פסק-דין השופט א' ריבלין בפרשה זו נדרשים אנו, פעם נוספת, לסוגיית תשלום הוצאות הגנה ופיצוי בגין מעצר ומאסר לנאשם שזוכה בדינו, מכוח סעיף ?80 לחוק העונשין, תשל"ז-?1977 (להלן: חוק העונשין). עיקרי העובדות שלעניין ?1. כנגד המערער הוגש כתב-אישום המייחס לו שורה של עבירות חמורות. בן-דודו של המערער נרצח, ובעקבות זאת - כך מתאר כתב-האישום - יצאו המערער ובני משפחתו למסע-נקם בבני משפחה אחרת, שנחשדה במעשה. במהלך פעולות אלה, כך על-פי כתב-האישום, ביצע המערער עבירות של רצח, נייון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה, החזקה ונשיאה של נשק שלא כדין, הצתה והיזק בזדון. את המעשים שיוחסו לו ביצע המערער - על-פי כתב האישום - בצוותא-חדא עם שלושה אחרים, בהם בני-דודו ערפאת וענאד. חומר הראיות כנגד המערער כלל את הודעתו במשטרה של אחד בשם עותמאן, אשר לאחר מעצרו בעבירות סמים, סיפר לחוקריו כי המערער הודה בפניו בביצוע מעשה הרצח. בעקבות זאת נעצר המערער. עותמאן הוכנס כמדובב לתאו של המערער בבית המעצר ושוחח עמו. השיחות בין השניים הוקלטו, ובית המשפט העליון (השופטת ד' ביניש), שבחן את תמלילי ההקלטות במסגרת הליכי מעצרו של המערער, מצא כי "העורר [המערער - א' ר'] קושר עצמו למעשים המיוחסים לו בכתב האישום" (בש"פ ?9344/99 חמדאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בחקירתו במשטרה הכחיש המערער את המיוחס לו. לידי משטרה הגיע מידע ממקורות חסויים, בגדרו לא הוזכר שמו של המערער כמבצע הרצח, אלא הוזכרו עינאד וערפאת. על חומר זה הוצאה תעודת חיסיון לפי הוראת סעיף ?45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-?1971 (להלן: פקודת הראיות). ?2. משפטו של המערער התנהל בעודו נתון במעצר עד לתום ההליכים. המערער השמיע טענת אליבי. הודעותיו של עותמאן במשטרה הוגשו כראיה מכוח סעיף ?10א לפקודת הראיות - וזאת משחזר בו מדברים שמסר בחקירתו. עם תום פרשת התביעה, ביקש סנגורו של המערער כי בית המשפט יורה על הס החיסיון מן המידע האמור. המדינה נאותה לחשוף את המידע עצמו, אולם מיאנה לגלות את זהות מקורותיו. בית המשפט המחוזי קבע כי הסנגור יהא רשאי להזמין למתן עדות את מוסרי המידע המודיעיני, וכי אלה יעידו באופן שזהותם תיוותר חסויה. בקשתה של המדינה כי בית המשפט יעיין שנית בהחלטתו נדחתה, והמדינה ביכרה לחזור בה מן האישום על-פני העדתם של מקורות המידע. המדינה סברה כי לא ניתן להביא את מקורות המידע לעדות בלא לחשוף את זהותם, מה גם שניתנה לאותם מקורות הבטחה שלטונית כי לא יידרשו להעיד. לאור עמדה זו של המדינה, זוכה המערער בדינו, והמדינה הגישה ערעור לבית משפט זה, במסגרתו השיגה על החלטת בית המשפט המחוזי בדבר העדת מקורות המידע. בית המשפט העליון (השופטים ד' דורנר, י' טירקל וא' א' לוי), לאחר שעיין במידע החסוי ושמע את טענות הצדדים, קבע כי המידע החסוי הוא בעל "משקל ראייתי של ממש" משמצביע הוא על אנשים אחרים כרוצחים. על כן, נמצא כי מן הראוי להורות על הסרת החיסיון. לנוכח עמדת המדינה כי זיכוי המערער עדיף על-פני העדתם של מוסרי המידע - נדחה הערעור. עתירה לדיון נוסף נדחתה על-ידי הנשיא א' ברק. או אז עתר המערער לחייב את המדינה בתשלום הוצאות הגנתו ופיצויים בגין מעצרו. החלטת בית המשפט המחוזי ?3. בית המשפט המחוזי בנצרת דחה את בקשתו של המערער לשפותו ולפצותו בגין הוצאותיו ומעצרו. בית המשפט ציין כי בענייננו זיכויו של המערער לא בא בשל שנתברר לתביעה כי אין יסוד לאשמה, אלא בשל שהתביעה - לאור הסכנה האורבת למקורות המידע ולאור הבטחה שלטונית שנתנה להם -ביכרה את זיכוי המערער על-פני העדתם של המקורות. עוד סבר בית המשפט כי לוּ היה המערער מקדים ומבקש את גילוי החומר החסוי והעדת מקורותיו מיד בפתיחת המשפט - היו נחסכים ממנו הוצאות, עינוי דין וישיבה במעצר. הטענות בערעור ?4. המערער טוען, כי משחזרה בה המשיבה מן האישום, זיכויו הוא "זיכוי מלא" כמתחייב מן הדין. משכך, קמה הצדקה, לדעתו, לשפותו ולפצותו בהתאם לסעיף ?80 לחוק העונשין. מלכתחילה - כך טוען המערער - ידעה המדינה כי בחומר החסוי מצוי מידע רב-ערך, אשר יש בו כדי להטיל ספק עורבותו של המערער במעשי הרצח. על כן, לא היה מקום להטיל חיסיון על המידע, והיה על המדינה להעבירו לידי הסנגוריה כבר בתחילת המשפט. שיקולי המדינה שלא להעיד את מקורות המידע הם, אליבא דהמערער, שיקולים פנימיים שאינם נוגעים לו, ואין בהם כדי להצדיק שלילת פיצוי ממנו. אדרבא - המערער סבור כי זיכוי נאשם בשל אי-גילוי חומר חקירה הרלבנטי להגנת נאשם מצדיק מתן פיצוי לאותו נאשם. עוד טוען המערער, כי עתירתו להסרת החיסיון הוגשה במועד המתאים, והוא מדגיש כי מסירת תוכן המידע נעשתה על-ידי התביעה באופן וולונטרי, בטרם ניתן צו שיפוטי בעניין. המערער מבקש להתחשב בעובדה שישב במעצר כשישה-עשר חודשים, שמו הטוב נפגם וחייו השתנו. לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים שלעניין, הגענו לכלל מסקנה כי יש מקום לחייב את המדינה בתשלום הוצאות הגנתו של המערער ופיצויים בגין מעצרו, בשיעור של חמישים אחוז מן הסכום המירבי הקבוע בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-?1982 (להלן: התקנות). להלן עמינו. סעיף ?80 לחוק העונשין ?5. אך לאחרונה נדרש בית משפט זה, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, לשאלת פרשנותו ודרכי יישומו של סעיף ?80 לחוק העונשין (ע"פ ?4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(?3) 73). סעיף זה כותרתו "הוצאות ההגנה מאוצר המדינה", ולשונ (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף ?94(ב) לחוק סדר הדין הפליל [נוסח משולב], התשמ"ב-?1982, בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. בפרשת דבש פרשֹ חברי השופט מ' חשין יריעה רחבה של שיקולים, אותם על בית המשפט לשקול עת בא הוא לבחון בקשה של נאשם שזוכה לתשלום הוצאות הגנתו ולפיצוי בגין מאסרו, מכוח סעיף ?80 לחוק העונשין. באותה פרשה ביקשתי אני "למפות" את הוראת סעיף ?80 ולהאיר את המקרים השוניבהם היא דוברת. על-מנת שתקום זכאות לפיצויים מכוח סעיף זה, נדרש נאשם לחלוף על-פני שלוש משֹוכות: הראשונה - תנאי-הסף; השנייה - עילות הזכאות; והשלישית - שיקול דעת בית המשפט. משֹוכה ראשונה: תנאי-הסף ?6. משֹוכה ראשונה - והיא בבחינת תנאי-סף לכניסה למשכנו של סעיף ?80 לחוק העונשין - היא כי הנאשם זוכה בדינו או, לחלופין, כי האישום שהוגש כנגדו בוטל לפי סעיף ?94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-?1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי סעיף ?94 לחוק סדר הדין הפלילי קובע לאמור: (א) חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל בית המשפט את האישום; חזר בו לאחר מכן, יזכה בית המשפט את הנאשם מאותו אישום. (ב) בהסכמת התובע והנאשם רשאי בית המשפט לבטל אישום, בכל עת עד להכרעת הדין, ודין הביטול יהיה כדין ביטול לפני תשובת הנאשם. סעיף ?94 לחוק סדר הדין הפלילי עניינו אפוא בחזרה של התביעה מן האישום. זו יכול שתהא עובר לתשובת הנאשם לאישום (סעיף ?94(א) רישא), או לאחריה (סעיף ?94(א) סיפא). אם קדמה לתשובת הנאשם, יבטל בית המשפט את האישום. ואילו אם חזרה בה התביעה מן האישום לאחר תשובת הנא על בית המשפט לזכות את הנאשם מן האישום. אולם כאן בא סעיף ?94(ב) ומסייג את האמור בסעיף ?94(א) סיפא. הסייג קובע, כי גם לאחר תשובת הנאשם, רשאי בית המשפט - בהסכמת התובע והנאשם - לבטל את האישום חלף זיכוי הנאשם. מתוך שסעיף ?80(א) לחוק העונשין דובר בנאשם שזוכה או שאישומו בוטל לפי סעיף ?94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, למדים אנו כי אין הסעיף חל במקרים בהם חזרה בה התביעה מן האישום בטרם מסר הנאשם את תשובתו לאישום. הסעיף חל מקום שחזרת התביעה מן האישום הביאה לזיכוי הנאשם, ן מקום שבו בוטל האישום, בהסכמת הצדדים, לאחר תשובת הנאשם. בנוסף לשני המקרים האלה, דן סעיף ?80(א) גם במקרה של זיכוי מטעמים אחרים, למשל על-פי הראיות שבאו במשפט. המסקנה היא אפוא, כי זיכוי או ביטול אישום בשל חזרה מאישום שבאה לאחר מתן תשובת הנאשם, וכן זיכוי מטעמים אחרים - כל אחד מאלה, לבדו, די בו כדי לשמש תנאי-סף לתחולתו של סעיף ?80(א) לחוק העונשין. המערער שלפנינו עמד בעילת-הסף שעניינה זיכוי נאשם. משחזרה בה התביעה מ האישום, לאחר מתן תשובת המערער, זוכה המערער בדינו ובכך צלח את המשֹוכה הראשונה שמציב סעיף ?80(א) לחוק העונשין. משֹוכה שנייה: עילות הזכאות ?7. על-מנת שתקום זכאותו של נאשם להחזר הוצאות ולפיצוי בגין מעצר או מאסר, לא די בעמידה בתנאי-הסף. משֹוכה שנייה אותה צריך הנאשם לעבור היא הוכחת קיומה של אחת משתי עילות הזכאות המנויות בסעיף ?80 (א) לחוק העונשין: עילת העדר יסוד לאשמה, ועילת הנסיבות המצדיקות הרות. על כן, אין די בחזרה מן האישום - ואין די בזיכוי, אפילו הוא "זיכוי מוחלט" או "זיכוי מלא" - כדי להצדיק, על דרך הכלל, זכאות לפיצויים. יש לבחון, בנוסף, שמא מלכתחילה לא היה יסוד לאשמה, או שמא קיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי. עילות הזכאות - ובמיוחד עילת הנסיבות המצדיקות - גמישות הן, ולפיכך ראה בית משפט זה צורך להתוות אמות-מידה מנחות להפעלתן (ראו פסק-דינו של השופט מ' חשין בפרשת דבש הנ"ל). לא היה יסוד לאשמה ?8. עילת הזכאות הראשונה המנויה בסעיף ?80(א) לחוק העונשין עניינה במקרים בהם "לא היה יסוד לאשמה". עילה זו מצריכה שחזור תשתית הראיות כפי שהיתה עובר להגשת כתב-האישום. ביחס לעילה זו ראוי לחזור ולהדגיש מספר נקודות. ראשית, אשר לנקודת הזמן בה נבחנת התקיימות העילה - נושאים אנו עיננו אל המועד שלפני הגשת כתב האישום (ראו, למשל: ע"פ ?1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(?1) 505, 519). על בית המשפט לבחון את התשתית הראייתית שהייתה עובר להגשת כתב-האישום (פרשת דבש הנ"ל, בעמ' ). שנית, ביחס למושא הבחינה - הרי זו התשתית הראייתית שהיתה באותה עת שלפני הגשת האישום. אולם, לדעתי, אין להסתפק בבחינת הראיות שהיו אז בפועל בידי התביעה. לצורך מתן מענה לשאלה האם היה יסוד לאשמה, יש להוסיף ולבחון גם את הראיות בכוח, לאמור - את הראיות שהיו צריכות להיות, באופן סביר, בידי התביעה. לשון אחרת: עילת הזכאות שעניינה העדר כל יסוד לאשמה, עשויה לקום גם במקרים בהם על-פי הראיות שהיו בדידי התביעה, עובר להגשת כתב האישום, היה יסוד לאשמה, אלא שהתשתית הראייתית באותה עת היתה חסרה, וזאת - בשל התרשלות המדינה. אלמלא התרשלה, היתה המדינה מודעת, מבעוד מועד, לכך שאין יסוד לאשמה. נקודה שלישית - טיב המבחן לאורו נבחנת התשתית הראייתית. מקובל עלינו, כי מבחן זה הוא מבחן הסבירות, וכלשונו של השופט חשין: "במקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, לא נֹאמר כי לא היה יסוד להאשמה גם אם בערבו של יום יֵצֵא נאשם זכאי בדינו... ואילו אם התביעה נהגה שלא בסבירות ושלא בזהירות ראויה, תישא המדינה בהוצאותיו של הנאשם ותיאלץ לפצותו על מעצרו ועל מאסרו" (פרשת דבש הנ"ל, בעמ' ?89). ועוד הודגש שם: "... המושג 'לא היה יסוד לאשמה' מצייר מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת, וגם אם אמרנו כי המושג 'לא היה יסוד' פורש עצמו לא אך על מקרים קיצוניים שבהם לא היה כל יסוד להאשמה אלא גם על סוגי מקרים שבהם יסוד ההאשמה הוא יסוד רעוע... גם אז לא נוכל להרחיק לכת רב מכך" (שם, בעמ' ?106). אין מחלוקת, כי בענייננו לא נתקיימה עילת הזכאות בדבר "היעדר יסוד לאשמה". על כן, ניגש עתה לבחינת התקיימותה של עילת הזכאות האחרת - עילת הנסיבות המצדיקות. עילת הנסיבות המצדיקות ?9. עילת הזכאות השנייה - עילת הנסיבות המצדיקות - אמנם רחבה היא, אך ניתן למקד ולקבוע כי פורשֹת היא עצמה, בעיקר, על שתי קבוצות של נסיבות. קבוצה ראשונה נוגעת להליך המשפטי. קבוצה שנייה עניינה בנסיבות אינדיווידואליות של הנאשם (ראו והשוו: פרשת דבש הנ"ל, החל מעמ ?107). אשר לנסיבות הנוגעות להליך המשפטי: כאן ניתן הדגש לאופן התנהגותם של התביעה ושל יתר הגורמים המעורבים בהליך, במהלך המשפט, וכן לעניינים נוספים הקשורים בהליך. עמדתי על כך בפרשת דבש הנ"ל, בעמ' ?137: "מקרה בו, מלכתחילה, היה אמנם יסוד לאשמה, ולא היתה באותו שלב התרשלות מצד התביעה, אלא שלאחר הגשת כתב האישום נפל פגם בהתנהגותה, ופגם זה הביא להשהיית הזיכוי או להארכת המעצר - הוא מקרה הנופל בגדר הקבוצה הראשונה שבעילה השניה. כך, דרך משל, במקרה בו התרשלה המדינה בבדיקת ממצאים, שניתן היה לגלותם - אמנם רק לאחר הגשת כתב האישום, אך במועד מוקדם ממועד פסק הדין". שיקול נוסף הקשור בהליך הוא תוצאתו. אמנם, אין לדעתי ליצור דיכוטומיה חדה בין "זיכוי מוחלט" לבין זיכוי מחמת הספק - שזה הראשון יקנה, על דרך הכלל, זכאות לפיצויים (ראו: פרשת רייש הנ"ל; פרשת יוסף הנ"ל; פרשת דבש הנ"ל; השוו לגישת חברתי השופטת ד' דורנר ברע"פ ?960/9 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(?4) 294, ובפרשת דבש הנ"ל, בעמ' ?133-130). אולם, אין ספק כי האופן בו בא ההליך לסיומו, והסיבות לזיכויו של הנאשם, עשויות להיות בעלות נפקות לצורך קביעת "מוצדקות" השיפוי והפיצוי. כך, לא הרי מקרה שבו אך כפסע הפריד בין הרשעת הנאשםבין זיכויו, או מקרה שבו נתמזל מזלו של נאשם והוא זוכה מטעם טכני או בשל התרשלות רשויות האכיפה, כהרי מקרה שבו התברר בדיעבד, ובאופן פוזיטיבי, כי לא הנאשם הוא שביצע את העבירה בה הואשם. סוג אחר של נסיבות, העשויות להצדיק מתן שיפוי ופיצוי, הן, כאמור, כאלה הנוגעות לנאשם באופן אישי. כך, תתכן נפקות לסבל חריג ולעינוי דין חמור שבאו על הנאשם בעטיו של ההליך המשפטי, להתמשכות בלתי-סבירה של המשפט, לעלילת-שווא שהטעתה את רשויות התביעה, לפגיעה בבריאותו, בפרנסתו או במשפחתו של הנאשם, וכיוצא באלה נסיבות (ראו: ע"פ ?52/89 מדינת ישראל נ' סבאח, פ"ד מד(?1) 653, 658; פרשת דבש הנ"ל, בעמ' ?91, 107, 137). הענקת הפיצויים בגין נסיבות אלה יש בה מידה של חמלה וחסד משֹוכה שלישית: שיקול-דעת בית המשפט ?10. מקום בו נתקיים אחד מתנאי-הסף, וכן התקיימה עילת זכאות, "רשאי [בית המשפט] לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו...". התיבה "רשאי" מקפלת בתוכה שיקול-דעת של בית המשפט. נראה לי, כי שיקולים כלליים של מדיניות משפטית, שאינם מיחדים למקרהו של הנאשם, ראויים להישקל בשלב זה. כך, למשל, שיקולים חוקתיים, תקציביים ומוסדיים, או השיקול שלא לרפות את ידי התביעה מלבחון מחדש את המשך ניהולו של ההליך הפלילי, עשויים להיות רלבנטיים כאן (על שיקולים אלה ואחרים ראו, בין היתר: ע"פ ?7826/96 רייש נ' מינת ישראל, פ"ד נא(?1) 481, 491-490; ע"פ ?292/78 גבאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(?1) 36, 43; פרשת דבש הנ"ל, בעמ' ?101). עם זאת רואה אני להעיר, כי עיקר הוא בשתי המשֹוכות הראשונות, ומקום בו עלה בידי נאשם לחלוף מעליהן, ימעט בית המשפט בשלילת פיצוי בגין שיקולים ים כגון דא (ראו והשוו: פרשת רייש הנ"ל, בעמ' ?491-490). ולעניינו של המערער ?11. כאמור, טוען המערער כי נתקיימו בעניינו נסיבות מיוחדות המצדיקות שיפוי ופיצוי מאוצר המדינה. בית המשפט המחוזי לא נעתר לבקשתו. לדעתי, יש מקום להורות על תשלום הוצאות הגנתו ופיצויים בגין מעצרו, בשיעור חלקי. בעצם העובדה שהמערער זוכה זיכוי "מוחלט" - ואינני משוכנע כי ניתן לסווג את זיכויו של המערער כזיכוי כזה - לא סגי כדי לזכותו בפיצוי. אל קדרת השיקולים יש להטיל "הן את טיב הזיכוי; הן את הטעמים שניתנו לזיכוי; הן את שאר הנסיבות שנראה בהן נסיבות שלעניין" (פרשת דבש הנ"ל, בעמ' ?111). זיכוי "מוחלט" איננו נוסחת-קסם המביאה, כמו מעצמה, לפיצויו ולשיפויו של הנאשם שזוכה. אכן, זיכויו של המערער הוא זיכוי לכל דבר ועניין. אולם בבואנו לשקול את חיוב המדינה בהוצאות ובפיצויים - נביא בחשבון את נסיבות הזיכוי כולן, ולא רק את "כותרתו" ש הזיכוי. כנגד המערער עמדו ראיות לכאורה לאשמתו. כפי שנקבע בבש"פ ?9344/99, חלק מן הראיות לחובתו היו דברים שאמר הוא עצמו למדובב שהוכנס לתאו בעת מעצרו, וכן שקרים וסתירות שנתגלו בהודעותיו. ההליך בעניינו של המערער נקטע בעודו באיבו, ובטרם ניתן היה להשקיף על מכלול הראיות אחר עיבודן במשפט. אין אפוא קביעה פוזיטיבית של בית המשפט לפיה המערער לא ביצע את המעשים שיוחסו לו. מאידך גיסא, בידי המדינה היה מצוי כל העת חומר רלבנטי להגנת המערער, אותו ביקשה בתחילה לחסות. משפנה המערער - בתום פרשת התביעה - בעתירה להסרת החיסיון, חזרה המדינה ושקלה את עמדתה, וניאותה לחשוף את תוכנו של המידע. נמצא, כי לגבי חומר בעל "משקל ראייתי של ממש" הוצאה תעודת חיסיון, אשר המדינה עצמה חזרה בה ממנה עוד בטרם ניתנה החלטה בעתירת המערער להסרת החיסיון. אשר להעדת מוסרי המידע, שאלנו את המדינה, במהלך הדיון בפנינו, האם היתה מגישה את כתב האישום אילו ידעה, מראש, כי מוסרי המידע יידרשו לעלות על דוכן העדים. נציג הפרקליטות השיב לנו בשלילה. המדינה בחרה אפוא לצאת לדרך עם כתב-האישום תוך נטילת "סיכון" מסוים, כי בבוא העת תהיה אנוסה לחזור בה ממנו, אם לא תתקבל עמדתה כי המידע החסוי והעדת מקורותיו אינם חיוניים להגנת המערער. בעצם הבחירה הזו של המדינה אין פגם, אולם משלבסוף אכן נאלצה לחזור בה מכתב-האישום, יש להביא את ה"סיכון" שנלקח מלכתחילה בחשבון ההוצאות. כאשר מביאים אל כל אלה בחשבון, ומצרפים לכך את העובדה שהמערער ישב במעצר כששה-עשר חודשים, המסקנה היא כי נתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות הכרה חלקית בזכותו של המערער לתשלום הוצאות הגנתו ופיצויים על מעצרו. במובן זה מתקבל הערעור. בנסיבות המקרה ראוי להעמיד את התשלום על סך העולה כדי מחצית מן הסכום המירבי הקבוע בהוראת הסעיפים ?8 ו-?9(א),(ג) לתקנות וכן בתוספת לאותן תקנות. לצורך כך יועבר התיק אל כבוד הרשם, אליו יוגשו נתונים כנדרש על-פי התקנות ש ו פ ט השופט ת' אור אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' א' לוי אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין. מעצרפיצויים לנאשם שזוכהפיצוייםמאסר