מונח בפני ערעורו של נושה בגין דחיית תביעת חובו במלואה על-ידי הנאמן בהסדר הנושים של חברת ילדותי, וזאת בשל איחור בהגשתה. במסגרת זו, עלתה אף סוגיה נוספת שעניינה תוקפה של זכות עכבון בטובין של החברה שהועברו לידי הנושה במסגרת יחסי העבודה בין הצדדים. זאת, בכדי שיתפור למענם את אותם בדים, באורח שהיה נהוג בין המערער לבין החברה טרם קריסתה. 1. עיינתי בתגובות הצדדים, מהן עולה כי עסקינן במחלוקת משפטית שעיקרה נסבה אודות תחולת סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, כפי שאומץ אף לדיני הקפאת ההליכים, ולפרשנות החריגים ל"רף הקשיח" שמציב סעיף זה אל מול נושה אשר לא הגיש את תביעת חובו במועד. מעיון בטענות המבקש, עולה ספק גדול אם עלה בידו להוכיח, ולו לכאורה, כי הוא נכנס לדלת אמותיו המצומצם של החריג, שעניינו נסיבות שמנעו מהמבקש, באורח אובייקטיבי, כל יכולת סבירה לדעת על הצורך להגיש תביעות חוב במועד. בנסיבות המקרה, אף המבקש מודה, אף אם בלשון רפה, כי היה מודע לקשייה של החברה, לכך כי המחאות שלה חזרו, ואף פתח כנגדה הליכי הוצאה לפועל. עוד אעיר, כי בתגובת המערער אף אין הסבר ראוי לפער זמנים משמעותי לכאורה עליו מצביע הנאמן, בין החלטת רשם ההוצאה לפועל על עיכוב ההליכים בתיק שלו עצמו, לבין המועד בו הוגשה תביעת החוב בפועל - כמעט חודש לאחר מכן (!). 2. הלכה למעשה, אין בפני המערער כל טענה מהותית בעניין זה, למעט העובדה כי הוא אינו בעל השכלה משפטית. אלא שבטעם סובייקטיבי זה אין רבותא, מה גם כי המבקש ידע גם ידע לפתוח הליכי הוצאה לפועל, והיתה פתוחה בפניו הדרך לקבל יעוץ משפטי מבעוד מועד. זאת לזכור: עניין לנו בעוסק הפועל מול חברות מסחריות; ספק גדול בעיני, האם עסקינן בציפיה מוזגמת כי עוסק סביר יפנה ליעוץ משפטי לאלתר במקום בו הוא נתקל בחברה שלא זאת בלבד שנקלעה לקשיים, אלא שתיק ההוצאה לפועל שלה מעוכב בנסיבות המאזכרות במפורש צו הקפאת הליכים. יוצא, כי כל האמור לעיל משתלב היטב עם ההלכה הכללית, כי טעות בשיקול הדעת מצד נושה או פרקליטיו, או אי-הבנה שנפלה במעבר המידע ביניהם, אינה בגדר נסיבות שאין כל יכולת אובייקטיבית לשלוט בהן, אלא בגדר טעות סובייקטיבית של הנושה או שלוחיו; ככזו, אין היא עומדת בפתח המצומצם של החריג נשוא סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל. 3. אעיר, כי בנסיבות אחרות, יכול והייתי מייחסת משקל רב יותר לעובדה, כי האיחור בהגשת תביעת החוב לא עלה על שבוע. אמנם, קיימת קביעה עקרונית כי כל איחור, אף קצר ביותר, נחשב לאיחור לפי סעיף 71(ב), אולם יתכן אף יתכן כי במקרים מסויימים ניתן היה לשקול גישה מקלה יותר, מקום בו עסקינן באיחור בן ימים ספורים, ולו לפנים משורת הדין ובכדי למנוע מצבים בהם עשויה להיווצר מראית עין כי הנאמן "עומד על קוצו של יוד", ומבקש לקפח זכות מהותית בלא שיעמוד מאחורי הדבר טעם מהותי מספיק. אין ספק, וחזקה אף על הנאמן ובאי-כוחו כי הם מודעים לכך היטב, כי במצבים מסוימים, עשוי דקדוק יתר בענייני פרוצדורה או מועדים להגיע לכדי חוסר תום-לב לשמו, בעיקר באותם מצבים בהם אין מאחורי אותה נוקשות מאומה, מלבד נסיון להכביד על הצד שכנגד, למנוע או לעכב את בירור זכותו לגופו של עניין; ואין נפקא מינא זה, אם עסקינן בשאלה "רגילה" של מועדים וסדרי-דיון (כך למשל, עמידה על קיום דיון פרונטאלי מקום בו אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית אמיתית), או שמא בשאלה מורכבת יותר, כגון קבלת תביעת חוב שהוגשה באיחור זעום ביותר. לשון אחר; במצבים כאלו ניתן יהיה לשקול גישה מקלה יותר; כך לדוגמא, במקום בו עסקינן בתיק פירוק שאינו כרוך בהסדר נושים או בהסכמת הנושים להצעה כזו או אחרת, ושטרם חולק בו דיבידנד כלשהו, ואילו האיחור בהגשת תביעת החוב הינו בן ימים ספורים. אלא, שלא כזה הוא המקרה דנן; בנסיבות המקרה הנוכחי, עסקינן בהקפאת הליכים, אשר הסתיימה בהסדר נושים, עליו נערכה הצבעה באספות הנושים. זאת ואף זאת; אם לא די בכך כי עסקינן היה בהקפאת הליכים אשר זכתה להד ציבורי רב, ופורסמה הרבה מעבר לדרישות נשוא התקנות, הרי שבמסגרתה ניתנה כבר הארכת מועד גורפת וכללית אחת, לכל נושי החברה. 4. הבעייתיות המיוחדת ואורח האיזון בין האינטרסים המתנגשים במצב דברים שכזה, פורטו בהרחבה רבה בפסק הדין בפש"ר 1594/04, בש"א 21258/04 יוסף משה מהנדסים נ' ברדיצ'ב, ואין לי אלא לשוב ולאמץ את האמור שם כחלק בלתי נפרד מהחלטתי זו. בענייננו, אין חולק כי עסקינן במצב בו הסדר הנושים כבר אושר, קרי - קבלת תביעות חוב שהוגשו באיחור, עשויה לשנות, למפרע, את אחוז הדיבידנד הצפוי לנושים, וכך לפגוע למעשה בהסתמכות ובצפי של הנושים אשר אישרו את ההסדר בהסתמך על צפי לאחוז דיבידנד מסוים. בעניין זה, אין רבותא אם טוען הנושה שבפני כי תביעת חובו נמוכה יחסית, ואי לכך לא תהא לה השפעה רבה על הדיבידנד. זאת, באשר במקרה שבפני נדחו אף תביעות חוב נוספות, וזאת בנסיבות דומות למדי לזו של המערער שבפני; אם יתנן לו מבוקשו, הרי שעשויה להעלות - ובצדק - טענת אפליה מצד אותם נושים אחרים שנדחו בשל איחורים שאינם ארוכים מאד, ובסופו של דבר ישתנה צפי הדיבידנד באורח משמעותי. יוצא, כי חרף כל ההבנה למצבו של המבקש והצער הכרוך בכך, לא אוכל ליתן הארכת מועד, קרי, דין הסעד העיקרי נשוא הערעור להדחות. 5. שונה המצב בכל הנוגע למחלוקת האחרת, שעניינה זכות עכבון. בעניין זה, ספק בעיני אם דווקא הנאמן דק פורתא בטענותיו. בנסיבות המקרה, אין אני נדרשת לדון בהבדלים שבין הגישה נשוא פסק הדין בעניין סדיטק (כפי שצוטט בידי הנאמן) לבין פסיקת בית המשפט העליון בעניין לוגיסטיקר, בכל הנוגע להבדלים בין עכבון מיוחד לבין עכבון רגיל. בנסיבות המקרה, קשה לכפור בעובדה כי עוסק אשר נוטל לידיו בדים של חברת טקסטיל ותופר אותם בכדי לאפשר לה לעשות בהם שימוש מאוחר יותר, משביח את הטובין במובן מסוים. אי לכך, דומה כי אף לפי המבחנים שאוזכרו בפרשת סדיטק ובפסיקה דומה של בית המשפט של פירוק שניתנה קודם להלכת לוגיסטיקר, היה הנושה עומד במבחן, והיה זוכה לקדימות נשוא זכות העיכבון. 6. מהו הדין, אם כן, מקום בו המבקש לא הגיש תביעת חוב במועד, ואי לכך נחסם מהגשת תביעת חוב באורח סופי, וזאת לפי סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל? כאן, לשיטתי, נתפס הנאמן לכלל טעות. חסימת תביעת חוב שהוגשה באיחור אינה מאיינת את החוב (קרי, החוב עצמו אינו הופך ל"Void"), אלא אך מקימה מחסום קשיח מפני תביעתו במסגרת הליך חדלות הפרעון. אמנם, ברוב-רובם של המצבים משמעות הדבר הינה כי הנושה לא יוכל עוד לגבות את חובו. אולם, מכאן ועד לגישה לפיה התאיין החוב מבחינה משפטית, רב הדרך. לעניין זה אזכיר כי יתכנו מצבים, בהם תתאפשר לנושה דרך פעולה אחרת, או שהתפתחות מאוחרת תשוב ותאפשר לו לפעול כנגד החייב. כך למשל, מצב בו הליכי פשיטת רגל בוטלו בלא מתן הפטר , או להבדיל, מקום בו מתגלה כי קיים ערב סולבנטי אשר הנושה יכול לפעול כנגדו. אין צורך להכביר מילים, כי לו היה החוב הופך ל-"Void", הרי לא היה ניתן לתבוע אף מערב דבר שאינו קיים. אלא, שלא כזה הוא הדין, וחסם שמקימים דיני חדלות הפרעון לעניין הגביה מחייב עיקרי שפשט רגל או נקלע להליכי פירוק או הקפאה, אינו חל בהכרח גם ערב סולבנטי. זאת, באותה דרך בה טענות הגנה מיוחדות לדיני הערבות, עומדות לערב אך אין בהן להועיל לחייב העיקרי. לעניין זה אעיר, כי השוואת בעל העכבון לנושה מובטח, הינה ביסודה השוואה חלקית, שמטרתה המרכזית לציין את הקדימות המהותית בפרעון מהנכס המעוכב, שבתנאים מסויימים תקפה אף כנגד מפרק או נאמן בהקפאת הליכים. אלא, שאף אם אלך לשיטתו של הנאמן, ואשפוט את הסוגיה לפי תקנות פשיטת הרגל החלות על נושה מובטח, הרי שאין בכך כדי להועיל לו: אף הסנקציה החמורה ביותר שעשויה להיות מוטלת על נושה מובטח - אותה סנקציה נשוא תקנה 90 לפקודת פשיטת הרגל - אינה מאיינת את חובו, אלא אך חוסמת אותו מהשתתפות בחלוקת דיבידנד מקופת ההליך. 7. יוצא, כי אם הנכס המעוכב הוא מקבילה של הבטוחה נשוא הנשיה המובטחת ה"קלאסית", הרי שאף תקנה 90 אינה מפקיעה את הקדימות המהותית של הנושה המעכב (מקום בו אין היא נשללת בשל דין אחר) החלה בדלת אמותיו של הנכס המעוכב או תמורתו. אכן, כפי שפורט בפסקי הדין שציטט הנאמן (כך למשל פש"ר 199/98 בש"א 5861/00 בעניין מולה סנטר), אין העכבון יכול להתפשט אל מעבר לשווי הנכס המעוכב, ואין המעכב יכול לאלץ את בעל התפקיד לפדות את הנכס, מקום בו הפך הנכס, כפי שאכן ארע בפרשת מולה סנטר, לחסר ערך עבור בעל התפקיד. מהו הדין, אם כן, לבדים המוחזקים בידי המערער? דומה כי בנסיבות המקרה, קיימות שתי אפשרויות, אשר הבחירה ביניהם מסורה לנאמן. ירצה - יכול הוא לפדות את הבדים על-ידי תשלום החוב נשוא העסקה הספציפית בגינה נמסרו הבדים למערער (להבדיל ממלוא חובות העבר כלפיו). במצב כזה, אין המערער זכאי למנוע את הפדיון בטענה כי יוכל לקבל עבור הבדים מחיר גבוה יותר אם יממשם בעצמו, שהרי זכות עכבון אינה מקנה לנושה המעכב זכות לממש את הטובין המעוכבים בעצמו. מנגד, אם סבור הנאמן כי אין הוא זקוק לבדים (כך למשל, מקום בו ממילא הועברה החברה זה מכבר לרוכש, ומימוש הבדים עשוי לייצר עלות אשר תהפוך את המהלך כולו לבלתי כדאי), הרי שבמקרה זה, הרי דינו כמי שהפקיר או ויתר הלכה למעשה על הנכס; במקרה זה, הרי שאין כל סיבה למנוע מן המערער לתפוס את הקניין בבדים ולמוכרם בכדי למזער את נזקיו. אכן, הבחירה בעניין זה מסורה במלואה בידי הנאמן; אלא שאין הוא רשאי "לאחוז את המקל משתי קצותיו" - קרי, מחד גיסא, לדרוש את השבת הטובין לידיו; ומאידך גיסא, לא לשלם את החוב המוגן בטענת עיכבון. הדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבות המקרה, מקום בו הסדר הנושים כבר אושר, ואין עסקינן במצב בו חברה המצויה בראשיתה של הקפאה, זקוקה מיידית לטובין המעוכבים בכדי להמשיך ולפעול כ"עסק חי". 8. אי לכך, דין עמדת הנאמן בעניין העכבון להדחות. יוצא, כי הערעור נדחה, בכל האמור במתן הארכת המועד, ומתקבל בכל האמור בזכאותו של המערער לעכבון. נוכח תוצאה זו אליה הגעתי, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות. ניתן היום, ט' כסלו תשע"א, 16 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים. תביעת חובחוב