פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. מבוא זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 27.2.1997, בת.פ 316/95, שניתן על ידי כבוד השופטים: א' סטרשנוב, ז' המר וש' טימן, לפיו הורשע המערער ברצח ונידון למאסר עולם. 2. עובדות כתב האישום על פי כתב האישום המתוקן שהוגש לבית המשפט המחוזי, נקלע המערער לחובות ולמצוקה כלכלית, ואת אלה החליט לפתור על ידי רצח של יצחק מיכלשווילי, חלפן כספים מלוד (להלן: "המנוח"), ולשדוד את כספו. בכוונה לממש את תכניתו, נפגש המערער מספר פעמים עם המנוח, וקבע עמו לבצע עסקה של המרת סכום של 40,000 דולר, לשקלים חדשים. במועד המוסכם, 14.6.95, הגיע המערער כשהוא מצויד באקדח מסוג ברטה 9 מ"מ למקום המפגש ("שוק החלפנים" בלוד), וטען בפני המנוח כי חסר לו חלק מהסכום בדולרים, ועל כן הציע שיסעו למושב כלשהו שם יקבל המערער, כביכול, את יתרת הדולרים להשלמת העסקה. בדרכם למושב עצר החלפן בביתו ונטל משם שקית שהכילה כסף מזומן בשקלים על סך השווה ל40,000- דולר, ועוד סכום נוסף בדולרים. המערער הסיע את המנוח ברכבו, ובמקום שאינו ידוע לתביעה, ירה בו בעורפו. לאחר מכן נטל את כספו של המנוח והשליך את גופתו ביער בן שמן בסמוך ל"דרך החשמל", במועד סמוך לאחר ה- 14.6.95, כרת המערער את ראש המנוח והשליכו בחולות פלמחים. המשיבה ייחסה למערער ביצוען של שתי עבירות, רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, ושוד מזוין, לפי סעיף 402(ב) של אותו חוק. 3. ההכרעה בבית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, וההרשעה התבססה על מערך ראיות נסיבתיות אשר נמצאו כמובילות למסקנה אחת ויחידה, לפיה המערער ולא אחר, רצח את המנוח. פסיפס הראיות שעמד בפני בית המשפט קמא כלל את אלה: א) המנוח היה אמור לבצע בבוקר העלמו, עסקה של המרת מט"ח בסכום ניכר, והשניים נפגשו בפועל בבוקרו של יום ה14.6.95-, והם נסעו ברכבו של המערער. ב) בשני חיפושים שנערכו בביתו של המערער, נמצאו, בין היתר, אקדח, שתי מחסניות וכדורים, חלקם מסוג "הולופויינט סילברטייפ", ואחד הרסיסים שנמצא בגולגולתו של המנוח, היה מסוג התחמושת הזו. ג) מפגשם של המערער והמנוח היה בשעה 08:15, והסברו של המערער על תנועותיו משעה זו ואילך, לא זכה לאמונו של בית המשפט. אדרבא, נקבע כי למערער הייתה הזדמנות לבצע את הרצח, בין השעה 08:15 ועד לשעה 10:00, כאשר נראה במוסך בלוד לשם הביא את רכבו לתיקון. ד) למחרת יום העלמו של המנוח, החליף המערער את הכיסויים ברכבו, אף ששבועיים קודם לכן הוא ביצע פעולה דומה. ה) בתא המעצר בו שהה המערער, פעל סוכן משטרה ("מדובב"). עד לאותה עת לא אותרה גופתו של המנוח (היא נמצאה רק בחודש נובמבר 1995), ובמהלך השיחות עם המדובב נשמע המערער אומר, כי גופת המנוח נמצאת ביער בן שמן, באזור "דרך החשמל" ובקרבת רכב שרוף, עובדות אשר נתגלו בדיעבד כנכונות. בית המשפט, מצא באמרות אלו הוכחה ניצחת לחובת המערער, והוא הוסיף וקבע כי המערער, תוך ניסיון לחלץ את עצמו מהמצוקה אליה נקלע, דחק במדובב המשטרתי לטלפן למשטרת לוד, להזדהות כמבצעו של הרצח, ולהודיע לאנשיה על המקום בו נמצאת הגופה, על מנת שיפנו לכיוון חקירה אחר, ובדרך זה עשוי לבוא שחרורו. בית המשפט קבע בעניין זה, כי אין ספק כי למשטרה באותה עת לא היה מידע על מקום הימצאות הגופה, וגם לאחר התוודות הנאשם בפני המדובב, התקשו השוטרים למצאה, ורק כעבור מספר חודשים היא נתגלתה באופן מקרי לחלוטין, כשעוברת אורח הבחינה בה, במקום שאליו הנחה המערער את המדובב. ו) בתאריך 28.5.95, וכשבועיים לפני העלמו של המנוח, הקליט המערער הודעה על קלטת (ת15/), בה הודיע לבני משפחתו על החלטתו לשים קץ לחייו הואיל ומאס בהם, כי נקלע למצוקה כספית ממנה אין לו מוצא. המערער ביקש באותה קלטת שאחרים יסייעו למשפחתו הואיל והותיר אותם בלא כלום. מאידך, בסמוך לאחר העלמו של המנוח פרע המערער חובות בסכום כולל של 120 אלף ש"ח. בית המשפט דחה את גרסת המערער לפיה עשה שימוש בדולרים שהיו מוטמנים בעליית הגג של ביתו, וקבע כי גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם דבריו של המערער ב"קלטת ההתאבדות" שהותיר לבני משפחתו. 4. הטענות בערעור א) בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד י' הלוי, שטרח רבות לטובת שולחו, חזר והעלה בפנינו את רוב הטענות שנטענו בפני בית משפט קמא. הוא טען כי המערער לא ירה באקדחו בקורבן, ואת טענתו זו סמך על כך ששתי המחסניות שנתפסו ברשותו של שולחו, בשני חיפושים נפרדים ובמועדים שונים, הכילו כדורים שאינם מסוג הכדור בו נרצח המנוח. עוד נטען בעניין זה, כי קופסת כדורי ה"ההולופינט סילברטיפ" שנתפסה בחיפוש השני, איננה של המערער, ואפילו לגבי הכדורים שבה, לא הוכחה זהות לקליע ששימש לרצח. המערער הוסיף וטען כי בעניין זה קופחה הגנתו, עקב אובדן גרעין הקליע (ת39/ פ' 2) לאחר בדיקתו על ידי מעבדת נשק של משטרת ישראל. כמו כן נטען כי הוסתר מההגנה דבר קיומה של תכתובת עם מעבדות נשק משטרתיות בארה"ב, ממנה עולה כי ניתן היה לבדוק בוודאות אם הקליע ששימש לרצח זהה לקליעים שנמצאו בקופסה שנמצאה ברשות המערער. ב) עוד טען המערער, כי טעה בית משפט קמא משלא נתן משקל מכריע לטענת האליבי שלו, לפיה הוא כלל לא עזב את העיר לוד ביום הרצח, שכן בין השעות 9:00 ל10:00-, הוא נראה על ידי שני עדים במוסך בעיר לוד, לשם הביא את רכבו לתיקון. על פי גרסה זו, לא יתכן שהמערער הספיק לנסוע עם המנוח למקום פלוני, לרוצחו, להוביל את גופתו ליער בן-שמן, להוציא את הגופה ולגרור אותה עשרות מטרים, ואז לשוב ללוד בשעה שבה נראה על ידי אותם עדים. ג) המערער טען כי טעה בית המשפט קמא משדחה את גרסתו לפיה הוא ידע כי רכבו דומם מעת לעת עקב בעיה מכנית, ועל כן אין זה סביר כי הוא יסתכן בהובלת הגופה ברכב זה. ד) המערער אישר כי אומנם היה נתון בחובות כספיים עובר ליום 14.6.95, אך אין בכך כדי לשלול את טענתו שהחזיק בחנותו סכום של 40,000 דולר, שנותר בידיו בעקבות מכירת דירתו. המערער הוסיף כי הוא ראה באותו סכום מפלט אחרון, בו ישתמש רק במקרה שלא יוכל לגייס כסף ממקור אחר. המערער טען עוד, כי גרסה זו אינה סותרת את תוכן הקלטת ת15/, שכן קלטת זו כוונה בעיקר לאחיו, וככזו היא לא הכילה מידע על סכום הכסף שבכל זאת נותר לו. המערער טען, כי המנוח קבע באותו יום לבצע עסקאות נוספות, ולכן ייתכן שהוא נורה על ידי אחר. ה) על פי השקפתו של המערער, טעה בית משפט קמא משקבע כי מדבריו למדובב עולה, חד-משמעית, כי הוא ידע על מיקומה של גופת המנוח, ושזה נורה בכדור אחד בראשו. המערער טען בעניין זה, כי הפרטים שנמסרו על ידו למדובב הם פרי השערה, שכן מהתמלילים עולה כי תחילה אמר למדובב שהגופה נמצאת ב"פארק קנדה", ובהמשך תיקן ואמר שהיא נמצאת בחולות ראשון לציון, ולבסוף בפלמחים, ורק כשהתברר לו שהמשטרה חיפשה שם ולא מצאה את הגופה, ניסה את יער בן שמן . המערער הדגיש כי הוא לא אמר למדובב שהגופה "נמצאת ליד רכב שרוף", אלא שהיא "נמצאת באוטו שנשרף" כשגופת המנוח בתוכו. הדברים מקבלים משנה תוקף, טען המערער, לאור העובדה כי המנוח לא נשרף, וכי שום רכב לא נשרף בקשר לרצח. לאור דברים אלה ברי הוא, כי אין לומר על המערער כמי שידע את המקום בו נמצאת הגופה. ו) ועוד טען המערער, כי אין להסיק מהחלפת כיסוי הרכב, על מעורבותו ברצח, שכן החלפת הכיסוי הייתה מקרית לחלוטין. המערער תומך טענתו זו בעובדה, כי הוא השאיר את רכבו במוסך בבוקר ה 14.6.95-, מבלי לחשוש שיתגלו על הכיסוי סימנים מפלילים. מכאן הטענה כי החלפת הכיסוי אינה ראיה רלוונטית, ואין לתת לה משקל. ז) המערער ביקש שלא להסיק משקריו ומאישיותו הבעייתית כל ממצא מפליל, שכן מהעדויות שהובאו בפני בית המשפט עולה, כי הוא שקרן ורברבן, וזאת ללא קשר לפרשה אליה נקלע, והדברים מקבלים משנה חשיבות לנוכח חולשת ראיות התביעה הנסיבתיות. ח) לבסוף טען המערער, כי נסיבות הרצח המסתוריות, ומצבה של גופת המנוח כשהיא כרותת ראש, כרותת כפות ידיים ורגליים, כשהיא מופשטת מבגדיה ואזיקים מונחים עליה, מראה כי הרצח אינו מתאים לדפוס פעולה של עבריין בודד, שאין לו עבר פלילי, אלא למעורבותה של חבורת רוצחים מאורגנת דוגמת "המאפייה הרוסית". המערער טען כי אין זה סביר להניח שלאחר שרצח אדם, יכרות את ראשו וינדוד עמו כ40- ק"מ, על מנת להסתיר אותו בחולות פלמחים. על פי השקפתו, גרסת המשיבה לפיה הוא עשה כן במתכוון על מנת להטעות את המשטרה, אין בה ממש, ואף אינה עולה בקנה אחד עם דבריו למדובב, לפיהם המשטרה חושדת בו כמי ששייך ל"מאפיה הרוסית". 5. טענות המשיבה בקליפת אגוז המשיבה טענה כי המערער הורשע ברצח על יסוד מקבץ של ראיות נסיבתיות, שצירופן יחד, חייב את המסקנה המרשיעה ולא הניח מקום, ולו בדוחק, לספק באשמת המערער. הסבריו של המערער, כך טוענת המשיבה, אינם יכולים לעורר ספק באשמתו, שכן הסברים אלה אינם הגיוניים, אינם סבירים, ואין לתמוה על כך שלא נמצאו מהימנים על ידי בית משפט קמא. המשיבה הדגישה, כי מטבען וממהותן, אין הראיות הנסיבתיות מספרות את סיפור המעשה במלואו, וכי אין לצפות כי ראיות אלו תלמדנה את כל פרטי האירוע העברייני, כשם שניתן ללמוד עליו מדבריו של עד ראיה או מהתוודות הנאשם. אך יחד עם זאת, אין הדבר גורע מיכולתן של ראיות אלו לבסס הרשעה. על כן טוענת המשיבה, כי אין בקושיות ובתמיהות שמעלה ההגנה בדבר דרך ביצוע הרצח (לרבות הטענות בדבר שימוש באזיקים, טיב התחמושת, ולבוש המנוח בעת המתתו ואופי הפגיעה בגופה), כדי לגרוע מעוצמת הראיות שהובאו נגד המערער, כמפורט בהכרעת דינו של בית המשפט קמא. 6. דיון ההכרעה בתיק זה התבססה על ראיות נסיבתיות, שמטבען אין בכל אחת מהן לבדה לבסס את הרשעתו של נאשם, ורק משקלן המצטבר של הראיות הוא היוצר את היכולת להכריע את הכף. ובלשונו של השופט טירקל בע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פד"י לה, חלק שלישי, 477 , 484: "..... כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו - ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו - הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר אישה ברעותה, נעשית 'חזקת חפותו' של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר, עד שלא נותר ממנה שריד. יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ('פזל'), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים ממרכיביה. יתר על-כן, תיתכן גם תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא בפני עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול - מבחינה הגיונית - להיות תמים ומקרי.....". (לעניין זה ראה גם ע"פ 3974/92, פד"י מז[2], 565; ע"פ 6251/77, פד"י מט[3], 45, 128; דנ"פ 3391/95, פד"י נא[2], 377; 524/77, פד"י לב[2], 682). בחינתן של הראיות עליהן ביסס בית המשפט המחוזי את הכרעת דינו, הובילה אותי למסקנה כי התוצאה המרשיעה הייתה בלתי נמנעת, ולהלן אבהיר את דברי. 7. המנוח נעלם בתאריך 14.6.95, ובחינתם של האירועים שקדמו לכך מלמדת כי המערער היה האחרון שבא עמו במגע. א) המערער עצמו מסר בחקירתו (ההודעה ת5/), כי קבע עם המנוח לבצע עסקת מט"ח בסך של 80,000 דולר בעקבות מכירתה של חנותו, אך עסקה זו לא יצאה אל הפועל. מאידך, טען המערער באותה הודעה, כי בשעת בוקר של היום בו נעלם המנוח (08:00 עד 08:20, ואולי 08:25 עד 08:35, כעדות המערער בבית המשפט, עמ' 95), הוא פגש את המנוח ב"שוק החלפנים" ורכש ממנו 1500 דולר (בעדותו בבית המשפט טען המערער כי רכש 15,000 דולר, ראה עמ' 94). המערער טען כי העסקה בוצעה ליד ביתו של המנוח, ולאחר מכן הסיע את המנוח למרחק קצר, ומשם המשיך המערער למוסך. לשיחה בה אמר המערער למנוח כי הוא מבקש להמיר 80 אלף דולר, היה עד אדם נוסף, מור שבתאי. זה העיד, כי יומיים קודם להעלמו של המנוח, הוא הסיע אותו לחנותו של המערער, ושמע את זה האחרון אומר "שהוא רוצה לקנות דולרים", בעקבות מכירתה של חנותו (עמ' 12). למחרת, שמע העד מהמנוח, כי אף שהכין את הכסף הדרוש לעסקה, לא הגיע המערער לבצעה. ב) בשעות הערב של תאריך 13.6.95, שוחח המנוח עם עד אחר, אלי אבוטבול, ובעודם משוחחים חלף המערער עם רכבו על פניהם. המנוח ביקש מהעד לנסוע בעקבות המערער וכך עשה, והעד ראה את השניים משוחחים ביניהם, ואחר כך אמר לו המנוח כי יש לו עם המערער עסקה (עמ' 88). ג) בשעות הלילה של תאריך 13.6.95, שמע עד אחר, שבתאי מיראלשוילי, מהמנוח, כי המערער ביקש להמיר 80 אלף דולר, וכי הם קבעו להיפגש בבוקר המחרת, בשעה 07:30 - 08:00 על מנת להשלים את העסקה (עמ' 65). ד) העד אברהם מוגרשוילי מסר כי בשעת בוקר 07:00 - 07:30 של יום 13.6.95, התקשר המנוח אליו וסיפר לו כי הוא עומד לעשות עסקה גדולה, וביקש לדעת מהו שער הדולר שעליו לדרוש (ההודעה ת74/). ה) אשת המנוח, ננה מיראלשוילי העידה (עמ' 68), כי בתאריך 14.6.95 יצא בעלה מביתו בשעה 07:30, והודיע לה כי הוא עתיד לשוב בשעה 08:00, על מנת לבצע את עסקת המט"ח בבית. בפועל, חזר המנוח בשעה 08:15 לדקה או שתיים, ואמר לאשתו כי הלקוח אינו מצויד בכל הכסף הדרוש, והוא ביקשו לנסוע עמו למושב כלשהו על מנת לקחת משם את היתרה הדרושה לשם ביצוע העסקה. בצאתו מביתו, נטל עמו המנוח שקית שהכילה סכום של כ7000- דולר, וכן סכום בשקלים השווה ל40- אלף דולר. מכאן ואילך, לא ראה עוד איש את המנוח, עד שנתגלתה גולגולתו ואחר כך גופתו. ו) בפני בית המשפט העידו עדים נוספים, אשר מסרו כי בתאריך 13.6.95 פנה אליהם המנוח, על מנת ללוות כספים לצורך אותה עסקה גדולה, שהיה אמור לבצע ביום המחרת. אחד מאלה היה דניאל טטרשווילי, שבתאריך 14.6.95, שעה 08:35, התקשר לטלפון הסולולרי של המנוח, ולא זכה למענה. בשעה 09:30 התקשר העד שוב, והפעם המענה שהוא זכה לו היה שהלקוח "לא זמין". גרסה דומה נשמעה גם מפיו של שבתאי מיכאלשוילי, אשר התקשר למנוח בשעה 09:00 - 09:30, וגם הוא לא זכה למענה. עדותם של אותם עדים שציטטו אמרות שנאמרו על ידי המנוח, בשעות או ביום שקדם לרצח, הן כמובן עדויות שמיעה. חשיבות מיוחדת נודעת לדברים ששמעה הגב' ננה מיראשוילי, אלמנתו של המנוח מבעלה, באותן דקות כאשר חזר לביתו על מנת ליטול את השקית ובה הכסף. אך אף שמדובר בעדויות שמיעה, הן קבילות מכוח החריג הקבוע בסעיף 10 של פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971. סעיף זה מתיר עדות על אמרה של אדם שנעשה בו מעשה אלימות, והיא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה (סעיף 10(2) לפקודת הראיות). על פי השקפתי, הדברים שאמר המנוח לאחרים בלילה שקדם להעלמו, בקשר עם העסקה המתוכננת להמרת המט"ח, ומקל וחומר הדברים שאמר המנוח לאלמנתו כאשר כבר היה בחברתו של המערער, בבוקר יום ה14.6.95-, ממלאים אחר הדרישות של סעיף 10(2) הנ"ל, ועל כן הם קבילים כראיות. (לעניין זה ראה ע"פ 4297/98, הרשטיק נגד מדינת ישראל; וכן ע"פ 4004/93, יעקובוביץ נגד מדינת ישראל, פד"י נ[1], 133). כפי שהקדמתי ואמרתי בראשיתו של סעיף 7, מהראיות אותן פרטתי, רשאי היה בית המשפט המחוזי להסיק כי "עסקת המט"ח הגדולה" לה נערך המנוח ואותה יצא בבוקרו של יום 14.6.95 לבצע, הייתה העסקה עם המערער. יותר מכך, עתה שוב אין ספק שהשניים נפגשו מיד לאחר שהמנוח יצא מביתו, כשהוא אוחז בשקית הכסף, והם ונסעו יחדיו, וזמן לא רב לאחר מכן, חדל המנוח להשיב לקריאות טלפוניות. לנוכח כל אלה, רק טבעי היה לחשוד במערער כמי שהיה מעורב בהמתתו של המנוח, וחשד זה קרם עור וגידים לנוכח הראיות הנוספות שהובאו בפני הערכאה הראשונה, כפי שיפורט להלן. 8. מציאת הגופה וזיהויה בתאריך 7.7.95 נמצאה גולגולת בחוף פלמחים, ובעורף נתגלה פצע כניסת קליע. לאחר ארבעה חודשים, בחודש נובמבר 1995, נתגלה בקרבת קרחת יער בבן-שמן, לא הרחק ממקום המיועד לעריכת פיקניקים וליד שילדה של רכב שרוף (ראה התצלומים המצורפים לת56/), שלד אדם, ללא גולגולת וללא עצמות כפות הידיים והרגליים. בדיקתם של פריטים שונים שנמצאו ליד השלד הובילו למסקנה כי אלה היו שרידי גופתו של המנוח. בבדיקה נמצא כי קיימת התאמה מוחלטת בין הגולגולת לשלד, ומסקנה זו חוזקה בראיות נוספות, וביניהן השוואה של צילום רנטגן שעשה המנוח לשיניו בחייו, לצילום רנטגן של השיניים בגולגולת. כאן המקום להוסיף כי ליד השלד ביער בן-שמן, נמצאו 5 אזיקונים, שניים מהם סגורים, וזה הבסיס לאחת מטענות ההגנה, שאת מותו של המנוח גרמה ה"מאפייה הרוסית", הואיל וזהו אחד המאפיינים של דרך פעולתה. 9. פעולת המדובב א) בשיחותיו של המערער עם מדובב שהוכנס לתאו, שהתקיימו זמן ניכר לפני שנמצאה גופת המנוח, הוא טען כי הוא יודע את זהותו של זה שביצע את הרצח, הואיל ואותו אדם תר אחר מי שיהיה מוכן, תמורת תשלום נכבד, לטלפן למשטרת ישראל, להציג את עצמו בפניהם כמי שביצע את הרצח, ולהנחותם כיצד להגיע למקום בו נמצאת הגופה. המערער טען בפני המדובב, כי כוונתו של אותו אדם היתה להפנות את השוטרים לאפיק חקירה אחר, דבר שעשוי להביא לשחרורו מהמעצר, והוא ביקש מהמדובב ליטול על עצמו תפקיד זה. לעתים נשמע המערער מודאג מכך שמציאת הגופה מתעכבת, ועמה גם השחרור המיוחל ("אם לא ימצאו את הגופה לא ישחררו" (קלסר ת9/, קלטת 95/95, עמ' 21), ומכאן ואילך הוא הנחה את המדובב לגבי מקום המצאה של הגופה. תחילה טען, כי אותו אדם אמר לו שהגופה נמצאת ב"פארק קנדה", ולאחר זמן מה טען שהיא מונחת בחוף ראשון לציון או פלמחים, ולבסוף טען המערער כי המקום הנכון הוא יער בן-שמן. לנוכח הפרטים הסותרים, ביקש המדובב לדעת את המקום המדויק, ואז נשמע המערער אומר לו : "תגיד בן שמן... אל תגיד פארק קנדה עזוב... זה קצת בעיה, אתה מבין ידעו שאתה שקרן, תגיד בן-שמן" (קלסר ת9/, קלטת 95/95, העתק 13, עמ' 13). בהמשך הוסיף המערער פרטים מדויקים על זהות הקורבן, היינו, "חלפן גרוזיני איציק", והוא הציע למדובב לבקש בשיחתו הטלפונית עם משטרת לוד, לדרוש לדבר עם מפקד התחנה ולא עם שוטרים מהשורה, הואיל ונראה כי היה חשוב לו לוודא שייעשה שימוש במידע והגופה תתגלה בהקדם. המדובב ביקש לדעת פרטים נוספים, לטענתו על מנת שהשוטרים יתייחסו למידע שימסור ברצינות הראויה, ובעקבות כך הנחה אותו המערער לומר, כי הגופה נמצאת באזור בו כרתה חברת החשמל עצים, והמשמש לעריכתם של פיקניקים: "... ככה הוא אמר לי באזור החשמל. יש אזור של חברת החשמל שמה... יש פארק גם של אל-על... חברת החשמל גם כן עשתה פסים, קצרו את הדרך משמה, חתכו כמה עצים, אז הם עשו איזור פיקניק שלהם. אז שם באזור הזה כנראה שם אותו" (קלטת 18, עמ' 13). המערער הוסיף ואמר למדובב, בהתייחסו למקום בו נמצאת הגופה, שאולי יש שם "איזה אוטו שרוף. אתה יודע מה אולי שרפו אותו בתוך האוטו". המדובב הוסיף והיקשה על המערער באומרו, שאולי הגופה לא תימצא הואיל והרוצח קבר אותה, ועל כך השיב לו המערער: "הוא אמר שהוא בחוץ גלוי לעין" (קלטת 18 A עמ' 7). המדובב הוסיף למשוך את המערער בלשונו, תוך שהוא מעלה חשד שהרוצח הטעה את המערער לגבי המקום בו הונחה הגופה ("הוא עובד עלינו"), והמערער סילק חשד זה באומרו : "הוא לפני שיצא אמר לי את זה פעמיים, זה סגור זה סגור חייב לעשות את זה, אין מישהו אחר, אני מסביר לך ישב אצלי בתא, אמר לי הרבה דברים אני לא רוצה להגיד לך אותם סמוך עלי". המערער גם ידע לספר למדובב את מה שכביכול שמע מהרוצח לגבי המניע לרצח: "אמר לו יש לו איזה מאה, מאה חמישים אלף דולר להחלפה, אז הוא בא עם בוכטה של כסף, הוא בא עם בוכטה של כסף", ובהמשך הוסיף: "כנראה הוא תיכנן איתו, סיכם איתו והוא בא עם ערימת כסף, הוא בא עם כל כך הרבה כסף" (קלסר ת9/, קלטת 10, עמ' 20), ובקלטת 18 B נשמע המערער מסכם את הפרטים כך: "איציק, איציק חלפן, באזור של חברת החשמל, בבן-שמן, חברת החשמל, איציק החלפן שמונים אלף דולר". ואם בכל הפרטים האלה לא די, התברר כי המערער גם "שמע" מפיו של הרוצח כיצד גרם למותו של המנוח : "הוא דפק לו כדור, הוא דפק לו כדור, הוא אמר לי דפק דפקו לו כדור חיסלו אותו" (קלטת 18 A ). במהלך משפטו, התגונן המערער בטענה, כי אותן אמירות לגבי מקום המצאה של הגופה, לא היו אלא ניחוש, אך מי שמאזין לשיחות המוקלטות, וכך עשיתי ביחס לחלק מהן, לא יכול להישאר אצלו ספק, שהמערער נשמע כמי שיודע היטב על מה הוא שח. יותר מכך, הוא נשמע מדרבן את בן שיחו להתקשר למשטרה, וקשה שלא להבחין בלהט בו הוא ניסה לשכנע את המדובב, שהפרטים שבידיו הם מדויקים, ואם הם יועברו לידיעת המשטרה, יביא הדבר לשחרורו של אותו "רוצח" אלמוני. 10. חיזוק לדבריו של המערער בפני המדובב סיכום הפרטים ששמע המדובב מהמערער מעלה, כי הוא ידע היכן נמצאת הגופה ושזו לא נקברה, שהרוצח פיתה את המנוח באומרו לו כי הוא מבקש לעשות עסקה של המרת מט"ח בסכום גדול, וכן ידע המערער כי המנוח מצא את מותו מפגיעתו של כדור אחד. ואינך יכול שלא להניח, כי פרטים מן הסוג הזה יכול לדעת רק מי שהיה מעורב במעשה, שהרי חלקם, ובעיקר מקום המצאה של הגופה, היו בבחינת נעלמים מעיניה של המשטרה, בעת שהמערער סיפר על כך למדובב. מכאן גם החשד שדבק בו כמי שהיה מבצעו של הרצח, ואפשרות זו מצאה לה חיזוק בראיות נוספות אליהן הפנה בית המשפט המחוזי: א) מצבו הכספי של המערער היה באותם ימים בכי רע, ונראה ששיאו של העניין היה בעת שאחד מאחיו דרש ממנו לפרוע חוב לו הוא ערב. לצורך זה נאלץ המערער לחזר על פתחיהם של בני משפחה אחרים, על מנת לגייס את הסכום הדרוש. ב) עד כמה היה מצבו של המערער נואש, ניתן ללמוד מהאזנה לקלטת ת15/, מיום 28.5.95, בה הודיע המערער לבני משפחתו על החלטתו לשים קץ לחייו. האזנתי לקלטת זו, והתרשמתי כי הייתה זו שיחת פרידה של אדם מהסובבים אותו, כאשר בצד הייסורים הכרוכים בפרידה, בעיקר מילדיו, הוא גם טרח "להתחשבן" עם אחד מאחיו שנמנע מלהושיט לו יד. נראה שאת הדברים אמר הנאשם בהרבה צער וכאב, ומי שנקלע למצב כה נואש, אינך יכול שלא לתמוה לנוכח העובדה שדווקא ביום העלמו של המנוח, החל לפרוע חובות, ובסכום כולל של כ120- אלף ש"ח. המערער נתבקש, בחקירתו ובעדותו, להסביר את פשר המפנה ביכולתו הכספית, והוא טען כי ברשותו היה חסכון בסכום של כ43,000- דולר, שנותר בעקבות מכירת דירתו בשנת 1989. אך הסבר זה לא קנה אחיזה בלבו של בית המשפט, וכיצד ניתן היה לחשוב אחרת, לנוכח החלטתו של המערער באותם ימים לשים קץ לחייו, שהרי ההיגיון מחייב כי לפני שאדם עושה צעד כה קיצוני, הוא יעשה שימוש בכספים שחסך ליום פקודה, וזה הגיע. ואם תרצה לומר, כי המערער החליט להשאיר אחריו את הסכום האמור עבור ילדיו, אתה מצפה כי היה מנחה את יורשיו היכן מוטמן הכסף, על מנת שהם יוכלו לאתרו. ועובדה היא שאין לכך זכר בקלטת ת15/. ג) חיזוק נוסף לראיות המשיבה הייתה העובדה, שהמערער החליף באותם ימים פעמיים את כיסויי המושבים ברכבו, והדגש הוא על כך שהוא עשה זאת בהפרש של שבועות בודדים, כשההחלפה האחרונה הייתה בתאריך 15.6.95, יום לאחר העלמו של המנוח, ובמקביל למסע בו פתח המערער על מנת לפרוע את חובותיו. בעניין זה נשמעו מפיו של המערער הסברים שונים, אך הם לא עוררו אמון בלבו של בית משפט קמא, ולא סברנו כי יש סיבה להתייחס להסברים אלה אחרת. ד) בחיפוש שנערך בביתו של המערער, נתפסו שני רובים, אקדח ומחסנית טעונה בכדורים. בחיפוש שני שנערך שם, נתפסו כדורי אקדח נוספים, חלקם מסוג“HOLLOW POINT SILVER TIP” , בעלי קליע חלול, מתוצרתה של חברת “WINCHESTER”. מגולגולתו של המנוח הוצאו שני רסיסי מתכת, וביחס לאחד מהם נקבע כי היה חלק ממעטפת קליע מקליבר 9 מ"מ קצר, מסוג HOLLOW POINT SILVER TIP, בעוד שהאחר היה חלק מגרעין של קליע מקליבר 9 מ"מ. בדיקה השוואתית בין הרסיס ממעטפת הקליע, לכדורי ה- HOLLOW POINT SILVER TIP, שנמצאו בביתו של המערער העלתה, כי נמצאה התאמה בכל הנוגע לזהות היצרן, הקליבר וסוג הקליע. אך אנשי מעבדת הנשק של המשיבה, לא הצליחו להשיב על השאלה, אם אותו קליע שהרסיס היה חלק ממנו, נורה מאקדחו של המערער, הואיל והסימנים שנותרו עליו, היו באיכות נמוכה, שלא אפשרה השוואה עם קליעים אחרים שנורו מהאקדח. זוהי כמובן תוצאה שאין בה להוביל למסקנה מרשיעה, ולכך היה ער גם בית משפט קמא, אך יש בה כדי להשתלב עם הראיות האחרות שבידי המשיבה, במיוחד לנוכח העובדה, כי המערער הכחיש כי כדורי ה- HOLLOW POINT SILVER TIP שנתפסו בביתו, שייכים לו, אף שאלה נתפסו בחיפוש בו נכחו אשתו של המערער ובתו, כך שאין חשד כי יד זרה הטמינה אותם שם. לעניין זה חשוב להדגיש, כי לאחר בדיקת מעבדת הנשק של מז"פ, נעלמו רסיסי הקליעים וכן האזיקונים שנמצאו ביער בן שמן ליד השלד, ועצמות של המנוח. ההגנה טענה, כי היעלמותם של פריטים אלה אומרת דרשני, ובנוסף לכך נפגעה הגנתו של המערער, הואיל ונשללה ממנו היכולת להעמיד את ממצאיהם של מומחי המשיבה, בביקורת של בדיקה עצמאית ונוספת מטעם ההגנה. חרף חומרתו של מחדל זה של אנשי המשיבה, לא סברתי בסופו של דבר כי הוא גרם לקיפוח הגנתו של המערער, הואיל והמירב שניתן היה לומר לטובתו הוא, שאותה תחמושת לא נורתה מהאקדח שנתפס בביתו. אך בכך אין כדי לשלול את האפשרות שהמערער עשה שימוש בכלי נשק אחר, אותו העלים בימים שחלפו עד שנעצר כחשוד במעשה. כך או כך, לממצאים בתחום הנשק והתחמושת היה משקל קטן ביותר בראיות המרשיעות, ולמעשה ניתן לומר כי גם אם תאיין את משקלה של ראייה זו כליל, עדיין נותר בסיס איתן לממצאו של בית משפט קמא, לפיו היה זה המערער שירה והמית את המנוח. 11. טענת האליבי של המערער המערער, שאישר כי פגש את המנוח בבוקרו של יום 14.6.95, בשעה 08:15 לערך ליד ביתו של המנוח, טען כי הסיע אותו עד ל"שוק החלפנים" הנמצא לא הרחק משם, ואחר כך המשיך למוסך, לשם הגיע בשעה 08:40. לאור לוח זמנים זה, הוסיף המערער וטען, לא יתכן כלל שהספיק להסיע את המנוח ליער בן שמן, לרצוח אותו, להטיל את הגופה שם ולחזור ללוד. דא עקא, שגרסת המערער לא זכתה לאמון בבית משפט קמא, אשר בפניו העידו שניים מהעובדים באותו מוסך, צבי דוידוביץ ודוד טיזן. הראשון התקשה לזכור את השעה בה הגיע המערער למוסך ("אני לא יודע, אני רק יודע שזה בוקר, בשמונה לא, בתשע לא, בסביבות השעה 10:00, אני מעריך", ת4/, עמ' 2). גם העד האחר התקשה לזכור את השעה המדויקת, וטען כי היה זה "בשעה 10:00 לערך" (ההודעה נ40/, עמ' 1), ובעמ' 2 של ההודעה השיב "מתי בדיוק הגיע אני רק מעריך, וזה יכול להיות שעה 09:00 או 10:00". בא-כוח המערער טען בפנינו, כי בית משפט קמא לא נתן את דעתו לעדות נוספת התומכת בגרסת שולחו, לפיה הוא נראה בלוד, ביום העלמו של המנוח, כבר בשעה 09:00. כוונת הדברים להודעה שנרשמה מפיו של משה אלמקייס, בעל עסק ממנו לווה הנאשם סכום של כסף, כדי להסיר עיקול שהוטל על רכבו. אלמקייס מסר, כי ביום בו נעלם המנוח, הגיע אליו המערער "בין 09:00 ל10:00- לערך", ושילם את חובו (ההודעה ת93/), ואילו המערער מסר בעדותו כי ביקורו אצל אלמקייס היה בשעה 09:30 עד 09:40 (עמ' 96). אלמקייס נחקר כחודש לאחר מפגשו האמור עם המערער, ועל כן אין זה מפליא שהשתמש, בהגדירו את שעת המפגש, במלה "לערך". זאת ועוד, ביקורו של המערער אצל אלמקייס היה לאחר שהוביל את רכבו למוסך של דוידוביץ וטיזן. לו גם אימץ בית משפט קמא את הגרסה המיטיבה עם המערער, בדבר השעה בה הגיע למוסך (09:00), לא ניתן היה לאמץ את גרסת אלמקייס לפיה הגיע המערער אליו באותה שעה ממש (09:00), הואיל ועל פי גרסתו של המערער עצמו בהודעה ת77/ (עמ' 2), הוא נותר במוסך כשעה עד שעה וחצי ורק לאחר זאת שב לעסקו, ועל כן המפגש עם אלמקייס לא יכול היה להתקיים לפני השעה 10:00 או 10:30. המסקנה המתבקשת מהאמור היא, שבעדותו של אלמקייס אין כדי לתמוך בטענת ההגנה בדבר שעת המפגש בינו למערער, והוא הדין גם ביחס לעדותם של דוידוביץ וטיזן. גם אלה השתמשו בעדותם ביחס לשעה שבה הגיע המערער למוסך במלה "לערך", ללמדך שהם התקשו לנקוב בשעה מדויקת, ודבריהם היו בבחינת השערה. ורק טבעי שכך השיבו, ראשית, משום שאיש מאלה שנקראו להעיד, לא יכול היה לדעת בעת התרחשותם של האירועים, כי לנתון מן הסוג הזה יהיה משקל כה מכריע בעתיד; ושנית, משום שמטבעו של מוסך, שפוקדים אותו אנשים רבים, וקשה להניח כי העובדים נותנים את דעתם על השעה המדויקת בה מגיע כל לקוח. במצב זה, גם אם אין מקום לקבוע כי הוכח שלרשות המערער עמד פרק זמן שנמשך כשעה וחצי, מעת מפגשו עם המנוח ועד להגעתו למוסך, מותר גם מותר היה לקבוע כי טענת האליבי של המערער לא הוכחה כדבעי, ועדיין אין לשלול את האפשרות שעמד לרשותו הזמן לבצע את העבירה שיוחסה לו, במיוחד בהתחשב בכך שהמרחק מביתו של המנוח ועד ליער בן-שמן הוא כ9- ק"מ בלבד. 12. הרחבתי מעט בתיאור הראיות שהיו בפני בית המשפט המחוזי, על מנת להבהיר, כי גם אם שמורה לבית משפט של ערעור הסמכות להתערב בהערכתן של ראיות, הנעשית על ידי הערכאה הדיונית (ע"פ 4977/92, 5371, ג'ברין נגד מדינת ישראל, פד"י מז[2], 690, 695, 696), ובמקרים חריגים גם בממצאים של עובדה ומהימנות (ע"פ 201/86, משה בדש נגד מדינת ישראל, פד"י מ[4], 281), אין המקרה הנוכחי מתאים לכך. כפי שאמרתי בראשית הדברים, תיק זה בנוי על ראיות נסיבתיות שהלכו והצטברו, נדבך אחר נדבך, עד שהצטיירה התמונה המלאה, המצביעה על הנאשם כמי שגרם את מותו של המנוח. אכן, אסור היה שיתרחש אותו מחדל הכרוך באובדנם של מוצגים, אך על פי השקפתי, לעניין זה לא יכלה להיות השלכה על התוצאה הסופית. השערתה של ההגנה כי יתכן שהרצח בוצע על ידי "המאפייה הרוסית", נזרקה על ידה לחלל האוויר מבלי להצביע על בסיס כלשהו כדי לאמתה, ולכך יאים דבריו של בית משפט זה, בע"פ 347/88, דמיאניוק נגד מדינת ישראל (פד"י מ"ז[4],221, 651): "סיכומם של דברים, פסיקתנו הבהירה באופן עקבי, כי לא נדרש שבית המשפט יפעל על סמך ודאות גמורה...בית משפט זה כבר הטעים מספר פעמים, כי נאשם שהובא נגדו חומר הוכחות מספיק כדי הרשעה, לא די לו, לשם הפרכת הראיות, כי יספר סיפור בעלמא או כי יעלה גירסה סתם, אשר לכאורה אינה מתיישבת עם קיומם של יסודות האישום. מול חומר ראיות לכאורה על הנאשם להציג קו הגנה ממשי, ריאלי, המתקבל על הדעת, אשר אינו פרי הדמיון בלבד. אם בית המשפט הדן בדבר אינו מאמין בנכונות סיפורו של הנאשם ואינו מגלה בחומר הראיות יסוד ושורש לגירסה אשר הוא מעלה, אין הוא חייב להעדיף את הגירסה נטולת השורשים של הנאשם על הגירסה הבנויה על יסודות איתנים שלא נתערערה מכוח הספק, רק משום ש'יתכן' ו'אפשרי הדבר' שהגירסה של הנאשם, התלויה על בלימה, נכונה היא... ...אל לו לבית המשפט לחוש להתרחשות מאורע רחוק ויוצא דופן המתיישב, אם אמנם אירע, עם חפותו של הנאשם, בעוד שהעדויות שבית המשפט האמין בהן מוליכות למסקנה סבירה הרבה יותר שהנאשם אינו חף". (ראה גם מ"ח 7558/97, סימון בן ארי נגד מדינת ישראל, פד"י נג[1], 433, 449). 13. לנוכח כל האמור, אני מציע לחברי הנכבדים לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט א' א' לוי. מאסרערעור