אדם זוכה מאשמה בבית המשפט ודרש פיצויים על זיכוי מאשמה, בית המשפט פסק כי הוא זכאי לשיפוי ופיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין בגין הוצאות הגנתו בשיעור של 40%. להלן החלטת בית המשפט בנושא פיצויים על זיכוי: החלטה 1. בפניי בקשה שהוגשה ביום 19/06/05 מטעמו המבקש, לפיה התבקש בית המשפט לצוות על תשלום פיצויים למבקש בגין הוצאות הגנתו, בשל אשמה ממנה זוכה, וזאת מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). 2. העובדות והשתלשלות ההליכים: כנגד המבקש, יחד עם שניים נוספים, הוגש כתב אישום שייחס להם עבירת סחיטה באיומים, בניגוד לסעיף 428 ריישא לחוק העונשין. בכתב האישום נטען כי נאשם 1 (גם הוא זוכה) פנה אל המבקש ולאדם נוסף (אשר הורשע ) וסיכם איתם שישלם להם עמלה כדי לגבות את החוב מהמתלונן, לאחר שנוכח לדעת שאינו מצליח לגבות את החוב הנ"ל מידיו, וזאת בידיעה כי המבקש והאדם הנוסף ישתמשו באיומים בפגיעה במתלונן ו/או באלימות כלפיו כדי לגבות את החוב. נטען כי המבקש פנה אל המתלונן באמצעות הטלפון (שכן באותה תקופה ריצה עונש מאסר עולם) ואיים עליו בעל-פה ובהתנהגות בפגיעה שלא כדין בגופו בכך שאמר לו "אתה תשלם או תמות", וזאת כדי להניע אותו לשלם את החוב. לאחר שמיעת העדויות וניתוח הראיות שהוצגו בפני, החלטתי לזכות את המבקש מחמת הספק, מעבירת סחיטה באיומים, אשר יוחסה לו בכתב האישום. 3. המבקש באמצעות בא כוחו מבסס את טענותיו על שתי העילות המנויות בסעיף 80(א) לחוק העונשין. ראשית, טוען המבקש כי הגשת כתב האישום וניהול המשפט בעניינו, נעשו כאשר "לא היה יסוד לאשמה". לדבריו, המאשימה נהגה בעניינו בחוסר סבירות בהגישה את כתב האישום, שכן כל כולו של כתב האישום מבוסס על הנחת היסוד כי המבקש הינו האדם שהתקשר למתלונן, אולם להנחה זו לא הייתה כל אחיזה בראיות ובודאי שלא במציאות. המבקש הפנה לביקורת של בית משפט זה, בהכרעת דינו, באשר לליקויים שנתגלו בעבודת הפרקליטות והמשטרה, כאשר כיווני חקירה רבים לא מוצו. אשר לעילה הנוספת המצדיקה תשלום פיצויים, העוסקת ב"נסיבות אחרות המצדיקות זאת", נטען על ידי בא כוח המבקש כי על-פי הפסיקה, כוונת הדברים "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" היא לכלל הנסיבות, הן לנסיבות הקשורות במישרין להליך הפלילי והן לנסיבות חיצוניות. מפנה לע"פ 4466/98 דבש נ' מ"י, פ"ד נו(3) 73 (להלן: "עניין דבש"). לגישת בא כוח המבקש, המבקש הינו אסיר עולם ובעקבות פתיחת ההליכים כנגדו ננקטו כנגדו מספר צעדים שהרעו את מצבו והם: האחד, בעקבות ההליכים הועבר המבקש מבית הסוהר "הדרים" במרכז הארץ לבית הסוהר "אוהלי קידר" בבאר-שבע; השני, כל חופשותיו של המבקש נמנעו, זאת בשל ההליכים הפליליים והמשפטיים כנגדו, במשך שש שנים שבהם התנהל המשפט בעניינו. בא כוח המבקש הפנה לנסיבות נוספות המצדיקות, לטענתו, מתן פיצוי למבקש, והן המחדלים החקירתיים כאשר המשטרה והמאשימה לא טרחו לבדוק האם יש ממש בדברי המתלוננים (צ"ל הנאשמים מ.מ) בתיק והאם יש להם אחיזה אמיתית בראיות משפטיות, וזאת גם לאחר שבא כוח המבקש יחד עם בא כוח הנאשם 1 העלו את טענותיהם בשלב המקדמי של הדיון. קלות הדעת בהגשת כתב האישום, כמו גם באופן ניהול התיק גרמה למבקש נזק בל יתואר. לגישת בא כוח המבקש השלכותיו של כתב האישום הינן קשות עבור כל אדם גם אם בסופו של דבר הוא אינו מורשע ויוצא זכאי בדינו. הדברים חמורים במיוחד בשל הדרך הלקויה שבה ניהלה המאשימה את צעדיה בתיק. אי לכך, מתבקש בית המשפט להיעתר לבקשה ולחייב את המדינה בתשלום הוצאותיו, הפסד הכנסותיו ועוגמת הנפש שנגרמה לו במהלך המשפט. 4. באת כוח המשיבה טוענת כי התשתית הראייתית שהציגה המשיבה נגד המבקש התבססה על שני נדבכים עיקריים, האחד- גרסת המתלונן (שאמינותה לא נשללה בהכרעת הדין), והשני- פלטי שיחות טלפון מהכלא אל המתלונן ואל נאשם 2 ובין הנאשמים 1 ו-2 לבין המתלונן, המתיישבים עם גרסת המתלונן ומסייעים לה. לגישת המשיבה הראיות שהיו בפניה ושהוצגו בפני בית המשפט חייבו אותה להאשים את המבקש באישומים שיוחסו לו בכתב האישום, לאחר שהמשיבה בתום לב ובסבירות הסיקה כי ממסכת הראיות הנסיבתיות שעמדו בפניה עולה מסקנה אפשרית אחת ויחידה, לפיה המבקש הוא זה שהתקשר אל המתלונן ואל נאשם 2 מהכלא. לכך התווספו שתיקתו של המבקש, בחקירה ובמהלך המשפט, ודחיית בית המשפט את טענת "אין להשיב לאשמה". די בדברים אלה כדי ללמד שכל תובע סביר היה מגיש את כתב האישום ומנהל אותו. אי לכך, לא ניתן לומר שלא היה יסוד להאשמה. אשר לעילה הנוספת המצדיקה תשלום פיצויים, העוסקת ב"נסיבות אחרות המצדיקות זאת", טוענת המשיבה כי המבקש אינו זכאי לפיצויים גם לפי עילה זו ממספר נימוקים: האחד, זיכויו של הנאשם הינו זיכוי מחמת הספק, כאשר בפסיקה נקבע כי טיב הזיכוי הוא שיקול רלוונטי ומרכזי בשלילת הפיצוי; השני, התנהגות המבקש אשר התבטאה בכך ששמר על זכות השתיקה הן במהלך החקירה במשטרה והן במהלך המשפט. ההלכה הפסוקה קבעה כי התנהגות כזו של הנאשם, שוללת לאחר מכן את זכאותו לפיצויים. מפנה לע"פ 53/00 יששכר נ' מ"י, תק-על 2002(2), 1323 (להלן: "עניין יששכר") ובע"פ 700/00 מאיר טוויל נ' מ"י פ"ד נו(4) 450 (להלן: "עניין טוויל"). באשר למחדלי החקירה: לגישת המשיבה, המדינה שוללת מכל וכל טענת המבקש לגבי מחדלים שנפלו במהלך החקירה ובניהול ההליך בבית המשפט. לגישת המשיבה, בתום החקירה המשטרתית הייתה מסכת של ראיות נסיבתיות ממנה עלתה מסקנה אפשרית אחת ויחידה, לפיה המבקש הוא זה שהתקשר אל המתלונן ואל נאשם 2 מהכלא. מתפקידה של החקירה המשטרתית לאסוף ראיות אשר יספיקו להוכחת אשמתו של החשוד. המבחן הוא של דיות הראיות ואין זה מתפקידה של המשטרה, או ביכולתה, להוסיף ולחקור כל אפשרות תיאורטית ולמצות כל כיוון חקירה רחוק. למען הסר ספק יובהר בזאת כי אין זה המקום לקבוע קביעה כללית בדבר עומק החקירה הנדרש, שכן ענייננו רק בשאלת הפיצוי לו עותר המבקש. עוד טוענת המשיבה בעניין זה כי מעדות עד התביעה 2 ,רס"ר אבי נחמני, שהסביר בבית המשפט כי לא ערך זיהוי קולות עם המבקש, כיוון שנדון היה מראש לכישלון, נוכח אי שיתוף פעולה של המבקש, אשר שמר על זכות השתיקה. כמו כן, לא בוצעה פעולה סמויה בנסיון להקליט את המבקש כשהוא משוחח בטלפון בבית המעצר, כיוון שמדובר בטלפון ציבורי. לעומת זאת הותקן מכשיר הקלטה בטלפון של המתלונן, אך בשלב זה לא התקבלו בו שיחות מהמבקש. בנסיבות אלה גם הטרוניה שהופנתה כלפי המשיבה אינה יכולה להצדיק תשלום פיצויים למבקש. אשר למיקום הטלפונים האחרים- המשיבה ביצעה במהלך המשפט השלמת חקירה במהלכה ניתנו רשומות מוסדיות של בזק המעידות על כך שגם הטלפונים הנוספים לגביהם העיד המתלונן כי "יצחק רוש" טלפן אליו מהם, ממוקמים במקום כלאו של המבקש, זאת בנסיון של המשיבה להשלים את התמונה, אף שהמשיבה סברה כי גם ללא נתונים נוספים אלה התשתית הראייתית שהוצגה על ידה נגד המבקש הספיקה להרשעתו. ביהמ"ש בהחלטה מיום 18/10/04 לא נעתר לבקשה. כיוון שכך המשיבה סבורה כי לא ניתן לזקוף "חוסר" זה לחובתה, לפחות לא במובן שיש בו כדי לפעול לטובת המבקש בבואו של ביהמ"ש לפסוק בשאלת הפיצוי. ממשיכה המשיבה וטוענת כי בית המשפט העליון קבע, כי אם על יסוד החומר הקיים, היה תובע סביר מגיש כתב אישום, כי אז אין נפקות למחדלים אחרים. מפנה לעניין יששכר. טוענת המשיבה כי במקרים בהם המשטרה התרשלה בבדיקת טענת אליבי, נדחתה הבקשה לפיצוי. מפנה לע"פ 6509/97 פלוני נ' מ"י, תק-על 98(1) 712). לגישת המשיבה, אם ביהמ"ש לא ראה עילה לפיצוי במקרים בהם הזיכוי היה מובהק יותר והרשלנות של המשטרה הייתה קשה יותר, דוגמת אי בדיקת טענה אלמנטארית כטענת אליבי, וודאי וודאי שהמקרה שבפנינו אינו מקים עילה לפיצוי המבקש. אי לכך, המשיבה סבורה כי אין בסיס לבקשת המבקש לפיצוי ובית המשפט מתבקש לדחות את הבקשה. יחד עם זאת, לשם הזהירות בלבד תתייחס המשיבה לנזקים הנטענים והנתבעים על ידי המבקש. טוענת המשיבה כי המבקש בבקשתו עותר לפיצוי מאוצר המדינה בגין הנזקים הבאים: האחד, נזק נפשי בלתי הפיך; השני, חופשותיו כאסיר נשללו בשל ניהול ההליך נגדו והשלישי, נגרמו לו הפסד הכנסות ועוגמת נפש. טוענת המשיבה כי סעיף 80 לחוק העונשין מאפשר פיצוי אך ורק בשני ראשי נזק- הוצאות ההגנה ופיצוי בגין ימי מעצר. גם שני ראשי נזק אלה מוגבלים לסכומים המירביים הקבועים בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב- 1982 (להלן: "התקנות"). לגישת המשיבה אין יסוד לבקשת המבקש לפצותו בגין נזק נפשי (אשר לא הוצגו ראיות בדבר קיומו של נזק), עוגמת נפש או אובדן הכנסות (כאשר המבקש מרצה עונש מאסר עולם) שכן פיצוי בגין רכיבים אלה חורג משני ראשי הנזק הקבועים בחוק. גם פיצוי בגין ימי מעצר אינו רלוונטי בכל הנוגע למבקש שכאמור היה אסיר עולם במהלך חקירת התיק וניהול המשפט נגדו. וודאי שאין מקום לפיצוי בשל שינוי מקום מאסרו של המבקש ע"י שב"ס ועפ"י נוהלי השב"ס, שינוי שהמבקש לא הוכיח את הנזקים שנגרמו לו, אם נגרמו לו, בגינו, ומכל מקום ברור כי אין הוא נכנס בגדר תנאי הסעיף המזכים בפיצוי. יתירה מזאת, טוענת המשיבה כי המבקש לא הניח תשתית לכך שחופשותיו נשללו אך ורק בשל התיק התלוי ועומד נגדו, ואפשר שהתנהגותו בכלא או כל טעם אחר גרמו לשלילת חופשותיו. בכל מקרה, מבירור שערכה המשיבה עם שב"ס עולה כי טעמים נוספים הכרוכים בהתנהגות המבקש בכלא, עמדו מאחורי החלטת שב"ס לשלול את חופשותיו. לגישת המשיבה, אף אם נשללו חופשותיו של המבקש רק בשל התיק הנדון, אין להרחיב את תחולת הזכאות לפיצוי בגין מאסר או מעצר גם לחופשה מהכלא, שהיא בגדר פריבילגיה שבשיקול דעת שב"ס. לגישת המשיבה הרכיב היחיד שבית המשפט רשאי לפסוק לזכות המבקש במקרה זה, אם ימצא לנכון, הוא בגין הוצאות הגנתו לאחר שיוכחו ובמגבלת התקרה הקבועה בתקנות. מכל המקובץ לעיל, סבורה באת כוח המשיבה כי אין בזיכוי המבקש מחמת הספק, בנסיבות שתוארו, כדי להיעתר לבקשת המבקש. 5. הבסיס הנורמטיבי - סעיף 80 לחוק העונשין: סעיף 80 לחוק העונשין, שכותרותו "הוצאות ההגנה מאוצר המדינה", קובע לאמור: "(א) משפט שנפתח שלא בדרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בסכום שייראה לבית המשפט...". סעיף 80 לחוק העונשין מאזן בין זכויותיו של נאשם, כמו הזכות לחירות, פרטיות וכבוד - שניתן להן משנה תוקף בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - מחד גיסא, לבין האינטרס הציבורי בהעמדת עבריינים לדין, שכרוך בו החשש שחיוב המדינה לשלם לנאשם את הוצאות משפטו ולפצותו יביא לרפיון ידיים של התביעה, מאידך גיסא (דברי הנשיא ברק בע"פ 1767/94 יוסף נ' מ"י, פ"ד נג(1)505, 517-519 (להלן: "עניין יוסף")). על פי נוסחה הקיים של הוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין, אין בזיכויו של נאשם, כשהוא לעצמו, כדי לחייב את המדינה בתשלום הוצאות ופיצוי. סעיף זה דורש בנוסף, כי תתקיימנה אחת משתי העילות האמורות בו, קרי, היעדר יסוד להאשמה או קיומן של "נסיבות אחרות", לשם קביעת הזכאות לפיצוי, כאשר שיעור הפיצוי מוגבל לסכומי מקסימום כפי שנקבע בתקנות. 6. לא היה יסוד להאשמה: ההלכה הפסוקה קובעת כי המבחן שעל פיו יקבע בית המשפט, בדיעבד, כי לא היה יסוד להאשמה הוא מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט להציב עצמו בצומת הדרכים שבה ניצבה המאשימה ערב הגשת כתב האישום, ולבחון האם באותה נקודת זמן ובהינתן התשתית הראייתית שהייתה בפניה באותה עת, ההחלטה להעמיד לדין הייתה סבירה (ראו: עניין יוסף, 519). המסקנה לפיה לא היה יסוד להאשמה יכול שתוסק גם מקום שבו הייתה התרשלות בחקירה "באופן שחקירה אחרת אותה ניתן היה לערוך באופן סביר, הייתה מצמיחה חומר חקירה אשר יש בו כדי לשכנע תובע סביר- המעיין במכלול החומר- כי לא קיימת ציפייה כי יש בחומר הראיות לכאורה שבידו, בסיס להרשעת הנאשם" (ראו: עניין יוסף, 522). במקרה שבפנינו, אין ספק כי תנאי זה לא התקיים. בבקשה שהוגשה לבית המשפט טען בא כוח המבקש כי המשיבה נהגה בעניינו של המבקש בחוסר סבירות בהגישה כתב אישום, שכן כל כולו של האישום מבוסס על הנחת יסוד כי המבקש הנו האדם שהתקשר למתלונן בתיק, אולם להנחה זו לא הייתה כל אחיזה בראיות, ובוודאי שלא במציאות. אין לומר כי המשיבה הפעילה שיקול דעת בלתי סביר בהחלטתה להגיש את כתב האישום כנגד המבקש, שכן בפני המשיבה עמדו שתי ראיות עיקריות, האחת גרסת המתלונן, והשנייה פלטי השיחות מהם ניתן ללמוד, לכאורה, כי המבקש הוא זה שהתקשר מתוך כותלי בית הכלא ואיים על המתלונן. פלטי השיחות חיזקו בשלב זה את גרסת המתלונן. אין עוררין כי בהכרעת הדין קבעתי כי בעבודת המשטרה והפרקליטות נתגלו חסרים וליקויים רבים, כאשר כיווני חקירה רבים לא מוצו. ברם, בשלב הראשוני עובר להגשת כתב האישום, כשהמבקש שומר על זכות השתיקה במהלך חקירתו במשטרה ואלמלא כן, יתכן והמשטרה הייתה משנה את כיווני החקירה בהתאם לגרסתו. מכאן, שבעת הגשת כתב האישום היו בפני המשיבה ראיות שמתבססות על גרסת המתלונן, שנמצא להן חיזוק בפלטי השיחות. די היה בתשתית ראייתית זאת לצורך הגשת כתב האישום. יתירה מכך, גם לאחר שהתברר כי המשיבה לא מיצתה עד תום את החקירה, סברתי כי יש יסוד להאשמה ודחיתי את טענת הנאשמים כי "אין להשיב לאשמה". מכאן שההחלטה להגיש כתב האישום הייתה סבירה. 7. נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי: עילה זו מנוסחת באופן רחב ומאפשרת גמישות באשר למגוון הנסיבות, אשר יכול ותובאנה בגדרה. יחד עם זאת, בית המשפט העליון התווה קווים מנחים וקטגוריות כלליות גם באשר לעילה זו בקובעו כי מדובר בשלושה סוגי עניינים: נסיבות הנוגעות להליך המשפטי; טיב זיכויו של הנאשם; נסיבות אישיות של הנאשם שזוכה- כגון פגיעה בבריאותו, בשמו הטוב, משפחתו וכדומה (ראו: עניין דבש, 118). טיב הזיכוי: אין מחלוקת וכך נקבע בהכרעת הדין כי זיכוי המבקש הינו מחמת הספק. כמו בשיטות משפט אחרות, גם בשיטתנו באה לידי ביטוי ברור לעניין פסיקת הוצאות ופיצויים, ההבחנה בין זיכוי מחמת הספק לבין זיכוי מוחלט. אולם, חרף ההבחנה לא נאמר כי זיכוי מחמת הספק כשלעצמו, שולל מכל וכל פיצוי לנאשם. על כך נאמר בעניין דבש: " לא אמרנו- אף לא נאמר- כי זיכוי טכני או זיכוי מן הספק יביאו בהכרח לשלילת שיפוי או פיצויי מנאשם, אך בה-בעת גם לא נאמר כי זיכוי "מוחלט" יביא מעצמו לפסיקת שיפוי או פיצוי. כל שאומרים אנו אינו אלא זה, שטיב הזיכוי - כל זיכוי, ונסיבות הזיכוי - כל הנסיבות; גם הזיכוי גם הנסיבות שיקולים שלעניין הם לבחינתו של בית-המשפט אם יורה או אם לא יורה על תשלום פיצוי או על שיפוי, ובמקום שבו יורה על שיפוי או פיצוי- על שיעורם של אלה. לא נמצא לי טעם טוב לא בשכל הישר ולא בהגיון הדברים, לקבוע כי שיקולי "נסיבות" המשפט וטיבו של הזיכוי שיקולים בלתי רלוונטיים הם לפסיקת פיצוי או שיפוי. אכן, דעתנו היא כי נטיל אל קדירת השיקולים, כשיקולים שלעניין, הן את טיב הזיכוי; הן את הטעמים שניתנו לזיכוי; הן את כל שאר הנסיבות שנראה בהן נסיבות שלעניין" (דברי כבוד השופט חשין, עמ' 111). התנהגות הנאשם/ המבקש: התנהגותו של הנאשם במהלך החקירה במשטרה או במהלך משפטו, אף היא נכללת בגדר מכלול השיקולים שיובאו לעניין החזר הוצאות ותשלום פיצויים. אדם המבקש להקים לעצמו זכות לפיצוי או שיפוי, צריך להראות, בין היתר, כי התנהגותו שלו גרמה ולא תרמה למצב אליו נקלע בחקירתו או במשפטו. כמובן שאף שיקול זה, כמו יתר השיקולים הנבחנים לעניין זה, אינו בלעדי ומשקלו שונה בהתאם לנסיבות העניין ( עניין טוויל, 463). המבקש שמר על זכות השתיקה במהלך חקירתו במשטרה והמשיך לשתוק במהלך המשפט. אין עוררין על כך, כי זכותו של המבקש לשמור על השתיקה, ברם עליו לדעת כי במידה ויזוכה בדין והגיש בקשה מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, בית המשפט יתחשב בכך, כמו יתר השיקולים לעניין שלילת הפיצויים ולפחות לעניין שיעורו. מחדלי החקירה: בהכרעת הדין קבעתי כי לאורך שמיעת התיק והראיות עלה כי בעבודת המשטרה והפרקליטות נתגלו חסרים וליקויים רבים, כאשר כיווני חקירה רבים לא מוצו. המשיבה לא ערכה מסדר זיהוי קול. לגישת המשיבה עד התביעה 2 הסביר בפני בית המשפט כי נסיון לערוך זיהוי קולות היה נידון מראש לכישלון נוכח אי שיתוף הפעולה של המבקש אשר שמר על זכות השתיקה. כמו כן לא בוצעה פעולה סמויה בנסיון להקליט את המבקש כשהוא משוחח בטלפון בבית המעצר כיוון שדובר בטלפון ציבורי. בעניין זה יוער שהמתלונן מאשר כי הכיר את המבקש בפנים, אולם מעולם לא יצא לו לדבר עמו. כאמור, שתי הראיות העיקריות עליהן התבססה המשיבה הן גרסת המתלונן ופלטי השיחות, שיחות אשר יצאו משלושה מספרי טלפון שונים. גם בעניין זה התרשלה המשטרה ולאחר מכן גם המשיבה, שכן המשיבה דאגה להגיש לבית המשפט פלט שיחות לטלפון אחד, וזאת חרף הפצרות בא כוח המבקש בעניין זה כבר בשלב המקדמי של הדיון. אולם, המבקשת לא שעתה לבקשותיו, ורק בתום ראיות ההגנה ביקשה להגיש רשומה מוסדית לגבי מיקומם של שני המספרים הנוספים מכוח סעיף 167 לחסד"פ ואני דחיתי את בקשתה. סבורני, כי יש להתרשלות המשיבה משקל לעניין קביעת פיצויי למבקש. מיותר לציין, כי על כתפי התביעה מוטלת האחריות לנהוג בקפדנות רבה בבחינת הראיות אשר נאספו במהלך החקירה, ועליה לעשות כל מאמץ לברר את טענות ההגנה, שיש בהן לסייע לבית המשפט לעשיית צדק, על ידי העמדה לדין והרשעת האדם הנכון, זה שביצע את העבירה. יתירה מזאת, בהכרעת הדין קבעתי כי המבקשת לא בדקה את מיקומו של הטלפון שמספרו 9203509-08, ואת קרבתו לתא שבו שהה המבקש. כך עולה מדברי עד התביעה 2 אבי נחמני, אשר הוסיף וטען כי לא בדק את שני המתקנים הנוספים, שכן לגישתו רק מספר אחד התאים למספר הטלפון שמותקן בכלא. גם עד התביעה 3 דידי חיים אישר שלא בדק עם הקב"ט לגבי מספרי הטלפון הנוספים. לגישת המשיבה אין נפקות למחדלים אלה, והיא סומכת את יתדותיה על פסיקה שיצאה מפתחו של בית המשפט העליון, לפיה אם על יסוד החומר הקיים, היה תובע סביר מגיש כתב אישום, כי אז אין נפקות למחדלים אחרים. בשונה מפסק הדין שהפנתה אליו המשיבה בעניין פלוני, שם הועלתה טענת אליבי על ידי הנאשם ימים ספורים לפני הגשת כתב האישום. משהועבר התיק לפרקליטות, הורתה זו- סמוך לפני הגשת כתב האישום- על חקירת אחותו של הנאשם, שלפי טענתו שהה אצלה במועד שיוחס לו ביצוע העבירה שבאישום השני. יומיים לאחר מכן הוגש כתב האישום, שכן מועד המעצר עמד לחלוף וסמוך לאחר הגשתו, נחקרה האחות ומסרה את גרסתה. בענייננו, המשיבה ידעה אודות מחדליה כבר בדיון המקדמי של המשפט, אולם המשיבה נמנעה מלפעול חרף בקשות חוזרות של בא כוח המבקש. ורק בתום ראיות ההגנה ביקשה להציג רשומה מוסדית. בנסיבות המקרה, סבורני כי המשיבה אינה יכולה להסתמך על פסק הדין בעניין פלוני, בשל שינוי הנסיבות לגבי פעילות המשיבה. בענייננו, כאמור לעיל, סבורני כי למחדלי המשטרה ומאוחר יותר של המשיבה יש משקל לגבי זכאותו של המבקש לפסיקת פיצויים, חרף העובדה שהמבקש בסופו של יום זוכה מחמת הספק, והעובדה שהמבקש שמר על זכות השתיקה. לטענות אלה יהיה משקל לגבי שיעור הפיצוי, ולא לגבי שאלת זכאות המבקש לפיצוי ושיפוי. בית המשפט חוזר ומדגיש כי על הרשות החוקרת החובה לבחון כל גרסה וכל ראיה שיש בהן כדי להביא לחקר האמת. חובה זו מוטלת גם על התביעה בבואה לבחון את חומר הראיות בטרם יוגש כתב האישום. התביעה פועלת כשלוח הציבור וחובתה לבחון את הראיות, לאתר את מחדלי החקירה ולתקנם, הכל כדי להבטיח שזכותם של חשודים לא תקופח והאמת תצא לאור (מרדכי קרמניצר, "תפקידו של התובע בהליך פלילי", פלילים ה' 173). מכל המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה להיעתר לבקשת המבקש ולפסוק לו פיצויים בשיעור של 40%. 8. המבקש ביקש לשפות אותו בגין הנזקים הבאים: א. א. שיפוי בגין הוצאותיו. ב. ב. שיפוי בגין הפסד הכנסותיו. ג. ג. שיפוי על עוגמת הנפש בכך שנשללו ממנו חופשותיו ומעברו מבית הסוהר "הדרים" במרכז הארץ לבית הסוהר "אוהלי קידר" בבאר-שבע. אקדים לומר כי הוראת סעיף 80 לחוק העונשין מגבילה עצמה לפיצויים בגין מאסר או מעצר ולהוצאות הגנה בלבד, כאשר ראשי נזק אלה מוגבלים לסכומים המירביים הקבועים בתקנות. למרות כל אלה, נקבע בפסיקה (ראו: עניין דבש, 90) כי ראשי הנזק שהוראת סעיף 80 לחוק העונשין שאינה מכירה בהם במפורש - כאלה של כאב וסבל - נחבאים בתוככי הפיצוי הכללי הניתן בגדרן של "נסיבות אחרות המצדיקות" תשלום פיצוי ושיפוי. לכן, לא צדקה המשיבה בטיעוניה כי בגין ראשי נזק אלה אין ההלכה הפסוקה מכירה בהן. א. א. שיפוי בגין הפסד הכנסותיו: צודקת באת כוח המשיבה כי המבקש אינו זכאי לרכיב זה שכן לאורך התנהלות המשפט, המבקש ריצה עונש של מאסר עולם. אי לכך, המבקש אינו זכאי לפיצוי בגין רכיב זה. ב. ב. שיפוי על עוגמת נפש: המבקש לא הניח תשתית לכך כי מעברו לבית הסוהר "אוהלי קידר" היה בעקבות כתב האישום שהוגש נגדו בתיק שבענייננו. כמו כן, לא הניח תשתית לכך שחופשותיו נשללו ממנו אך ורק בשל התיק הפלילי נשוא בקשה זו. אי לכך, המבקש אינו זכאי לפיצוי בגין רכיב זה. ג. ג. שיפוי בגין הוצאותיו: תקנה 9 לתקנות מתייחסת להוצאות הגנתו של הנאשם וקובעת כי הסכום המרבי לתשלום הוצאות הגנתו של הנאשם מכוח סעיף 80 לחוק העונשין יהיה כמפורט בתוספת. הוצאות הגנתו של הנאשם מחולקת לשני רכיבים: הרכיב הראשון בעד הוצאות בפועל שהוכרו על ידי בית המשפט לפי קבלות; והרכיב השני בעד שכר טרחת עורך דין. המבקש לא הציג בפני בית המשפט את ראיותיו לגבי רכיב זה על שני חלקיו. על מנת לא לפגוע במבקש, המבקש מתבקש להשלים את טיעוניו וראיותיו ולהגישם לבית המשפט. 9. סיכומו של דבר: הגעתי לכלל מסקנה כי המבקש זכאי לשיפוי ופיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין בגין הוצאות הגנתו בשיעור של 40%. כאמור, בס"ק(ג) לסעיף 8 להחלטתי, המבקש מתבקש להגיש את טענותיו ואת ראיותיו תוך 30 יום מיום המצאת החלטתי. המשיבה מתבקשת להגיש את תגובתה תוך 10 ימים מיום קבלת טיעוני המבקש. פיצויים