בעיות שמיעה נהג אוטובוס

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת אפרת לקסר; בל 6788/04) בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי: 2. העובדות אשר נקבעו בהחלטת בית הדין האזורי מיום 17.5.06 הן כדלקמן: "(1) התובע, יליד 1935, עבד באגד משנת 58' ועד צאתו לגמלאות בשנת 94'. (2) עד שנת 1960 עבד בתור נהג גרר במוסך של אגד. (3) משנת 1960 התחיל התובע לעבוד כנהג אוטובוסים בשטח. (4) משנת 1960 עד שנת 1970 עבד התובע כנהג באוטובוסים שהיה בהם מנוע קדמי ואלה היו חשופים למפלסי רעש מזיק. (5) משנת 1970 ועד פרישתו לגמלאות, עבד התובע כנהג באוטובוסים שלא היו חשופים למפלסי רעש מזיק". 3. הצדדים הגישו כל אחד חוות דעת רפואית מטעמו, חוות דעת של ד"ר זקס מטעם המערער וחוות דעת של ד"ר הראל מטעם המשיב. לאחר שנקבעו העובדות, מינה בית הדין האזורי את ד"ר נחמה אורי כמומחית רפואית מטעמו בשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי העבודה של המערער לבין ליקוי השמיעה שלו. לאחר שהוגשו שלוש חוות דעת מטעם ד"ר אורי, החליט בית הדין למנות מומחה רפואי אחר במקומה, על פי בקשת הצדדים, לאחר שהיא לא התייחסה לעובדות המוסכמות שהופנו אליה. 4. על כן, מינה בית הדין האזורי את ד"ר בן טובים כמומחה רפואי אחר (להלן גם המומחה). בחוות דעתו של המומחה מיום 29.1.08 הוא ניתח את מרכיבי האודיוגרמות בתיקו הרפואי של המערער והדגיש את הבעייתיות בכך שהן נערכו כשלושה עשורים לאחר גמר חשיפתו לרעש מזיק. המומחה ציין (ההדגשות במקור - ו.ו.ל): "הן אודיומטרית והן אודיוגרפית, 3 האודיומטריות הנ"ל אינן האופייניות לנזק אודיוטורי מושרה רעש, אם כי ויתכן וקיימת סבירות מה שקשה לאמוד אותה, קרי - שבמרכיב הנסיגה בתחום התדרים הגבוהים בלבד, קיימת גם השתתפות של מרכיב הרעש בשנות ה-60/70". המומחה התייחס במפורש לחוות הדעת מטעם הצדדים, ובתשובה לשאלות שהופנו אליו מטעם בית הדין האזורי הוא השיב באשר למחלת המערער: "לתובע פגימה שמיעתית מעורבת בתחום תדרי הדיבור והתדרים הגבוהים, שהינה הן תולדת תהליכים זיהומיים ואחרים באוזן התיכונה, ותולדת הגיל, כאשר ובתחום התדרים הגבוהים בלבד יתכן וקיימת סבירות מה לקיום מרכיב נזק מחשיפה לרעש משנות ה-70, אשר וכמובן קשה לאמוד אותו כיום, אם כי ולאור תלונותיו בגין השמיעה בשנים האחרונות, סביר להניח שמרכיב הגיל הינו הדומיננטי אף בתחום התדרים הגבוהים". בתשובה לשאלה "האם הרעש בסביבת עבודתו של התובע גרם לו כל פעם פגיעה זעירה שלא ניתן להבחין בה" השיב המומחה "יתכן וכנ"ל, אין לכך עדות מתקופת עבודתו ברעש (כנ"ל) ושוב, המדובר אך בתחום התדרים הגבוהים". המומחה שב והדגיש כי: "רוב רובה של התמונה האודיטורית דהיום הינה תולדת תחלואה קונסטיטוציונלית כלשהי, ויתכן וקיימת סבירות מה שבתחום התדרים הגבוהים קיים אף מרכיב כלשהו של נזק אודיטורי שמחשיפה לרעש". כן השיב המומחה בחיוב לשאלה האם השפעת העבודה על מחלתו פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האחרים המצויים במערער. ב"כ המערער בבית הדין האזורי העדיף לא להפנות למומחה שאלות הבהרה על חוות דעתו. 5. בית הדין האזורי בפסק דינו דחה את תביעתו של המערער, ולא קיבל את טענתו לפיה היה מקום להעדיף את האמור בחוות הדעת של ד"ר זקס. כן נדחתה הטענה לפיה המערער היה חשוף לרעש מזיק במסגרת שעות נוספות שעבד לאחר 1970 מהטעם כי מדובר בטענה עובדתית חדשה שעלתה רק בשלב בסיכומים. כן הדגיש בית הדין האזורי כי על פי הפסיקה אין בפגיעה עקב חשיפה לרעש בתדרים הגבוהים משום פגיעה בעבודה, ואין במונח "יתכן" כדי ליצור קשר סיבתי. מכאן הערעור שבפנינו. ההליך בערעור: 6. בדיון קדם הערעור שנערך בפניי הסכימו הצדדים להפנות למומחה שאלת הבהרה בה תובא לתשומת לבו העובדה כי המערער עבד במשמרות כפולות בין 14 ל-16 שעות ביום ברעש מזיק. בהתאם, הופנתה למומחה שאלת הבהרה בזו הלשון: "האם יש בעובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי המערער עבד, בתקופה הרלוונטית, כנהג אוטובוס במשמרות כפולות בני 14-16 שעות ביום ברעש מזיק כדי לשנות ממסקנותיך". המומחה השיב ביום 16.4.09 כי אין בעובדה זו כדי לשנות ממסקנותיו בחוות הדעת בעניינו של המערער. בעקבות כך, ולאור הודעת ב"כ המערער כי היא עומדת על המשך ההליכים, ניתנה החלטה לפיה פסק הדין יינתן על יסוד סיכומים בכתב שיוגשו לפי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. עיקר טענות הצדדים בערעור: 7. ב"כ המערער טוענת בפנינו את הטענות הבאות: א. הוכח קיומו של נזק שמיעתי בתדרים הגבוהים שהוא תולדה של חשיפת המערער לרעש מזיק בעבודה. בית הדין האזורי טעה בפרשנות שיש ליתן למונח "יתכן וקיימת". מונח זה מקיים קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין ליקוי השמיעה, על פי הקשרם של הדברים בחוות הדעת ויתר הנסיבות, וחוות הדעת של המומחים השונים שהגישו חוות דעת בתיק, ומתקיים פה ספק שצריך לפעול לטובת המערער. טענה זו מתבססת בין היתר על פסק הדין בעב"ל 106/07 דורית גלס ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 20.5.2007, להלן גם פסק הדין בעניין דורית גלס). ב. יש ליתן דגש לכך שהמערער נחשף לרעש מזיק במידה כפולה מהמותר בחוק. ג. אם ייקבע כי המערער נפגע שמיעתית בתחום התדרים הגבוהים כתוצאה מהחשיפה לרעש מזיק בעבודה יש להביא בחשבון בקביעת אחוזי הנכות גם את חוות דעתה של ד"ר נחמה אורי. אין מחלוקת בין ד"ר בן טובים, ד"ר נחמה אורי וד"ר זקס באשר לפגיעה בשמיעה בתדרים הגבוהים, וכך עולה מהשוואת חוות דעתם של המומחים בתיק למעט המומחה מטעם המשיב. ד. חוות דעתו של ד"ר הראל מבוססת על ממצאים חסרים והוא גם לא ערך בדיקה פיזית למערער ולכן אין לקבלה. כן צירפה ב"כ המערער לסיכומיה טבלה השוואתית בין חוות הדעת השונות אשר לגרסתה עולה מהן מסקנה לפיה נגרם למערער ליקוי שמיעה עצבי בתדרים הגבוהים כתוצאה מעבודתו. 8. המשיב, מנגד, טוען כי על פי הפסיקה אין להסתפק בביטוי "יתכן" כדי לקשור קשר סיבתי ולכל היותר יש לבחון את מכלול חוות הדעת, ומבחינה זו עולה בבירור שהמומחה סבר שאין קשר בין עבודתו של המערער לליקוי השמיעה ממנו הוא סובל. למעלה מן הצורך נטען כי רק פגיעה בתדירויות הדיבור מוכרת כפגיעה בעבודה. דיון והכרעה: 9. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו, לחוות דעת המומחה ותשובתו לשאלת ההבהרה, ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות ופסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות מחוות דעתו של המומחה ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו. למעלה מן הנדרש, נעמוד להלן, בקצרה, לדברים אחדים שעלו בערעור. 10. ראשית, נזכיר מושכלות יסוד באשר לחוות דעת מטעם מומחה שמונה על ידי בית הדין. חוות דעתו של המומחה מטעמו של בית הדין היא בבחינת "אורים ותומים" לבית הדין בתחום הרפואי וככלל, בית הדין מייחס משקל מיוחד לחוות הדעת המוגשת לו על ידי המומחה מטעמו, יסמוך ידו עליה ולא יסטה מקביעותיו אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן (ראו דב"ע נו 244-0 המוסד לביטוח לאומי נ' יצחק פרבר, לא פורסם, 26.2.1997, עב"ל 1035/04 דינה ביקל נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, 6.6.2005). בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומובטחת במידה מרבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין (ראו דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, 2.11.1999, וכן עב"ל 341/96 שמעון מליחי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 377 (1999)). 11. אין בידינו לקבל את טענתה של ב"כ המערער לפיה יש ליתן משקל כלשהו לחוות דעתה של ד"ר נחמה אורי. עיון בהחלטת בית הדין האזורי מיום 2.1.08 מלמד כי ד"ר בן טובים מונה כמומחה רפואי אחר ולא נוסף (כפי שמתייחסת אליו ב"כ המערער בכתבי טענותיה). על כן, אין ליתן משקל לאמור בחוות דעתה של ד"ר אורי, וכך עשה גם בית הדין האזורי בפסק דינו. על כן, עלינו להתייחס לאמור בחוות דעתו של המומחה שמונה על ידי בית הדין כחוות הדעת העיקרית אשר מנחה את בית הדין בהכרעתו, ואין מקום לבצע "שקלול" של כל חוות הדעת שהוגשו, לרבות חוות הדעת מטעם הצדדים. בנסיבות העניין יודגש כי המומחה התייחס בחוות דעתו לשתי חוות הדעת מטעם הצדדים. באשר לחוות הדעת מטעם המערער, של ד"ר זקס, ציין המומחה כי על פי ד"ר זקס המערער החל לחוש בירידה בשמיעה בשנים 1997-1998 כאשר גמר החשיפה לרעש היה בשנת 1970. כן מציין המומחה כי על פי ד"ר זקס קיים ליקוי תחושתי עצבי בתדרי הדיבור, אך הדבר אינו מתאים לקצב הירידה בשמיעה אצל אוכלוסיות שחשופות לרעש וכמו כן הדבר אינו מתאים לפער הזמנים בין גמר החשיפה לרעש לבין תחילת התחושה בירידה בשמיעה. לפיכך, לא שוכנענו כי קיימת הצדקה לסטות ממסקנתו של המומחה בחוות הדעת ולקבל את חוות דעתו של ד"ר זקס, אשר הוגשה מטעמו של המערער. 12. באשר לניתוח חוות דעתו של המומחה - ב"כ המערער הפכה כל אבן בניסיונותיה לשכנענו כי בית הדין האזורי טעה בפרשנות ויישום חוות הדעת של המומחה באשר למונח "יתכן וקיימת". אולם, חרף ההתפלפלויות הלשוניות, ההלכה במקרים מעין אלה היא ברורה. על פי הפסיקה, בחוות דעת רפואית המנוסחת בלשון של "עלול" או "יתכן" אין בה הוודאות המספקת להוכחת התביעה ואין בה כדי לעמוד בנטל המוטל על המבוטח (דב"ע לב/104-0 אברהם משולם נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ג 443 (1972), דב"ע נה/116-0 המוסד לביטוח לאומי נ' איטה שטיין, פד"ע לז 577 (2000), עב"ל 213/98 שרלוט וינמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 558 (2003)). עם זאת ההלכה סויגה מעט בפסק הדין בעניין דורית גלס בזו הלשון: "אין לקבל את טענתו הגורפת של המוסד לפיה בכל מקרה בו המומחה הרפואי קבע בחוות דעתו כי 'עלול', 'יתכן ש' או 'אין לשלול' קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין הופעת האוטם, מתחייבת המסקנה כי לא הוכח קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין אוטם שריר הלב. יש לבחון בכל מקרה את חוות דעתו של המומחה ותשובותיו לשאלות בכללותן, תוך בחינת הקשר הדברים בו נעשה שימוש בביטויים 'יתכן ש..' ו'עלול ש..', העניין העומד להכרעת בית הדין ומכלול נסיבות המקרה". 13. אנו בדעה כי יישום ההלכה על המקרה שבפנינו מוביל אותנו למסקנה זהה למסקנתו של בית הדין האזורי, וכי לא עולה מחוות הדעת הצדקה לקביעת קיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה של המערער לבין ליקוי השמיעה שלו. הקושי העיקרי העומד בפני המערער הוא פער הזמנים הגדול בין סיום עבודתו בתנאי הרעש המזיק לבין תחילת התחושה בירידה בשמיעה. מסקנתו של המומחה בעניינו של המערער ברורה, ולפיה הפגיעה השמיעתית של המערער, המופיעה הן בתדרים הגבוהים והן בתדרי הדיבור היא תולדה של תהליכים זיהומיים ושל גילו של המערער. המומחה מסייג את האפשרות לקיום מרכיב של חשיפה לרעש מזיק בתדרים הגבוהים בלבד כ"סבירות מה", ומציין כי גם בתדרים אלה סביר להניח שמרכיב הגיל הוא דומיננטי. חוות הדעת מנוסחת בלשון של "יתכן" ואין בה די כדי להרים את הנטל המוטל על המערער. אשר על כן, דין הערעור שבפנינו להידחות. סוגיית ההוצאות: 14. ביום 4.10.09 הגישה ב"כ המערער בקשה למתן פסק דין ללא סיכומי המשיב ופסיקת הוצאות בשל התנהלות המשיב, לאחר שעל פי הודעות בית הדין היה עליו להגיש את סיכומיו עד ליום 14.9.09, וניתנה לו ארכה ביוזמת בית הדין עד ליום 24.9.09, אך הסיכומים הוגשו רק ביום 11.10.09. אנו מסכימים כי יש לייחס חשיבות להגשת כתבי טענות במועד, במיוחד כאשר מדובר במוסד לביטוח לאומי ובתיקים בענייני ביטחון סוציאלי. כן יצוין גילו המתקדם של המערער, אשר מצדיק יתר הקפדה על המועדים הנקבעים על ידי בית הדין על מנת למנוע התמשכות ההליכים מעבר לנדרש. לפיכך, המוסד לביטוח לאומי ישלם למערער שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בצרוף מע"מ. אין בידינו לקבל את טענת ב"כ המשיב לפיה היה מדובר בעומס בתקופת חגים ובמיוחד בחג הסוכות, הואיל והמועד להגשת הסיכומים, עוד טרם ניתנה הארכה ביוזמת בית הדין, היה לפני שחל ראש השנה. כן יצוין, כי המועד המקורי להגשת סיכומי המשיב היה ביום 19.7.09 אך הוגשו בקשות מוסכמות להארכת מועד, מה שלא נעשה על ידי המשיב כאשר פג המועד להגשת הסיכומים ביום 14.9.09. 15. סוף דבר: הערעור נדחה. המשיב ישלם למערער שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בצרוף מע"מ בגין אי הגשת סיכומים במועד, אשר ישולם למערער תוך 30 יום מהיום שאם לא כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ניתן היום ט"ו בכסלו, תש"ע (2 בדצמבר, 2009) בהעדר הצדדים. השופט יגאל פליטמן השופטת ורדה וירט-ליבנה השופטת רונית רוזנפלד נציג עובדים מר מנחם שוורץ נציג מעבידים מר חיים בנימיני שמיעהאוטובוסנהג אוטובוס