ערעור על הרשעה ברצח

פסק-דין 1. המערער הובא לדין באשמת ביצועה של עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) של חוק העונשין התשל"ז1977-, והעובדות שיוחסו לו הן כדלקמן: א. נראה כי המערער והמנוח נשאו בעבר בעונש מאסר באותו מתקן כליאה, ושם נתגלעה ביניהם מחלוקת על רקע טענתו של המנוח כי המערער לא סייע לו כאשר הותקף על ידי אסירים אחרים. ב. אותה מחלוקת מתקופת הכליאה המשותפת, שבה ועלתה בעת שהשניים נפגשו, בשעות הצהרים של תאריך 24.10.95, בראש העין. המנוח הטיח דברים קשים במערער, והוא עשה זאת בנוכחותם של אחרים, ונראה כי הדברים פגעו במערער והוא ניסה להגיב בדרך אלימה, אך הדבר נמנע על ידי אלה שנוכחו במקום. ג. לגרסת המשיבה, הגיע המערער בשעות הלילה של אותו יום, לביתו של המנוח, ואותה שעה הוא הסב בחברתו של אחיו של המערער, בחצר הבית. המערער ניגש למנוח ודקר אותו 4 דקירות בבית החזה, ושתי דקירות נוספות, אחת בבטן ואחת בגב, ולאחר מכן נמלט מהמקום. המנוח נפטר כתוצאה מדקירות אלו. 2. במרכזו של הדיון בפני בית המשפט המחוזי עמדה שאלת זהותו של הדוקר, ולענין זה הטילה המשיבה את יהבה, בראש ובראשונה, על עדות אמו של המנוח, האם. זו מסרה כי בעת שהיתה במיטתה, היא שמעה צעדים מחוץ לבית, וקמה לבחון במה המדובר. היא העידה כי ראתה את המערער דוקר את בנה בחזה, ואותה שעה היה ראשו של הדוקר מכוסה בכפייה. העדה גם שמעה את בועז, אחיו של המערער, קורא "אריה, אל תגע בדוד", ועל כך השיב המערער במלים "לצערי דוד גמור". עדותה של האם זכתה לאמונו של בית משפט קמא, חרף הבקורת שהוטחה כלפיה על ידי סניגורו של המערער דאז, ובא-כוחו דהיום, עו"ד סודרי. אותה בקורת לא באה לומר כי האם גמרה אומר למסור עדות כוזבת בחקירתה ובבית המשפט, מתוך רצון לתלות את קולר האשם למותו של בנה במערער, אלא רק להצביע על אפשרות שנתוני הזירה (תאורה, למשל), וסערת הרגשות בה היתה נתונה העדה אותה שעה, יכלו להוביל אותה לזיהוי שגוי. כך למשל, נתגלעה מחלוקת קשה בין בעלי הדין, בדבר אותו כיסוי שהיה על ראשו של הרוצח, שהרי אם הוא היה מכוסה כליל, כך שרק עיניו בלטו, היה בכך כדי להקשות על זיהוי האיש, במיוחד כשמדובר באירוע שנמשך שניות ספורות בלבד, ולרשות המזהה לא עמד זמן רב כדי לתעד בזכרונו פרטים מזהים מספיקים. בשאלת הזיהוי התעוררו קשיים ותהיות, גם משום שלעתים היה נראה כי האם אינה דבקה בגרסה אחת, וחרף כל אלה החליט בית המשפט המחוזי לתת אמון בעדותה, ונקדים ונאמר כי בדין נהג כך. על פי השקפתנו, נקודת המוצא לדיון צריכה להיות עובדה שאינה שנויה עוד במחלוקת, ומקובלת גם על ההגנה, לאמור, שבמהלך דקירתו, ולפני שהתמוטט הספיק המנוח לקרוא לעבר התוקף "די אריה". ענין זה זכה לאישור גם מפיו של בועז קהלני, אחיו של המערער, במהלך חקירתו במשטרת ישראל, ומותר להניח כי לבועז לא היתה כוונה להפליל את אחיו, המערער. החשוב לעניננו הוא, שחרף תקיפתו, ועל אף שפניו של התוקף היו מכוסים בחלקם הארי, הצליח המנוח לזהות את זה שדקר אותו. ואם כך הוא המצב ביחס למי שהיה קורבן התקיפה, מקל וחומר שמלאכת הזיהוי לא היתה אמורה לעורר קשיים אצל מי שניצב בקרבה מיידית לארוע ולתוקף, בועז קהלני, שאף הספיק לבעוט בתוקף על מנת להרחיקו מקורבנו. חשובה בעינינו יותר היא העובדה שבועז השתמש באותו שם שבו נקב המנוח "אריה", ובכך היה די כדי לבסס את עדותה של האם, כי חרף תנאי הזירה ואף שפניו של המערער היו רעולות בחלקן הגדול, היא הצליחה לזהותו, ולא למותר להדגיש כי ההיכרות בין בניה של משפחת קהלני להאם, נמשכת שנים רבות עקב היותם גרים בשכנות קרובה. לנוכח כל אלה ברור גם מדוע בחר בועז קהלני להתכחש לאמירות מפלילות שנרשמו מפיו במהלך חקירתו, וברור גם מדוע הוא היה היחיד שטען כי התוקף "היה לבוש בגדים שחורים ומסכה שחורה", והדגש הוא על אותה "מסכה שחורה", שככל הנראה לא באה לעולם, אלא על מנת לנטרל את זהויו של המערער על ידי המנוח ואמו. 3. בא-כוח המערער עמל וטרח לטעון לטובת שולחו את כל שניתן היה לטעון, אך גם הוא לא הצליח לשכנענו כי בהכרעת דינו של בית משפט קמא נפלה טעות המצדיקה חריגה מהכלל הנהוג אצלנו מימים ימימה, לאמור, שערכאת ערעור לא תתערב בממצאים של עובדה ומהימנות, אלא במקרים חריגים, שהמקרה הנוכחי אינו נמנה עליהם. יותר מכך, שוכנענו כי בפני בית המשפט היו די ראיות לבסס הרשעה, שבמרכזן עמדה עדותה של האם, אשר לא זו בלבד שעוררה אמון, אלא נמצאו לה חיזוקים למכביר. מתוך אלו ראינו להדגיש את עדותו של גדעון לוי, שחרף כל הבקורת שהוטחה כלפי אישיותו, נמצאו דבריו, בסופו של דבר, אמינים. עד זה פגש את בועז קהלני זמן קצר לאחר הרצח, ושמע מפיו כי המנוח נרצח על ידי "אריה", ואם תומר כי בכך אין זיהוי נחרץ, אתה תוהה לפשר הדרישה - אזהרה שהשמיע בועז באוזניו של גדעון לוי "שלא לספר לאף אחד על כך שאריה דקר את המנוח", והרי ההנחה היא שספק אם בקשה זו של בועז היתה נאמרת, לולא היה לו עניין להגן על מי שביצע את מעשה העבירה. ולא למותר להדגיש כי לאותה מסקנה מובילה גם העובדה, שגם כאשר הטיחה האם בפניו של בועז כי אחיו, המערער, דקר את בנה, לא זו בלבד שבועז לא מחה ולא הכחיש, אלא שביקש להסות את האם. לסיכום, בפני בית המשפט המחוזי נצבה מערכת ראיות, אחת מהן ישירה (האם), ומרביתן נסיבתיות, ומכולן יחד רשאי היה בית המשפט להגיע לתוצאה המרשיעה, ולא הוכחה בפנינו סיבה או עילה לשנות מתוצאה זו. הערעור נדחה. משפט פליליהרשעהערעוררצח