פסק-דין השופטת ד' דורנר: העובדות, ההליכים והטענות 1. בתאריך 25.9.95, בשעות הערב, במהלך מפגש חברתי בבית-מגורים ביישוב מבשרת ציון (להלן: הדירה), פגע כדור, שנורה מאקדחו המשטרתי של אחד האורחים - שוטר במשטרת ישראל (להלן: השוטר), במנוח וגרם למותו. האקדח, ובו מחסנית טעונה בכדורים, המוכנסת לתוך קת האקדח כך שלא ניתן להבחין בה בעין בלתי מיומנת, הונח על הספה, שעליה ישב השוטר. בן דודו של המנוח, שישב ליד השוטר - נטל את האקדח ומבלי לשעות למנוח, שקרא לעברו: "יואב - לא !", דרך את האקדח ולחץ על ההדק. בכתב-האישום, שהוגש לבית-המשפט המחוזי בירושלים, הואשם יואב בעבירה של הריגה ולשוטר יוחסה עבירה של רשלנות ופזיזות בנשק. יואב נמצא אשם בהריגה מתוך קלות דעת ואילו השוטר יצא זכאי בדינו. 2. אשתו, הוריו ועזבונו של המנוח (להלן: המשפחה) תבעו את נזקיהם - בתובענה שהגישו לבית-המשפט המחוזי בירושלים - מיואב, מהשוטר ומהמדינה. יואב לא כפר באחריותו. מנגד, השוטר טען, והמדינה הצטרפה אליו, כי התנהגותו של יואב - שלא ניתן היה לצפות אותה - היא הסיבה המכרעת לנזק, ולפיכך לא התקיים הקשר הסיבתי המשפטי, הדרוש לחיובם של השוטר והמדינה. לחלופין, טענה המדינה, כי אפילו יש לייחס לשוטר רשלנות, אין היא אחראית למעשיו. שכן, השוטר, בעת שהותו בדירה, הפר את הוראות הבטיחות של משטרת ישראל - המחייבות החזקת אקדח, בעת הימצאות בבית-מגורים, בארון נעול ובנפרד מן המחסנית והתחמושת - והוא אף לא וידא, כי האקדח לא יגיע לידיו של אחר. בית-המשפט המחוזי (השופט צבי כהן) קיבל את הטענה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי ודחה את התביעה נגד השוטר והמדינה. אף תביעתם של הורי המנוח לפיצויים נדחתה, לאחר שבית-המשפט המחוזי מצא - על-יסוד הראיות שבאו בפניו וכן לפי הערכה המבוססת עליהן, כי המנוח לא תמך בהוריו ואף לא היה תומך בהם לעתיד. בית-המשפט המחוזי חייב, איפוא, את יואב לבדו בתשלום פיצויים בסך 500,000 ש"ח לעזבון בגין קיצור תוחלת חיי המנוח, ולאשת המנוח - שנישאה כעבור זמן קצר אך נתאלמנה בשנית תשעה חודשים לאחר נישואיה - בגין הפסד השתכרות ואובדן שירותיו של המנוח. 3. בפנינו מערערת המשפחה הן על דחיית תביעתה כנגד השוטר והמדינה והן על שיעור הפיצויים, הנמוך לדעתה, שנפסק לזכות אשת המנוח ועזבונו. הורי המנוח מערערים גם על דחיית תביעתם נגד יואב. המשפחה טוענת, כי השוטר הפר את חובת הזהירות - שהייתה מוטלת עליו כלפי המנוח כאחראי על הנשק, שהוא חפץ מסוכן - בכך שלא נקט באמצעי הזהירות הדרושים ותוך הפרתן של הוראות הבטיחות המשטרתיות, למניעת שימוש בנשק על-ידי אחר - מעשה, שכאדם סביר היה חייב לצפותו. באשר למדינה נטען, כי זו אחראית, בין משום שלא הדריכה כראוי את השוטר ובין בגין אחריותה השילוחית למעשיו ומחדליו, הנוגעים לנשק שהופקד בידיו, שנשיאתו, גם בעת חופשה, באה בגדרי שירותו במשטרה. באשר לשיעור הנזק נטען, כי נפסק בעיקרו על-יסוד אומדנא ואינו משקף את הנזק שנגרם לתלויים במנוח. בתשובתם לערעור, תומכים השוטר והמדינה יתדותיהם בנימוקים אשר בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. השוטר טוען, כי על-כל-פנים, אם יימצא הוא אחראי, יש לחייב את המדינה באחריות שילוחית ואף לקבוע, כי חלקו בנזק מזערי. ואילו המדינה טוענת, כי אינה אחראית למעשי השוטר, שבוצעו בשעה שהיה בחופשה בביתו וללא קשר כלשהו לשירותו במשטרה, כי השוטר שימש בתפקיד של נהג ולא הוברר לאיזה צורך נשא עמו אקדח (אם כי לא נטען, כי השוטר לא הורשה לשאת את כלי הנשק), וכי, למצער, לא הונחה תשתית ראייתית, המקימה אחריות שילוחית. עוד ביקשה המדינה לסטות מן ההלכה, שעל-פיה מעוולים-בנפרד, אשר גרמו לנזק שאינו ניתן לחלוקה, חבים כלפי הניזוק למלוא נזקו ביחד-ולחוד, ולחייבה אך על-פי שיעור אחריותה, שהוא שיעור נמוך ביותר. כן טוענת המדינה, כי הפיצויים שנפסקו לעזבון בגין קיצור תוחלת החיים, חורגים במובהק משיעור הפיצוי, שראוי להטיל בגין ראש נזק זה. השאלות המתעוררות הן, איפוא, ראשית, אם השוטר גרם ברשלנותו למות המנוח; שנית, אם המדינה אחראית באחריות שילוחית למעשי השוטר בהנחה שהוא עצמו אחראי; ושלישית, אם המדינה אחראית כלפי המשפחה למלוא הנזק. אדון בשאלות אלה כסדרן. אחריות השוטר - הקשר הסיבתי 4. פשוט הוא, שפירוק האקדח מן המחסנית, ריקונה מן התחמושת והחזקת האקדח והתחמושת באופן שלא יהיו נגישים לאיש, היו מונעים את הירי שגרם למות המנוח. אלמלא מחדליו של השוטר, המופקד על האקדח, לא היה, איפוא, הנזק מתרחש. על-כן, מחדלים אלה הם הגורם בלעדיו-אין, היינו, הגורם העובדתי למות המנוח. ראו יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (גד טדסקי - עורך) (מהדורה שניה, תשל"ז) (להלן: דיני הנזיקין), בע' 184. השאלה היא, איפוא, אם קשר עובדתי זה הצמיח קשר משפטי, כנדרש בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), שבו נקבע, כי לא יראו באשָם, שהיה הסיבה או אחת הסיבות לנזק, כאשָם שגרם לנזק, אם אשמו של אדם אחר (הגורם המתערב) הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק זה. 5. מושכלות ראשונים הם, כי האופי המכריע של האשָם על-פי סעיף 64(2), אינו נקבע על-פי מידת אשמו של הגורם המתערב. הקשר הסיבתי אף לא ינותק רק בשל כך, שאחד הגורמים לנזק היה מעשה של אחר, שנעשה ברשלנות חמורה, בפזיזות או אף במתכוון. אלא, היסוד המכריע באשָם נקבע על-פי תכונותיו, שבעטיין מוטלת החבות, ותכונות אלה ניתן לאתר על-פי מבחנים, המשקפים שיקולים של מדיניות, והם: מבחן השכל הישר, מבחן הסיכון ומבחן הציפיות. המאפיין את שלושת המבחנים הוא זיקה בין התכונות, שבגינן נוצרה העוולה, לבין הגורם העובדתי לנזק. על-פי מבחן השכל הישר, הקשר הסיבתי מתקיים כאשר התכונות הרשלניות שבמעשה גרמו, עובדתית, לנזק, והוא נשלל רק אם בתהליך הגרימה מעורבים גורמים בלתי-צפויים, כגון מאורעות טבע בלתי-רגילים או מעשיהם הרצוניים של אחרים ובלבד, שההתערבות התרחשה לאחר ביצוע הפעולה הרשלנית. ואילו נסיבות, שהיו קיימות לפני ביצוע המעשה, אינן מנתקות את הקשר הסיבתי. ראו H.L.A. Hart and Tony Honore, Causation in The Law (2nd ed, 1985) 172-173. יסודות דומים מצויים במבחנים המקובלים יותר - מבחן הסיכון ומבחן הציפיות, וכדברי ממלא-מקום הנשיא שמעון אגרנט "מבחן הסיכון אינו אלא פירוש יותר רחב ואם תמצי לומר 'הכללה' של מבחן הציפיות הסבירה" (ע"א 23/61 סימון ואח' נ' מנשה ואח', פ"ד יז 449 (להלן: ע"א סימון), בע' 465. על-פי מבחן הסיכון, קשר סיבתי בין האשָם לבין הנזק מתקיים אם הנזק נופל בתחום הסיכון שיצרה התנהגות המעוול, תחום סיכון - הכולל את סוג הסכנות, המסתברות על-פי כללי האחריות שעל-פיהם רואים את ההתנהגות כרשלנית (ע"א סימון, שם, שם). ואילו על-פי מבחן הציפיות, קשר סיבתי-משפטי מתקיים כאשר המעוול צריך היה לצפות, כי כתוצאה ממעשהו ייגרם הנזק. ממילא, התנהגות של אחד הגורמים לנזק - ותהא חומרתה אשר תהא - לא תגרום לניתוק הקשר הסיבתי, אם המעוול חייב היה לצפותה. ראו, למשל, ע"א 467/77 הורוביץ נ' רשות הנמלים, פ"ד לג(2) 256, בע' 260; ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785, בע' 792; וש"ז פלר, "מהות הגורם המתערב הזר והשלכתה על הקשר הסיבתי" משפטים ו (תשל"ה) 30, בע' 53-48. 6. בעוולה של רשלנות, הציפיות הסבירה משקפת את הזיקה, שבין המעשה הרשלני לבין הקשר הסיבתי-המשפטי, הנדרש לחיוב בנזק, שהמעשה הרשלני היה גורם הכרחי להתרחשותו. כך, על-פי סעיף 36 לפקודת הנזיקין, התנהגות שאדם סביר היה חייב לצפות, כי היא עשויה לגרום לנזק, הנה רשלנית ואילו קיומו של הקשר הסיבתי-המשפטי מותנה בקיומה של ציפיות סבירה לאפשרות של גרימת הנזק. ראו והשוו ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534 (להלן: ע"פ יעקובוב) בע' 545. הציפיות הסבירה אינה עניין שבעובדה אלא עניין שבדין. גדריה משקפים את ערכי החברה ומטרותיה בהקשר הנדון. כך, ההגנה על חיי-אדם מחייבת קביעת סטנדרט התנהגות מחמיר, בגדרו נדרשת ציפיות סבירה לסכנות, שהיקפה רחב. הסביר זאת הנשיא מאיר שמגר בע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 253, בע' 264: האדם הסביר אינו תוצר של ממוצע סטטיסטי אלא מידגם, המורכב מתכונותיהם של יצורי-אנוש, המשקפים את הערכים והתפיסות של חברתנו. דא עקא, מבחן משפטי, בו משתקפת, בין היתר, גם מדיניותן המשפטית של הערכאות השיפוטיות, הופך בשל תכונתו האמורה למיוחד בתחולתו; היינו, ככל שהדבר מתבטא בהיקף תחולתו נוצרת צמידות או הקבלה בינו לבין המטרה המיוחדת, אותה באה המדיניות המשפטית האמורה לשרת. כאשר מדובר, למשל, על עיצובה של אמת המידה, שעל-פיה נמדד הקיום של חובת הזהירות כלפי הזולת, הרי ... עשוי בית המשפט 'להקפיד ולהחמיר כדי שלא יקופחו חיי אדם... ' ראו גם ע"פ יעקובוב, שם, בע' 547-546. לעתים, סטנדרט ההתנהגות נקבע בדין, והוראות שהפרתן מקימה עוולה חקוקה עשויות, בעיקרון, אף לקבוע קנה-מידה מחמיר מן הסטנדרט המחמיר של ציפיות סבירה. במקרה כזה, המבחן שראוי להחילו הינו מבחן הסיכון, בגדרו, אם מתרחש הנזק שההוראה שהופרה באה להגן מפניו, המפר יהיה אחראי, גם אם לא יכול היה לצפות את הנזק. עמד על-כך הנשיא שמעון אגרנט: אם מדובר במקרה בו עשה הנתבע, בנסיבות הנ"ל, משגה שהיה נעוץ בהפרת חובה סטטוטורית והפרה זו היא המהווה את עילת התביעה, כי אז הכרחי להתחשב, לעניין המסקנה ה'קאוזלית' במטרה שעמדה לנגד עיני המחוקק בקבעו את החובה האמורה [ע"א 227/67 אמסלם נ' כץ, פ"ד כב(1) 313, בע' 325-324]. והסביר השופט אהרן ברק, כי "מקום שרמת ההתנהגות הקבועה בחיקוק אינה מבוססת על התרשלות דווקא, כי אז יש ליתן משקל מיוחד - אם כי לא בלעדי - למבחן הסיכון. על-פי גישה זו השאלה היא, מהו הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע, ומשנקבע 'מתחם של סיכון', כל תוצאה מזיקה, הנופלת לתוך אותו מיתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113 (להלן: ע"א ועקנין), בע' 146). דעתי היא, כי, ככלל, אמצעי זהירות שנקבע בחיקוק, ולפיו נקבע, כאמור, מתחם הסיכון, גם קובע את גדר הציפיה הסבירה - אשר כפי שצויין, היא עניין שבדין - ומשקף הוא את סטנדרט הזהירות הנדרש מאדם סביר. בענייננו, סטנדרט ההתנהגות הראוי נקבע בפקודות המשטרה, אשר על-פי סעיף 9(ג) לפקודת המשטרה (נוסח חדש), תשל"א-1971, לעניין הפקודה רואים אותן כדין. הנזק אשר התרחש - הירי באקדח המשטרתי על-ידי יואב - הוא מסוג הנזק שמתקין הפקודות ביקש למנוע ונמצא הוא, איפוא, במתחם הסיכון. סטנדרט ההתנהגות הקבוע בהוראות מלמד על רמת הזהירות הנדרשת על-ידי האדם הסביר. עמד על-כך השופט צבי ברנזון: כאשר המחוקק רואה לנכון לצוות על נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים בקשר לביצועה של עבודה מסויימת בעלת אופי מסוכן, הריהו מציב בזה נורמה של זהירות בעבודה המחייבת באופן אבסולוטי ... אי-קיומה של חובה כזאת מהווה חוסר זהירות הגורר אחריו את אותה התוצאה כמו אשמת רשלנות רגילה [ע"פ 150/56 קלינברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 574, בע' 578]. בדומה, בע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי ואח', פ"ד כו(1) 743, נמצא נהג טרקטור שהשאיר את מפתח ההצתה נעוץ במתנע, תוך הפרת הוראה בדין האוסרת זאת, אחראי לנזקים שנגרמו על-ידי אחר, אשר התניע את הטרקטור במפתח שהושאר ופגע בניזוק. השופט משה עציוני הסביר, כי החובה הסטטוטורית "צריך שתדריך את בית-המשפט בנושא מבחן הצפיות, והיא אינה מותירה לו שיקול-דעת רחב כדי לנתח את הגורמים הרלבנטיים אחרת, כך שניתן יהיה להסיק מהם מסקנה להנה או להנה. לשון אחר, הגורם המכריע לענין מבחן הצפיות במקרה זה הוא החובה הסטטוטורית המוטלת על הנהג במטרה למנוע התערבות רצונית של אדם אחר העלולה להסב נזק" (שם, בע' 751). בפסיקה מאוחרת יותר נקבע, כי סטנדרט ההתנהגות הקבוע בחיקוק הוא אך אינדיקציה לרמת הזהירות, הנדרשת מן האדם הסביר. שכן, אין בהכרח זהות בין המידה שעל-פי-דין לבין המידה הנדרשת לגיבוש רשלנות, המבוססת כאמור על ציפייה סבירה, אלא, שכאשר הפרת הדין הייתה הגורם העובדתי לנזק "אין זה מוצדק לשלול את הקשר הסיבתי המשפטי במקום שההתנהגות ... שגרמה לנזק אינה צפויה, אך מטרת החוק הייתה להגן ... מפני ההתנהגות הבלתי-צפויה" (ע"א ועקנין, שם, בע' 147-146). בענייננו, הוראות הבטיחות נועדו למנוע גרימת נזק מהאקדח על-ידי כל גורם מתערב, אם ברשלנות, אם בפזיזות ואם בכוונה, והנזק שהתרחש - הירי על-ידי יואב - היה, איפוא, במתחם הסיכון. 7. קשר סיבתי התגבש גם על-פי מבחן הציפיות. שכן, הסכנה שבנשק הנה גלויה לעין והגנה על חיי-אדם מחייבת את הרחבת מעגל הציפיות-סבירה, תוך ביסוס סטנדרט התנהגות מחמיר, "ובבוא בית-משפט לקבוע קנה-מידה [על-פי מידותיו של האדם הסביר] עשוי הוא להקפיד ולהחמיר כדי שלא יקופחו חיי אדם" (ע"פ 196/64 היועץ המשפטי לממשלה נ' בש, פ"ד יח(4) 568, בע' 572). השוטר, בהשאירו את הנשק טעון במחסנית על הספה, לא רק הפר הוראת בטיחות שנועדה למנוע גישה של אחר, אלא התרשל, כיוון שהשימוש בנשק על-ידי אחר היה ברמת ציפייתו הסבירה. משכך, אחראי הוא לתוצאה, שאותה חייב היה לצפות. 8. מעבר לדרוש אוסיף, כי הקשר הסיבתי מתקיים גם על-פי מבחן השכל הישר. שכן, הנחת הנשק הטעון על הספה - שהיא מעשה רשלני - גרמה, עובדתית, לנזק. אחריות המדינה 9. על-פי סעיף 13 לפקודת הנזיקין אחראי מעביד לעוולה, שביצע עובדו במהלך עבודתו למען המעביד, לרבות מעשה אסור של העובד אם ניתן לראותו כביצוע בלתי-נאות של פעולה שהוסמך לבצעה. ראו, למשל, ע"א 338/60 מדינת ישראל נ' מדר ואח', פ"ד טו 1569, בע' 1582; ודיני הנזיקין, שם, בע' 455. בענייננו, המדינה אינה חולקת, על כי השוטר נשא עמו בעת חופשתו את האקדח המשטרתי, שבו נורה המנוח, ברשות. לו סברתי, כעולה מטענות המדינה, כי הורשה לקחת עמו את הנשק אף שלא לצורך תפקידו, הרי ממילא הייתי מחייבת את המדינה ברשלנות ישירה ולא שילוחית. שכן, מובן הוא, שההיתר לשוטר ליטול עמו נשק, מן המסוכנים שב"כלים מסוכנים" ללא כל צורך, ואף להכניסו לדירה, הוא עצמו מעשה רשלני. ברם, לטענה זו אין תשתית ראייתית. יתרה מכך, מהות השירות המשטרתי - בגדרה שוטר הוא בשירות המשטרה בכל שעות היממה ואף כאשר נמצא הוא בחופשה - מובילה למסקנה, כי הנשק המשטרתי, שמפקדיו הרשו לו לטול עמו בחופשתו, נמסר לו לצרכי תפקידו. השוטר, בהניחו את האקדח הטעון על הספה, הפר את הוראות הבטיחות המשטרתיות, ובכך יש לראות, כלשון סעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין, ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד, המטיל אחריות על הלה. "אין בכך משום חריגה מוחלטת שיש בה כדי לגרוע מאחריותה השילוחית של המדינה", כדברי השופט יעקב טירקל , בהתייחסו לנזק שנגרם על-ידי נשק שהחזיק חייל בחופשה (רע"א 1389/98 מזאוי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נג(3) 207, בע' 229). חלוקת האחריות 10. בטענת המדינה - כי יש לחייבה רק על-פי מידת אחריותה, שהיא מזערית בהשוואה לאחריות יואב - ובכך להפוך הלכה פסוקה, אין כל ממש. ההלכה, שהתגבשה בפסיקה עקיבה וממושכת, מעוגנת במשפט המקובל האנגלי, שהוא מקור לדיני הנזיקין הישראליים. היא משקפת את האיזון הראוי בין אינטרס הניזוק - אשר גישת המדינה עשויה "לגלגל" את הנזק עליו כאשר לא ניתן לגבות את הנזקים ממזיקים אחרים - לבין עניינו של המזיק שהיה שותף לנזק. שכן, הצדק דורש, כי המזיק, ולא הנפגע, הוא שיישא בעלות הנזק. כדברי השופט דב לוין: על פי ניתוח ההלכה הקיימת בסוגיית המעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, ולא פחות מזה - בעקבות החלת שיקולים רלבנטיים של מדיניות משפטית לעניין זה, אני מוצא שאין מקום לחייב את העותר- הניזוק לשאת בנזק שגרם לו [מזיק נוסף]. [ע"א ד"נ 15/88 מלך נ' קורונהויזר, פ"ד מד(2) 89 (להלן: ד"נ מלך), בע' 115]. ראו סיכום ההלכה גם בדיני הנזיקין, בע' 480-479. בענייננו, אף לא מדובר בנזקים שמבחינה טכנית אינם ניתנים לחלוקה ושנגרמו על-ידי מעוולים נפרדים, כבמקרה שבו מספר כלבים נשכו אדם. במקרה דנן, עם מות המנוח התגבשו שתי עוולות של רשלנות, שכידוע, הנזק הוא יסוד מיסודותיהן. ממילא כל אחד מהמעוולים, שמות המנוח היה בגדר ציפייתו הסבירה, אחראי כלפי הניזוקים למלוא נזקם. ראו והשוו ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן ואח', פ"ד ל 701 (שצוטט בפסק-דינו של שופט-המיעוט גבריאל בך בד"נ מלך, שם, בע' 126), שם נקבע, כי יש לראות בפציעת אדם בהתנגשות בין שתי מכוניות משום יחידת נזק אחת, המחייבת את שני הנהגים במלוא נזקו של הנתבע. השוו עוד ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה ואח', פ"ד מב(1) 415 וע"א 1170/91 בכור ואח' נ' יחיאל, פ"ד מח(3) 207. המדינה והשוטר מזה, ויואב מזה, אחראים איפוא הדדית לנזקי המשפחה. ואילו ביחסים בינם לבין עצמם נקבעת מידת השתתפותו של כל אחד בתשלום הפיצויים על-פי מידת אחריותו. בעניין זה, אין לקבל את טענת השוטר והמדינה, כי אחריות השוטר הייתה מזערית. לדעתי, להשארת נשק טעון בתחמושת, ובו מחסנית שאינה נראית-לעין על ספה בדירה, תרומה ניכרת לתוצאה שנגרמה, הן על-פי מבחן האשמה המוסרית - הקבוע בסעיף 84 לפקודת הנזיקין, ועל-פי פסיקה שהלכה בעקבותיו (ראו דיני הנזיקין, בע' 509-507) - והן על-פי מבחן הסיבתיות, שנקבע בע"א 746/76 עזבון עזרא ואח' נ' בן מויאל ואח', פ"ד לב(3) 539, בע' 542-541. ברי, כאמור, כי הנזק בענייננו לא היה נגרם כלל אלמלא התרשלותו של השוטר. בנסיבות אלה, יש לייחס לשוטר ולמדינה 30 אחוזים מן האחריות וליואב 70 אחוזים ממנה. תביעת ההורים 11. על-פי סעיף 78 לפקודת הנזיקין נמנים ההורים עם התלויים בניזוק, הזכאים לפיצויים מן המעוול. ברם, על-פי סעיף 80 לפקודת הנזיקין חייבים הם להוכיח, כי נגרם להם הפסד ממון בעבר ובעתיד. בענייננו לא עלה בידיהם לעמוד בחובה זו, כעולה מן הממצאים שקבע בית-המשפט המחוזי, שבהם לא מצאתי עילה להתערב. הנזק 12. שיעור הפיצויים, שנפסק לזכות העזבון בגין אובדן תוחלת חיים, אכן גבוה יחסית וחורג הוא מן המקובל. עם זאת, לא ראיתי מקום להתערב בו, בשל העובדה, כי הפיצויים שנפסקו בגין ראשי הנזק האחרים נמוכים יחסית וסכום הפיצויים, בכללותו, הולם. 13. אני מציעה, איפוא, לקבל את הערעור ככל שהוא נוגע לדחיית התביעה נגד השוטר והמדינה, ולחייבם - יחד-ולחוד עם יואב - בתשלום פיצויים לאשת המנוח ולעזבונו בסכום שקבע בית-המשפט המחוזי, בתוספת 20 אחוזים מסכום הפיצויים כאמור, כשכר-טרחת עורך-דין. כן אני מציעה לחייב את השוטר והמדינה בתשלום שכר-טרחת עורך-דין בערכאה זו, בסכום של 30,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' דורנר. משפט פליליהריגהנשקאקדח