פיצויים על חקירה במשטרה

פ ס ק - ד י ן גדר המחלוקת 1. האם המערער זכאי לפיצויים מהמשיבה, בשל נזקים שלטענתו נגרמו לו במהלך חקירתו במשטרה בחשד לביצוע עבירות פליליות וכתוצאה מהעמדתו לדין בשל עבירות אלו? זוהי המחלוקת בערעור שלפנינו. עיקרי העובדות הצריכות לעניין 2. המערער זומן לחקירה במשטרה עקב תלונה שהגישה כלפיו פקידת סעד בעיריית ירושלים. על-פי מידע שהגיע אליה ממנהל בית-ספר, היא נפגשה עם אחיו הקטין של המערער והלה דיווח לה, כי המערער נוהג להכותו כל אימת שהוא אינו נשמע לו. בעקבות זאת החליטה המשטרה לחקור את הקטין. בחקירתו אישר הלה, כי המערער נוהג לסטור בפניו כאשר הוא מסרב להישמע להוראותיו, והוסיף כי אחיו (המערער) אף נוהג להכות את הוריהם. לאור זאת זומן המערער לחקירה במשטרה ונגבתה ממנו עדות תחת אזהרה. החוקר, מר עודד מזרחי (להלן: "החוקר") הודיע למערער, כי הוא נחשד בתקיפת הקטין והוריו. תגובתו הראשונית של המערער הייתה מילות איומים ברצח כלפי האח. בסיום החקירה שוחרר המערער בתנאים מגבילים, נאסר עליו ליצור קשר עם הקטין במשך 30 יום, והוחלט להעמידו לדין. בכתב האישום (ת"פ (שלום י-ם) 3525/97) הואשם המערער בתקיפת הקטין בנסיבות מחמירות ובעבירת איומים, אותם השמיע בפני החוקר. כתב האישום לא התייחס לעדות הקטין בדבר תקיפת ההורים. המערער, שהיה מיוצג אז על-ידי הסנגוריה הציבורית, כפר בשני האישומים וטען כי האיומים המיוחסים לו לא כוונו אל אחיו הקטין אלא לבחורה פלונית. 3. דא-עקא, בידי התביעה לא עלה ליצור קשר עם הקטין, העד המרכזי בפרשת התקיפה, ועם הוריו, זאת חרף ניסיונות מרובים מטעמה ועל אף צו הבאה שהוצא על-ידי בית המשפט. לפיכך הודיעה התביעה על חזרה בה מכתב האישום, בנוגע לתקיפת הקטין, וזה בוטל בהסכמת ההגנה. באשר לאישום השני, עבירת האיומים: המערער זוכה על-ידי בית המשפט למרות שגרסתו העובדתית נדחתה, זאת לאור הפרשנות החדשנית שניתנה על-ידי בית המשפט (השופט צ' זילברטל), לפיה לא התקיימה "זיקת עניין" מספקת בין החוקר שבפניו הושמעו האיומים ובין הקטין, שהאיום התייחס אליו. 4. לאחר שזוכה כאמור הגיש המערער תביעת פיצויים בנזיקין כנגד המשיבה, על סך של 30,000 ש"ח (לאחר הפחתה מהסכום המקורי של 40,000 ש"ח). לטענתו, הוא הושפל ועלבו בו במהלך החקירה ואף לא היה יסוד להעמידו לדין באשמות הפליליות. בנסיבות אלו טען, כי בוצעו כלפיו העוולות הבאות: נגישה (לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), רשלנות והפרת חובה חקוקה (לפי סעיפים 35 ו-63 לפקודה). החובות החקוקות שהמערער טען כי המשיבה הפרה הן סעיפים 2, 4 ו-11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, דהיינו: שמירה והגנה על החיים, הגוף והכבוד, חובה החלה על כל רשות מרשויות השלטון. 5. בכל הקשור לנזקיו טען המערער, כי אלה באו לידי ביטוי בפגיעות מעצם החקירה הפוגענית, בביטול זמנו לצורך ניהול המשפט, בסבל נפשי ופחדים שנגרמו על-ידי העמדתו לדין ובהכפשת שמו ברבים, במיוחד בפני שכניו. יצוין, כי במהלך קדם המשפט לפני בית-משפט קמא, חזר בו המערער מתביעת הפיצויים עבור העמדתו לדין בעבירת האיומים, זאת כיוון שנדחתה גרסתו העובדתית והזיכוי התבסס אך על הפרשנות המשפטית של העבירה. פסק-דינו של בית משפט קמא 6. בית-משפט קמא דחה את תביעתו של המערער. בפסק דינו המפורט והמנומק היטב הועדפה גרסת החוקר על-פני גרסת המערער, זאת בכל הקשור למהלך החקירה, משכה והיחס שניתן למערער במהלכה. באשר למשך החקירה, הערכאה הקודמת דחתה את גרסת המערער, לפיה זו נמשכה שעות ארוכות וקבעה כגרסת החוקר, שהחקירה לא נמשכה זמן רב. גרסה אחרונה זו עלתה בקנה אחד עם פרק הזמן הסביר אשר נדרש לגביית אמרת המערער בפני החוקר ועם המפורט בכתב הערובה. בשני מסמכים אלה - אשר אושרו בחתימת המערער - פורט כי החקירה נמשכה פחות משעה (החלה בשעה 17:15 והסתיימה לפני השעה 18:15). למסמכים הנ"ל נתן בית המשפט משקל רב, כיוון שהם נערכו במשטרה בזמן אמת, עת טרם נצפתה האפשרות שהמערער יעלה טענות בנוגע למשך זמן החקירה. בנוסף מצא בית-משפט קמא סתירות שונות בעדותו של המערער ובמהימנותו באופן כללי. באשר ליחס אל המערער במהלך החקירה, בחן בית-משפט קמא את טענותיו השונות באופן מפורט, וקבע כי המערער לא הוכיחן כראוי. זולת עדותו עצמו לא הובאו ראיות נוספות. לבד מכך שהמדובר בעדות יחידה של בעל דין, שאינה נתמכת בראיה חיצונית, כנדרש בסעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, בולטת גם חולשתה נוכח העובדה שבתיק הפלילי לא ראה המערער כלל לנכון לטעון בנושא הנ"ל. בנסיבות אלו הגיע בית-משפט קמא למסקנה, כי לא עלה בידי המערער לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש, כדי לשכנע בקיומם של פגמים בחקירה או בקיומם של נזקים בעטיים של פגמים אלה. 7. בכל הקשור להעמדתו של המערער לדין באשמת תקיפה נקבע, כי התשתית הראייתית שהייתה בידי התביעה ביססה חשד סביר כנגד המערער ולא הייתה נגועה בהפעלה בלתי נאותה של שיקול הדעת. כמו-כן, בעת הגשת כתב האישום לא ניתן היה לצפות מראש כי כתב האישום יבוטל, בשל חוסר רצון מצד הורי הקטין לשתף פעולה כדי לאפשר להעיד את הקטין ולאמת את המצב העובדתי לאשורו. מכיוון שכך, ביטול האישום היה טכני בלבד ולא נבע מממצא או ממסקנה כלשהם לגוף העניין. בנסיבות אלו לא היה בביטול האישום כדי ללמד דבר באשר לשיקולי התביעה בהחלטתה להעמיד את המערער לדין. 8. בנסיבות העובדתיות האמורות מצאה הערכאה הקודמת, כי לא מתקיימת איזו מהעילות עליהן נסמכה התביעה: עוולת הנגישה כוללת תנאים שאינם מתקיימים בענייננו, שכן לא ניתן לקבוע כי האשמת המערער בעבירת התקיפה נעשתה "בזדון ובלי סיבה סבירה". גם לגבי עוולת הרשלנות נמצא, שעל-פי חומר החקירה היה יסוד להאשמת המערער בתקיפה. אלה הם אף פני הדברים באשר לעוולת הפרת חובה חקוקה. אכן, כל חקירה וכל הגשת כתב אישום עלולות לפגוע בזכויות היסוד של האדם, אולם אלו הכרחיות להגשמת מטרותיו החשובות של ההליך הפלילי. בעניין זה מתקיימת פיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד, לפיה הפגיעה תיעשה לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. לפיכך, גם אם נפגעה אחת מזכויותיו של המערער, הרי שלא הוכח כי המשיבה הפרה חובה כלשהי על-ידי נקיטת ההליך הפלילי, וממילא אין בכך כדי לקיים את היסודות הנדרשים לעוולה של הפרת חובה חקוקה. 9. לעניין הנזק קבע בית-משפט קמא, כי המערער לא הוכיח אף רכיב נזק מיוחד, שחקירתו והעמדתו לדין גרמו לו. טענותיו לפגימות רפואיות לא גובו בחוות-דעת. אמנם בית המשפט התיר למערער לצרף אישורים רפואיים, אפילו בשלב סיכומי התשובה, אולם גם באלה לא היה כדי להצביע על הקשר הסיבתי בין מצבו הרפואי ובין האירועים נשואי התביעה. בשניים מהאישורים היה דווקא כדי ללמד, כי מצבו הנפשי הרעוע נקשר אל תאונת דרכים שעבר. טענות הצדדים בערעור 10. המערער חוזר על טענותיו בערכאה קמא, לפיהן החקירה המשטרתית שנערכה לו הייתה ארוכה מאוד, מעליבה ומשפילה, וכי כתב האישום שהוגש נגדו לא היה מבוסס. בכך נגרם לו נזק פיזי ונפשי והוכפש שמו ברבים. עוד הוסיף וטען כלפי הייצוג המשפטי שקיבל מטעם הסיוע המשפטי, שלדבריו היה בלתי הולם והזיק לסיכויי הוכחת תביעתו. מובן שטענה אחרונה זו אינה יכולה להוות חלק מהערעור הנוכחי ודי אם נציין כי לא שוכנענו בה כלל וכלל. 11. המשיבה טוענת כי ערעורו של המערער אינו מעלה טענה הראויה להישמע בערכאת הערעור. פסק הדין מבוסס על ממצאי מהימנות ועובדה ולא התקיימו התנאים המצדיקים התערבות בכגון אלה. עוד היא מפנה לכך, כי בערעור טוען המערער גם בנוגע לעבירת האיומים, למרות שבהליכי קדם המשפט חזר בו במפורש מהתביעה באשר לאישום זה. דיון 12. מכיוון שהמערער לא היה מיוצג בהליכי הערעור שלפנינו והסיכומים בכתב שהגיש אינם ערוכים בצורה מקצועית, בחנו את טענותיו ביתר קפידה, אחת לאחת. דא-עקא, בסופו של יום לא מצאנו כי בית-משפט קמא טעה בממצאיו או במסקנותיו, ועל-כן דין הערעור להידחות. נעמוד אפוא על הנושאים השונים שנזכרו בכתב הערעור, בסיכומי הטענות ובמסמכים והראיות שהוצגו לפני הערכאה הקודמת. 13. היחס בין סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ובין עילה בנזיקין ועילות התביעה האזרחית בשל חקירה פגומה: כידוע, סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, אינו ממצה את זכויותיו של נאשם לפיצויים בשל הגשת כתב אישום סרק ורשלני. הדרך המותווית בסעיף האמור מיועדת להקל עם הנאשם הניזוק, אשר מבקש לקצר את הדרך, אולם בכל מקרה פתוחה בפניו האפשרות לממש את זכויותיו מדיני הנזיקין. אלה מתייחסים בעיקרם לעוולת הרשלנות (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 127-128). בהקשר לכך, ולגבי העילה הראשונה בסעיף 80 לחוק העונשין, נאמר: "רוחה היא כרוחה של עוולת הרשלנות בנזיקין, ובחיי המעשה יכולה שתהא חפיפה, ולו חפיפה חלקית, בין השתיים" (ע"פ 4466/98 דבש נ' מ"י, פ"ד נו(3) 73, 90 מול ב'). עם זאת מובן הדבר, שלא כל חקירה שאינה מבשילה לכתב אישום או כל כתב אישום שאינו מסתיים בהרשעה מצדיקים את חיוב המדינה בנזיקין. לשלב כזה טרם הגיעו המשפט והחברה בישראל. לפיכך, מבחני הרשלנות של התביעה - בהיבט הנורמטיבי והאובייקטיבי של עוולת הרשלנות - מחייבים שלא להקפיד עמה הקפדה מלאה, שהרי אין חקירה מושלמת ואף לא יכולה להיות ציפייה מלאה ושלמה בנוגע לתוצאות ההליך הפלילי. בהקשר לכך העיר בית המשפט העליון, כי נקודת המוצא צריכה להיות בקיום האינטרס הציבורי להעמיד את העבריינים לדין. אינטרס זה יש לאזן עם חיובה של המאשימה בפיצויים עבור הוצאות ההגנה, המעצר או המאסר. לעניין זה מן הראוי להביא בחשבון, כי "חיוב המדינה בהוצאות הגנתו של נאשם ופיצוי בגין מעצרו ומאסרו, יכול שיביא לרפיון ידיהם של הגורמים המופקדים על העמדתם של עבריינים לדין... תוצאה זו אינה רצויה" (ע"פ 1767/94 יוסף נ' מ"י, פ"ד נג(1) 505, 518-519). לפיכך, לא כל מחדל חקירה שיכול להוביל לזיכויו של נאשם עלול לגרום לאחר מכן לחייב את הרשות המאשימה בתשלום פיצויים. מובן גם, כל חקירה במשטרה וכל העמדה של אדם לדין פלילי - תהיינה סבירות ככל שתהיינה - עלולות לגרום לו נזקים, לרבות אי נוחות ועגמת נפש. התנאי הוא רק, שהחקירה תהיה הוגנת ותשמש לתכלית ראויה. זהו אפוא איזון האינטרסים והערכים המתנגשים, כפי שנפסק זה מכבר בע"פ 183/78 אבו מידג'ם נ' מ"י (פ"ד לד(4) 533, 546 מול ה'): "מחד גיסא, חובתנו היא להגן על כבוד האדם שלא ייפגע בידי המתעללים בו, ולעשות כל אשר לאל ידינו לרסן את חוקרי המשטרה מלהשיג מטרת חקירתם באמצעים פסולים ונפשעים; מאידך גיסא, חובתנו היא להילחם בפשיעה ההולכת וגוברת והורסת כל חלקה טובה במדינה זו, ולמנוע הפקרת שלום הציבור לתעלוליהם של פושעים אלימים אך באשר הוכו בידי חוקרי המשטרה". כפי שהובהרו הדברים בבג"ץ 5100/94 הועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל (פ"ד נג(4) 817, 835 מול ו'-ז'): מצד אחד יש לשמור על צלם האדם של הנחקר ועל טוהר החקירה; ומצד שני הצורך להילחם באופן אפקטיבי בעבריינות. לפיכך, כל אימת שהחקירה אינה חורגת מן הסביר והמקובל ואין בה כדי "להשפיל את הנחקר ולעורר בו הרגשת חוסר אונים, כדי שייעשה כחומר ביד החוקר" (ע"פ 264/95 ארצי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(1) 225, 232 מול א'), לא תקום עילת תביעה בשל הנזקים הכרוכים בה. יוצא מכאן, שהנזקים הרגילים הנגרמים לאדם בעטייה של חקירה, גם אם לבסוף לא הבשילה לכתב אישום או אם הנאשם זוכה מן האישום, אינם בני פיצוי. אכן, דרכי החקירה המשטרתית הן בבואה לטיב המשטר. במדינה דמוקרטית החקירה אינה אמורה להיות פוגענית יתר על המידה, אולם גם במשטר דמוקרטי העבריינים הם עבריינים והאינטרס הציבורי - למען טובת הציבור, שלמותו ובטחונו - הוא להביאם במהרה לדין. 14. על רקע האמור נתייחס לטענותיו הקונקרטיות של המערער. 15. עבירת האיומים: בטענותיו משיג המערער למעשה על הממצאים שגובשו בהליך הפלילי, שבו כאמור זוכה בשל פרשנות משפטית חדשנית של עבירת האיומים, ולא מכיוון שדברי האיום לא נשמעו מפיו. עם זאת, בגדר ההליך דנן לא יכול המערער להעלות נושא זה. כזכור, נושא עבירת האיומים לא נדון בהליך בבית-משפט השלום, מכיוון שכבר בשלב מקדמי המערער חזר בו מטענותיו בנושא זה. החזרה נעשתה על-ידי בא-כוחו דאז, שעה שהמערער היה מיוצג (עמ' 7 לישיבה מיום 1.10.02). אמנם לאחר מכן עתר פרקליטו דאז לחזור בו מההסכמה, אולם בית-משפט קמא, בהחלטה מפורטת מיום 14.11.02, דחה את הבקשה לתקן את הפרוטוקול, תיקון שתכליתו נועדה לבטא את ביטול ההסכמה הנ"ל. יצוין, גם לגופם של דברים נראה, שסיכוייו של המערער בטענותיו לגבי פיצויים עבור נזק בשל האישום בעבירה זו היו קלושים למדי. כפי שציין בית המשפט בהליך הפלילי, הפרשנות המשפטית שנתנה המאשימה לעבירת האיומים עולה בקנה אחד עם הגדרת האיומים בחוק העונשין, וההחלטה לדחות פרשנות זו התבססה על שיקולים שעניינם תכלית החוק ומדיניות שיפוטית. קודם להחלטתו האמורה של בית-משפט השלום (בהליך הפלילי), לא היו בנמצא החלטות הנותנות פרשנות דומה לעבירת האיומים, ומכאן שאין לבוא בטרוניה אל המאשימה על-כך שהוגש כתב אישום בהתאם לפשט הפרשנות של סעיף העבירה, כאשר היו ראיות לכאוריות מספיקות לעצם אמירת דברי האיום. 16. המרכיב השני של תביעת המערער מתייחס לנושא החקירה ולאישום בתקיפה בנסיבות מחמירות. על אלה נעמוד עתה. 17. מהימנות החוקר: המערער טוען לקיומן של סתירות שונות בעדותו של החוקר, וכן לקיומו של אינטרס אישי בליבו כנגד המערער, שהוביל אותו להתנכל לו במכוון. המשיבה טוענת מנגד, כי גם בנושא זה המערער מבקש להתעמת עם קביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא, ועם המסקנה שלפיה גרסת החוקר עדיפה על-פני גרסתו. אכן, המערער לא הצליח להוכיח קיומו של מניע אישי או מניע פסול אחר מצד החוקר. מכאן, שלטענתו אין על מה שתסמוך. אלה הם פני הדברים גם לגבי הסתירות הנטענות בעדותו של החוקר. באשר לאלה, המערער מבסס את מרבית טענותיו על עדותו של החוקר בהליך הפלילי ולא על דבריו בתיק דנן. בנושא זה פירט המערער דוגמאות של עניינים זניחים, שאפילו אם היה בהם ממש - ואין אנו קובעים כך כלל ועיקר - עדיין לא היה בדבר כדי לשנות מהמסקנה של הערכאה הקודמת בדבר עדיפות מהימנותו של החוקר על פני גרסתו של המערער. 18. מהימנותה של פקידת הסעד: המערער משיג גם על ההתבססות הלקויה של המאשימה על עדות פקידת הסעד. לגישתו, לא ייתכן לבסס כדין כתב אישום על יסוד גביית עדות הקטין על-ידי פקידת הסעד. השורה התחתונה בכל הנוגע לנושא זה היא, שהמערער מתכוון לטעון כי אחיו הקטין אמר את שאמר במשטרה, בהשפעתה של פקידת הסעד ולא מיוזמתו או מרצונו. אין בידינו לקבל גם טענותיו אלו של המערער. כל שכן, משאחיו הקטין נמנע מלהתייצב לעדות בבית המשפט. יתר-על-כן, המערער עצמו אישר כי מדי פעם נהג להכותו "לשם חינוך". פשיטא, שעניין לנו אך ברקע של מעשי האלימות ולא בעצם קיומם. 19. חוסר שיתוף הפעולה מצד ההורים לבירור העניין: המערער טוען, כי העדר האפשרות מטעם המשיבה ליצור קשר עם הוריו ולהביאם לעדות, מלמדת על-כך שהאישום נגדו היה משולל כל יסוד, שהרי הוריו לא רצו "לחפות על המעשה הנפשע והחסר בסיס ויסוד עובדתי" כלפיו. גם טענה זו אין בידינו לקבל. ספק אם ניתן ללמוד מחוסר האפשרות ליצור קשר עם ההורים, על עמדתם האמיתית כלפי כתב האישום. העובדה שהמערער ידע כי הוריו יישארו פסיביים וימנעו מלגרום לקטין להתייצב לעדות, מעידה ומלמדת על קשר שהיה לו עמם בנושא זה. ברי, כי עתה אין הוא יכול להיבנות מהדבר, אשר כשלעצמו יש בו דופי רב. ואכן, לא מן הנמנע שההורים נמנעו מלשתף פעולה בנושא, מתוך כוונה שלא להוסיף ולהחמיר את מערכת היחסים בבית. 20. הכאת ההורים: המערער טוען, כי העובדה שהוריו לא נחקרו כלל בנושא זה, שאותו הוא הכחיש בחקירה - כשם שכתב האישום לא כלל בחובו פרשיה זו - מלמדת כי לא היו דברים מעולם. עם זאת, אין להלין על הרשות החוקרת שביקשה לחקור גם נושא זה, הגם שלבסוף לא השתכלל לאישום פורמלי בבית המשפט. זאת ועוד, לא כל מחדל חקירתי מגבש עוולה אזרחית כלפי האזרח. כל שכן, משלא הוגש כלל כתב אישום בנושא זה. עצם תשאולו של האח הקטין בעניין אינו מקנה למערער זכות כלשהי, גם אם בעקבות חקירת האח נשאל המערער על-כך במהלך החקירה. 21. היחס המשפיל בחקירה: המערער טוען כי החוקר הטיל בו פחד נוראי, לכן למרות שהוא הגיע לחקירה זמן רב לפני השעה היעודה, היה עליו לשבת במסדרון והוא לא יכול היה להתפנות לשירותים. ראיות כלשהן להוכחת הנטען - אין. ואכן, בית-משפט קמא לא מצא ממש בגרסת המערער בנושא. המערער הודה כי "שעות ארוכות של חקירה" אליהן התייחס בתצהירו, לא כיוונו לשעות רשמיות של חקירה בחדר החקירות. הוא הקדים להגיע לחקירה והמתין בישיבה מול עמדת היומנאי (לא מול חדרו של החוקר). ממקום מושבו זה לא נמנעה ממנו הגישה לשירותים ואפילו היה ביכולתו לצאת מהתחנה. בנסיבות אלו נשמט הבסיס מטענותיו. אלה הם גם פני הדברים בכל הנוגע ליתר טענותיו כלפי חקירה משפילה ופוגענית. הכרעת בית-משפט קמא בנושא זה הנה עניין מובהק של קביעת ממצאים על-ידי הערכאה הדיונית. בכגון אלו אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, ואנו לא מצאנו הצדקה לסטות בעניינו מכלל זה. 22. הרחקת המערער מהקטין למשך 30 יום: המערער טוען כי טעה בית-משפט קמא כאשר קבע, שלא נגרם לו כל נזק בשל תנאי ההרחקה שהוטלו עליו עם סיום החקירה. דא-עקא, לא עלה בידי המערער לשכנע, כי עובר לצו ההרחקה הוא קיים קשר עקבי, רציף וקרוב עם אחיו הקטין או ביקר אותו בהזדמנויות תכופות. בית המשפט דחה את טענות המערער בארבעה נימוקים, אשר כולם מקובלים עלינו: (א) אי הגשת ערר על קביעת השחרור בערובה; (ב) בעת קביעת הערובה הייתה בפני הקצין המשטרה הודאה של המערער, לפיה הוא נוהג להכות את אחיו הקטין; (ג) אף אם הקצין התרשם, כי אין בכוונת המערער לפגוע באמת באחיו הקטין, עדיין הרחקת המערער ממנו הייתה סבירה כדי למנוע אפשרות של השפעה על האחרון במהלך החקירה, באשר לעדות המפלילה שמסר; (ד) לא הוכח בנושא כל נזק הניתן לפיצוי. 23. הודאת המערער בהכאת הקטין: המערער טוען, כי טעה בית-משפט קמא כאשר פירש את דבריו כהודאה המצדיקה את הגשת כתב האישום בגין תקיפה בנסיבות מחמירות. הוא מוסיף וטוען כי לא אמר שהוא מכה את אחיו לשם פגיעה בגופו או להכאיב לו, אלא "כזירוז בעלמא, שיתייחס באופן רציני יותר למעשיו". מוטב היה אלמלא נשמעה טענה זו. הכאה פיזית של אדם על-ידי אחר, שנעשית שלא מתוך הגנה עצמית ואף לא על-ידי האפוטרופוס או האחראי על הקטין (מבלי שיתפרש כי אלימות מצד אלה מותרת) אינה יכולה בכל מקרה להיות מוצדקת. כל שכן כאשר המדובר בקטין חסר ישע. 24. הנזקים הרפואיים: חרף טענותיו לכך שהנזקים הרפואיים שנגרמו לו מוכחים ב"חוות דעת רפואית מקצועית" ומעידים על מצב בריאותו הבלתי תקין, מאום לא הוכח כראוי. המסמכים שהמערער צרף בהליכי הערעור שלפנינו (אף זאת שלא כדין, כיוון שלא צורפו לפני הערכאה קמא), אינם מוכיחים את הקשר הסיבתי בין בעיותיו הרפואיות ובין חקירתו והעמדתו לדין בעניין נשוא הערעור. אכן, אין חולק שהמערער לוקה בגופו ואפשר שגם בנפשו, אולם אין הוכחה לזיקה הסיבתית בין פגימות אלו ובין העניינים נושא התובענה. סוף דבר 25. מן האמור לעיל עולה, כי בדין קבעה הערכאה הקודמת ש"במצב דברים זה לא מתקיימת אף לא אחת מהעילות הנזיקיות עליהן נסמכת התביעה". המערער לא הרים את הנטל להוכיח את טענותיו ולהצביע על פגם שנפל בחקירתו או על קיומו של נזק בן פיצוי שפגם כזה, אם נפל, הסב לו. בין היתר, המערער לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין החקירה דנן וההעמדה לדין לבין גרימתם של הנזקים הבריאותיים הנטענים. 25. המערער לא הצביע אפוא על קיומו של טעם להתערבות ערכאת הערעור בפסק דינו של בית-משפט קמא. לפיכך, הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עורך-דין, בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ. משטרהפיצויים