ערעור על עונש בעבירות מס

החלטה 1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא ד. חשין וכב' השופטים שידלובסקי-אור וחבש) אשר קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש שהוטל על המבקשים בפסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט כרמי מוסק). 2. כנגד המבקשים הוגש כתב אישום בת.פ. 1587/01 בבית משפט השלום בירושלים אשר ייחס להם עבירות על פקודת מס הכנסה. המבקשות 1 ו-2 הן חברות פרטיות שעסקו בבנייה. המבקשים 3 ו-4 שמשו מנהלים בהן. על פי האישום הראשון בכתב האישום, המבקשת 1 מואשמת בניכוי מס הכנסה ממשכורות עובדיה עבור תקופה שמ- 4/97 ועד 10/98 בסך של 1,508 מליון ₪ בלא ששלמה את המס המנוכה לרשויות המס; על פי האישום שני, מואשמים מבקשים 1, 3 ו-4 באי הגשת דו"ח במועד לגבי הכנסות מבקשת 1 לשנת 1999; על פי אישום שלישי, מואשמים מבקשים 2, 3 ו-4 באי הגשת דו"ח על הכנסות מבקשת 2 לשנת המס 1999; על פי אישום רביעי, מואשם מבקש 3 באי הגשת דו"ח על הכנסותיו לשנת המס 1999; על פי אישום חמישי מואשם מבקש 4 באי הגשת דו"ח על הכנסותיו לשנת 1999. 3. בבית משפט השלום לא היתה מחלוקת על העובדות הנטענות בכתב האישום. המחלוקת נסבה על השאלה האם היה לנאשמים הצדק סביר במובן סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה שלא להגיש דוחות ולא לשלם את המס. בית המשפט דחה את טענת ההצדק הסביר כבלתי מבוססת. לאור זאת, הרשיע את המבקשים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. 4. במסגרת תיק נוסף, הואשמו מבקשים 1, 3 ו-4 בעבירות מס ערך מוסף (ת.פ. 3988/02 בבית משפט השלום בירושלים). הם הודו בעובדותיו ובקשו לצרפו להליך העיקרי הנדון כאן. בקשתם נתקבלה והתיק צורף. על פי כתב האישום בתיק המצורף, לא הגישו מבקשים 1, 3 ו-4 15 דוחות תקופתיים של מע"מ לגבי תקופה שמ-7/97 ועד 7/99. כמו כן הואשמו אותם מבקשים כי הגישו 11 דוחות תקופתיים לגבי התקופה שמ-2/98 ועד 9/99 מבלי לשלם את סכום המס הנכון שעמד על 1,500 מליון ₪. 5. בית משפט השלום גזר על המבקשים את העונשים הבאים: מבקשת 1 - קנס כספי בסך 500,000 ₪. מבקשת 2 - קנס כספי בסך 100,000 ₪. מבקש 3 - מאסר בפועל של 6 חודשים בעבודות שירות, מאסר על תנאי, וקנס כספי. על מבקש 4 נגזר עונש מאסר בפועל של 6 חודשים בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס כספי. 6. המדינה ערערה על קולת העונש לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והמיר את עונש המאסר בעבודות שירות בעונש מאסר בפועל של שנה אחת לגבי מבקשים 3 ו-4. מאחר שבעת מתן ההחלטה בערעור ריצו מבקשים אלה כבר חלק מעבודות השירות, קבע בית המשפט כי ינוכו מעונשי המאסר בפועל שהוטלו עליהם התקופות שרוצו בגין עבודות השירות. בית המשפט לא התערב בגובה הקנס. אשר למאסר ציין בית המשפט כי העונש שהטיל אינו ממצה את חומרת הדין עם המבקשים נוכח הכלל כי ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשמים. 7. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מתבקשת רשות הערעור. המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה בפסק דינו, בציינו כי נעברו על ידם 31 עבירות לפי סעיף 17(א)(6) לחוק המע"מ, בעוד שבפועל בערכאה הראשונה הודו והורשעו המבקשים בביצוע 15 עבירות בלבד. כן נטען, כי לא היה מקום להרשיע את המבקשים לפי סעיף 17(א)(3) לחוק המע"מ, שעה שהעובדות בהן הודו מתאימות לעבירה לפי תקנה 23(ב)(1) לתקנות המע"מ, הקובעת קנס מנהלי ולא עונש מאסר. לטענת המבקשים, ראיות נוספות, שטרם הובאו בפני בית המשפט, מצביעות על כך שלא היה מקום להרשיע את המבקשים לפי סעיף 117(א)(6) לחוק המע"מ, אלא לפי סעיף 118 לחוק. ראיות אלו, כך טוענים המבקשים, ילמדו כי הסיבה לאי תשלום המסים היא קיזוז חובות שחבו רשויות המס, וזאת על פי סעיף 2 לחוק קיזוז מסים, התש"ם-1980. כן נטען, כי טעה בית המשפט בקובעו כי היה על המבקשים לשחזר את ספרי החשבונות שלהם, חרף העלות הגבוהה הכרוכה בכך ועל אף קביעת רואה החשבון כי הספרים המשוחזרים לא היו מתקבלים על ידי רשויות המס. עוד טוענים המבקשים, כי עבירות המס נעברו בשל קושי כלכלי נקודתי, שאמנם נפרס על פני זמן אולם הוחמר בעקבות העיקולים שהוטלו על ידי רשויות המס עצמן. על אף קשיים אלה, עמדה לנגד עיני המבקשים טובתם של לקוחותיהם, כך נטען. כן נטען, כי מעולם לא נמנעה העברת שלושה מליון ש"ח לרשויות המע"מ, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, וכי על חלק מן האישומים חלה התיישנות. 8. בהתייחס לעונשם טוענים המבקשים, כי העונש שנגזר עליהם חורג ממדיניות הענישה המקובלת. יתרה מכך, נטען כי חומר הראיות מלמד על פניית המבקשים לשלטונות המס, קודם להטלת העיקולים, כדי להסדיר את חובותיהם. בית המשפט המחוזי חרג שלא כדין, כך נטען, מההלכה לפיה אין מתערבים דרך כלל בעונש שנגזר על ידי הערכאה התחתונה, למעט במקרים חריגים. אולם משנעשה הדבר, הרי שיש לראות בערעור על העונש המוחמר בבחינת ערעור ראשון שיש ליתן רשות להגישו. כן טוענים המבקשים, כי התייחסות בית המשפט המחוזי להרשעות קודמות של המבקשים בטעות יסודה, וזאת מפני שפסקי הדין הנדונים מלמדים שאין המדובר בעבירות חמורות, הגם שאינן קשורות לעבירות נשוא בקשה זו. לסיכום בקשתם מציינים המבקשים, כי הפלייתם ביחס לנישומים אחרים לצד חוסר יכולתם לשלם את חובותיהם לאור השהיית התשלומים אצל לקוחותיהם - כל אלה מעלים שאלה בעלת חשיבות ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. 9. מנגד, טוענת המשיבה כי המבקשים אינם מעלים כל שאלה משפטית או ציבורית בעלת אופי כללי החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. הם מעלים טענות שעניינן עריכת פולמוס עם שיקולי הערכאות הקודמות, ועל כך לא עומדת להם עילה לקבלת רשות ערעור. בטענותיהם, מתעלמים המבקשים מן הממצאים שנקבעו בערכאה הדיונית, ואף מתבססים על ראיות שלא הוצגו קודם לכן. יתרה מכך, לעיתים טענות המבקשים סותרות טענות שהועלו על ידיהם בשלבים מוקדמים של ההתדיינות המשפטית. כן נטען, כי דרישת המבקשים להסתפק בקנס מנהלי ולא בעונש מאסר כבר נדחתה בפסיקה (רע"פ 1875/98 אורן בנגב מתכות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 529). המשיבה מקבלת את טענת המבקשים כי נפלה טעות בציון העובדה שנקבעה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי לפיה הם הורשעו כביכול ב-31 עבירות אי-הגשת דו"ח לפי חוק המע"מ, בעוד שהם הודו והורשעו בביצוע 15 עבירות בלבד. עם זאת טוענת המשיבה, כי לטעות זאת לא צריכה להיות כל השפעה על העונש, וזאת מפאת היקפן וחומרתן של מכלול העבירות בהן הורשעו המבקשים כדין. 10. דין הבקשה להידחות. אשר לבקשה, ככל שהיא נוגעת לקביעות העובדתיות שבהכרעת הדין, אין לה מקום ולו מן הטעם שהמבקשים לא ערערו על הכרעת הדין בפני בית המשפט המחוזי, וברי כי לא יוכלו לדלג מעל ערכאה זו ולהגיש בקשת רשות ערעור בסוגיות אותן לא העלו במסגרת ערעור לבית המשפט המחוזי (רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל). יתר על כן, הבקשה לגופה מבקשת לפתוח דיון מחודש בקביעות הערכאה הדיונית בהיותן ברובן קביעות בעלות אופי עובדתי. ברי כי התערבות כזו אינה מקובלת על ידי ערכאת ערעור, לא כל שכן בערכאה שלישית (רע"פ 1363/99 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל; רע"פ 677/99 פרץ נ' מדינת ישראל). אשר לגזר הדין לא מצאתי כי יש בקבלת ערעור המדינה על ידי בית המשפט המחוזי ובהחמרת דינם של המבקשים כדי להצדיק מתן רשות ערעור. מתן רשות ערעור בנסיבות של החמרת העונש בערכאה שניה הוא ענין חריג, שאין הצדקה להחילו במקרה זה (פרשת חמדאן, שם). אף שבית המשפט המחוזי טעה בהתייחסותו למספר העבירות על חוק מס ערך מוסף בהם הורשעו המבקשים, אין בכך כדי להקרין על היקפו הראוי של גזר הדין נוכח חומרתן של העבירות אותן עברו ובהן הורשעו והיקפן הכולל. העונשים שנגזרו על המבקשים משקפים מדיניות החמרה בעבירות מס, התואמת את גישת הענישה בה נוקטים בתי המשפט בעשור האחרון, ועניינם של המבקשים משתלב במדיניות זו ואינו חורג ממנה. דין בקשת רשות הערעור להידחות. עבירות מסערעורמיסים