1. תביעתה של התובעת הינה לתשלום פיצויים לפי הוראות החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח - 1988 (להלן: "החוק למניעת הטרדה מינית") וכן, פיצויים בשל נזקים שנגרמו לה עקב הטרדה מינית מצד מר X - נתבע מס' 2 שעבד באותו מקום עבודה כשף ואחראי מטבח, בניגוד להוראות חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח- 1988. 2. כבר בראשית הדברים יצוין, כי משהגיעה התובעת להסכם פשרה עם הנתבעת (להלן: "מטעמי איכות תפן" או "החברה") לו ניתן תוקף של פסק דין, הסתיים הסכסוך בין צדדים אלו, כך שהתביעה מתנהלת כעת רק כנגד הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"). 3. להלן השתלשלות הדברים הצריכה לענייננו, כפי שעולה מכלל החומר שהובא בפנינו: התובעת עבדה במטעמי איכות תפן בסניף נצרת עילית מיום 14.3.01 ושימשה בתפקיד של עובדת ניקיון מטבח וחדר האוכל. הנתבע עבד גם הוא במטעמי איכות תפן בתפקיד שף וכאחראי המטבח. במהלך עבודתם המשותפת, עבדה התובעת תוך מגע יומיומי עם הנתבע והיא היתה נתונה באופן עקיף לפיקוחו. התובעת פוטרה ביום 7.4.04 ולאחר מכן, הגישה תלונה במשטרת ישראל (תלונה מיום 24.5.04) נגד הנתבע בגין מעשי הטרדה מינית ומעשים מגונים שביצע בה במהלך תקופת עבודתה. בתלונה נטען כי בין השנים 2001 - 2003, עת עבדה התובעת בחברה, ביצע בה הנתבע מעשים מגונים והטרדות מיניות חוזרות ונשנות. לאחר השלמת חקירת המשטרה הוגש נגד הנתבע כתב אישום בבית משפט השלום בנצרת והתנהל נגדו הליך פלילי (ת.פ. 2400-06). ביום 17.6.08, במסגרת עסקת טיעון, הודה הנתבע בכל העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן. בית המשפט קיבל את עסקת הטיעון והרשיע את הנתבע על פי הודאתו בעבירות של הטרדה מינית ומעשים מגונים שביצע בתובעת ואף פסק פיצויים עונשים לטובת התובעת בסך של 10,000 ₪. ביום 1.1.06 הגישה התובעת לבית דין זה נגד הנתבע ונגד החברה תביעה לפי החוק למניעת הטרדה מינית. ביום 24.1.06 הגיש הנתבע כתב הגנה מטעמו מבלי שהיה מיוצג על ידי עורך דין. ביום 10.9.09 הוגשה בקשה מטעם בא-כוחו של הנתבע להגשת כתב ההגנה מתוקן, בין היתר, לשם הוספת טענת התיישנות ולאחר דיון מקדמי בבקשה מיום 26.3.09, נעתרה כב' הרשמת סלווא שאמי לתיקון כתב ההגנה. בעקבות החלטת כב' הרשמת שאמי, הגיש הנתבע בד בבד עם הגשת כתב ההגנה המתוקן בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות. כאמור לעיל, התובעת והחברה הביאו את הסכסוך ביניהן לסיומו והגיעו להסכם פשרה, לפיו תפוצה התובעת על ידה בסך של 25,000 ₪, כך שנותרה התביעה נגד הנתבע לבדו. 4. האם התיישנה בעילת התביעה על פי החוק למניעת הטרדה מינית? בטרם נבחן האם עומדת לתובעת עילה מכח החוק למניעת הטרדה מינית, עלינו להקדים ולהידרש לטענתו המקדמית של הנתבע בדבר התיישנות התביעה. א. המסגרת הנורמטיבית: הסעיף הצריך לעניינו הוא סעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, הקובע: "לא יזדקק בית המשפט או בית הדין לעבודה, לפי העניין, לתביעה בשל עוולה לפי סעיף זה או לפי סעיף 7, שהוגשה לאחר שחלפו שלוש שנים מיום שנוצרה העילה והוראות סעיפים 18א ו-18ב לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958, לא יחולו על תביעה כאמור." ככלל, מתחילה תקופת התיישנות ביום בו נולדה עילת התובענה, אולם יתכנו חריגים לכלל זה. אחד החריגים קבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). על פירושן של הדרישות שמציב סעיף 9 לחוק ההתיישנות לשם חידוש מרוץ ההתיישנות נעמוד בהמשך. ההתיישנות הקבועה בסעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית הינה דיונית ולא מהותית. קרי, הסעיף האמור מתייחס לזכות התביעה (הפן הדיוני) ולא לזכות גופה (הפן המהותי) כפי שעולה מלשון החוק ותכליתו (ראו הנימוקים מפי כב' הנשיא אדלר בע"ע (ארצי) 346/05 שלמה שלום - אלה קוזמינוב, לא פורסם). לאור מטרת החוק, נקבע, כי יש לתת להוראת סעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית פרשנות מצומצמת על מנת להקל על הנפגע ממעשה הטרדה מינית לתבוע סעד. עוד נקבע בפסיקה, כי ההוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות חלות גם במקרים שבהם קיים דין מיוחד (ע"א 244/81 מאיר פתאל - קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3), 673, ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטרום - בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861). כך, בבחינת היחס בין ההוראה הכללית שבחוק ההתיישנות לבין הוראת סעיף 6 לחוק למניעת הטרדה מינית, אין בקיצור תקופת ההתיישנות בחוק למניעת הטרדה מינית לשלוש שנים בלבד כדי ליצור התיישנות מסוג שונה מזה המקובל או לשלול את תחולת העקרונות הכלליים של חוק ההתיישנות, אלא רק לקבוע מסגרת זמן מוגבלת מזו הקבועה בחוק ההתיישנות. ב. טענות הצדדים: הנתבע מתגונן בטענה כי בהתאם לסעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, תביעת התובעת התיישנה עוד בחודש אפריל 2004, כאשר לגרסתו, נקודת הזמן לתחילת מרוץ ההתיישנות הינו מעשה ההטרדה הראשון שאירע בחודש אפריל 2001 (כעולה מחקירת התובעת במשטרה) ולפיכך, דין תביעתה להידחות על הסף. עוד טוען הנתבע, כי אין לראות בהודאתו במסגרת ההליך הפלילי כ"מחייה" את מרוץ ההתיישנות, כהוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, מאחר והודאתו (מיום 17.6.08) ניתנה לאחר שכבר חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק למניעת הטרדה מינית (3 שנים) ומשכך פקעה זכותה של התובעת עוד בטרם מתן ההודאה. מנגד, טוענת התובעת כי יש לראות במעשי ההטרדה הרבים שביצע בה הנתבע - "הטרדה מתמשכת", הנפרשת לאורך כל תקופת עבודתה - מיום תחילת עבודתה במרץ 2001 ועד למועד פיטוריה בחודש מרץ 2004, כך שיש לראות בכל מעשה הטרדה כעילה נפרדת ועצמאית. קרי, לטענתה, בעילת התביעה שרירה וקיימת כל עוד נמשכה ההטרדה ועד למעשה ההטרדה האחרון, אשר בוצע, לטענתה, בסמוך למועד סיום עבודתה (בחודש מרץ 2004) שהינו נקודת הזמן לתחילת מרוץ ההתיישנות ועל כן, לא חלה ההתיישנות. לחילופין, טוענת התובעת כי הודאתו של הנתבע במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל כנגדו, לפיה ביצע בה הטרדות מיניות ומעשים מגונים, כמוה כהודאה "בקיום זכות התובע", המהווה את אחד המצבים בהם מוארכת תקופת ההתיישנות, על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. כן, טוענת התובעת, בהתבססה על פסק דינו של בית הדין הארצי בפרשת טייכנר (ע"ע 20/83 רג'ין טייכנר - אייר פראנס, פ"ד מא(1) 601), כי הודאה במעשי הטרדה, אף אם ניתנה לאחר חלוף המועד להגשת תביעה עדיין תשמש להחתלה מחדש של מרוץ ההתיישנות. לאמור, שמרוץ ההתיישנות מתחיל מחדש החל מיום הודאתו של הנתבע בעובדות כתב האישום ולפיכך, תביעתה הוגשה בטרם חלפו שלוש שנים מיום זה, קרי, תביעתה לא התיישנה ודין טענת הנתבע באשר להתיישנות התביעה - להדחות. כעולה מטענות הצדדים, עניין לנו בשני נושאים עיקריים עליהם יש לתת את הדעת לצורך ההכרעה בטענת ההתיישנות: 1) מועד היווצרות בעילת התביעה ממנו יחל מרוץ ההתיישנות - האם ממועד ביצוע מעשה ההטרדה הראשון (אפריל 2001) כפי שטוען הנתבע, או שמא מדובר בהטרדה "מתמשכת" ואז יש לראות במעשה ההטרדה האחרון (מרץ 2004) כמועד היווצרות העילה, כנטען על ידי התובעת. 2) האם ניתן לראות בהודאת הנתבע במסגרת ההליך הפלילי, משום "הודאה בקיום זכות", לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות? קרי, האם הודאת נאשם במשפט פלילי בעבירות המהוות גם עוולות בנזיקין לפי אותו חוק, מספקת כדי לעצור את תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 6(ג) האמור, זאת מכוח סעיף 9 לחוק ההתיישנות. ג. מועד היווצרות העילה - כמועד מרוץ תקופת ההתיישנות: בעניינינו, מעשי ההטרדה להם טוענת התובעת, אשר בהם הודה הנתבע ובגינם הורשע בהליך הפלילי, אירעו לטענת התובעת במהלך כל תקופת העבודה - קרי, מדובר ב"הטרדה מתמשכת", כלשונה ועל כן, יש לראות בכל מעשה הטרדה כעילה בפני עצמה. יאמר ראשית, כי גרסת התובעת לעניין ביצוע מעשי ההטרדה לאורך כל תקופת עבודתה מהימנה עלינו ואף לא נסתרה על ידי הנתבע. בעניין התיישנות התביעה בגין הטרדה מינית מתמשכת, התייחס כב' הנשיא אדלר (בדעת הרב) בע"ע (ארצי) 346-05 שלמה שלום - אלה קוזמינוב (לא פורסם), למעשה ההטרדה האחרון כמועד בו נולדה העילה, היינו, תקופת ההתיישנות נמדדת מסיום ההטרדה. קביעה זו, עולה בקנה אחד עם המגמה שבאה לידי ביטוי בפסיקתו של בית המשפט העליון, של צמצום פרישתה ותחום פועלה של דוקטרינת ההתיישנות. הטעם לכך הוא, שההתיישנות פוגעת בזכות הגישה לערכאות ונועלת את שערי בית המשפט בפני בעלי זכות מהותית. דברים ברוח זו קבעה כב' השופטת נילי ארד, בעניין ע"ע (ארצי) 210/99 מיכאל לוטן - מדאינווסט - מרכז רפואי הרצליה בע"מ, לא פורסם, כדלקמן: "אין לנעול את דלתות בית הדין בפני התובע את זכותו כדין מחמת התיישנות בלבד. מן הראוי הוא שזכויות הצדדים, החוק החל ומצבן המשפטי, יתבררו - במידת האפשר וככל הניתן - באופן המאריך את תקופת ההתיישנות. זאת, כמובן, מבלי שיפורש החוק בצורה מאולצת ומלאכותית, ומבלי שייגרם עיוות הכתוב בחוק או עיוות דין....". מגמה זו של צמצום תחולת ההתיישנות, כוחה יפה במיוחד משעסקינן בחוק למניעת הטרדה מינית, אשר תקופת ההתיישנות שנקבעה בו קצרה מתקופת ההתיישנות המקובלת בדין האזרחי. לאור מגמת הפסיקה כנ"ל ולאור היות ההטרדות שבוצעו - הטרדות "מתמשכות", הננו סבורים, לעניין זה, כי אין לקבל את טענת הנתבע, לפיה מעשה ההטרדה הראשון הוא הקובע לעניין היווצרות העילה, אלא, יש לקבוע כי מעשה ההטרדה האחרון - הוא נקודת הזמן הצריכה לעניין קביעת תחילת מרוץ ההתיישנות. מכאן, שהתובעת אשר הגישה את תביעתה האזרחית לפיצוי כספי לבית דין זה ביום 1.1.06, עשתה כן בטרם חלפו שלוש שנים מקרות מעשה ההטרדה האחרון המיוחס לנתבע - שמועדו לקראת סיום תקופת עבודתה של התובעת ובסמוך לפני מועד פיטוריה בחודש מרץ 2004. למען הסר ספק, משהתובעת טענה למספר אירועים של הטרדה מינית, הן מילוליים והן פיזיים, אשר אירעו לטענתה בשנים 2001 - 2004 מבלי שנקבה במועדים ספציפיים, לרבות במועד מדויק לעניין מעשה ההטרדה האחרון ומאחר ונפרשה כבר בפנינו מסכת העובדות והראיות, סבורים אנו, כי יש מקום להידרש לדיון בדבר הטענה הנוספת בדבר - "הודאה בקיום זכות". ד. האם ניתן לראות בהודאת הנתבע בהלך הפלילי כ"הודאה בקיום זכות" התובעת? השאלה הנדרשת להכרעה, הינה: האם ניתן לראות בהודאה של הנאשם - הוא הנתבע שבפנינו - בכתב האישום שהוגש כנגדו על ידי המדינה בגין מעשים מגונים שביצע בתובעת, משום "הודאה" בזכות התובעת לפיצוי ללא הוכחת נזק, כנדרש בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. הדרישה העיקרית שמציב סעיף 9 לחוק ההתיישנות לשם חידוש מרוץ ההתיישנות היא, שהודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע". ההלכה המנחה בעניין פירוש דרישה זו, נקבעה מפי השופט זמיר בפסק הדין בעניין פסח משה (ע"א 1017/91 פסח משה ואח' - הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ ואח', לא פורסם), שם נקבע, בין היתר, כי ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע, וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך בגדר "הודאה". כן נקבע, כי תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נפסק, על המסמך להעיד על כך, שהנתבע מודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק, כי הנתבע מודה לא רק בעובדות אלא גם בקיום הזכות. האם מקיימת הודאת הנתבע במקרה שבפנינו בכתב האישום שהוגש כנגדו בגין מעשים מגונים שביצע בתובעת, את הדרישות והתנאים המפורטים לעיל? לטעמנו, התשובה לכך היא בחיוב. כעולה מהוראות סעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית, אם השתכנע בית המשפט, כי נתבע הטריד מינית, רשאי הוא לפסוק למוטרד/ת פיצוי בשיעור הקבוע בחוק ללא הוכחת נזק. רוצה לומר, שבמקרה שבפנינו, הלכה למעשה, הודאת הנתבע בכתב האישום מבססת באופן ברור את זכות התובעת לפיצוי ומצמיחה אותה כמעט באופן אוטומטי ואין נפקא מינה, כי הנתבע חולק על היות הודאתו בהליך הפלילי רלוונטית להליך האזרחי וכי הצהיר במסגרת הודאתו בהליך הפלילי, כי הודאתו נובעת מ"שיקולי קניית סיכון", ותו לא. בעניין זה, נזכיר, כי בהליך הפלילי כרוך נטל ההוכחה כבד מזה הנדרש בהליך אזרחי. לפיכך, אם נקבע כי אדם "אשם" בעבירה במסגרת הליך פלילי הרי שההנחה המתבקשת היא, שמתקיימים במקרה כזה גם רכיבי העילה האזרחית שהנטל להוכחתה פחות חמור מזה שכרוך בהליך הפלילי. היינו, מקום בו אדם מודה בנפקות הפלילית של מעשה, נפקות שהיא לכל הדעות חמורה מזו האזרחית בהיותה כורכת בתוכה את הסיכון שבאובדן החירות האישית, נובע מכך בבירור, שהנאשם מודה גם בצורך לפצות את הקורבן ברמה האזרחית. במקרה דנן, המעשה המגונה מקפל בתוכו לא רק את הבסיס למסקנה, כי התובעת נפגעה מהטרדה מינית, אלא גם את קיומה של זכותה לפיצוי בגין כך. התוצאה אליה הגענו של הארכת תקופת ההתיישנות, עולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק למניעת הטרדה מינית ומשקפת נכונה את האיזון הראוי בעינינו במטריה זו - איזון שבין הגנה על כבודה של האישה העובדת ומניעת ההטרדה המינית לבין ההגנה על הנתבע המואשם במעשים שיתכן שלא ביצע. לדידנו, הודאתו של הנתבע במסגרת הליך פלילי כי ביצע בתובעת הטרדות מיניות ומעשים מגונים, כמוה "כהודאה בקיום זכות" כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. כפועל יוצא מכך, יש לדחות את טענת הנתבע בדבר דחיית התביעה על הסף מטעמי התיישנות, גם לאור תחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, מאחר ומרוץ ההתיישנות מתחיל מחדש מיום הודאתו של הנתבע בפלילים ולכן, תביעת התובעת לא התיישנה. הוכחת בעילת התביעה בכדי להוכיח קיומה של הטרדה מינית, על המתלוננת ראשית להצביע על קיומן של התנהגויות חוזרות בעלות אופי מיני. החוק למניעת הטרדה מינית אינו קובע את רמת ההוכחה הנדרשת, אולם על פי פסיקת בית הדין הארצי, מידת ההוכחה הדרושה להוכחת הטרדה מינית היא כהוכחה הדרושה בהליך אזרחי קרי, על בית הדין להשתכנע, כי אכן התקיימה הטרדה מינית (ע"ע (ארצי) 274/06 פלונית נ' אלמוני, 26.3.08, לא פורסם). היות ומדובר במעשים שדרכם להיעשות בצנעה ואשר קיים קושי רב בהוכחתם, הרי שלשאלת מהימנות בעלי הדין משקל מכריע. כך גם יש משקל רב לקיומן של עדויות או ראיות אשר הצדדים יכולים להביא בפני בית הדין ואשר תומכות בחלקים מטענותיהם או מסייעות בהקניית סימני אמת לעדויותיהם. כמו כן, יש לשקול את העדויות, כמו כל עדות המובאת בפני בית הדין, בנוגע למניע האישי, אם קיים כזה, היכול להשפיע על תוכן העדות. יישום הדין על ענייננו נקדים ונאמר כבר עתה, בהתבסס על העדויות והראיות בתיק שלפנינו, כי גרסת התובעת עדיפה ומהימנה בעיננו על פני גרסת הנתבע. קביעתנו זו נובעת מהאמון בגרסתה של התובעת, שהייתה עקבית לתצהירה ולא נתגלו בה סתירות וזאת על אף חקירתה הנגדית הארוכה. כמו כן, מתבססת קביעתנו על מהימנותן של העדויות שנשמעו בתיק התומכות בגרסת התובעת ועל משקלן של הראיות שהובאו בפני בית הדין, כפי שיפורט להלן: א. הודאת הנתבע והרשעתו במסגרת ההליך הפלילי - כראיה בהליך האזרחי: בעניינינו, הודה הנתבע במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגדו בגין מעשי ההטרדה המינית כלפי התובעת, במעשים שיוחסו לו בכתב האישום. אמנם אין בחוק הוראה המאפשרת לראות בהודאה הניתנת בפלילים כבסיס לקיומה של זכות אזרחית מעבר לעצם ההודאה במישור העובדתי ואולם, הודאת הנתבע מקימה את הרובד הראשון הנחוץ להוכחת הזכות, הוא הרובד היוצר את התשתית העובדתית. גם הילוכם של דברים מצביע, אפוא, בבירור על כך, שבהודאת הנתבע ובהרשעתו בהליך הפלילי הונחה התשתית הראייתית הנדרשת לעצם ביצועם של המעשים המגונים וההטרדה המינית כלפי התובעת וכן, בהסכמתו לעסקת הטיעון במסגרתה הוא נדרש לפצות את המשיבה על נזקיה במסגרת ההליך הפלילי, יש לראות הודאה לא רק בעובדות, כי אם גם בזכותה של התובעת לפיצוי מושא התביעה האזרחית שבפנינו. סעיף 42א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א- 1971 (להלן: "פקודת הראיות") קובע: "(א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כ ראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט אזרחי". כאשר מדובר בפסק דין המבוסס על הודאת הנאשם, נקבע בחוק, כי ה"ממצאים", היינו - עובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם אשר הפכו עם ההודאה לחלק מהכרעת הדין, יהוו ראיה לכאורה במשפט אזרחי (ע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' מוסטפה סובחי, פ"ד מא(4) 327). באשר למשקלו של פסק הדין הפלילי כראיה בהליך אזרחי, מסביר השופט יעקב קדמי בספרו "על הראיות" (חלק שלישי בעמ' 1363), כי הוא אינו שונה ממשקלה של כל ראיה אחרת, והוא נתון לשיקול דעת בית המשפט האזרחי. בעניין זה, הגשת פסק הדין המרשיע בפלילים מטעם התובעת, אינו מעביר אל הנתבע את נטל השכנוע לסתרו, אלא מוציא את התובעת ידי חובת הראיה המוטלת עליה - הא ותו לא. אין לו לפסק הדין כח מוגבר ודינו כדין כל ראיה אחרת. סעיף 42ג לפקודת הראיות קובע כי המורשע לא יהיה רשאי לסתור תוכנו של פסק הדין הפלילי או ראיה שכבר הוגשה או נשמעה במסגרת ההליך הפלילי, אלא ברשות בית המשפט ומטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין. כאשר לא ביקש המורשע לסתור הראיה, או שביקש והרשות לא ניתנה לו, משתנה מעמדו הראייתי של פסק הדין, והוא הופך מ" ראיה לכאורה", ל-"ראיה כמעט מכרעת". הרציונל העומד מאחורי כלל זה מוסבר במאמרו של ד' פרידמן, "פסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחי", הפרקליט כה, עמ' 372: "1. עקרון העקביות מחייב למנוע סתירות בפסיקת בתי המשפט. 2. במשפט פלילי נדרשת מידת הוכחה גבוהה יותר מאשר במשפט אזרחי ומשום כך, יש לחייב את הנתבע במשפט האזרחי על יסוד קל וחומר. 3. הואיל וניתנה לנתבע הזדמנות מלאה להתגונן במשפט הפלילי, הרי שהיה לו יומו בבית הדין ואל לו להטריח מחדש את בית המשפט ולעורר במשפט האזרחי שאלות שהוכרעו נגדו במשפט הפלילי". במקרה זה, הנתבע הודה במסגרת ההליך הפלילי בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. קרי, הכרעת הדין ניתנה על פי הודאת הנאשם במסגרת עסקת טיעון. משכך הדבר - אין הוא יכול עתה לכפור במעשים שעשה או להתכחש להם. במקרה כזה, העובדות המצויות בכתב האישום בהן הודה הנאשם, מהוות את הממצאים והמסקנות של בית המשפט הפלילי, אותם רואים גם כממצאי בית המשפט האזרחי (ע"א 71/85 אריה חב' לביטוח - בוחבוט, מא(4) 327,בעמ' 331-332). מכאן, שאין מקום לפרש את המונח "ממצאים" בסעיף 42א(א) לפקודת הראיות באופן צר ככולל אך ורק ממצאים שקבע בית המשפט לאחר גביית ראיות. יש לקבוע, כי המונח "ממצאים" חובק גם את עובדות כתב האישום שהנאשם הודה בהן. אלה כאלה הם קבילים במשפט האזרחי כ ראיה לכאורה לאמור בהם. בענייננו, הנתבע הגיש תצהיר לקוני בניסיון לסתור את העובדות שנקבעו בפסק הדין בהליך הפלילי. כל אשר עולה מתצהירו ומסיכומיו של הנתבע, היא הטענה לפיה הודאתו נעשתה משיקולי "קניית סיכון" והיא נוגעת אך ורק להליך הפלילי ואין לה דבר עם ההליך האזרחי תוך שהוא מבקש להביא ראיות לסתור. על אף זאת לא הביא הנתבע כל ראיה מטעמו במסגרת ישיבת ההוכחות. כפי שצוין לעיל, העובדות המופיעות בכתב האישום המתוקן הם ממצאים עובדתיים אשר לא נסתרו על ידי הנתבע מאחר ולא הביא ראיות סותרות ועל כן, יש להתייחס אליהן כראיות שהוכחו בתיק זה. בנוסף, אף לא עלה בידי הנתבע להוכיח את טענתו, כי נגרם לו עיוות דין המצריך מתן רשות מבית הדין להביא ראיות לסתור את אותם ממצאים שנקבעו בהליך הפלילי. נוסף על פסד הדין החלוט בהליך הפלילי, המהווה ראיה בעלת משקל בלתי מבוטל בבואנו להכריע בהליך שבפנינו, הרי שבבחינת גרסאות הצדדים עדיפה עלינו גרסתה של התובעת על פני גרסת הנתבע. ב. מהימנות גרסת התובעת ועדויות העדים מטעמה: התובעת טענה בכתב התביעה והצהירה בתצהירה, כי הנתבע הטריד אותה מינית מספר פעמים בין השנים 2001-2004 במסגרת יחסי עבודה. התובעת טענה הן להטרדות מילוליות, בכך שהנתבע נהג להעיר הערות בעלות אופי מיני, והן לתקריות בהן נהג לגעת וללטף אותה, על אף שהתנגדה לכך. לעניין התרחשותן של ההטרדות להן טוענת התובעת, הרי שמלבד עדותה שלה שלא נסתרה, נתמכה גרסתה בעדותה של גב' רחל סבאג (להלן: "גב' סבאג") שנמצאה אף היא מהימנה בעניינו (עמ' 18 ש' 28-32, עמ' 19 ש' 13-19, עמ' 21 ש' 28-31). יתרה מכך, עולה מעדותה של גב' סבאג כי הנתבע נהג להטריד מינית גם אותה (עמ' 19 ש' 23-27 ו- עמ' 2-3 להודעתה במשטרה מיום 30.1.05 ש' 21-28 ו- 1-19). גם באשר למועד בו החלו ההטרדות, נתמכה גרסת התובעת, לפיה החלו ההטרדות בסמוך לאחר תחילת עבודתה (מרץ 2001), בעדותה של גב' סבאג (עמ' 22 ש' 2). התובעת אף הוכיחה כי פנתה לגורמים במקום העבודה והתלוננה או סיפרה במהלך תקופת העבודה על ההטרדות הנטענות (ר' עדותה עמ' 25 ש' 28-33, עמ' 26 ש' 6-11). בעניין זה, נתמכה עדותה של התובעת בעדותה של גב' סבאג (עמ' 20 ש' 12-14 ועמ' 23 ש' 28-29). אף הנתבע העיד בעדותו, כי התובעת התלוננה על מעשיו (עמ' 31 ש' 15-16). כך גם עולה מהודעתו במשטרה מיום 1.6.04 של מר ניב אברהם, שעבד כאחראי מטבח, כי לפני פיטוריה התובעת התלוננה בפניו כי הנתבע הטריד אותה (עמ' 1 להודעתו במשטרה ש' 13-24). עדותה של התובעת נתמכת אף בהודעתו במשטרה מיום 27.9.05 של מר משה כהן, שעבד כמשגיח כשרות במטבח, לפיה התובעת סיפרה לו על אותן הטרדות מילוליות ופיזיות והוא אף אישר כי נכח באחד המקרים בו הטריד הנתבע את התובעת על אף שהתנגדה: "אני ראיתי את חיים ויינשטיין נוגע בעובדת אירנה מרטינוביץ רק פעם אחת וזה היה במטבח. אני ראיתי את חיים שחיכך את אירנה ונישק ואירנה ביקשה שיעזוב אותה...". (עמ' 1 להודעתו במשטרה ש' 17-22 ו- 26-28 ועמ' 2 ש' 1-2) גם טענת התובעת כי התנגדה לאותם מעשים שביצע בה הנתבע - נמצאה אמינה עלינו. גם לכך, נמצא חיזוק בעדותה של גב' סבאג (עמ' 24 ש' 8-9) ובעדותו במשטרה של מר משה כהן. מעבר לאמינות בגרסת התובעת ולעדויות הרבות התומכות בגרסתה, יש גם להביא בחשבון את העובדה, כי מלבד עדותו שלו, נמנע הנתבע מלהעיד עדים מטעמו ואף ויתר על העדתם של מנהלי מקום העבודה, עובדה הנזקפת לחובתו ומקימה את החזקה לפיה לו הובאה עדות זו היה בה כדי לפעול לרעתו כמי שנמנע מלהציגה. ג. אופיים של היחסים בין התובעת לנתבע: לעניין הדרישה להוכחת אי הסכמה למעשי הנתבע, יצוין כי במקרה דנן, מתקיימים בין התובעת לנתבע יחסים העולים לכדי הגדרתם של "יחסי מרות", שפרשנותם המקובלת בפסיקה, כוללת גם השפעה, סמכות ומרות עקיפה ואין המונח מוגבל ליחסים של מעסיק או ממונה ישיר בלבד (עש"מ 4790-04 מדינת ישראל נ' אברהם בן חיים, לא פורסם, מנחם גולדברג, "דיני עבודה", כרך 2). בתפקידו של הנתבע כשף ראשי במטבח היה כוח ועוצמה לא מבוטלים. לכן, הגם שהנתבע לא היה הממונה הישיר או העקיף של התובעת, הרי שניתן לראות בתובעת משום כפופה לנתבע ומכאן שניתן לקבוע, כי היו ביניהם משום יחסי מרות. כך למשל, הוכח כי מכח תפקידו היה בסמכותו של הנתבע לדרוש מהתובעת ומיתר העובדות לעזור לו בעבודות המטבח (כגון הכנת קציצות וקילוף בצל) עד כדי שיש לראות בנתבע מעין "אחראי" על התובעת (עמ' 30 לפרוטוקול ש' 11-16). גם מחקירתו של הנתבע במשטרה מיום 28.11.08 עולה כי הוא היה "אחד הגורמים שהביא לפיטוריה" של התובעת (עדותו במשטרה עמ' 1 ש' 17-18), ובמילים אחרות, הנתבע היה בעל עמדת סמכות מעל התובעת ואף בעל השפעה בהחלטה לפטרה, דבר המעיד על יחסי כפיפות כלשהם. המסקנה המתבקשת מאליה הינה כי הגם שהנתבע לא היה הממונה הישיר או העקיף של התובעת, הרי ניתן לראות בתובעת משום כפופה לנתבע ולפיכך ניתן לקבוע, כי היו ביניהם "יחסי מרות". בהתחשב באמון שאנו נותנים בגרסתה של התובעת, בקיומן של עדויות מהימנות התומכות בגרסתה, בהכרעת הדין בהליך הפלילי המשמשת כראיה בעלת משקל בלתי מבוטל בהליך זה ומנגד, אי הבאת ראיות סותרות מטעם הנתבע וכן, בהתחשב במסגרת יחסי העבודה שהתקיימו בין התובעת לנתבע העולים כדי יחסי מרות ובחובת הזהירות המוגברת המוטלת על כתפיו של הנתבע - כבעל מרות, אין לנו אלא לקבל את גרסת התובעת ולהעדיפה על פני גרסתו של הנתבע ולקבוע, כי התובעת הוטרדה מינית על ידי הנתבע. 6. שיעור הפיצוי: א. פיצוי ללא הוכחת נזק - לאחר שקבענו כי הנתבע ביצע הטרדה מינית כמשמעותה בחוק, זכאית התובעת לסעד על-פי החוק. סעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית קובע: "בית המשפט רשאי לפסוק בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי שלא יעלה על סך 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק". לעניין גובה הפיצוי, פסק לאחרונה בית הדין הארצי לעבודה במקרה בו לא דובר על הטרדה חמורה אלא בהתנכלות מילולית בלבד ובהצעות בעלות אופי מיני, פיצוי בסך של 10,000 ₪ לתובעת וזאת מעבר לפיצוי שפסק בית הדין האזורי לעבודה בסכום של 15,000 ₪ (ע"ע (ארצי) 454/08 פלונית נ' חברה פלונית, לא פורסם). בעניינינו, בהתחשב במעשיו של הנתבע אשר היו חוזרים ונשנים ולבשו צורה הן של הטרדה מילולית והן של הטרדה פיזית, תוך ניצול אופיים של היחסים ששררו בינו לבין התובעת העולים לכדי יחסי המרות ובהתחשב בזכותה של התובעת לכבוד ובזכותה לעבוד בסביבת עבודה מוגנת, מוצאים אנו כי יש לפסוק לתובעת סכום העולה כדי הסכום המקסימאלי הקבוע בחוק למניעת הטרדה מינית, ככל שלא נדרשת הוכחת נזק. עם זאת, לא נעלמה מעניינו העובדה, כי התובעת פוצתה על-ידי החברה בסך של 25,000 ₪ במסגרת הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים (פיצוי הנובע אמנם מעילה אחרת - נגד המעביד), וכי אף בהליך הפליל נפסקו לחובתו של הנתבע פיצויים עונשים בסך של 10,000 ₪ תוך שצוין בהכרעת הדין, כי סכום מינורי זה נפסק לאור ניהולו של הליך אזרחי. לאחר שקילת מכלול השיקולים הרלוונטיים הגענו לכלל מסקנה כי הפיצוי הראוי בנסיבות העניין יהיה בסך של 40,000 ₪. ב. פיצוי בגין עוגמת נפש: המונח "עגמת נפש" הינו מושג נרדף לפגיעה בכבוד, השפלה, אי נוחות, כאב וסבל, וכיו"ב. הכלל הנוהג בפסיקה הינו, כי אין מקום לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש אלא במקרים חריגים וקיצוניים (דב"ע דנג/ 3-99 משרד החינוך - דוד מצגר, פד"ע כו, 563). הננו סבורים, כי הפיצוי המבוקש על-ידי התובעת בגין עוגמת נפש, המהווה אף הוא פיצוי בגין נזק לא ממוני ללא הוכחת נזק, כבר קיבל ביטוי בחובו של הפיצוי שפסקנו לטובתה בגין נזק לא ממוני בסך 40,000 ₪, כאמור לעיל. משום כך, אין מקום להורות על פיצוי נוסף שיהא בו משום כפל פיצוי. על כן, לא מצאנו לנכון לפסוק לזכותה של התובעת סכום נוסף. לסיכום אשר על כן, על הנתבע לשלם לתובעת סך של 40,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה - 1.1.06 ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת סכום של 5,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, וזאת תוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הסך הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. ניתן היום, ב' באלול תש"ע, 12 באוגוסט 2010 בהעדר הצדדים. עידית איצקוביץ, שופטת מר גבעתי בן יוסףנציג עובדים מר מוחמד גנאיםנציג מעבידים פיטוריםהטרדההטרדה מינית