אי תשלום משכורת בזמן - מכתב התפטרות

זוהי תביעתו של מר מרטין שחם בר (להלן - התובע) כנגד מעסיקו לשעבר (להלן - הנתבע) לתשלום פיצויי פיטורים, בנסיבות התפטרותו מעבודתו אצל הנתבע, אשר לשיטתו מלמדות על "התפטרות בדין מפוטר" כהגדרתה בדין, ולתשלום הפרשי הודעה מוקדמת . העובדות ואלה העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תיק זה: 1. הנתבע הפעיל במועדים הרלוונטיים לתביעה ולאחריהם, מסעדה בשם אסטושה במושב לימן סמוך לנהריה (להלן - המסעדה). 2. התובע הועסק כשף המסעדה החל מיום 10/12/03 ועד ליום 11/10/06, כאשר אין חולק בין הצדדים שהיה זה התובע שהתפטר מעבודתו בנתבעת, כפוף למחלוקת בין הצדדים באשר למניע להתפטרות. וכך, לטענת התובע בכתב תביעתו, הוא התפטר מעבודתו בנתבעת עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, אשר בה אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. מנגד, לטענת הנתבע, אין כל יסוד לטענות התובע, שכן התובע התפטר מעבודתו מיוזמתו על מנת לפתוח מסעדה משל עצמו, כפי שאמנם עשה בסמוך לאחר התפטרותו. 3. מכל מקום, בין אם כך ובין אם כך, אין חולק בין הצדדים, כי ביום 11/9/06, מסר התובע לידי הנתבע, את מכתב התפטרותו (ראה: נספח א' לכתב התביעה), כדלקמן: "לכבוד אסתר ויונתן שוורץ - אסטושה, הנדון: מכתב התפטרות. ברצוני להודיעכם על התפטרותי מעבודתי כטבח במסעדתכם. לפיכך, אני מודיע על הפסקת עבודתי מה-11 באוקטובר. הסיבות לכך הן כדלקמן: אי תשלום משכורתי בזמן. אי קבלת תנאים סוציאליים מינימאליים (דמי הבראה). אני דורש את כל הפיצויים המגיעים לי על פי חוק על כל תקופת עבודתי (34 חודשים) בנוסף לדמי הבראה שמגיעים לי. אני דורש שכל האמור ישלום לי ביום עזיבתי. במידה ולא אקבל את כל הפיצויים המגיעים לי ע"פ חוק אפנה למועצת הפועלים להמשך טיפול ו/או לבית הדין לעבודה". 4. אף אין חולק בין הצדדים כי לתובע שולמה משכורת חודש 8/06 במלואה וזאת בשיק מיום 10/9/06, כפוף למחלוקת ביניהם, האם כטענת התובע, השיק הנ"ל, נמסר לו ביום 13/9/06 או שמא כטענת הנתבע, השיק נמסר לתובע במועד הוצאתו, היינו 10/9/06. אף אין חולק כי לאחר סיום עבודתו, שולמה לתובע משכורת עד ליום 11/10/06 (להלן - דמי הודעה מוקדמת, כפי שכונתה על ידי הצדדים) וכן דמי הבראה בגין מלוא תקופת עבודתו. לציין, כי הצדדים לא דקו פורתא בשאלה האם התובע המשיך בעבודתו בפעל עד תום תקופת ההודעה המוקדמת, או שמא הנתבעת ויתרה על שירותיו של התובע עד לתום התקופה, תוך תשלום חלף הודעה מוקדמת. 5. ודוק, בסופו של יום אף לא היה חולק בין הצדדים כי ביום 19/10/09 חתם התובע על חוזה שכירות לשכירת מסעדה במושב בצת (משק מס' 5) החל מיום 12/11/06 וכי בסמוך לאחר מכן פתח את מסעדתו בשם "מרטינס". 6. ביום 25/12/08 כחלוף מעל לשנתיים ממועד התפטרותו, הגיש התובע את תביעתו שבנדון לתשלום פיצויי פיטורים והפרשי הודעה מוקדמת. לציין, כי חרף המחלוקת בין הצדדים בשאלת עצם זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, לא היה חולק ביניהם כי לאור משך עבודתו של התובע אצל הנתבע וגובה משכורתו הקובעת, סכום הפיצויים המגיעים לתובע, אם וככל שייפסקו לתובע, עומד על הסך של 21,482 ₪. 7. זאת ועוד, מן הראוי לציין כי בכל הנוגע לתביעה להפרשי הודעה מוקדמת בסך של 1,612 ₪, הצהיר הנתבע כי בבדיקה של חישוב דמי ההודעה המוקדמת, נמצא שאמנם התובע זכאי להפרשים בסך של 350 ₪ והיה נכון לשלמם, ואילו התובע בסיכומיו אישר כי אמנם מקובל עליו שזהו שיעור ההפרש המגיע לתובע, אך הלין על כך שסכום זה לא שולם לתובע עד הלום, למרות שהנתבע הודה בחבותו לעניין זה. דיון והכרעה 8. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע. מטעם הנתבע הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבע ושל אשתו, הגב' אסתר שווורץ. התובע, הנתבע והגב' שוורץ נחקרו על תצהיריהם בחקירה נגדית בפני, ולאחר מכן סיכמו טענותיהם בעל פה. לציין, כי נציגי הציבור שהוזמנו לדיון לא התייצבו לדיון. בשל אילוצים שנגרמו עקב שביתת מזכירויות בתי הדין, לא היתה אפשרות לברר את פשר ההיעדרות או לאתר הרכב חלופי, ועל כן הסכימו הצדדים, כי על מנת שלא להדרש לדחיית בירור התביעה, יישמע הדיון בפני כדן יחיד. 9. משהוברר כי הפלוגתא היחידה שנותרה במחלוקת בין הצדדים בסופו של יום מתייחסת לשאלת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, בנסיבות התפטרותו מעבודתו אצל הנתבע, אפנה להלן לדון בה. האם התובע התפטר בנסיבות המזכות בתשלום פיצויי פיטורים. 10. וכך, לטענת התובע בכתב תביעתו ותצהיר עדותו הראשית, החל מחודש מרץ 2006 התחיל הנתבע לפצל את שכרו, כך שאת התשלום הראשון היה משלם בדרך כלל ב-10 לחודש העוקב ואילו את התשלום השני היה משלם באיחור של מספר שבועות, לעיתים אף של חודש, פעם במזומן ופעם בשיק. לטענתו, מאחר והיה מפרנס עיקרי במשפחתו ומכיוון שמשפחתו היתה שרויה במצב כלכלי לא קל ונזקקה מאוד לשכר עבודתו, הוא ביקש מהנתבע פעמים רבות להפסיק את שיטת התשלום הזו ולשלם לו את מלוא שכרו במועדים כמתחייב על פי דין. אלא שלטענתו, הנתבע לא נענה לפניותיו אלו והוא נאלץ לספוג את הפיגורים והעיכובים בתשלום שכרו ולהתמודד עם המצב הכלכלי אליו נקלע, תוך שהוא נכנס ליתרות חובה בחשבון הבנק. לדבריו, ה"קש ששבר את גב הגמל" היתה הנחיית בנק ישראל בחודש יולי 06' לעניין הגבלת יתרת חובה בבנקים שנכנסה לתוקף בחודש יולי 2006, אשר בעטיה נזקק לקבל את שכרו במועד ומוקדם ככל האפשר. לא זו אף לשיטתו, הנתבע אף לא שילם לו דמי הבראה לאורך כל תקופת עבודתו עד לחודש בו התפטר מעבודתו, ועל כן ובצר לו נאלץ להודיע לנתבע על הפסקת עבודתו שכן בתנאים הקשים שהוצבו בפניו ורמיסת זכויותיו - לא נותרה בידו כל ברירה אלא להתפטר מעבודתו. 11. מנגד, לטענת הנתבע, אין כל יסוד לגרסת התובע. לטענתו, בכתב הגנתו ותצהירו התובע היה השף היחיד במסעדה, אשר עיקר פעילותה בסופי השבוע. לדבריו, על אף אי הנוחות שנגרמה לו עצמו, החל מהשנה השלישית לעבודת התובע, הוא הלך לקראת התובע ואיפשר לו לא לעבוד בסופי שבוע ללא גריעה משכרו. לטענתו, הסיבה היחידה שבעטיה התפטר התובע מעבודתו במסעדה היתה נעוצה ברצונו להגשים את חלומו ולהקים מסעדה משל עצמו, כפי שאמנם עשה בסמוך לאחר התפטרותו. לעניין זה צירף הנתבע לתצהירו (ראה: נספח א' לתצהירו) את חוזה השכירות עליו חתם התובע ביום 19/10/06 לשכירת הנכס במושב בצת (משק 5), המורכב מ-4 מבנים (מסעדה, מחסן מטבח ושירותים) לתקופה של שנתיים שתחילתה ביום 12/11/06. לשיטתו, הסיבה היחידה שבעטיה פתח התובע בהליך זה, כחלוף שנתיים ממועד סיום עבודתו, נעוצה בקשיים הכלכליים אליהם נקלעה המסעדה שפתח וחיפושיו אחר מקורות כלכליים לכיסוי החובות בהם שקע, ולא מכל סיבה אחרת. בכל הנוגע למועדי תשלום שכרו של התובע, טען הנתבע כי למעט במקרים בודדים שבסמוך למלחמת לבנון השנייה, בהם פיצל את שכר התובע בהסכמתו של התובע, שולם שכרו של התובע במועד ואף לבקשת התובע שולם במועד מוקדם יותר (ראה: מועד תשלום משכורת חודש אפריל 06). באשר לתשלום משכורותיו של התובע במהלך מלחמת לבנון השנייה, מודה הנתבע כי אלו שולמו באיחור, אך זאת בשל קשיי תזרים מזומנים, שכן במשך כל התקופה המסעדה שהיתה מצויה באזור העימות, היתה סגורה. לדבריו, התובע פנה אליו לראשונה במועד תשלום משכורת חודש יולי 06' (10/8/06) בבקשה לקבל את מלוא שכרו במועד זה, והוא הבהיר לו כי לא יוכל לשלם את מלוא השכר במועד זה עקב העדר הכנסות למסעדה ועל כן ישלם לו חלק מן השכר ואת היתרה ישלם במועד קבלת הפיצוי מהמדינה. מכל מקום, כעולה מן הטבלה שהגיש הנתבע, משכורת חודש יולי שולמה ב-3 תשלומים ב-21/8/06 ב-28/8/06 וב-5/9/06. לא זו אף זו. לטענת הנתבע, מעבר לאותה פעם (10/8/06) לא הלין התובע מעולם על מועדי תשלום שכרו ולא התריע כי יתפטר מעבודתו אם שכרו לא ישולם במועד, דבר שאילו נעשה היה מאפשר לו להיערך בהתאם. בכל הנוגע לאי תשלום דמי הבראה טוען הנתבע כי לראשונה הבחין בכך כשקיבל את מכתב ההתפטרות והסכום שולם לידי התובע באופן מיידי לאחר מכן. אי לכך, לטענת הנתבע אין כל יסוד לגרסת התובע באשר למניע להתפטרותו, כאשר הסיבה האמיתית והיחידה להתפטרות היתה החלטתו לפתוח מסעדה משלו. אקדמת מילין והרקע הנורמטיבי. 12. בטרם אדרש למחלוקת לגופה, מצאתי לנכון להקדים מספר מילים בכל הנוגע לסוגייה המשפטית הרלוונטית להכרעה בתיק זה. וכך, מן המפורסמות הוא שזכאותו של כל עובד באשר הוא כי שכרו ישולם במועד החוקי לכך כמתחייב מהוראות חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. בית הדין, בשורה של פסקי דין מקדמת דנא, עמד על החשיבות הרבה בתשלום השכר במועדו, ואף יישם לא אחת, את הסנקציה של חיוב המעביד בתשלום פיצויי הלנת שכר בנסיבות המתאימות לכך. דא עקא, שלא זו השאלה המשפטית הרובצת לפתחנו בתיק זה. הסוגייה הטעונה הכרעה בענייננו, היא האם בנסיבות המסויימות של המקרה שבנדון, הוכיח התובע את טענתו כי התפטר מעבודתו בנתבע בשל הלנת שכרו באופן קבוע ומשמעותי כדבריו ואי תיקון פגם זה מצד הנתבע, ובשל אי תשלום דמי הבראה. 13. לעניין סוגיה זו, שהיא כאמור הרלוונטית לענייננו, נקבעה הלכה ברורה וסדורה. וכך, הכלל הוא שהתפטרות מן העבודה כפי המקרה שבפנינו, אינה מזכה בפיצויי פיטורים, למעט באותם מקרים חריגים המנויים בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים). אחד החריגים לכלל זה מצוי בסעיף 11(א) לחוק פיצויי-פיטורים, אשר קובע: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים". נטל ההוכחה להראות כי התקיימו בעובד הנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, מוטל על העובד הטוען לזכאות לפיצויי פיטורים בדין מפוטר [ראה: דב"ע מח159/-3 חיים שלום - מירון סובל שור ושות', פד"ע כ' 290]. ואשר לרמת ההוכחה הנדרשת להרמת נטל זה נקבע כי: "השאלה, אימתי נקלע עובד למצב, שבו תנאי עבודתו הורעו בצורה מוחשית, דורשת התייחסות למכלול הנסיבות שהביאו להתפטרות. אין די בתחושתו הסובייקטיבית של העובד, שלפיה תנאי עבודתו הורעו, אלא עליו להוכיח קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה, ורק הוכחתה תביא את ההתפטרות להיחשב כפיטורים" [ראה: דב"ע נא/3/203 הרשקו רובין - מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ (לא פורסם) סעיף 6 לפסק הדין]. כמו כן, נקבע שכאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לשנותן על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר עקב הרעה בתנאי עבודה או עקב נסיבות שביחסי עבודה בטרם יתפטר מעבודתו, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, ורק אם לא עשה לסילוקה - יתקיים האמור בסעיף [ראה: דב"ע לה/15-3 בן צור דרויאנוב - זיגמונס רוסקיס (לא פורסם); דב"ע שן 10-3 חיים כהן - הלהר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא, 238; דב"ע מח/174-3 טלסיס בע"מ - רוגל, פד"ע כ, 421] 13. זאת ועוד, בדוננו בשאלת הנסיבות שהובילו להתפטרות, יש לזכור שככלל לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים, העילה לזכאות "מתגבשת במעשה הפיטורים או ההתפטרות, בצרוף המניע שפעל כך, היינו הנסיבות המודעות שהסבו למעשה את סיים היחסים" [ראה: דב"ע לג/3-2 זילבר - גלוביס בע"מ, פד"ע ד, 153, 157 דב"ע מב/132-3 להבים בע" משה מ ואח' - פרנסה, פד"ע יד, 264, 269]. אי לכך נפסק, כדלקמן: "יודגש כי בסעיפים שבחוק פיצויי הפיטורים, תשכ"ג- 1963(להלן - החוק), שעניינם התפטרות המזכה בפיצויים (הסעיפים 6, 8 ו-11), נאמר במפורש שהמדובר הוא בהתפטרות "לרגל", "עקב" או "מחמת" האמור באותם הסעיפים, ללמדך שהגורם לא רק שצריך להיות קיים, אלא והוא העיקר - שאותו גורם יהיה הפועל, המניע והמביא לתוצאה" [ראה: דב"ע לה41-3 יעקב היגר -דינה שוורץ, פד"ע ז 24; דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב -נאקו שיווק בע"מ פד"ע כז 514]. במילים אחרות, מעבר להוכחת עצם קיומה של הרעה מוחשית או קיומן נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, יש להראות קשר סיבתי בין אותה הרעה או אותן נסיבות לבין ההתפטרות בפעל. מכאן שלא די בקיומה של נסיבה אשר היא עצמה יכולה להוות טעם התפטרות בדין מפוטר אלא, יש לבחון את הנסיבות "לפי מצב הדברים עובר להתפטרות, עת נותנים את הדעת לנתונים שפעלו למעשה ולא לנתונים רדומים אשר יכלו לפעול, אך לא היו אלה שמחמת קיומם התפטר העובד" [ראה: דב"ע לו/123-3 מדינת ישראל - שלום לבבי, פד"ע ח', 261]. 14. ואימתי תחשב הרעה בתנאי העבודה כמוחשית, על פי החלופה הראשונה של סעיף 11(א) לחוק? לעניין זה נקבע בפסיקה, כי היא תחשב ככזו "כאשר הצר המעביד את צעדיו של העובד או הרע את תנאי עבודתו באופן מוחשי עד שלא השאיר בידו כל ברירה בלתי אם לנטוש את העבודה ולהתפטר" [ראה: ע"א 118/57 לזרוס - אחים ברנט את בורכרד בע"מ, פד"י יב 1613], וכן שההרעה צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו או שניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד [ראה: ע"א 496/67, שוקורי - מדינת ישראל, פד"י כב (1), 395; ע"א 171/66 עירית פתח תקוה - שלמה בן צור, פד"י כ (3), 262; ע"א 235/67 מרכז החינוך העצמאי של אגודת ישראל - מרגלית קרני, פד"י כא (2), 255] ודוק על פי הפסיקה המבחן לבחינת התקיימות תנאי זה הוא מבחן אובייקטיבי. באשר לסוג המבחן הרלוונטי לחלופה השנייה שבסעיף זה, הרי שלעניין זה נקבע תחילה כי המדובר במבחן סובייקטיבי [ראה: דב"ע לו/24-3, זילברמן מפעל וסתי לחץ בע"מ - הלנה קופרשטיין עבודה ארצי, כרך ט(2), 198], ואולם בפסק דין מאוחר יותר [ראה: ע"ע 1345/01 גלית כהן - טרייד אין א. ר. בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(58), 39], הובהר כי גם גם אם ביסוד המבחן עומדת תחושתו הסובייקטיבית של העובד הרי שקנה המידה שקובע סעיף 11(א) לחוק, הוא קנה מידה אובייקטיבי. הסעיף מדבר בנסיבות שנוצרו בהן אין זה סביר שעובד ימשיך לעבוד, ועל כן יש לבדוק האם סביר הוא להמשיך לעבוד בתנאים אלו, היינו, האם העובד הסביר בנסיבותיו של התובע המסויים היה ממשיך לעבוד או ששינוי הנסיבות היה מונע ממנו להמשיך לעבוד בשל אותן נסיבות. 15. עד כאן הכלל, ומן הכלל אל הפרט. כאמור, נטל ההוכחה להוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים מוטל כל כולו על שכמו של התובע, ועל כן נפנה להלן לבחון, האם עמד התובע בנטל להוכחת זכאותו זו, אך תחילה אפנה לדון בשאלה שהיתה שנויה במחלוקת בין הצדדים, באשר למועדים המדוייקים של האיחור בתשלום השכר. וכך, בענייננו, לא היה חולק כי בחודשים האחרונים לעבודתו של התובע, החל ממשכורת חודש מרץ 06' שולם שכרו באיחור, ואולם גדר המחלוקת נסובה על השאלה מה היה היקף האיחור המדויק. לעניין זה פירט הנתבע כבר במסגרת כתב הגנתו את מועדי התשלום של המשכורות לטענתו. דא עקא, שלטענת התובע במסגרת הדיון המוקדם שהתקיים בתיק זה, משכי העיכוב היו הרבה יותר משמעותיים. אי לכך ניתנה החלטת בית הדין המחייבת את הצדדים לפרט בטבלאות מטעמם, מהם מועדי התשלום של משכורות החודשים מרץ 06' עד אוגוסט 06' כאשר על הנתבע הוטל לצרף את העתקי השיקים ששולמו, ואילו על התובע הוטל לצרף את דפי חשבון הבנק שלו המצביעים על מועדי ההפקדות של השיקים. 16. לציין, כי על פניו, מהשוואת הטבלאות שהגישו הצדדים, התברר כי מלכתחילה, הפערים ביניהם, אינם משמעותיים והם תואמים בקירוב את הטבלה שהמציא התובע. זאת ועוד, התובע אישר בחקירתו הנגדית בפני כי לא היה מקבל שיקים עם תאריך למועד שקדם למועד המצוין בשיק (ראה עדותו: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 15-16), ועל כן נחה דעתי כי המועדים הנקובים בשיקים, הם המועדים שבהם נמסרו השיקים לידי התובע. מאידך, ובכל הנוגע למועדי תשלום הסכומים במזומן, לא הציג איש מן מהצדדים אסמכתאות, מהם ניתן ללמוד מתי שולמו אלו. למצער, ומתוך עדות הנתבע בפני (ראהו: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 13-17), עלה כי מלכתחילה הסיבה לפיצול התשלומים היתה מצוקה בתזרים המזומנים, בשל מועדי פירעון כרטיסי האשראי ב-2 וב-14 לכל חודש, כאשר לא היה חולק בין הצדדים (ראה התובע: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 21-22 ועדות אשת הנתבע: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 24-30), שהתשלום במזומנים בוצע לאחר סופי השבוע, שבהם התמקדה רוב פעילותה של המסעדה ולאחר שהצטבר סכום במזומן בידי הנתבע בעקבות פעילות זו. אי לכך, נחה דעתי כי אמנם תשלום עיקר השכר בשיק קדם לתשלום היתרה במזומן וכי זו שולמה לאחר סוף השבוע שלאחר מועד תשלום השכר בשיק. 17. לאחר עיון במועדים ובסכומים שלא היו במחלוקת בין הצדדים כעולה מן הטבלאות שהגישו, בהעתקי השיקים וחשבונות הבנק שצורפו, לאור קביעותי לעיל, ובשים לב לתאריכים הקלנדאריים שבהם חלו סופי השבוע בתקופה הרלוונטית, אני קובעת כי משכורות החודשים מרץ 06' עד יולי 06' ועד בכלל, שולמו במועדים ובסכומים כדלקמן: 1. משכורת חודש 3/06 בסך של 6,987 ₪ נטו ביום 17/4/06 שולם הסך של 3,495 ₪ וביום 23/4/06 שולם הסך של 3,492 ₪ במזומן. 2. משכורת חודש 4/06 בסך של 7,000 ₪ נטו. ביום 4/5/06 שולם הסך של 7,000 ₪ נטו. 3. משכורת חודש 5/06 בסך של 6,250 ₪ נטו. ביום 17/6/06 שולם הסך של 5,250 ₪ נטו, וביום 21/6/06 שולם הסך של 1,000 ₪ במזומן. 4. משכורת חודש 6/06 בסך של 6,600 ₪ נטו. ביום 10/7/06 שולם הסך של 4,000 ₪ נטו, וביום 10/8/06 שולם הסך של 2,600 ₪ במזומן. 5. משכורת חודש 7/06 בסך של 7,000 ₪ נטו. ביום 21/8/06 שולם הסך של 4,000 ₪ נטו, ביום 28/8/06 שולם הסך של 2,000 ₪ במזומן וביום 5/9/06 שולם הסך של 1,000 ש"ח. 18. עד כאן קביעותי בכל הנוגע לתשלום משכורות החודשים מרץ 06' עד יולי 06' ועד בכלל. בכל הנוגע למועד תשלום משכורת חודש 8/06, הרי שכאמור לא היה חולק בין הצדדים כי משכורת חודש זה שולמה במלואה בשיק אחד מיום 10/9/06, אלא שבין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלה, האם השיק מיום 10/9/06 בגין משכורת חודש זה שולמה לתובע ביום הוצאת השיק כטענת הנתבע או שמא כטענת התובע ביום 13/9/06. ודוק, לעניין זה העיד התובע כאמור בתחילה כי לא היה מקבל שיקים עם תאריך למועד שקדם למועד המצוין בשיק, אך עמד על טענתו כי השיק בגין משכורת חודש אוגוסט נמסר לו רק לאחר שמסר את מכתב התפטרותו לנתבע ביום 11/9/06. כאשר נשאל התובע האם במועד זה נמסר לו שיק למועד רטרואקטיבי השיב תחילה בשלילה (ראה: בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 16), וכאשר עומת עם כך שאין זה אפשרי, אם השיק נושא תאריך 10/9/06, השיב ש"כנראה" במקרה זה אמנם נמסר לו שיק רטרואקטיבי (ראה עדותו: בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 17-18 ). 19. לציין, כי על פניו שינוי הגרסה על ידי התובע לעניין תשלום משכורת חודש זה, לא עוררה בי אמון רב, אלא שבכך לא סגי, ואבאר. כעולה מן הטבלה שהוגשה מטעמו, ביסס התובע את גרסתו זו בדבר מועד תשלום השכר, על מועד הפקדת השיק בבנק - 13/9/06, אלא שבחינת שאר מועדי ההפקדות של השיקים בבנק ומועדי התשלום אותם קבעתי לעיל מלמד על כך שגם בחודשים בהם לא היה חולק לשיטת התובע כי קיבל את השיקים במועד המצוין בהם, הוא לא מיהר להפקידם בבנק (ראה: שיק משכורת חודש 3/06, 5/06 ואף 6/06), דבר שהוא כשלעצמו אינו תומך במסקנה כי דווקא בחודש 9/06 הפקיד את השיק בבנק באותו יום שבו נמסר לו. לא זו ואף זו. כעולה מתלוש השכר לחודש ספטמבר 06', התובע נעדר בחודש זה עקב מחלה, ואמנם הנתבע צירף עוד במסגרת כתב הגנתו (ראה: נספח ד' לכתב ההגנה), את אישור המחלה של התובע מיום 8/9/06 לימים 9/9/06 עד 18/9/06, והתובע לא כפר בנכונות האישור או בכך שנעדר מן העבודה בתקופה זו, במסגרת תצהיר עדותו הראשית שהוגש לאחר מכן. בנסיבות אלו, ברי כי בתקופה בה הוכן השיק לתובע ודוק, אף בתקופה בה נמסר מכתב ההתפטרות לידי הנתבע, שהה התובע בחופש מחלה ולא עבד באופן סדיר. לעניין מסירת מכתב ההתפטרות, לא היה חולק בין הצדדים (ראה עדות התובע: בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 15), כי מכתב זה נמסר לידי הנתבע על ידי התובע ביום 11/9/06. במצב דברים רגיל בו התובע שוהה בעבודתו, ניתן היה להסביר את גרסתו של התובע בכך שתחילה מסר את מכתב ההתפטרות לנתבע, ויומיים לאחר מכן נמסר לו השיק כשהוא נושא תאריך מוקדם יותר. דא עקא, שכאשר התובע שוהה בחופשת מחלה, החל מיום 8/9/06 - אין זה סביר בעיני כי התובע הגיע פעם אחת כדי למסור את מכתב ההתפטרות ביום 11/9/06 ולאחר מכן הגיע פעם נוספת למקום העבודה כדי לקבל את השיק בגין שכרו, מה גם שהתובע לא טען בעדותו כי הוא זוכר שהגיע פעמיים במשך תקופת המחלה כדי למסור את מכתב ההתפטרות וכדי לקבל את השיק. מנגד, גם הנתבע לא הסביר כיצד זה מסר את השיק לידי התובע ביום 10/9/06, אם במועד זה שהה התובע בחופש מחלה, ואף הוא לא טען כי התובע הגיע פעמיים למסעדה בתקופת מחלתו. 20. משכך הם פני הדברים, שוכנעתי כי השיק בגין משכורת חודש 8/06 אמנם הוכן עבור התובע ביום 10/9/06, אך לא נמסר לידיו בתאריך זה בשל מחלתו, כי אם נמסר לידיו למחרת היום ביום 11/9/06 כאשר התובע הגיע למסור את מכתב התפטרותו. 21. עד כאן קביעותי בכל הנוגע למועדי תשלום שכרו של התובע בפעל (לרבות משכורת חודש 8/06) בפעל, ומכאן אפנה להשתלשלות העניינים שקדמה להתפטרות התובע. וכך, ובניגוד לנטען בתצהירו לפיו החל מחודש מרץ 2006 פנה אל הנתבע פעמים רבות בבקשה לשלם את שכרו במועד, אישר התובע בעדותו בפני, כי למעשה עד למועד תשלום משכורת חודש מאי 06', פיצול השכר ותשלומו באיחור נעשה בהסכמתו ועל דעתו, כי הדבר לא פגע בו או בפרנסת ביתו (ראה עדותו: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 29-30), וכי בכל מקרה המדובר בהסדר שהוחל בו רק החל ממשכורת חודש מרץ 06' שכן עד לאותו מועד שכרו שולם במועד (ראה עדותו: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 31-32). אף לא היה חולק לשיטת התובע בעדותו בפני, כי למרות ההסדר הנ"ל בנוגע למועדי תשלום השכר, הרי שמועד תשלום משכורת חודש אפריל 06', הוקדם ביחס להסדר ושולם לו, לבקשתו (עקב הצורך לנסוע לחו"ל) במלואו ביום 4/5/06 (ראה עדותו: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 16-17). ואם בכך לא סגי, הרי שכאשר נשאל התובע בחקירתו בפני מתי התריע לראשונה בפני הנתבע על אי תשלום שכרו במועדו, השיב: "עם פריצת מלחמת לבנון" (ראה עדותו: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 24-26),היינו ביום 12/7/06, וזאת בסתירה בוטה לאמור בסעיף 8 לתצהירו לפיה בחודש יולי 06', כבר לא יכל יותר לספוג את פיגוריו ואיחוריו של הנתבע, וכי ה"קש ששבר את גב הגמל" באותו מועד, היתה הנחיית בנק ישראל מחודש יולי 06' לעניין הגבלת יתרת החובה בבנקים. 22. במילים אחרות, כעולה מעדותו של התובע בפני, ובניגוד לגרסתו בתצהירו - העילה להתפטרותו, לשיטתו שלו, נעוצה באי תשלום שכרו במועדו בגין משכורות החודשים יוני, יולי ואוגוסט 2006. כמבואר לעיל, קבעתי כי משכורת חודש יוני 2006, בסך של 6,600 ₪ נטו, שולמה באופן הבא: ביום 10/7/06 שולם הסך של 4,000 ₪ נטו, וביום 10/8/06 שולם הסך של 2,600 ₪ במזומן. הנה כי כן, ואם אמנם לשיטת התובע עצמו, לראשונה התריע בפני הנתבע ביום 12/7/06 על אי הסכמתו עוד להסדר שחל ביניהם, הרי שאף מבלי להדרש לגרסת הנתבע לפיה התובע עשה כן לראשונה ובפעם היחידה ביום 10/8/06 - מה לו לתובע כי ילין על כך שביום 10/7/06 ובטרם פרוץ המלחמה, שילם לו הנתבע את אותו חלק משכרו בהתאם למוסכם. בכל הנוגע לתשלום יתרת משכורת חודש יוני 06' ומשכורת חודש יולי, אכן אלו שולמו באיחור, כאשר יתרת משכורת חודש יוני בסך של 2,600 שולמה רק ביום 10/8/06 ואילו משכורת חודש יולי שולמה בשלושה תשלומים של 4,000 ₪ ביום 21/8/06, 2,000 ₪ ביום 28/8/06 ו- 1,000 ₪ ביום 5/9/06. דא עקא, שתשלום משכורות אלו חל בתקופת מלחמת לבנון השנייה ובסמוך לאחר סיומה. כפי שבואר לעיל, המבחן לבחינת ההרעה המוחשית בתנאי העבודה כמו גם המבחן לעניין הנסיבות בעטין לא ניתן לדרוש מן העובד כי ימשיך בעבודתו, הוא בעיקרו מבחן אובייקטיבי. וכך, בבואי לבחון אם האיחור בתשלום משכורות החודשים יוני ויולי 2006 עולה כדי אותה הרעה מוחשית בתנאי העבודה או נסיבות בעטין לא ניתן לדרוש מן העובד כי ימשיך בעבודתו - לא שוכנעתי כי מבחינה אובייקטיבית, האיחור בתשלום שכרו של התובע בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה ובסמוך לאחריה, כאשר מדובר בעסק קטן המתקיים מביקורי מבקרים באזור, עולה כדי עילה אובייקטיבית שהדין רואה בה כמצדיקה התפטרות בדין מפוטר. אילו כך היו פני הדברים, מן הסתם במחוזינו, לא היה נשאר אף עובד בעבודתו, שכן מידיעתו השיפוטית של בית דין זה, בתקופה זו חלו שיבושים משמעותיים בתשלום שכרם של עובדים באזור, לרבות מצד עסקים קטנים שהתקיימו מביקורי מבקרים באזור, דוגמת הנתבע. ואמנם, התופעה היתה כה קשה ונפוצה, עד שהממשלה הכירה בזכאותם של עסקים לקבל פיצוי עבור שכר עובדים בתקופה זו. 23. אלא שבכך לא סגי. כאמור, המבחן הרלוונטי לענייננו הוא מה היה המניע שפעל הלכה למעשה בהחלטת ההתפטרות במועד קבלת אותה החלטה, ועניין זה מביאנו למועד תשלום משכורת חודש אוגוסט 2006. כפי שקבעתי לעיל, השיק בגין משכורת חודש זה, הוכן עבור התובע ביום 10/9/06, אך לא נמסר לידיו בתאריך זה בשל מחלתו של התובע אלא נמסר לידיו למחרת ביום 11/9/06 כאשר התובע הגיע למסור את מכתב התפטרותו. במילים אחרות, משחלפה תקופת החירום של מלחמת לבנון השנייה, כבר שולם שכרו של התובע במלואו ובמועד, ללמדך שאם היה חשש בליבו של התובע, שמא מכאן ואילך לא ישולם שכרו במועד, הרי שחשש זה כבר לא היה מבוסס במועד התפטרותו של התובע. ודוק, אפילו הייתי משתכנעת בטענת התובע כי שכרו בגין חודש אוגוסט שולם לו רק ביום 13/9/06 (ולא כך קבעתי) - לא היה בכך כדי לשנות ממסקנתי, שכן אף לשיטת התובע, ועוד בטרם נכנסה התפטרותו לתוקף, כבר תוקן הפגם שהיווה לשיטתו את העילה להתפטרות, וזאת אף מבלי שהתריע תחילה כי אם לא ישולם לו שכר זה במועד יאלץ להתפטר. 24. באשר לעילה השנייה כנטען על ידי התובע, היינו אי תשלום דמי ההבראה לידיו במשך כל תקופת עבודתו, הרי שלעניין זה אישר התובע כי לא התריע בפני הנתבע שאם לא ישולמו לו דמי הבראה הוא יתפטר מעבודתו, אלא שלטענתו מדי תום כל שנה פנה לשאול מה עם דמי ההבראה והנתבע השיב לו לשיטתו כי הוא לא חייב לשלם לו דמי הבראה, ולשיטתו בעדותו בפני, את דרישתו זו העלה כבר לאחר שהחליט להתפטר במסגרת מכתב התפטרותו (ראה עדותו: בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 19-21). הנה כי כן, ברי כי לא התקיים בתובע התנאי המחייב את העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר עקב הרעה בתנאי עבודה או עקב נסיבות שביחסי עבודה בטרם יתפטר מעבודתו, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, ורק אם לא עשה לסילוקה - יתקיים האמור בסעיף 11 (א) לחוק, ועל כן, וככל שמבסס התובע את עילת ההתפטרותו על אי תשלום דמי הבראה במשך כל תקופת עבודתו - אין בידי לקבל טענה זו. יתרה מכך, ולעניין זה חשוב להדגיש כי כפי שנקבע בפסיקה, די בקיומה של נסיבה אשר היא עצמה יכולה להוות טעם התפטרות בדין מפוטר אלא, יש לבחון אם זו הסיבה שבעטיה התפטר העובד. אינני סבורה כי היתה הצדקה לאי תשלום דמי הבראה לתובע במשך תקופת עבודתו, ואולם לעניינו יש להבחין בין דרישה לגיטימית של עובד לתשלום זכות המגיעה לו לבין בחירתו להתפטר מעבודתו בשל אי תשלום זכות זו במשך כל תקופת עבודתו. בפני עובד שלא שולמו לו דמי הבראה במשך כל תקופת עבודתו, עומדות שתי החלופות האחת - לדרוש את התשלום ממעבידו וככל שלא יענה להגיש תביעה לבית הדין, והשניה- להתריע בפני מעבידו זמן סביר מראש כי ככל שלא תשולמנה זכויותיו אלו לרבות בגין העבר בתוך פרק זמן סביר, ייאלץ להתפטר מעבודתו, ואם אלו ישולמו לו להתפטר מעבודתו. דא עקא, שבענייננו פסח התובע על שני הסעיפים. במשך תקופת עבודתו לא עשה דבר למימוש זכותו זו ובסופו של יום אף לא טרח להתריע בנתבע כי יתפטר מעבודתו אם לא ישולמו לו זכויות אלו, ועל כן ברי כי גם אם אי תשלום דמי ההבראה יכלה להיות בקונסטלציה מסוימת עילה להתפטרות בדין מפוטר, לא זו היתה הסיבה להתפטרות התובע שכלל לא היתנה את התפטרותו בביצוע התשלום. 25. סיכומם של דברים עד כה. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, לא שוכנעתי כי התקיימו בענייננו מבחינה אובייקטיבית הנסיבות המצדיקות את התפטרות התובע בדין מפוטר. אלא שכך לא סגי, שכן גם לגופם של דברים שוכנעתי כי התפטרותו של התובע לא באה בשל שתי העילות כנטען על ידו, אלא בשל בחירתו להקים מסעדה משלו, ואבאר. כך, גם לשיטת התובע בעדותו בפני, לא היה חולק כי יחסי הצדדים היו יחסים טובים וחבריים עד סוף תקופת עבודתו של התובע (ראה עדותו: בעמ' 3 לפרוטוקול ש': 25-29), כך שאין המדובר בענייננו בנסיבות בהן התובע "נס על נפשו" כל עוד רוחו בו, ממקום עבודה בו לא יכל לשאת את העבודה ולו יום אחד נוסף. יתרה מכך, בהינתן סמיכות הזמנים שבין מועד סיום עבודתו של התובע על פי הודעתו שלו (11/10/06) או למצער המועד שבו החליט להתפטר (11/9/06) לבין המועד שבו כבר חתם התובע על חוזה שכירות למסעדה שהקים (19/10/06), אינני מאמינה לגרסת התובע (ראה עדותו: בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 26-27),כי ההחלטה להקים מסעדה משלו גמלה בליבו רק לאחר שהחליט להתפטר. בכל הכבוד, החלטה להקים עסק עצמאי, איננה עניין של מה בכך, וזאת במובחן מעובד ש"מזלו משחק לו" והוא מאתר מקום עבודה חלופי בתוך חודש ימים. בענייננו, סמיכות הזמנים (9 ימים בלבד) בין המועד שאותו קבע התובע לסיום עבודתו, לבין המועד שבו נטל על עצמו התחייבות לשכירת נכס המורכב מ-4 מבנים (מסעדה, מחסן מטבח ושירותים) למשך שנתיים שבו הקים בסופו של יום את מסעדתו, תומכת במסקנה כי הדברים לא נעשו בהיסח הדעת או באופן מקרי, אלא תוכננו מראש. לא למותר יהיה לציין, שאם אמנם מצבו הכלכלי של התובע היה כה קשה כטענתו, עד שלא יכל להמשיך בעבודתו אצל הנתבע ולו גם חודש אחד נוסף (הגם שכאמור משכורת חודש 8/06 שולמה לו במלואה ובמועדה) הכיצד זה יכול היה להתחייב בתוך פרק זמן כה קצר ממועד סיום עבודתו, לתשלום דמי שכירות בגין הנכס הנ"ל וזאת לתקופה של שנתיים ימים. 26. סוף דבר - אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, שוכנעתי כי הסיבה האמיתית להתפטרות התובע אין לה דבר וחצי דבר עם תנאי עבודתו אצל הנתבע או נסיבות העסקתו, אלא שהיא נעוצה כל כולה בהחלטתו של התובע לפתוח מסעדה משלו. אי לכך, תביעתו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים מאת הנתבע - נדחית. בכל הנוגע לתביעה לתשלום הפרשי הודעה מוקדמת, הרי שבהסכמת הצדדים אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 350 ₪ כאשר סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12/10/06. באשר להוצאות ההליך - לאור התוצאה אליה הגעתי במסגרתה התקבל רק חלק מזערי עד שולי מתוך תביעת התובע ואף זאת בהסכמת הצדדים - אני סבורה כי מן הראוי הוא להשית את הוצאות ההליך המורכב בו נקט התובע לריק, על כתפי התובע. באשר לגובה ההוצאות, לא נעלמה מעיני הודאת הנתבע בסכום החוב בגין הודעה מוקדמת, אלא שלעניין זה יש לזכור כי תביעת התובע בגין רכיב זה עמדה על הסך של 1,612 ₪, ורק במסגרת סיכומיו אישר התובע כי אמנם זהו סכום החוב הנכון. אי לכך, ולאחר שנתתי דעתי לנסיבות אלו כמו גם לעובדה שבפעל הסכום שאינו שנוי במחלוקת לא שולם מיידית, אני מעמידה את סכום ההוצאות על הסך של 3,850 ₪ בתוספת מע"מ, בלבד. סכום זה ישולם לידי הנתבע בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין על ידי ב"כ התובע, לאחר שיקוזז ממנו הסך של 350 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12/10/06 ועד ליום 10/3/10 (להלן - היתרה). לא תשולם היתרה הנ"ל במועד כאמור לעיל, תישא היתרה כהגדרתה לעיל, הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפעל. ניתן היום, י"ט שבט תש"ע, 03 פברואר 2010, בהעדר הצדדים. מסמכיםמכתב התפטרות / הפסקת עבודהמשכורתהתפטרות