ערעור על חומרת העונש

פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. המערערים הורשעו בבית-המשפט המחוזי (השופט א' אמינוף), על יסוד הודייתם, בשורת עבירות שיוחסו להם. ערעוריהם מופנים כנגד חומרת העונשים שהוטלו עליהם. העובדות 2. כתב האישום שהוגש כנגד המערערים לבית-המשפט המחוזי ייחס להם ארבעה אישומים. על-פי האישום הראשון, החליט המערער 1 בע"פ 5305/04 (הנאשם 1, ויסאם חליל) (להלן: ויסאם) לפגוע ביהודים, במטרה לנקום את פציעתו של אחיו חוסאם אשר נפגע במהלך אירועי אוקטובר 2000 באום אל פחם. הוא שיתף ברצונו זה את רביע בכר, גיסו של חוסאם, והשניים גייסו לביצוע הפעולה את המערער 2 בע"פ 5305/04 (הנאשם 2, מוחמד ג'ועבאט) (להלן: ג'ועבאט) ואת המערער בע"פ 4869/04 (הנאשם 3, רביע חליל) (להלן: רביע), בן-דודם של ויסאם ושל חוסאם. הארבעה תכננו להשליך אבנים ובקבוקי תבערה לעבר בית ביישוב מצפה נטופה במטרה לגרום להצתתו ולפגוע ביושביו. בהתאם לכך, הגיעו ביום 15.12.2000 לפאתי מצפה נטופה, כשהם מצוידים בבנזין, בבקבוקי שתייה ובכפפות. כדי להקשות על הרדיפה אחריהם בעת מנוסתם, חסמו הארבעה באבנים את שביל העפר שדרכו הגיעו. לאחר מכן מלאו את בקבוקי התבערה בבנזין, ידו אבנים על חלונות הבית והשליכו לכיוונו את בקבוקי התבערה. אחד הבקבוקים חדר דרך חלון הבית וגרם להתלקחותו. דיירי הבית לא שהו בתוכו באותה העת, ולכן איש לא נפגע כתוצאה מהמעשים האמורים. עם זאת, נגרמו לבית נזקים כבדים המוערכים בסך של 12,000 ש"ח. על-פי האישום השני, ביום 24.3.2001 עשו ויסאם, המערער בע"פ 5047/04 (הנאשם 4, חסן דלאשה) (להלן: דלאשה) והמערער בע"פ 3913/04 (הנאשם 5, עומר בכר) (להלן: בכר) את דרכם לכפר בועיינה. בדרך הבחינו ברכב של תושב מצפה נטופה כשהוא חונה סמוך לצומת המוביל למצפה נטופה. ויסאם ודלאשה שברו את חלון הנהג באמצעות מברג ונטלו מתוך הרכב את מכשיר הרדיו-טייפ שהיה בו וכן כבלים להנעה. לאחר מכן עזבו השלושה את המקום והמשיכו בדרכם לכפר; אולם ויסאם ודלאשה החליטו לשוב אל הרכב ולהציתו כדי לוודא שלא יימצאו עליו טביעות אצבעותיהם. הם הציעו לבכר לסייע להם בכך, אולם הוא סירב. השניים (ויסאם ודלאשה) הצטיידו במיכל בנזין, שבו אל הרכב, והציתו אותו. כתוצאה מכך נשרף הרכב כליל. על-פי האישום השלישי, הציע ויסאם ליתר הנאשמים (במועד בלתי ידוע) לחטוף חייל וליטול ממנו את נשקו. רביע סירב לקחת חלק בפעולה, אך ג'ועבאט, דלאשה ובכר נענו לה. הארבעה תכננו להעלות לרכבם חייל, להכותו, לסממו באמצעות כדורי שינה, לחטוף את נשקו ולאחר מכן להשליכו מהרכב. דלאשה אף נטל בעצמו מספר כדורי שינה כדי לבחון את השפעתם. באותו היום יצאו הארבעה ברכבם לכיוון צומת גולני. בהגיעם לצומת הבחינו בחייל נושא נשק הממתין להסעה. דלאשה ניגש לחייל בהוראתו של ויסאם והציע לו לעלות לרכב. ואולם, החייל סירב לבקשה והארבעה עזבו את המקום. על-פי האישום הרביעי, ביום 22.6.2003 הגיע צוות שוטרים לביתו של ויסאם כדי לעצרו. במהלך ביצוע המעצר השתולל ויסאם והכה שוטר בפניו במכת אגרוף. 3. עם תחילת משפטם כפרו חמשת המערערים בעבירות שיוחסו להם. ואולם, בטרם הוחל בשמיעת הראיות, הגיעו דלאשה ובכר להסדר טיעון עם המדינה, שלפיו הם חזרו בהם מכפירתם והודו בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המקורי. ביחס ליתר המערערים נקבע התיק להמשך הוכחות; אך בטרם הוחל בשמיעת הראיות הגיעו אף הם להסדר טיעון עם המדינה, שלפיו תוקן כתב האישום שהוגש נגדם והם הודו בעובדותיו, הגם שהורשעו בעבירות שיוחסו להם בגדרו של כתב האישום המתוקן. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי 4. בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערערים - על יסוד הודייתם - בעבירות שיוחסו להם, כדלקמן: ויסאם הורשע בעבירת הצתה בנסיבות מחמירות (במסגרת האישום הראשון); בעבירת פריצה לרכב בנסיבות מחמירות, גניבה מרכב, הצתת רכב וקשירת קשר לביצוע פשע (במסגרת האישום השני); בעבירה נוספת של קשירת קשר לביצוע פשע (במסגרת האישום השלישי); ובעבירת תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו (במסגרת האישום הרביעי). ג'ועבאט הורשע בעבירת הצתה בנסיבות מחמירות (במסגרת האישום הראשון) ובעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע (במסגרת האישום השלישי). רביע הורשע בעבירת הצתה בנסיבות מחמירות (במסגרת האישום הראשון) ובעבירה של אי מניעת פשע (במסגרת האישום השלישי). דלאשה הורשע בעבירות של פריצה לרכב בנסיבות מחמירות, גניבה מרכב, הצתת רכב וקשירת קשר לביצוע פשע (במסגרת האישום השני); ובעבירה נוספת של קשירת קשר לביצוע פשע (במסגרת האישום השלישי). בכר הורשע בעבירה של אי מניעת פשע (במסגרת האישום השני) ובעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע (במסגרת האישום השלישי). 5. בגזר-דינו קבע בית-המשפט, כי העבירות שאותן ביצעו המערערים חמורות במיוחד, הן בשל הסכנה שהייתה טמונה בהן לחיי אדם והן בשל פגיעתן האנושה במערכת היחסים העדינה שבין יהודים וערבים. במיוחד הדגיש בית-המשפט את החומרה הרבה הכרוכה במעשה ההצתה שאותו ביצעו ויסאם, ג'ועבאט ורביע במסגרת האישום הראשון, שנעשה במטרה לפגוע ביהודים חפים מפשע כנקמה על פציעת אחיו של ויסאם במהלך אירועי אוקטובר 2000. טענתם של מערערים אלה, כי לא צפו שיהיו אנשים בבית שהוצת, נדחתה. בית-המשפט דחה את טענת המערערים כי לא ביצעו את עבירותיהם על רקע לאומני, וקבע כי חומרתם הרבה של מעשיהם מצדיקה להטיל עליהם עונשים כבדים ומרתיעים ולהעניק לשיקוליהם האישיים משקל נמוך בלבד. כן ראה בית-המשפט לדחות את טענותיהם של ג'ועבאט, של רביע, של דלאשה ושל בכר כי לא הבינו את משמעות מעשיהם, וכי נטלו בהם חלק - תחת מנהיגותו של ויסאם - מתוך תמימות וקלות דעת ובגין הלחץ חברתי שבו היו נתונים; זאת לאחר שקבע, כי כל אחד מן המערערים הללו הבין היטב את חומרתם הרבה של מעשיו. מאידך קבע בית-המשפט, כי לזכותם של המערערים עומדות שתי נסיבות עיקריות לקולא. האחת היא העובדה כי הם הודו בעבירות לפני תחילת שמיעת הראיות, דבר שחסך זמן שיפוטי יקר. והשנייה היא עברם הנקי של ג'ועבאט, רביע, דלאשה ובכר (להבדיל מויסאם, שלחובתו עומדות שלוש הרשעות קודמות בעבירות אלימות וגניבה). בחלוף הזמן שעבר מאז ביצוע העבירות ועד לגזירת דינם של המערערים לא ראה בית-המשפט משום שיקול לקולת עונשם, מן הטעם שהוא לא נבע אלא מכך שהם הצליחו להימלט לאחר מעשיהם ונתפשו על-ידי כוחות הביטחון רק במועד מאוחר יותר. 6. לאחר ששקל את מכלול השיקולים, לחומרה ולקולא, גזר בית-המשפט על המערערים את העונשים הבאים: על ויסאם נגזרו אחת-עשרה שנות מאסר לריצוי בפועל, מאסר על-תנאי למשך שלושים-ושישה חודשים, ותשלום פיצוי בסך 5000 ש"ח למתלוננים באישום הראשון. על ג'ועבאט הוטלו שמונה שנות מאסר בפועל, מאסר על-תנאי לתקופה של שלושים-ושישה חודשים ותשלום פיצוי בסך 5000 ש"ח למתלוננים באישום הראשון. על רביע נגזרו שש שנים וחצי מאסר לריצוי בפועל, מאסר על-תנאי למשך שלושים-ושישה חודשים, ותשלום פיצוי בסך 5000 ש"ח למתלוננים באישום הראשון. על דלאשה נגזרו חמש שנות מאסר בפועל ומאסר על-תנאי לתקופה של שלושים-ושישה חודשים. ועל בכר נגזרו ארבע שנות מאסר בפועל ומאסר על-תנאי לתקופה של שלושים ושישה חודשים. בדיון שהתקיים (ביום 12.2.2004) הורה בית-משפט זה על דחיית המשך שמיעתם של ארבעת הערעורים, כדי לאפשר קבלת תסקיר משלים עבור ויסאם (שטען בערעורו, בין היתר, כי תסקיר המבחן שהוגש בעניינו לבית-המשפט המחוזי הינו פגום) וכן תסקיר מפורט יותר עבור רביע. הוגשו תסקירים משלימים. טענותיהם של המערערים בע"פ 5305/04 (ויסאם וג'ועבאט) (נאשמים 1 ו-2): 7. שני מערערים אלה הורשעו, כאמור, בעבירת הצתה בנסיבות מחמירות (במסגרת האישום הראשון) ובעבירת קשירת קשר לביצוע פשע (במסגרת האישום השלישי). ויסאם הורשע, בנוסף לכך, גם בעבירת פריצה לרכב בנסיבות מחמירות, גניבה מרכב, הצתת רכב וקשירת קשר לביצוע פשע (במסגרת האישום השני); ובעבירת תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו (במסגרת האישום הרביעי). על ויסאם נגזרו אחת-עשרה שנות מאסר לריצוי בפועל (חמש שנים בגין האישום הראשון, שנתיים בגין האישום השני, שלוש שנים בגין האישום השלישי, ושנה בגין האישום הרביעי כשהעונשים מצטברים זה לזה); על ג'ועבאט הוטלו שמונה שנות מאסר בפועל (חמש שנים בגין האישום הראשון ושלוש שנים בגין האישום השלישי, גם כאן - כשהעונשים מצטברים זה לזה). כן הוטלו על שניהם עונשי מאסר על-תנאי ותשלום פיצוי בסך 5000 ש"ח למתלוננים באישום הראשון. לטענת ויסאם וג'ועבאט, נסיבותיהם האישיות הקשות מחייבות הקלה בעונש החמור שהוטל עליהם. לטענתם, הם "נשאבו" אל הקונפליקט היהודי-ערבי כתוצאה מאירועי אוקטובר 2000 וביצעו את עבירותיהם ללא הפעלת שיקול-דעת ומתוך סערת רגשות שבה היו מצויים. ויסאם הדגיש בהקשר זה את הכעס והסבל הרבים שחווה בעקבות פציעתו של אחיו. כן ציין את גילו הצעיר בעת ביצוע העבירות (22), ואת העובדה שהוא אובחן בילדותו כסובל מפיגור שכלי. יצויין כאן כי לא היתה בקשה במסגרת ההליך להפנותו לוועדת אבחון. ג'ועבאט טען ביחס לעניינו, כי ביום ביצוע העבירה היה קטין בן 17 בלבד; כי יכולתו האינטלקטואלית דלה; כי הוא יתום מאב ובן למשפחה קשת יום; כי אין לו עבר פלילי; וכי חלקו באירועים היה מינורי בלבד. בנוסף לכך טוענים השניים, כי העונשים שהטיל עליהם בית-המשפט המחוזי הם חסרי תקדים בחומרתם וכי הם חורגים בבירור מנורמת הענישה המקובלת בעבירות מהסוג שבו הורשעו. עונשים אלה, לטענתם, מעלים את החשש כי בית-המשפט זיהה את המערערים כמשתייכים לקהילת המפגעים ובהענשתם ביקש לתת ביטוי לזעם ולשכול שהיו מנת חלקו של הציבור הישראלי בשנים האחרונות. בנוסף לכך טענו, כי שגה בית-המשפט בכך שהורה על ריצויים במצטבר של העונשים שגזר עליהם בגין כל אחת מן העבירות שבהן הורשעו. לטענתם, הכלל המשפטי העולה מסעיף 45 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הוא כי עונשים ירוצו באורח חופף, ורק במקום בו נוכח בית-המשפט כי קיים טעם מיוחד המצדיק את צבירתם זה לזה, יורה הוא לעשות כן. במקרה דנן אין, לטענתם, טעם כזה, מאחר ולא היה למעשיהם "גוון אכזרי" ובפועל אף איש לא נפגע כתוצאה מהם. עוד טוענים שני המערערים, כי על אף שבית-המשפט ציין בגזר-דינו כי הוא לקח במסגרת שיקוליו את העובדה שהם הודו בעבירות שיוחסו להם, הרי שהעונשים הכבדים שהטיל עליהם מעידים על כך שבפועל הוא לא עשה כן. כן טוענים הם, כי הנזק שנגרם לבית במצפה נטופה (בפרשת האישום הראשון) הינו נזק רכושי בלבד שאינו גבוה, ואף בשיקול זה היה על בית-המשפט להתחשב בגזירת עונשם. בנוסף לכך מציינים המערערים, כי רביע בכר, שהיה שותפם לביצוע העבירה בגדרו של האישום הראשון - ואשר הורשע על יסוד הודאתו בהליך נפרד (ת"פ 201/03)- נידון לעונש של ארבעים חודשי מאסר בפועל בלבד. עונש זה הינו קל משמעותית ביחס לעונשים שנגזרו עליהם בענין האישום הראשון, ואף בו יש כדי להביא, לדעתם, מכוח עקרון אחידות הענישה, להקל בעונשם. עוד טוענים הם, כי בית-המשפט לא העניק משקל מספק לכך שהם הביעו חרטה ורצון להשתקם ולכך שמאז ביצוע העבירות ועד היום הם בגרו, החכימו ונמנעו מביצוע עבירות. טענותיו של המערער בע"פ 4869/04 (רביע) (נאשם 3): 8. מערער זה הורשע, כזכור, בעבירת הצתה בנסיבות מחמירות (במסגרת האישום הראשון) ובעבירה של אי מניעת פשע (במסגרת האישום השלישי). נגזרו עליו שש שנים וחצי מאסר לריצוי בפועל (חמש שנים בגין האישום הראשון ושמונה-עשר חודשים בגין האישום השלישי, כשהעונשים מצטברים זה לזה), וכן מאסר על-תנאי ותשלום פיצוי בסך 5000 ש"ח למתלוננים באישום הראשון. רביע מעלה בערעורו טענות דומות לאלה שהועלו על-ידי ויסאם וגו'עבאט. אף לטענתו, לא ייחס בית-המשפט המחוזי משקל מספק לעובדה שהוא הודה בביצוע העבירות שיוחסו לו; לחלוף הזמן שעבר מאז ביצוע העבירות ועד לגזירת-דינו ולכך שבמהלך תקופה זו לא ביצע כל עבירה; לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות; לעובדה שלא נגרם נזק לחיי אדם כתוצאה מן העבירות; ולחרטה שהביע על ביצוע המעשים. רביע מדגיש, כי בעת ביצוע העבירות היה בחור צעיר בן 18 ללא עבר פלילי. לדבריו, הוא לא ביצע את העבירות מתוך מניעים לאומניים-אידיאולוגיים, אלא מתוך להט יצרים, קלות דעת והיגררות אחרי ויסאם שהיה מבוגר ממנו בשנים אחדות והשפיע עליו רבות. כן מציין הוא, שמתסקיר המבחן שהוגש בעניינו עולה, כי הוא אדם נורמטיבי שאינו מסוכן לציבור וכי המעשים שיוחסו לו בפרשה הנוכחית הינם חריגים וחד-פעמיים. בנוסף לכך טוען רביע, כי בית-המשפט המחוזי סטה מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים; כי בית-המשפט שגה משהשווה את העונש שהטיל עליו בגין מעשיו באישום הראשון לאלה שהטיל על ויסאם ועל ג'ועבאט, שהם היו יוזמי הרעיון והרוח החיה שמאחורי הוצאתו לפעול; וכי היה על בית-המשפט, למצער, להורות על ריצויים בחופף של העונשים שהטיל עליו בגין כל אחת מן העבירות. לבסוף טוען רביע, כי מאסרו הממושך ישפיע לרעה על אופיו ויפגע בבני משפחתו, וכי הפיצוי שגזר עליו בית-המשפט לשלם למתלוננים הוטל עליו ללא התחשבות במצבו הכלכלי הקשה. טענותיו של המערער בע"פ 5047/04 (דלאשה) (נאשם 4): 9. מערער זה הורשע, כאמור, בעבירות של פריצה לרכב בנסיבות מחמירות, גניבה מרכב, הצתת רכב וקשירת קשר לביצוע פשע (במסגרת האישום השני); ובעבירה נוספת של קשירת קשר לביצוע פשע (במסגרת האישום השלישי). נגזרו עליו חמש שנות מאסר בפועל (שנתיים בגין האישום השני ושלוש שנים בגין האישום השלישי, כשהעונשים מצטברים זה לזה) וכן עונש מאסר על-תנאי. דלאשה טוען בערעורו אף הוא, כי בית-המשפט החמיר עמו יתר על המידה בגזירת עונשו. לטענתו, הוא ביצע את העבירות שיוחסו לו על רקע פלילי גרידא - ולא על רקע לאומני או אידיאולוגי כפי שהניח בית-המשפט - ולכן יש להקל בעונש החמור שהוטל עליו על יסוד ההנחה האמורה. בנוסף לכך טוען דלאשה, כי בית-המשפט שגה משהשווה את חומרת מעשיהם של המערערים בגדר האישום השלישי למקרה של אולג שייחט ז"ל, אשר נחטף ונרצח; הן משום שבאותה העת טרם החל המשפט בעניינו של שייחט, ולא ניתן היה לקבוע מה היו עובדות המקרה שם, והן משום שנסיבות המקרה שם חמורות בהרבה מנסיבות המקרה דנן. לענין זה יש להעיר כי עניינו של אולג שייחט הוזכר בגזר-הדין רק בסקירת טיעוני המאשימה לעניין העונש. בית-המשפט עצמו לא ערך כל השוואה בין שני המקרים. בנוסף מציין דלאשה כשיקולים לקולת העונש את העובדה כי אין לו עבר פלילי; כי הוא הביע צער וחרטה על מעשיו; וכי לפי הערכת שירות המבחן אין הוא אדם אלים או מסוכן לציבור. טענותיו של המערער בע"פ 3913/04 (בכר) (נאשם 5): 10. מערער זה הורשע, כאמור, בעבירה של אי מניעת פשע (במסגרת האישום השני) ובעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע (במסגרת האישום השלישי). נגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל (שנה אחת בגין האישום השני ושלוש שנים בגין האישום השלישי, כשהעונשים מצטברים זה לזה) וכן עונש מאסר על-תנאי. לטענת בכר, עונש המאסר בפועל בן השנה שהטיל עליו בית-המשפט בגין עבירת אי מניעת הפשע איננו מוצדק, והוא חורג ממדיניות הענישה המקובלת ביחס לעבירה זו (לשם ההשוואה מציין בכר, כי על מרגלית הר-שפי הוטל בגין הרשעתה בעבירה זו עונש של תשעה חודשי מאסר בפועל בלבד (ראו: ע"פ 3417/99 מרגלית הר-שפי נ' מדינת ישראל, נה (2) 735)). לטענתו, מאחר ועבירת אי מניעת פשע היא עבירת מחדל שכרוכים בה קשיים פסיכולוגיים וחברתיים רבים, צריכה הענישה עליה להיעשות בזהירות יתר. כשיקולים לקולתו בכל הנוגע לעבירה זו מציין בכר, כי עבר אותה בהיותו בן 19; כי היה חסר ניסיון חיים; כי לא היה מודע לחובה המשפטית המוטלת עליו; כי מחשבתו הפלילית הייתה מופחתת; וכי הצתת הרכב נעשתה על-ידי ויסאם ודלאשה שלא בנוכחותו. אף ביחס לעבירת קשירת הקשר (בה הורשע בגין האישום השלישי) טוען בכר, כי חלקו בביצוע עבירה זו היה מינורי ומזערי ביחס ליתר המערערים וכי בית-המשפט טעה משהטיל עליו בגינה עונש זהה לזה שהטיל עליהם. בנוסף לכך טוען בכר, כי בית-המשפט שגה משלא ייחס משקל לנסיבות הבאות: לכך שמתסקיר המבחן שנערך בעניינו עולה כי הוא היה במצוקה נפשית וחברתית קשה עת ביצע את העבירות; לעובדה כי התנהגותו התאפיינה לאורך כל הדרך בפסיביות וכי חלקו בעבירות היה קטן משל חבריו; לעובדה כי העבירות שיוחסו לו אינן ביטחוניות; לעברו הנקי; להודאתו אשר הביאה לחיסכון בזמן שיפוטי יקר; לגילו הצעיר (19) עת ביצע את העבירות; לעובדה כי ביצע את העבירות מתוך קלות דעת רגעית שאליה נקלע שלא באשמתו; לזמן הרב שחלף מאז בוצעו העבירות; לחרטה שהביע על מעשיו; ולמצוקה הנפשית שבה הוא שרוי עקב מעצרו הממושך ובגין קשיי הסתגלותו לחיי הכלא. לבסוף טוען בכר, כי בית-המשפט המחוזי שגה משהתייחס לכלל המערערים כאל "חבורה אחת", מבלי להתייחס לעניינו של כל אחד מהם לגופו, וכן כי טעה משהורה על ריצויים במצטבר של העונשים שהטיל עליהם. טענות המשיבה 11. המשיבה ביקשה לתמוך בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ובעונשים שהוטלו על ידו. עם זאת, לענין העבירה של אי מניעת פשע, הסכימה באת-כוח המשיבה כי העונשים שהוטלו הם חמורים מהמקובל, והיא הסכימה להפחתתם. דיון 12. לדעתנו אין מקום להתערבות בעונשים שגזר בית-המשפט המחוזי, פרט לעונשים שהוטלו בגין אי מניעת פשע. העונשים, ככלל, הולמים את חומרת המעשים. 13. לא ראינו מקום לביקורת שמתחו הסניגורים על כך שבית-המשפט גזר, במקרה זה, עונשים מצטברים. הייתה זו דרך הולמת, בנסיבות הענין, להטיל על המערערים עונשים נפרדים בגין העבירות השונות שבהן הורשעו, וכן להורות על ריצויים במצטבר של העונשים השונים שהוטלו על כל אחד מהם (ראו והשוו: ע"פ 3503/01 תפאל ואח' נ' מדינת ישראל, נח (1) 865, 873-872). דרך זו גם מאפשרת ביקורת שיפוטית. בסופו של יום, ולאחר שבחנו את פרטי הטענות, נראה כי סך העונשים שהוטלו על כל אחד מהמערערים השונים - הולם את המעשים. 14. לא נוכל לקבל גישה לפיה יש להתייחס בסלחנות להחלטה לפגוע ביהודים בשל אירועי אוקטובר 2000. אכן, חוסאם חליל, אחיו של ויסאם, נורה באירועים אלה ונפצע. עובדה זו אינה מצדיקה, ואסור שתצדיק, מעשים של נקמה במי שלא חטא, ועשיית דין עצמית. בצדק עמדה הערכאה הראשונה על החומרה הרבה בעבירת ההצתה נשוא האישום הראשון, שאך בנס לא הסתיימה בפגיעה באדם. עיינו בגזר-דינו של רביע בכר, שנדון על ידי השופטת מוניץ לארבעים חודשי מאסר בלבד בגין האירוע נשוא האישום הראשון (ת"פ 201/03). רביע אמור היה להעיד במשפטם של המערערים שלפנינו, והוא נדון תחילה. העונש שהוטל על רביע - ארבעים חודשי מאסר - הוא, לדעתנו, עונש קל מדי, והטלת עונש קל על אחד המעורבים איננה מצדיקה שנתערב בדיעבד בעונשיהם של המערערים שבפנינו, תוך סטייה מרמת הענישה הראויה. 15. לא נוכל גם לתת משקל נוסף לנסיבות האישיות ולגילם הצעיר של חלק מהמערערים. ההכרח בהרתעה בכגון דא מחייב ענישה הולמת. 16. על כן אין מקום להתערבות בעונשים של ויסאם, גועבאט ודלאשה. 17. ראינו, עם זאת, מקום להקלה מסויימת בעונשם של רביע ובכר. לגבי רביע (המערער בע"פ 4869/04) אין מקום להקלה בעונשו בגין עבירת ההצתה, אך נראה לנו כי הטלת שמונה-עשר חודשי מאסר במצטבר בגין אי מניעת פשע באישום השלישי הנה אכן עונש החורג מהמקובל. אנו קובעים, כי מתוך שמונה-עשר חודשי המאסר שהוטלו על רביע בשל אי מניעת פשע, תשעה חודשים יהיו בחופף ותשעה במצטבר לעונש של חמש שנות מאסר שהוטל עליו בגין עבירת ההצתה. שאר חלקי גזר-דינו יעמדו בעינם. 18. אשר לבכר (המערער בע"פ 3913/04) יש גם כן מקום להתערבות בעונש שהוטל עליו בגין אי מניעת פשע (באישום השני). מתוך שנת המאסר שהוטלה עליו באישום זה, יהיו שישה חודשים בחופף ושישה במצטבר לעונש של שלוש שנות מאסר שהוטל עליו בגין העבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. שאר חלקי גזר-דינו יעמדו בעינם. 19. סוף דבר: ע"פ 4869/04 וע"פ 3913/04 מתקבלים, במובן שעליו עמדנו. ע"פ 5047/04 וע"פ 5305/04 - נדחים. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ערעור