכות זו". בדיון בקריאה הראשונה בכנסת הראשונה אמר ח"כ ישראל בר-יהודה ממפ"מ (ישיבת ט"ו בשבט תשי"א - 22.1.51, דברי הכנסת כרך 8, עמ' 839 - 840), כי שם החוק אינו מתאים, כיוון שמדובר על אשרות כניסה לא רק למהגרים, וכן מדובר על עולים, ולפיכך יש לטעמו למצוא שם ניטרלי וכללי שעניינו "סדרי קבלת הרשות הפורמאלית של כניסה לארץ". בדיון בקריאה הראשונה בכנסת השניה פירט ח"כ בר-יהודה יותר (ישיבת י"ח אייר תשי"ב - 13.5.52, דברי הכנסת כרך 11, עמ' 2020): "מה האהבה הזאת לשמות מצלצלים ורמים במקום שאין צורך בהם? כאן מדובר ב"חוק אשרות כניסה" - זה הכל. האם מדינתנו היא מדינה של הגירה ויש לה צורך ב"חוק הגירה" מיוחד? על אחת כמה וכמה כאשר בהצעת החוק יש כמה סעיפים המדברים בעניינים השייכים לחוק השבות - הגם את העולים אנו הופכים על-ידי כך ל"מהגרים"?" ואכן, בהביאו את החוק לקריאה שניה ושלישית אמר יו"ר ועדת הפנים, ח"כ יוסף ספיר, כי שמו של החוק שונה ונקרא "חוק הכניסה לישראל" ישיבת ו' אלול תשי"ב (27.8.52) (דברי הכנסת כרך 12, עמ' 3167). אופייה של המדינה נתפס כ"מדינת עליה", קרי, מדינת שבות, לא כמדינת הגירה; העליה נתקדשה בחוק השבות תש"י-1950, והגירה נראתה כמושג של "ככל המדינות" שאינו תואם את ההוויה הישראלית הייחודית ואת החזון הציוני. ההתפתחויות הנדונות כאן הן שחייבו בשנות האלפיים הקמתה של "מינהלת הגירה", ועדיין אין שמה לרוחי. (3) בחוק הכניסה לישראל כפי שנתקבל נקבע (סעיף 13(א) כי "מי שאיננו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות התש"י-1950 רשאי שר הפנים לתת עליו צו גירוש אם נמצא בישראל בלי רישיון ישיבה". לא שר העליה איפוא ואף לא שר החוץ אלא שר הפנים, כאמור, אך לא זה המקום להידרש לטעמיהם של "חילופי הגברא" המיניסטריאליים. בהצעת החוק שבה הועלה התיקון מתשס"א לחוק הכניסה לישראל (הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 8), תשס"א-2000, ה"ח תשס"א 107; כשנתקבל היה מספרו 9) נאמר בדברי ההסבר, כי אחד מיסודות התיקון המוצע הוא "קביעה נורמטיבית כי שוהה בישראל שלא כדין יורחק מישראל בהקדם האפשרי...". בכך בא המחוקק לומר, כי שלא כסעיף שנחקק בראשונה, שבו "רשאי" היה שר הפנים להוציא צו גירוש, כיום הכלל הנורמטיבי הוא הרחקה, ולשון הסעיף 13(א) היא עתה, בעקבות התיקון, "מי שאינו אזרח ישראל או עולה לפי חוק השבות, התש"י-1950, ונמצא בישראל בלי רשיון ישיבה (בחוק זה - שוהה שלא כדין), יורחק מישראל בהקדם האפשרי אלא אם יצא מרצונו קודם לכן". (4) נזכיר, כי לא רק ההוראה הנורמטיבית ה"משודרגת" באשר להרחקה באה בסעיף זה, אלא עצם הגדרתו של השוהה שלא כדין, קרי, מי שאינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות ונמצא בארץ בלא רשיון ישיבה. פשיטא, כי אזרח ישראל הוא שוהה כדין; האתוס הציוני הישראלי מוצא ביטויו במעמדו של עולה לפי חוק השבות; אדם אחר זקוק לרישיון ישיבה. (5) עינינו הרואות, כי המחוקק נתן דעתו לשינוי ואותת את דאגתו למצב שהחל משתרר. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר, בין השאר, כי "בשנים האחרונות עדה מדינת ישראל לתופעה של כניסה ושהיה של זרים בתוכה בלא היתר כדין, בהיקף וממדים שבהם טרם התנסתה בעבר …. אוכלוסיית השוהים שלא כדין בישראל, כוללת, בין השאר, עובדים זרים ותיירים שלא עזבו את ישראל עם תום תקופת האשרה שניתנה להם … לשהייה שלא כדין יש השלכות שליליות רבות, חברתיות, כלכליות ואחרות, ובהן פגיעה בשלטון החוק ובזכותה של המדינה לקבוע מי ייכנס בשעריה ומי יורשה לשהות בה". בהמשך נאמר, כי "כוונת התיקון למצוא איזון הולם בין זכותה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית לקבוע מי יבוא בשעריה … לבין הצורך להבטיח את זכויותיו האנושיות הבסיסיות של הזר ואת החובה שלא לפגוע בחרותו מעבר למידה הנדרשת, גם אם הוא שוהה בישראל שלא כדין". הוספה לצורך זה גם הגדרתו של שוהה שלא כדין. (6) עוד יש לזכור את העיקרון הבסיסי השורר במערכת הבינלאומית וגם בישראל, שלפיו אין לזר זכות להיכנס למדינה, ולוא גם לצורך תיירות, ולא רק לשהייה ממושכת ומקל וחומר לשהיית קבע, אלא אם הדבר נעשה כחוק. כך מקדמת דנא (בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113 (השופט ברנזון); כך לימים בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728 (השופט - כתארו אז - חשין). ועוד, זכות זו של מדינות מופעלת בלא פוצה פה ומצפצף במתוקנות שבהן, ואין תימה, שהרי אין לך דבר ממאיר כהפקרות. עם זאת, המחוקק קבע באותו תיקון מתשס"א הסדרים לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין ולסדרי אחזקתם, לרבות בית דין שזה תפקידו (ראו פרק רביעי לחוק הכניסה לישראל). כללם של דברים לעניין זה הוא, כי ניתנה לשר הפנים ולבאים מכוחו, לשם מניעת לית דין, לית דיין ולית שלטון, סמכות לפעול להרחקתם של שוהים בלתי חוקיים, ולסמכות זו הוספו איזונים, הגבלות וסדרי ביקורת שיפוטיים, כדי שלא תופעל בשרירות. (7) התופעה הגוברת של שהיה בלתי חוקית - שכיום לא יימצא מן הסתם החולק על קיומה ועל הצורך להיאבק בה - הביאה גם להגברת פעילותן של רשויות הממשלה, מכוח התיקון לחוק, החלטות ממשלה, הקמתה של מינהלת ההגירה במסגרת המשטרה וכיוצא בזה. (8) אכן, לשר הפנים מכבר סמכות רחבה להורות על גירושו של זר (בתיקון מס' 9 לחוק הכניסה לישראל משתמש המחוקק בלשון נקיה יותר, "להרחיק" תחת "לגרש", כי לביטוי גירוש קונוטציות היסטוריות לא נעימות). סמכות רחבה זו אינה "מוחלטת", כפי שביאר בית משפט זה בפרשת סטמקה (עמ' 770), אך היא "רחבה למדי" כדברי בית המשפט שם; וככל סמכות שבדין, אף היא נתונה לביקורת שיפוטית, ועליה להיות מופעלת, וכך גם ביטא המחוקק רצונו, בשמירה על זכויות האדם של השוהים הבלתי חוקיים, באשר בני אדם הם, וליחס אנושי, הגינות וכבוד אדם זכאים הם. סמכות שבדין ועשיה נחושה להגשמתה, הראויה כשלעצמה לעידוד, אינן שוות ערך כמובן ליד קשה שלא כדין, ולהתעמרות חלילה. (9) באי כוח המשיב הרבו לדבר על ריבונות המדינה הנפגעת מן השהיה בלתי חוקית. לדידי אך למותר הוא להכביר מלים בנושא זה; ישנם דברים שאינם טעונים אריכות וראיות הרבה. לא ריבונות המדינה היא ה"מאוימת" אלא סדריה; לכן אין המדיניות להרחקת זרים השוהים שלא כדין כשלעצמה טעונה הסברים ותירוץ. אלא יישומה, לרבות חריגים ראויים לעת צורך מטעמים אנושיים כאלה ואחרים. אי אפשר לשכוח כי מדיניות הגירה של מדינות שנדמו מתוקנות נעלה את שעריהן בפני יהודים שחיפשו מפלט מרדיפות הנאצים ועוזריהם בשנות טרום-השואה הרעות, שקדמו לרע מכל. זה היה, דומה, הטעם להכנסתם הסמלית של מאות ויאט-נאמים חסרי מקלט על-ידי ממשלת ישראל ארצה ב-1977. (10) החובה המוטלת על רשויות המדינה, על בתי הדין לביקורת משמורת, על בתי המשפט המינהליים ועל בית משפט זה, עיקרה, מחד גיסא, הגשמת רצונו של המחוקק, ומדיניותן של הממשלות מכוחו, בהרחקה ללא מורא של שוהים בלתי חוקיים שאין עילה בדין לשהייתם, ומאידך גיסא, הליך ראוי של בדיקת כל מקרה, שמיעתו של האדם בו מדובר וכבוד אנושי. משנתקיימו אלה וההחלטה בעינה, אין מנוס מהרחקה. ז. (1) מעגל נוסף של הקשיים שבענייננו הוא הטיפול בבני זוג שהם שוהים בלתי חוקיים. (2) פרשת סטמקה, שבא כוח המערער נדרש לה וכך גם המשיב, עניינה היה בשוהים בלתי חוקיים שנישאו לבני זוג אזרחי ישראל וביקשו החלתו של סעיף 7 לחוק האזרחות, שבגדרו יכול בן זוג שאינו מקיים את תנאי ההתאזרחות להתאזרח אם בן זוגו אזרח או מקיים את התנאים. בית משפט זה קבע כי גירושם מן הארץ - קרי, הדרישה כי יעזבו למספר חודשים - כדי לבדוק את כנות נישואיהם, אינו מידתי, וכי מדיניות זו אינה עולה בקנה אחד עם מושכלות ראשונים במשטר דמוקרטי החרד לזכויות האזרח (עמ' 783). ועם זאת הוסיף בית המשפט: "והגם ששוללים אנו גירוש מן הארץ, דומה עלינו כי פתרון ראוי יהא זה, שבנישואין מעין אלה שבדוגמה (שהביא בית המשפט: נישואין שאחד מבני הזוג בהם ישראלי והאחר שהה בארץ שלא בהיתר - א"ר) יוטל על בני הזוג נטל כבד מהרגיל להוכיח את כנות הנישואין. אכן, מהות הנושא וחומרת העניין ראוי להם כי יאצלו על מידת הראיה ...ונתבע מאת בני הזוג במקרים מעין אלה מידת ראיה גבוהה מן הרגיל" (עמ' 783 - 784). כאמור, שם נדון עניינם של שוהים בלתי חוקיים שנישאו, ובית המשפט ביקש שלא להכביד את היד עליהם, אך סבר עם זאת כי מידת ההוכחה באשר לכנות נישואיהם צריכה להיות גבוהה. (3) העקרונות שהנחו בפרשת סטמקה לא נשתנו; אך הנסיבות הנוגעות לנשוא דיוננו התפתחו והלכו עם השנים. (4) במה נשתנה הלילה הזה מן הלילות שקדמו לו, במה שונה המצב כיום בכל הנוגע לענייננו מזה שאליו נדרש בג"ץ סטמקה? ראשית, כמובן, הקביעה הנורמטיבית של המחוקק כאמור, באשר להרחקת שוהים בלתי חוקיים, שבה גילה דעתו - בסעיף 13(א) לחוק הכניסה לישראל - כי על שר הפנים לפעול להרחקתם, בעקבות הגידול בתופעה. שנית, עסקינן בענייננו לא בזוג נשוי ובהוראות חוק האזרחות כמו בבג"צ סטמקה, אלא בטענת ידועים בציבור, אליה נידרש להלן, שממילא בן שיחם בספר החוקים הוא חוק הכניסה לישראל ולא חוק האזרחות; שלישית, הקשר הזוגי דנא נטען בפני הרשויות רק לאחר הוצאתו של צו ההרחקה. ולבסוף, הנוהל הרלבנטי אליו נפנה מבטנו בהמשך, עניינו יציאה מן הארץ אך לשלושים יום. ח. (1) מעבר לצורך, אדרש בקצרה לנוהל בעניין ידועים בציבור, שתיאר המשיב; מעבר לצורך - שכן העובדות בנידון דידן אינן מצריכות זאת, והנוהל גם לא הובא בפני בית המשפט קמא על-ידי הצדדים. נוהל זה, שהכין מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, ראשיתו במאי 2000; חמש שנים עברו עליו, שבמהלכן תוקן ראשונה ב-2002, שניה ב-16.7.03, ושלישית ב-4.11.04. הנוהל התקף כיום (מש/8), מכוון עצמו, כנאמר במבואו, למתן מעמד לבני זוג של אזרחים ישראלים לרבות בני אותו מין, המקיימים חיים משותפים ללא נישואים. הנוהל - אפשר לומר - ליברלי; לגבי בין הזוג הישראלי נדרש (סעיף ב.6) כי יהא פנוי (גרוש, אלמן, רווק), למעט חריגים הבאים בפני ועדה בינמשרדית, ואילו "מצבו האישי של בן הזוג הזר אינו מהוה תנאי לתהליך". בין היתר נדרשים (סעיף ב.7) הוכחות לקשר ולחיים המשותפים, וכן (סעיף ב.8) הצהרת בריאות, הצהרה על העדר עבר פלילי וגם (סעיף ב.9) תעודת יושר, או בהעדר אפשרות להמציאה - תצהיר. לענייננו נאמר (סעיף ג.2) "יש לבדוק פרטי הזר... במידה והזר שוהה בארץ שלא כחוק, יש לבקשו לצאת מן הארץ, לאחר מכן יגיש הישראלי עבורו בקשות לאשרת כניסה"; בסעיף ג.3 נקבע, כי "כאשר הזר שהה בארץ באופן לא חוקי ונדרש לצאת את הארץ, ניתן לאשר את כניסת הזר חזרה לארץ כנגד ערבות בנקאית אם מתעורר חשד בדבר כנות הקשר.... לאחר העמידה בדרישות הנוהל לא יעלה משך הטיפול בבקשה על 30 יום, אלא אם כן יש נסיבות מיוחדות באישור מטה מנ"א (מינהל האוכלוסין)". בסופו של דבר ניתנת החלטה, ואם השתכנע המינהל "שאכן מדובר בחיים משותפים ובקשר אמיתי, יאשר מסמך מסוג ב/1 לשנה" (סעיף ג.10) וכעבור שנה ניתן להחליפו לא/5, ובתקופה כוללת של 7 שנים ניתן להגיע למעמד קבע (ג.11). עד כאן עיקרים. (2) נפנה מבטנו להוראת סעיף ג.2 לנוהל, הדורשת יציאה מן הארץ ובדיקה. המשיב טוען, ונימוקו עמו, כי בעוד סעיף 13(א) לחוק הכניסה לישראל עניינו הרחקה בלבד, נקבעה כאן יציאה לשם בדיקה שתיערך בתוך שלושים יום. לטענת המשיב, המדובר בנוהל מאוזן; אך מעבר לו, יהיו חריגים שבהם ישקול משרד הפנים ויתור על הוראות הנוהל, כגון כשהמדובר בשהייה קצרה של שבועות בודדים שלא כדין, או שהיתה תקלה בטיפול משרד הפנים, או בשל נסיבות הומניטריות וחריגות. (3) עוד אומר המשיב, כי ניכרת עליה במקרים שבהם נטען מעמד של "ידועים בציבור", אם כשהמדובר בקשר קצר מועד (חודשים אחדים), אם במקרים של בני זוג הנשואים לאחרים, ואם בקשר נטען בין מעסיקים, ובהם חולים וקשישים, לעובדים שלא קיבלו היתר העסקה; כל אלה מקרים שלא קל להתחקות בהם אחר הנסיבות. (4) המשיב מודיע, כי מיולי 2001 עד דצמבר 2004 פורסמו הנהלים הרלבנטיים באתר האינטרנט של משרד הפנים (הנוהל הישן בהקשר דנא), אך הורדו לשם עריכתם מחדש. ט. (5) כשלעצמי איני רואה דופי בנוהל הדורש יציאה מן הארץ לתקופה קצרה יחסית של שלושים יום כדי לאפשר בדיקה, תוך שהבקשה תוגש על-ידי בן הזוג הישראלי; נראה כי יש בכך איזון הולם והוגן, שאינו גורם עוול לנוגעים בדבר, ועם זאת מאפשר פיקוח ואכיפת חוקיה של המדינה (מה גם שבנסיבות חריגות יש נכונות לשקול הקלה). ואולם, אין הכרעה באשר לנוהל נחוצה לענייננו על פי עובדותיו. (6) כאמור, בג"ץ סטמקה עסק במצבי נישואין; אף בו נקבע, לגבי בני זוג נשואים שאחד מהם שוהה בלתי חוקי, כי נדרש נטל ראיה מוגבר; נטל ראיה זה צריך, מטבע הדברים ועל פי צו השכל הישר, להיות מוגבר עוד יותר כשהמדובר בידועים בציבור, מצב גמיש יותר, שאינו כולל עיגון פורמלי מן הסוג הכרוך בנישואין. נטל זה לא הורם במקרה דנן, כפי שציין בית המשפט קמא. ט. בעניינו הספציפי של המערער: בכל בחינה שבה ניתן דעתנו, אין איפוא מקום לקבלת הערעור. לא זו בלבד ששהייתו בלתי חוקית, אלא שהוא זילזל באופן בוטה בחוק, על-ידי אי כיבודו של צו ההרחקה מ-2001 (ראו בג"ץ 233/05 ליסקנו נ' שר הפנים (טרם פורסם) (השופט ג'ובראן)). הוא טוען ליחסי ידועים בציבור עם בת הזוג הישראלית (דבר שהוא גם תנאי להפעלת הנוהל הנזכר) - בבג"ץ סטמקה דיבר בית המשפט (עמ' 276) אף על הפגיעה באינטרס של בן הזוג הישראלי - אך לא ניתן כל ביטוי לאינטרס זה על-ידי פניה של בת הזוג לרשויות. אין איפוא פסול בדרישת המשיב, כי על המערער לצאת את הארץ. לאחר מכן, אם יפנו בת זוגו והוא עצמו, יישקל הדבר כנחוץ. י. נוכח האמור, אם דעתי תישמע, לא ניעתר לערעור. בנסיבות, אולי לפנים משורת הדין, אציע שלא לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' עדיאל: אני מסכים לדחיית הערעור, כמוצע על-ידי חברי השופט א' רובינשטיין, וזאת מבלי לנקוט עמדה לגבי סבירות הנהלים שהתקין משרד הפנים, ובמיוחד הדרישה משוהה בלתי חוקי בישראל, אשר טוען כי הוא חי יחד עם בת זוג ישראלית כ"ידועים בציבור", לעזוב את הארץ טרם תדון בקשתו למתן אשרת ישיבה בישראל. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה למסקנתו של חברי השופט רובינשטיין כי דין הערעור להידחות, ומצטרפת להערתו של חברי, השופט עדיאל. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםאשרת שהייה