ה ח ל ט ה הבקשה: 1. המשיב, אזרח מדינת ישראל, הועמד לדין בבית-משפט מחוזי בניו-יורק, ארצות הברית, הורשע ודינו נגזר לריצוי מאסר בפועל למשך 180 חודש, שתחילתם ביום 18.9.90. ביום 31.12.98 הועבר ארצה, לרצות כאן את יתרת עונשו. בבקשה זו עותרת המבקשת להורות על תיקון טעות, שנפלה בצו הנוקב את תקופת המאסר אשר עליו לרצות בארץ, כך שבמקום יום 13.10.03 יירשם יום 17.9.05. כללי: 2. על יסוד הוראות האמנה האירופית בדבר העברתם של נידונים לריצוי עונשם בארצותיהם (TEXT OF CONVENTION ON THE TRANSFER OF SENTENCED PERSONS), שאליה הצטרפו גם מדינת ישראל וארצות הברית; ובעקבות חוק העברת אסירים לארצותיהם, תשנ"ז1996- (להלן: "החוק"), שנחקק ליישום אמנות דו-צדדיות ורב-צדדיות, אשר מדינת ישראל והמדינה האחרת צד להם - ביקש היועץ המשפטי לממשלה להעביר את המשיב, לריצוי עונשו בארץ (ב"ש 2048/99). מטרת החוק היא, לאפשר לאזרחי מדינת ישראל שנידונו לעונש מאסר מחוץ לישראל והמעונינים בכך, לשאתו כאן (בכפיפות לתנאים המפורטים בסעיף 7 לחוק). באופן הדדי מתאפשר לאזרח זר, שנדון בישראל, לשאת את ריצוי המאסר, אם רצונו בכך, בארץ אזרחותו. הרעיון הגלום בהסדר הרב לאומי הנ"ל הנו, שנשיאת מאסר בקירבת בני המשפחה, במקום שבו השפה שגורה בפי מרצה העונש והוא מתמצא במנהגי המקום ובתנאי החברה, יקלו על נטל הריצוי (מתוך הצעת החוק - הצ"ח 2543, תשנ"ו, 793). הוראות החקיקה: 3. בסעיף 10 לחוק מפורטת סמכותו של בית המשפט, להורות לאזרח, אשר נדון בחו"ל לריצוי עונש מאסר בפועל, לשאתו ישראל, זאת בכפיפות לקביעת שר המשפטים מכוח הוראת סעיף 8 לחוק. כדי להקל על הבנת נושאי המחלוקת, מן הראוי להביא כבר כאן את נוסח סעיפי החוק הרלוונטיים. סעיף 8 הנ"ל קובע: "8. העברת אסיר לישראל, לנשיאת מאסרו, תהיה על פי צו של שר המשפטים; בצו יפורטו מהות העבירות שבהן הורשע, תקופת המאסר שלה נידון, ויתרת תקופת המאסר שעל האסיר לשאת בישראל". הצו מהווה אפוא את מקור הסמכות הפנים ישראלית, לצורך קביעת יתרת תקופת המאסר שעל הנדון לרצות בישראל. מתוקף צו זה ניתן להחזיק את האסיר במשמורת, למשך תקופה שלא תעלה על 60 יום (סעיף 9 לחוק). האסמכתא למאסר הנדון, לגבי יתרת התקופה, היא הוריה של בית המשפט, מכוח הוראת סעיף 10 לחוק, שזוהי לשונה: "10. (א) הועבר אסיר לישראל, לפי חוק זה, יורה בית משפט מחוזי, על פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, על נשיאת המאסר או יתרת המאסר בישראל, הכל כפי שיפורט בצו. (ב) בוטל מאסרו של האסיר, נחון האסיר בחנינה פרטית או כללית או קוצרה תקופת המאסר במדינה האחרת, והודעה על כך נמסרה לשר המשפטים, יודיע על כך לבית משפט מחוזי, ובית המשפט יורה על שחרור האסיר או על קיצור תקופת מאסרו, לפי הענין. (ג) בית המשפט רשאי לקבוע כי עונש המאסר שעל האסיר לשאת לפי סעיף זה, יהיה חופף, כולו או מקצתו, לעונש מאסר אחר שהוטל עליו בישראל". בולט מן האמור, כי תקופת המאסר שנקבעה על-ידי בית המשפט בחו"ל, כפי שמצאה ביטוי בצו שר המשפטים, היא המכריעה באופן בלעדי את אורך תקופת המאסר שעליה מורה בית המשפט. שיקול דעת המסור בידו הנו מנדטורי בלבד, להורות על נשיאת המאסר או יתרתו "הכל כפי שיפורט בצו". חריג לכך מצוי שם בסעיף משנה (ג), לפיו רשאי בית המשפט לקבוע חפיפה של ריצוי עונש המאסר שהוטל בחו"ל, עם עונש מאסר אחר המוטל על הנדון בארץ. אמור, אם-כן, כי אין לפנינו הכרעה שיפוטית של בית המשפט, אלא רק הכרה בפועלו של פסק חוץ, בהתאם לצו שר המשפטים. תפקידו של בית המשפט מצטמצם אפוא למתן הוריה, המשמשת סימוכין לשירות בתי הסוהר, להמשיך ולהחזיק באדם מעבר לתקופת המשמורת, ועד לריצוי מלוא תקופת העונש שהוטלה עליו בחו"ל. עם זאת, אין פירושם של דברים, כי בית המשפט אינו יכול לדחות את הבקשה. בידו לעשות כן, אם נפל בה פגם המצדיק שלא להיעתר לה. כך, למשל, כאשר החתימה על הצו אינה של שר המשפטים או אם הבקשה המוגשת אל בית המשפט אינה חתומה בידי היועץ המשפטי לממשלה - שרק לפי עתירתו אמור בית המשפט להורות על נשיאת המאסר - ועוד כיוצאים באלה פגמים, השוללים את תוקף הצו. כמו-כן בידו לדחות את הבקשה, אם האסיר מתנגד לה, מכיוון שצו השר, מכוח סעיף 8 לחוק, אינו תואם, למשל, את הוראות פסק הדין המרשיע (בהשוואה עם המסמכים המוגשים מכוח הוראות תקנה 11(ב) לתקנות העברת אסירים לארצותיהם, תשנ"ח1997-). ואולם, מנגד לכך, אין בידי בית המשפט את הרשות והסמכות לשנות מתוכן הדברים ולקבוע תקופה אחרת לריצוי המאסר, בניגוד למועד הנקוב בצו שר המשפטים. מכאן, שניתן לדחות את הבקשה או לקבלה במלואה. 4. סעיף 11(א) לחוק קובע, כי משהורה בית המשפט על נשיאת המאסר או יתרתו בישראל, בהתאם לצו שר המשפטים, יראוהו "...כאילו היה פסק דין של בית משפט בישראל, שאין עליו ערעור, והוראות כל דין החלות על נשיאת מאסר, או על שחרור ממאסר, יחולו על מאסר לפי חוק זה". סעיף זה מבטא את הרציונאל לפיו, מעת העברת האסיר לריצוי עונשו במדינת ישראל, מוחלים דיני המאסר המקומיים, בכללם דרכי ריצוי העונש והשחרור ממנו. בכך מתנתקת הזיקה בין המדינה המעבירה, בה בוצעה העבירה והוטל העונש, לבין המדינה הקולטת, שבה עתיד העבריין לרצות את יתרת עונשו (ראו גם בסעיף 9(3) לאמנה). פסק הדין יראה כסופי, על מנת שהאסיר יוכל לממש את מלוא זכויותיו, כמי שנשפט זה מכבר, ובכלל זאת את כל הזכויות הנוגעות לשחרור מנהלי מוקדם. מוסיף סעיף 11(ב) לחוק וקובע לאמור: "לענין התקופות האמורות בסעיף 49 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, בסעיף 28 ובסימן ט1 לפרק ב' לפקודת בתי הסוהר, יראו את תקופת המאסר ככוללת גם את תקופת המאסר שנשא האסיר מחוץ לישראל". פועל יוצא מן האמור הנו, שניתן לשחרר כאמור אסיר שחרור מוקדם, כמצוות סעיף 49 לחוק העונשין ולהעמידו בתנאי רשיון, לפי פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב1971-. עוד הנו זכאי לשחרור מנהלי לפי סימן ט1 הנ"ל. מוטמעת בתפיסה זו הכוונה, לפיה אסיר המבקש לרצות את עונשו כאן ובקשתו נענית על-ידי כל הגורמים, זכאי למלוא ההקלות המנהליות בנוגע לדרכי ריצוי העונש. בכך מקבל הלה על עצמו את מרות המשפט הישראלי בנושא, תוך ויתור על ההקלות, שלהן היה זכאי - אם היה זכאי - לפי דיני המדינה המעבירה, שבה הורשע בביצוע העבירה. המסקנה העולה אפוא מהוראת סעיף 11 היא, כי ההקלות החלות בענייננו לגבי המשיב הן בהתאם למשפט הישראלי ולא לפי המשפט האמריקאי. 5. כאמור, תנאי ראשוני ליישום הליכי החוק הנו בהסכמת האסיר (סעיף 4 לחוק ותקנה 8 לתקנות). גם בענייננו ניתנה כמובן הסכמה והמשיב חתם על טופס, אשר סומן מספר 1 בתצהירה של עורכת הדין ר' תפוחי, מהמחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה. בין היתר הסכים שם הלה, לביצוע העונש בהתאם להוראות הדין הישראלי: “My sentence will be carried out according to the laws of Israel...” (סעיף 2 להצהרה). לפי הוראת סעיף 12 לחוק, כפי המבוטא גם במסמך ההתחייבות הנ"ל, מנוע המשיב מלחזור בו מהסכמתו להעברה. 6. על רקע המצב המשפטי האמור, נעבור לבחון להלן את המחלוקות, כפי שנתגלעו בין הצדדים דנן. הטעות בצו המקורי: 7. הצו המקורי עליו חתם שר המשפטים נקב בתאריך שחרורו המשוער של המשיב, יום 13.10.03, על-יסוד המפורט במסמך המכונה Administration of the Sentence. מועד זה נרשם חלף תאריך השחרור, לאחר ריצוי מלוא תקופת העונש, שחל כאמור ביום 17.9.05. בהתאם לכך נרשם גם בבקשה, בתיק ב"ש 2048/99, המועד הנ"ל, ובהמשך ניתן ביום 20.1.99 צו בית המשפט. מקורה של הטעות דלעיל נעוץ, לטענת המבקשת, ברצונה לא להחמיר עם המשיב במידת העונש ובסוגו, הכל כמצוות הוראות סעיף 10 לאמנה דלעיל (סעיף 9 לתצהיר עו"ד תפוחי). הואיל והמדובר במקרה ראשון של העברת אסיר לריצוי עונשו כאן, הוביל חוסר הניסיון להבנה מוטעית של המסמכים, אשר הועברו מארצות הברית. מכיוון שעל-פי הוראות החוק דלעיל חל הדין הישראלי, בכל הנוגע להקלות ולשחרור המוקדם בריצוי המאסר, אין לפי עמדת המבקשת, להביא בחשבון את ההקלות הנהוגות בארצות הברית. נובע מכאן, שמלכתחילה נדרש היה לרשום בצו את תאריך המאסר המלא, כפי שנפסק בפסק הדין המרשיע. הצו המתקן והעתירה בבקשה הנוכחית: 8. בנסיבות אלו של טעות בתאריך סיום ריצוי העונש, חתם שר המשפטים, ביום 31.1.99, על צו מתקן הקובע לאמור: "בצו שניתן על ידי ביום 1 בדצמבר 1998 בעניינו של האסיר יואב X, מ.ז. X , (להלן: הצו) נפלה טעות בתאריך סיום עונש המאסר שעל האסיר לרצות בישראל. במקום המועד 13 באוקטובר 2003 שנרשם בצו עקב טעות, אני קובע כי בהתאם למידע שהועבר לישראל על ידי הרשות המוסמכת בארצות הברית, מועד סיום מאסרו המלא של האסיר יהיה ביום 17 בספטמבר 2005. תיקון צו זה מהווה חלק בלתי נפרד מהצו שנחתם על ידי ביום 1.12.98, המצורף בזאת". על יסוד הוראות צו מתקן זה הוגשה הבקשה דנן, לתיקון הטעות. באת-כוחה המלומדת של המבקשת מסכימה לכך, כי בענייננו אין המדובר בתיקון טעות, כמובנה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-, שכן הורית בית המשפט בנושא ניתנה בהתאם לצו שר המשפטים, ללא שיקול דעת עצמאי בנושא תקופת המאסר וכמצוות סעיף 10 לחוק. לדידה, המדובר בטעות מנהלית, שלבסוף באה לכלל ביטוי בנוסח הצו הראשון. טעות זו ניתנת לתיקון, ממש כשם שניתן היה לתקן טעות דומה, אילו הדברים היו הפוכים והצו היה קובע תקופת מאסר ארוכה יותר, מתקופת המאסר שצריך היה לרצות במדינה המעבירה. יצוין כאן, כי במהלך הדיון מיום 20.1.99, כבר הייתה עורכת-דין תפוחי ערה לטעות בצו. בדבריה שם היא ציינה, כי על המשיב "לרצות עונש מאסר עד ליום 17.9.05". ואולם, לאור הערות בית המשפט לכבילה לנוסח צו שר המשפטים, שאז עוד לא תוקן, ולאור עתירת המשיב לקבל החלטה מיידית, כדי שזכויותיו בשירות בתי הסוהר תוכרנה - ניתנה ההוריה בו ביום, כנקוב בצו המקורי (ראו נא בפרטיכל הדיון בב"ש 2048/99, מיום 20.1.99). טענות המשיב: 9. בא-כוחו המלומד של המשיב אינו חולק על-כך, שהמאסר הפורמלי, בהתאם לפסק הדין בבית המשפט בארצות הברית, צריך היה להסתיים ביום 17.9.05. אולם חרף זאת הוא מתנגד בשם מרשו לבקשה. שלושה טעמים עומדים ביסוד ההתנגדות: הראשון, שלא נפלה טעות בצו הראשון, זאת לאור זכויות מוקנות, אותן רכש המשיב על-פי המשפט האמריקאי; השני, שאין לבית המשפט סמכות לשנות את ההחלטה הראשונה, לאחר שסיים את מלאכתו; השלישי, שקיימת מניעות כלפי המבקשת, הן בשל הצהרת באת-כוחה במהלך הדיון הקודם, עת כבר הייתה מודעת לטעות, והן לאור הציפייה הלגיטימית של המשיב, בעקבות ההחלטה המורה על מאסרו עד ליום 13.10.03. נדון בטענות אלו כסדרן. הטענה להעדר טעות - זכויות המשיב לקיצור תקופת המאסר: 10. בהסתמך על מסמך רשויות הממשל האמריקאי, מיום 25.3.94, המעיד על ניכוי 54 יום לאחר ריצוי כל שנת מאסר, מבקש המשיב להסיק, כי מידי שנה בשנה רכש זכות קנויה להפחתת ימים אלה, ללא נפקא-מינה להתנהגותו לאחר מכן. המדובר בהפחתה חד שנתית ולא בהפחתה כוללת, לקראת סיום תקופת המאסר, כמקובל אצלנו (בכפיפות להתנהגות טובה ויתר תנאים המנחים את וועדת השחרורים). בנסיבות אלו סבור המשיב, כי אין ליטול ממנו את שרכש כדין לפי הדין הזר, בטרם העברתו לישראל. לפיכך מבקש פרקליטו להסיק, כי לא נפלה טעות בצו הראשון של שר המשפטים. אין בידינו לקבל טענה זו. המדובר בשיטה שונה של הפחתה מתקופת המאסר, אולם, כמבואר לעיל, משביקש המשיב לרצות את עונשו במדינת ישראל, הכפיף עצמו לדיני השחרור המוקדם החלים כאן, תוך ויתור על אלה המקובלים במדינה המעבירה. אין צריך לומר גם, כי ההפחתה לפי הדינים בישראל עולה במונים רבים על זו המקובלת בארצות הברית. פשיטא, שממילא שיפר המשיב את מצבו באופן ממשי, לעומת זכויותיו לפי המשפט האמריקאי, אילו נשאר לרצות את העונש שם. הן האמנה והן החוק מדברים על תקופת המאסר המלאה, לפי פסק הדין, ולא על חישוב המאסר לאחר הפחתות והקלות מנהליות בדבר שחרור מוקדם. זכויות שרכש אפוא המשיב על-פי המשפט האמריקאי, ככל שרכשן, אינן יפות לכאן. זאת ועוד, גם אליבא דגישת המשיב - אם נביא בחשבון 54 יום לכל שנת מאסר שריצה עד להעברתו - התאריך הנקוב בצו הראשון לגבי שנת 2003 שגוי, שהרי אפילו לפי עמדתו האמורה, מועד שחרורו צריך לחול בשנת 2004. המועד הנקוב בצו הראשון מביא בחשבון את מלוא תקופת הניכויים, לאורך כל 15 שנות המאסר שעל המשיב היה לרצות. זהו אם-כן התאריך שבו היה המשיב צפוי להשתחרר, בנתון לדיני השחרור המוקדם החלים בארצות הברית. דא-עקא, שאין הוא זכאי להפחתות לפי שתי שיטות המשפט גם יחד וכמבואר לעיל. במאמר מוסגר יצוין, כי טענת המשיב לזכות הקנויה דלעיל, הנסמכות על הדין הזר, טעונות הוכחה כעובדה. לפיכך, צריך היה להוכיחה באמצעות עדות מומחה (י' קדמי על הראיות חלק ראשון - הדין בראי הפסיקה (תשנ"א) 382; א' הרנון דיני ראיות חלק שני (תשמ"ה) 53-52; ע"א 5664/93 כנען נ' U.S.A., פ"ד נא(1) 114, 121-120). עם זאת, כמבואר לעיל, הרי אפילו אם המשיב נכון בטענתו האמורה, אין בה עדיין כדי לשנות מהוראת חוק, לפיה חלים רק דיני השחרור המוקדם הנוהגים בישראל. הסמכות לתקן את הטעות: 11. טענתו המרכזית של המשיב מתמקדת, בשאלת סמכותו של בית המשפט לתקן את הצו. לטענת עורך הדין סף המדובר בפעולה שיפוטית פרופר, בתחום הפלילי או המעין פלילי. לעמדה זו נודעת חשיבות, בכל הנוגע לעקרון סופיות הדיון, שכן משגמר בית המשפט מלאכתו, אין נתונה עוד בידו הסמכות לתקן טעויות (ע"פ 866/95 סוסן נ' מ"י, פ"ד נ(1) 793, 810 מול א'-ג'). ברגיל, לאחר שבית המשפט קם מכיסאו, ניתן לתקן טעויות שנפלו בפסק-דין או בהחלטה, רק על דרך התקיפה הערעורית או תיקון טעות סופר, לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט הנ"ל (ע"פ 1100/91 מ"י נ' ג'עפרי, פ"ד מז(1) 418, 431-430). בענייננו אין כאמור מחלוקת על-כך, שסעיף 81 אינו חל בנושא. לפי הנטען, גם אין זכות ערעור לאור הוראת סעיף 11 לחוק. הוסיף בא-כוח המשיב והדגיש את הפן הפלילי של ההליך, ברציונל הדומה למניעת חשיפת נאשם לסיכון כפול, שאין להעמידו פעמיים בפני אפשרות ההרשעה באותו העניין (ע"פ 250/77 מ"י נ' קרישינסקי, פ"ד לב(1) 94, 96 מול א'-ג'). לנושא אחרון זה ניתן לציין כבר כאן, כי סוגיית הסיכון הכפול עולה לדיון רק כאשר טרם ניתן פסק-דין בנושא, שהרי אם קיימת הכרעה שיפוטית עומדות לנאשם הטענות "כבר הורשעתי" או "כבר זוכיתי", בבחינת מעשה בית-דין לפי הכללים הרגילים. בענייננו ניתנה הוריה בהחלטה הראשונה, על-כן אם קמה מניעות - לאור טיב ההחלטה - הרי היא פועל יוצא מהכללים בדבר מעשה בית-דין. ממילא השאלה בענייננו היא, האם נוצר השתק בשל ההחלטה הקודמת (estoppel by judgment). מכל מקום, אין המדובר בענייננו בחשיפה לסיכון, שהרי המדובר באדם מורשע ובאקט הנוגע להתאמת יתרת העונש, שהוטל עליו במדינה המעבירה, לשם ריצויו בישראל. 12. לפי פשט טיעון המשיב, ההחלטה המקורית אינה ניתנת לשינוי, אפילו אם נפלה בה טעות בולטת. בהתאם לנטען עסקינן בהכרעה שיפוטית, אשר אינה נתונה לערעור. גישה זו יכולה לחזק דווקא את הטיעון הנגדי, לאמור: שהורית בית המשפט, לפי סעיף 10 לחוק, אינה נחשבת לאקט שיפוטי, אלא נוטה אל עבר הפעולה המנהלית. אכן, לא כל החלטה של בית-משפט נחשבת לקביעה שיפוטית. בדין ובפסיקה מוכרים מקרים, שבהם הכרעות בית המשפט אינן שיפוטיות גרידא (השוו: בג"ץ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד מא(4) 683, 701 מול ה'-ו'; י' קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני (ספר שני) - הדין בראי הפסיקה (תשנ"ח) 1115-1113). גם מטענות באת-כוח המבקשת ניתן להבין, כי על המדינה מקובלת העמדה, לפיה קביעת בית המשפט, מכוח סעיף 10 לחוק, הנה סופית ואינה ניתנת לערעור. דעתנו בנושא זה שונה. לדידנו, הוראת סעיף 11(א) לחוק אינה גורעת מסמכות הערעור הכללית, לפי הוראות סעיפים 15(ב) לחוק יסוד: השפיטה ו41- לחוק בתי המשפט הנ"ל (השוו: בש"פ 658/88 חסן נ' מ"י, פ"ד מה(1) 670, 677-676). סעיף 11 האמור משמש אך בבחינת קביעה קונסטרוקטיבית, כלפי הרשות המבצעת (שירות בתי הסוהר), במטרה שהאסיר יוכל לזכות, כבר מלכתחילה, בכל אותן ההטבות וההקלות, להן היה זכאי אילו פסק הדין בעניינו היה כבר חלוט. אין בהכרח להסיק מתוכנו את שלילת זכויות הצדדים לתקוף את החלטת בית המשפט, היא ההוריה מכוח סעיף 10 לחוק. ודוק: בסעיף 11(א) נאמר: "...יראו את הצו כאילו היה פסק דין של בית משפט בישראל, שאין עליו ערעור...". לא נאמר, שהצו סופי ואין עליו זכות לערעור. עם זאת יובהר, כי מעצם קיומה של זכות הערעור, אין בהכרח להסיק, שעסקינן באקט שיפוטי רגיל. לעיל ראינו, כי בית המשפט המורה על ריצוי עונש המאסר בישראל אינו מפעיל את שיקול דעתו, בכל הנוגע לתקופת המאסר ולעצם ריצוי העונש. אומנם נתונה בידו סמכות להורות על חפיפת עונשים, לפי סעיף 10(ג) לחוק, ואף ניתן להביא לפניו את הסוגייה בשנית, לפי סעיף 10(ב) לחוק, כאשר חל שינוי בדין המדינה המעבירה - אולם שיקול דעתו לגבי תקופת המאסר וסיומה, כפוף אך ורק לנקוב בצו שר המשפטים. דומה הדבר לשיקול דעת בית המשפט, לפי תקנה 18 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, הקובעת, כי שופט בית-משפט השלום יעביר את הדיון אל בית המשפט הצבאי, אם יידרש לכך על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. גם כאן אין בידי בית המשפט שיקול דעת לגופם של דברים, להימנע מלהעביר את ההליך, זולת אם הבקשה אינה מובאת כנדרש באותה תקנה (לפררוגטיבה של היועץ המשפטי לממשלה ולשיקול דעתו בנושא, ראו בבג"ץ 317/76 נימר נ' מ"י, פ"ד ל(3) 477). 13. עסקינן אם-כן במתן גושפנקה לאקט המנהלי, שבו כאמור נפלה טעות. טעות של רשות מנהלית, ככזו, אינה מקימה מחסום מפני אפשרות תיקונה או שינויה, שכן עקרון גמר המלאכה במנהל (functus officio) אינו דומה לעקרון סופיות הדיון בהכרעות שיפוטיות בבתי המשפט. 14. השאלה הניצבת לפנינו היא אם-כן, האם שר המשפטים רשאי היה לתקן את הטעות בצו. ההלכה בנדון מאפשרת, בנסיבות מסוימות, תיקונן של טעויות כגון אלו (בג"ץ 28/74 שעשע נ' ועדת העררים לעניני מוניות, פ"ד כח(2) 652, 657 מול ו'). "...לרשויות מינהליות נתון הכוח לתקן טעויות סופר בהחלטותיהן ולעיין בהן מחדש ולתקנן מן הטעמים הבאים: תרמית, הונאה, טעות, הפתעה, היסח-הדעת, ראיה חדשה שנתגלתה, תנאים שנשתנו - בין אם עקב הוראת חוק מפורשת המעניקה את הכוח או על-פי העקרונות המשמשים את בתי-המשפט". הלכה זו משמשת אבן יסוד בנוגע לתיקון, שינוי או ביטול החלטת הרשות המנהלית ובלבד אם הדברים נעשים כראוי, בתום לב ומתוך שיקולים ענייניים (י' זמיר הסמכות המינהלית כרך ב' (תשנ"ו) 1002). גם כאן נדרש האיזון בין הסופיות שיש ליתן להחלטות המנהל, על-מנת שהאזרח יוכל לסמוך עליהן ולתכנן מעשיו בהתאם, לבין טיבה של הטעות: מידת חומרתה, השלכותיה והיקף הנזק העלול להיגרם בעטיה לציבור (בג"ץ 15/96 תרמוקיר חורשים נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, פ"ד נ(3) 397, 410 מול ג'-ו'). בענייננו חובר גם שיקול נכבד נוסף, בדבר מסכת היחסים עם מדינות חוץ, המדינה המעבירה והמדינות החברות לאמנה, שמדינת ישראל צד לה. כמבואר לעיל, הרי לגופם של דברים, מן הפן המנהלי קיימת הצדקה לתיקון הטעות, על-מנת שבהתאם לתנאי האמנה והחוק, יזכה המשיב לקיצור תקופת המאסר בהתאם לדין הישראלי בלבד (לסוגיית ההצדקה, בזיקה לשינוי החלטה מנהלית, ראו גם בבג"ץ 4492/92 שנקרנקו נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד מז(4) 861, 865-864). 15. העובדה לפיה הצו הראשון עליו חתם שר המשפטים קיבל גושפנקה משפטית, כמצוות הוראת סעיף 10 לחוק, אינה אמורה לדעתנו לשנות ממהות אפשרות התיקון. בית המשפט אישר את המאסר בהתאם לצו, בהמשך לאותה הטעות המנהלית. מכיוון, שאין בידו שיקול דעת לגבי אורך התקופה, ממילא החלטתו היא המשך ישיר לפעולה המנהלית. באנלוגיה ואף מקל וחומר ניתן ללמוד לענייננו, מסמכות בית המשפט להפעיל מאסר על-תנאי, אפילו אם גזר הדין ניתן ובית המשפט סיים למעשה את מלאכתו. לפי סעיף 55(ג) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, רשאי כל שופט של בית המשפט להורות על הפעלת התנאי, אם בית המשפט המקורי לא הפעילו. כך גם נובע מהוראת תקנה 3 לתקנות העונשין (מאסר על-תנאי), תשמ"ה1985- (ראו בנדון בספרו הנ"ל של י' קדמי על סדר הדין בפלילים הנ"ל, 1046: "לא הפעיל בית-המשפט מאסר-על-תנאי במסגרת גזר הדין בשל עבירה נוספת - ניתן לפנות לבית-המשפט בבקשה מיוחדת למתן צו להפעלת העונש המותנה"). פשיטא, שאם בנושא של סמכות שיפוטית טהורה ניתן לחזור אל אותו בית-משפט, להשלמת פעולות בעלות גוון מעורב (משפטי-מנדטורי), כל שכן בענייננו, שאין לראותו כהליך פלילי טהור, אלא כהשלמה לפעולה מנהלית בלבד. החלטת בית המשפט משמשת, בעיקרה, את האסמכתה לכליאה. בעוד שהעונש המהותי נקבע על-ידי בית המשפט במדינה המעבירה, הכרת הפסק בארץ ואימוץ חלקו האופרטיבי נעשים בתוקף צו שר המשפטים (ללא צורך בתוספת של הכרה שיפוטית). בית המשפט מעניק רק את ההסמכה הפנימית לכליאה, כלפי שירות בתי הסוהר. הדעת נותנת, שהמחוקק מיאן ליתן סמכות כליאה מלאה בידי שר המשפטים, אפילו אם מנדטורית, ולו מטעמי המראית ומוסכמות היסוד בחברה הישראלית. דא ותו לא. מכאן אין להסיק, שבכך רצה להעניק לבית המשפט סמכות שפיטה בנושא. טלו, למשל, בית המשפט הקובע בגזר דין תקופת מאסר מסוימת. ברי, כי זוהי הכרעה משפטית פרופר. ואולם אם בפקודת המאסר הפורמלית, המופנית אל שירות בתי הסוהר, חתם בטעות על תקופה אחרת, בשל טעות במזכירות - האם אין בידו לתקן את הדבר ולהתאימו להכרעה השיפוטית? כמדומה שהתשובה החיובית מתבקשת. הטעם לכך הנו, שהחתימה על פקודת המאסר אינה בגדר עשייה שיפוטית ואינה יוצרת מעשה בית-דין. 16. זאת ועוד. הפרשנות שיש ליתן להוראות החוק, לגבי אופי ההוריה של בית המשפט וסמכות התיקון, אמורה להתאים במידת האפשר לכיבוד אמנות והסכמים עם מדינות זרות. כך גם עצם ההצדקה לתיקון הטעות, לגופם של דברים. נושא יחסי החוץ וכיבוד ההתחייבויות כלפי מדינות חוץ, הנו שיקול שבתי המשפט צריכים להביאו בחשבון, בכל הליך שבו מתעורר נושא זה (א' ברק פרשנות במשפט כרך שני - פרשנות החקיקה (תשנ"ג) 577). שם נאמר: "מדינת ישראל היא חברה במשפחת העמים. מן הראוי לה שלא תפר התחייבויותיה הבינלאומיות. לכן, מבין שני פירושים אפשריים של דבר חקיקה, ראוי לבחור בזה שיקיים את התחייבויותיה הבינלאומיות של המדינה ולא בזה שיפר אותן". כפל ההקלות והשחרור המוקדם אינו עולה בקנה אחד עם האמנה ועם ההתחייבויות כלפי ארצות הברית, המדינה המעבירה (ראו בסעיף 10, לתצהירה של עורכת הדין תפוחי). בנסיבות אלו, גם במקרה של ספק צריכה הפרשנות לנטות אל עבר סמכות בית המשפט לתקן טעויות, אשר נפלו בהחלטה המנהלית, וככל שתוקנו לאחר מכן על-ידי הרשות המוסמכת. ודוק: גם בהליכי מעצר, הנוגעים אף הם לחירותו הבסיסית של האזרח, מובא בחשבון שיקול ההתחייבויות הבינלאומיות של מדינת ישראל, עת המדובר במעצר הנוגע להליך של הסגרה (בש"פ 4044/90 ריין נ' מ"י, פ"ד מה(1) 1, 4 מול ו'-ז; בש"פ 5648/92 אנטר נ' מ"י, פ"ד מו(5) 493, 497-496). כמדומה, שבענייננו תיקון הטעות מתבקש, בכדי שמדינת ישראל תעמוד בתנאי האמנה ובהתחייבויותיה כלפי ארצות הברית, המדינה המעבירה. הקליטה צריכה להיעשות בשים לב לעונש שהוטל שם במלואו, ללא הפחתות ברף העונש, זולת הקלות והליכי השחרור המוקדם, שיובאו בחשבון לאחר מכן, לפי הדין הפנימי הישראלי. קביעת תקופת מאסר המביאה בחשבון הקלות לפי המשפט האמריקאי, מיטיבה עם המשיב מעבר לתנאי האמנה הבינלאומית ולהתחייבויות המדינה כלפי חוץ. 17. פועל יוצא מן הנאמר לעיל הנו, שחרף הגושפנקה, אשר ניתנה לצו שר המשפטים על-ידי החלטת בית המשפט, עסקינן בטעות הניתנת לתיקון. בית המשפט מוסמך אף הוא לתקנה באין תחולה לעקרון מעשה בית הדין. הטענות למניעות: 18. טענותיו האחרונות של המשיב מתייחסות לנושא המניעות. הטענה הראשונה מתבססת על ציפייה לגיטימית מצד המשיב. דא-עקא, שלגופה טענה זו אינה מתיישבת עם העובדות לאשורן (ככל שהיה בה להועיל לגופם של דברים, דבר אשר כשלעצמו מוטל בספק). כפי הנובע מתצהירה של עורכת הדין תפוחי, היה המשיב מודע היטב, כל העת, לקיומה של הטעות. בשלבים הראשונים גם הסכים לתיקון. דא-עקא, שלאחר מכן חזר בו מהסכמה זו (סעיפים 18 ו19- לתצהירה). בנסיבות אלו לא ניתן לומר, כי הלה שינה את מצבו לרעה או כי פיתח ציפיות לגיטימיות, המקימות מחסום מניעות מכוח דיני ההשתק המקובלים. הטענה השנייה מתייחסת לעמדת באת-כוח המבקשת בהליך הראשון. אז כבר נתגלתה הטעות, אולם חרף זאת הסכימה למתן הוריה למאסר, לפי הצו הראשון של שר המשפטים. גם בכך אין לדעתנו כדי ליצור מחסום מניעות, כאשר המדובר בתקופה קצרה לפני חלוף תקופת המשמורת, שמכוחה ניתן להחזיק במשיב במאסר, על-סמך צו שר המשפטים. נציגת המבקשת יכלה לסבור, כי חתימת השר על הצו המתקן יכולה לארוך זמן, ומכאן שרצוי לקבל את האסמכתא למאסר בטרם תוגש עתירה לתיקון השגגה. זאת ועוד, המשיב מצדו עתר לקבל לאלתר החלטה בנושא, במטרה שזכויותיו כאסיר תוכרנה בשירות בתי הסוהר. גם אם נניח שעמדתו זו לא נבעה מניסיון לנצל את הטעות שהייתה ידועה לו, אין בכך ליצור מחסום כלפי המבקשת. באיזון הכולל נראה, שבנסיבות העניין היה נכון, מבחינת שני הצדדים, לקבל בשלב ראשון החלטה למאסר על-פי הצו השגוי, מבלי שיהא בדבר ליצור מניעות ולמנוע מהמבקשת לשוב אל בית המשפט, בעתירה לתיקון הטעות מכוח הצו המתקן. אי-לכך, גם בטיעון האמור אין כדי למנוע מהמבקשת לנקוט בהליכי הבקשה דנן, להורות על המאסר למלוא התקופה, בהתאם לצו המתקן. התוצאה: 19. לאור האמור הבקשה מתקבלת ובהתאם לצו המתקן, שעליו חתם שר המשפטים ביום 31.1.99, נקבע בזה, כי מועד סיום מאסרו המלא של המשיב יהיה ביום 17.9.05 ולא במועד הנקוב בצו בית המשפט מיום 20.1.99. 20. המשיב זכאי להוצאותיו למרות התוצאה, באשר קיומו של ההליך נדרש אך בעטיה של הטעות מצד המבקשת. מנגד לכך יש להביא בחשבון את התנגדותו, אשר לגופם של דברים נדחתה. בשקלול הגורמים דלעיל, יהא על המבקשת לשאת בהוצאות המשיב ובשכר-טרחת עורך-דינו, בסך של 1,000.- ש"ח בצרוף מע"מ. מאסרצווים