הכרעת - דין 1) על פי כתב האישום הנדון בתיק זה, מואשם הנאשם בשני אישומים: על פי האישום הראשון, מיוחס לנאשם, כי ביום 01/09/99 ועת ששהה בתל-אביב, שם הוא עובד, הוא שוחח בטלפון עם אשתו (להלן: "המתלוננת") שהיתה אותה עת בדירתם המשותפת בנצרת עילית, באמרו לה "זונה, שרמוטה, בת זונה" ואז ניתקה המתלוננת את הטלפון, אולם הנאשם שב והתקשר אליה, כשהוא מוסיף לקללה ולהעליבה ולאחר מכן אף איים עליה, באומרו כי "אם יראה אותה בבית כשיגיע מתל אביב ביום שישי יהרוג אותה". על פי האישום השני מיוחס לנאשם, ביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה על סעיף 329(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, בכך שבהמשך לאמור באישום הראשון, חזר הנאשם ביום 03/09/99, מעבודתו בתל אביב לביתו בנצרת, דפק בדלת הכניסה לדירה ומשסירבה המתלוננת לפתוח את הדלת לנוכח פחדה, מאיומי הנאשם עליה, כמפורט באישום הראשון, עלה הנאשם לגג הבית נפץ את שמשת החלון של מטבח הדירה, נכנס לדירה ורדף אחרי המתלוננת שנסה לדירת השכנים. הנאשם תפס אותה, בעט בה ברגליו, כשהוא נעול נעלי עבודה כבדות, היכה אותה באגרופיו בפניה ובכל חלקי גופה, גרר אותה בשערות ראשה כשהיא מוטלת על הרצפה והשליכה במדרגות. הנאשם סירב להרפות מהמתלוננת אף לאחר התערבות השכנים ואף ביקש מהשכנים שיביאו לו סכין מאחר שברצונו ל"רצוח" את המתלוננת. כתוצאה מהמכות שספגה המתלוננת, דם זב ממנה והיא התעלפה וכן נשברו אחדות משיניה, אפה נשבר וכן נגרמו לה חבלות בכל חלקי גופה ובעקבות כך הובהלה המתלוננת לביה"ח ונזקקה לטיפולים רפואיים. 2) בתשובתו לכתב האישום, הודה הנאשם, כי אכן הוא שוחח עם המתלוננת, בטלפון ביום 01/09/99 וכי השיחה היתה קשה, אולם הכחיש, כי איים עליה. באשר לאישום השני, הודה הנאשם, כי היכה את המתלוננת, יחד עם זאת, כפר בעובדות כפי שפורטו באישום זה. 3) ראיות התביעה, להוכחת האישומים המיוחסים לנאשם, היו עדויותיהם של עדי הראייה: המתלוננת, השכנה אסתר כהן, בתה דורית כהן וכן עדויות שוטרים שטיפלו בחקירת המקרה: רס"ר מופיד שאהין, השוטר פלאח מוחמד והשוטר עאטף בדר. בנוסף הגישה התביעה מסמכים שונים ובניהם שתי הודעות הנאשם במשטרה, מוצגים ת/ 2 ו- ת/ 12 ודו"חות זכ"ד שונים שנערכו ע"י אנשי משטרה שהיו מעורבים בחקירת המקרה. כמו כן, הוגשו תמונות של המתלוננת המראות את הפגיעות שהסב הנאשם למתלוננת, בנוסף הוצגו מסמכים רפואיים מחדר המיון של ביה"ח האנגלי, מוצג ת/ 9, מחדר המיון של בי"ח ממשלתי פוריה, מוצג ת/ 10 ומסמך מחדר מיון של ביה"ח הצרפתי, מוצג ת/ 11. הנאשם מצדו בחר שלא להעיד ולא הביא ראיות כלשהן. 4) לגבי האישום בעבירת האיום, העידה המתלוננת ומסרה, כי ביום 01/09/99, התקשר הנאשם טלפונית לביתם ותוך כדי חלופי דברים בניהם, קילל וגידף אותה ומשסגרה את הטלפון שב והתקשר יותר מפעם אחת ואיים עליה, כי באם ימצא אותה בבית כאשר ישוב מתל אביב ביום שישי הוא ירצח אותה. גירסתה זו נתמכת באופן מלא ע"י עדותה של העדה דורית כהן, אשר שהתה עם המתלוננת, כאשר התקשר הנאשם, עדה זו מסרה, כי באחת הפעמים היא עצמה הרימה את הטלפון כאשר התקשר הנאשם ומשנשאלה על ידו, היכן המתלוננת, מסרה לו, כי היא אינה בבית, עוד מסרה עדה זו בעדותה, כי המתלוננת נתנה לה את שפורפרת הטלפון באמרה "תשמעי מה הוא אומר לי" ואכן עפ"י עדותה היא שמעה את הנאשם מקלל ומגדף את המתלוננת ובנוסף אמר שהוא "יבוא ביום שישי ויראה לה מה זה" וכי היתה זו היא שאמרה לה, תלכי להתלונן במשטרה ואכן המתלוננת הלכה והגישה תלונה במשטרה לאחר שהתקשרה אל אחותה שבאה והסיעה אותה לתחנת המשטרה. אני נותן אמון מלא בעדות המתלוננת וגם בחלק זה של עדות עדת התביעה דורית כהן, והמתייחס לאותן שיחות טלפון ולתוכנן. אינני מאמין לנאשם, כי הוא לא איים על המתלוננת, גם אם ניהל עמה שיחה קשה. המתלוננת השאירה על בית המשפט רושם חיובי ביותר ואף ניכר רצונה לעזור לנאשם, על כן איני רואה מדוע תטפול המתלוננת על הנאשם דברים שהוא לא אמר. הודאתו של הנאשם בקיום שיחה קשה עם אשתו בטלפון יש בה כדי לחזק את עדות המתלוננת ועדותה של העדה דורית כהן, כי אכן איים הנאשם על המתלוננת באותה שיחה אם לא ברצח אז לפחות במעשי אלימות. לסיכום, בעניין האישום הראשון, אני קובע, כי התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר, כי הנאשם איים ביום 01/09/99 על המתלוננת בשיחת טלפון שהוא קיים עמה ועל כן אני מחליט להרשיעו בעבירת איום, עבירה על סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז - 1977. 5) באשר לאישום השני שעניינו גרימת חבלה בכוונה מחמירה, חלק ניכר מהעובדות הרלבנטיות לאישום זה, אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. הנאשם עצמו הודה בהודעתו במשטרה מוצג ת/ 12, כי הוא הגיע ביום שישי 03/09/99, לדירה המשותפת שלו ושל המתלוננת בנצרת עילית ומשסירבה המתלוננת לאפשר לו להכנס לדירה דרך דלת הכניסה, הוא עלה לגג ונכנס דרך חלון המטבח לדירה ואז ברחה המתלוננת. הנאשם מאשר בהודעתו, כי הוא רדף אחרי המתלוננת וטוען, כי ביקש ממנה שתחזור ומשסירבה, הרביץ לה. אולם זאת, לאחר שהרגיזה אותו, בכך שקיללה את אביו. הנאשם הודה בהודעתו הנ"ל, כי נתן למתלוננת מכות ושתי בעיטות. לעניין האישום השני, העידה המתלוננת, כי ביום שישי הגיע הנאשם הביתה ודפק בדלת, אולם היא פחדה לפתוח לו את הדלת, לאור האיום שהוא השמיע לה יומיים קודם לכן. המתלוננת הוסיפה ומסרה בעדותה, כי בעקבות סירובה לפתוח את הדלת התרגז בעלה וביקש מבנם לפתוח את הדלת ואילו היא, אמרה לבן אל תפתח, אז עלה הנאשם על גג הבית ושבר חלון, בעקבות כך, פתחה המתלוננת את דלת הדירה וברחה עם הילדים לשכנה אסתר כהן, הגרה בקומת הקרקע של אותו בניין. לגירסתה הנאשם רדף אחריה ובמדרגות נתן לה אגרופים בפנים ואחר כך משך אותה בשערות ראשה ושם את הראש שלה על הרצפה ובעט בראש שלה בנעליים שלו וכתוצאה מכך נשבר לה האף ושן אחת באופן חלקי. לאחר מכן הלך הנאשם לכיוון מלון מריוט שם נתפס ע"י המשטרה ואילו היא הלכה למשטרה, שם היא צולמה, מספר תמונות, מוצגים ת/ 6 ו- ת/ 6א' במטרה להנציח את הפגיעות שנגרמו לה כתוצאה מהמכות שקיבלה מהנאשם. לאחר מכן טופלה המתלוננת בשלושה בתי חולים, האנגלי, הצרפתי בנצרת ופוריה בטבריה. לגירסתה של המתלוננת, העדה אסתר כהן, באה בסוף האירוע וראתה את אשר קרה. המתלוננת הוסיפה מיוזמתה בעדותה הראשית, כי בעלה לא ביקש סכין מאסתר כהן וכי אסתר כהן אמרה בפניה "שהיא רוצה לדפוק אותו חזק". עדת התביעה דורית כהן, שהיתה בדירה יחד עם המתלוננת ברחה לכיוון הדואר כשראתה, כי הנאשם שובר את חלון המטבח והמתלוננת בורחת, לגירסת העדה דורית כהן, על אף שהיא ברחה, היא הסתכלה אחורה וראתה את הנאשם מכה במתלוננת. עדות המתלוננת בדבר הכאתה ע"י הנאשם באגרופים, משיכתה בשיער ובעיטות בנעלי העבודה שהוא נעל, כאשר ראשה היה על הרצפה, מקובלת עלי ללא סייג. גם הנאשם עצמו הודה שנתן לה מכות, ובעט בה, שתי בעיטות. הפגיעות החמורות שנגרמו למתלוננת בפנים, לרבות שבר באף ובשן אחת וכפי שעולה הן מהתמונות מוצגים ת/ 6 ו- ת/ 6א' והן מהאישורים הרפואיים של בתי החולים, מוצגים ת/ 9, ת/ 10 ו- ת/ 11, גם הן מהוות חיזוק נוסף לגירסת המתלוננת, כי אכן הנאשם בעט בראשה לאחר שמשך אותה בשערותיה ושם את ראשה על הרצפה. שתיקתו של הנאשם והמנעותו מלהעיד בבית המשפט אף היא תומכת ומחזקת את גירסת המתלוננת, כי הנאשם לא רק הכה אותה באגרופים אלא גם בעט בראשה ובפניה. המסקנה המתבקשת הינה, כי התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר, כי הנאשם תקף את המתלוננת במכות אגרוף ובבעיטות בפנים ובראש וגרם לה לחבלות חמורות בעיקר שבר באף ובשן אחת. בהקשר זה של האישום השני, ראוי להעיר, כי עדויותיהן של עדות התביעה, כהן אסתר וכהן דורית, עוררו תמיהות רבות, ניכר היה בשתיהן רצונן להגזים בחומרת מעשיו של הנאשם, במיוחד הגב' אסתר כהן, אשר העידה תוך כדי התרגשות כשהיא חוזרת ואומרת, כי המתלוננת, היא כמו הבת שלה, אלא שהמתלוננת עצמה, חלקה על חלקים מעדויותיהם של אסתר כהן ושל דורית כהן ובמיוחד בקשר לטענתה, כי הנאשם צעק לה שתביא לו סכין, כי הוא רוצה לרצוח את המתלוננת. אינני יכול לסמוך על עדויותיהן של העדות אסתר כהן ודורית כהן, לענין פנייתו של הנאשם לעדה אסתר כהן בדרישה לקבל סכין על מנת לרצוח את המתלוננת, עדותה של המתלוננת בענין זה מהימנה עלי יותר, גם אם כפי שכבר ציינתי קודם ניכר במתלוננת רצונה לעזור לבעלה ולהקל עליו ככל שניתן בהליך זה, אולם ועל אף רצונה זה, דבקה המתלוננת בגירסה המפליליה את בעלה לרבות מתן פירוט מדוייק לאופן הכאתה ולנזקים החמורים שנגרמו לה כתוצאה מכך והדבר מעיד על כך שהיא אמרה אמת. העדה אסתר כהן שהיא אשה חולנית, לא ראתה את האירוע מתחילתו ויש יסוד להניח, כי היא לא הצליחה לדייק בתיאור מה שהתרחש באותו אירוע, בעוד שהעדה דורית כהן, ברחה מהמקום ויש להתייחס לעדותה, כי ראתה את כל המתרחש, בספקנות, סביר להניח, כי היא אכן ראתה חלק מהארוע, תוך כדי מנוסתה מהמקום אולם ספק רב, אם ראתה את כל האירוע או שמעה את כל אשר נאמר במהלכו. 6) לאחר שקבעתי מבחינה עובדתית, כי הנאשם אכן תקף את המתלוננת באגרופים ובבעיטות בנעלי עבודה שהוא נעל וגרם לה לחבלות חמורות, עלי לעבור לשאלת הכוונה הפלילית, שהרי אחד מיסודות דיני העונשין, כי אין מרשיעים אדם בפלילים אלא אם הוכח, בצד המעשה הלך נפשי של הנאשם ממנו ניתן להסיק על כוונה פלילית, כמובן למעט עבירות לגביהן הסתפק המחוקק במצב נפשי של רשלנות. לגבי העבירה על סעיף 329(1) לחוק העונשין, עבירת החבלה בכוונה מחמירה, לא הסתפק המחוקק בעיקרון הכללי לפיו לא יורשע אדם בפליליים אלא אם הוכחה מצדו "כוונה פלילית" אלא קבע דרישה ספציפית של "כוונה מיוחדת". הפתיח של סעיף 329 מונה שורה של חבלות חילופיות המבטאות דרישה של "כוונה מיוחדת" הדרושה לצידה של כל אחת מששת חלופות המעשה המפורטות בכל אחד מסעיפי המשנה ויש לקרוא את הפתיח הכללי של הסעיף כאילו היה הרישא של כ"א מסעיפי המשנה. כאן המקום לציין, כי חוק העונשין קובע ארבע עבירות שעניינן גרם חבלה בגופו של אדם, כאשר כ"א מהם בדרגת חומרה שונה. עבירה ראשונה, אשר דרגת חומרתה הינה הפחותה מבין העבירות בתחום זה, הינה עבירת תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק, שדינה שלוש שנות מאסר, עבירת הפציעה לפי סעיף 334 לחוק שגם לגביה נקבע עונש מקסימלי של שלש שנות מאסר, חבלה חמורה עבירה על סעיף 333 לחוק שדינה שבע שנות מאסר והחמורה מכולן, חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק ואשר בצידה עונש מקסימלי של 20 שנות מאסר. “המבחין בין שלש העבירות הראשונות נעוץ בעיקרו בחומרת החבלה, בעוד שהמבחין בין אלו לבין האחרונה, נעוץ בעיקר בהלך הנפשי המלווה את ההתנהגות (כוונה לגרום חבלה חמורה)". (ספרו של יעקב קדמי "על דין הפלילי" חלק שני מהדורה משנת 1995 בעמוד 690), ראה בענין זה, גם ע"פ 2125/94 תקדין 94(2) 122. סעיף 329 לחוק, מבטא את רמת החומרה הגבוהה ביותר של גרימת חבלות לגופו של אדם וזאת לא בשל התוצאה החמורה של החבלה שנגרמה בפועל אלא בשל ה"כוונה המיוחדת" הטומנת בחובה סיכון ממשי של גרימת חבלה גופנית קשה (ספרו הנ"ל, של קדמי עמ' 691). כאמור הדרישה לכוונה מיוחדת חלה על כל אחד ואחד מסעיפי המשנה של סעיף 329, בעוד שרק סעיף משנה (1) הוא המחייב גרימת חבלה חמורה או פציעה. בבוא ביהמ"ש לדון בשאלה, האם מתקיימת במקרה שבפניו, אותה "כוונה מיוחדת". ראוי תחילה, לקבוע במה אותה כוונה מיוחדת מוצאת ביטויה? דומה, כי אין מחלוקת, כי כוונה מיוחדת מתקיימת רק בהתקיים שניים: חזות מראש של התוצאה האסורה והמכונה ע"י קדמי בספרו הנ"ל "התכלית" (עמ' 694) והעיקר חפץ באותה תוצאה דווקא ובכל מקרה בו לא תוכח "כוונה מיוחדת" ויוכח רק הגורם הפיסי של גרם נזק גופני לא יהיה מקום להרשיע בעבירה לפי סעיף 329, אלא באחת העבירות המסתפקות בכוונה סתם כגון בעבירה של פציעה לפי סעיף 334 או בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333. 7) הכוונה המיוחדת, ככל הלך נפשי אחר, ניתנת להוכחה הן ע"י ראיות ישירות והן ע"י ראיות נסיבתיות, בד"כ על הלך נפשי ניתן ללמוד בדרך עקיפה ומראיות נסיבתיות ורק במעט מהמקרים ניתן גם להעזר בראיות ישירות, כגון הודאה של נאשם בדבר "כוונתו" שעמדה מאחורי המעשה. בד"נ 8/68 פ"ד כ"ב(2) 536, נקבע אומנם ע"י ביהמ"ש העליון, כי ה"כוונה הפלילית המיוחדת, יכול שתוכח גם באמצעות "חזקת הכוונה" לפיה אדם מתכוון לתוצאות הצומחות בדרך הטבע ממעשהו, אלא שבתי המשפט מצווים לנהוג בענין זה משנה זהירות משום החומרה הרבה של העבירות בהן נדרשת כוונה מיוחדת כבמקרה של סעיף 329 לחוק העונשין ואין להפעיל חזקות שנועדו ע"מ להקל על הוכחת מחשבתו הפלילית של הנאשם, כדבר שבשיגרה, ככלל, קיימת מחלוקת אם לעניין הכוונה המיוחדת הדרושה לפי סעיף 329 לחוק יש מקום להעזר בחזקה, לפיה "האדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו", לעניין קיומה של כוונה מיוחדת. כוונה מיוחדת מתקיימת, כאמור, בקיומן של שתי דרישות: החזות של התוצאה האסורה וחפיצותו של הנאשם באותה תוצאה דווקא. על גישתו המחמירה של ביהמ"ש בעניין הדרישה לכוונה המיוחדת לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין ניתן ללמוד מפסק דינו של ביהמ"ש העליון ע"פ 2125/94 מירו כהן ואח' נגד מדינת ישראל תקדין עליון כרך 94(2) תשכ"ד/תשכ"ה - 1994-5 עמ' 121. שם המערערים הואשמו בחבלה בכוונה מחמירה לפי סעי 329(1) לחוק העונשין, זאת לאחר שהם ירו ופגעו ברגליו של המתלונן. ביהמ"ש דלמטה הרשיע את הנאשמים בעבירה של סעיף 329(2) דווקא בנימוק, כי בפתחם באש לעבר המכונית פעלו המערערים בפזיזות וכדבריו "משירו כך, לא יכלו שלא להיות ערים לתוצאה של גרימת חבלה חמורה". ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וזיכה את הנאשמים בקובעו, כי מצב נפשי זה אין בו די להוביל להרשעת המערערים בעבירה בה הורשעו לפי סעיף 329(2) משום שגם עבירה זו כמו העבירה בה הואשמו מלכתחילה לפי סעיף 329(1) מצריכה כוונה מיוחדת ביחס להשגתה של תוצאה חבלנית וכלשון השופט מצא בפסק הדין האמור: "בכוונה להטיל באדם נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה". 8) ומן הכלל אל הפרט ולשאלה, האם ממכלול העובדות שהוכחו ניתן במקרה דנן, לקבוע לא רק שהנאשם חזה בעת ביצוע מעשיו, את התוצאה האסורה, אלא גם חפץ באותה תוצאה. נראה, כי מכלל הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש ולאור הגישה המחמירה של בתי המשפט בעניין ה"כוונה המיוחדת", אין כל אפשרות להגיע למסקנה, כי אכן הנאשם היה, עת תקף את אשתו, בהלך נפשי של "כוונה מיוחדת", תוך שהוא חוזה, כי יגרמו למתלוננת חבלות גופניות חמורות וגם חפץ בתוצאה זו. יש לזכור, כי מעשה התקיפה של הנאשם לאשתו, לא בוצע כמעשה מתוכנן מראש, אלא, התפתח על רקע סירובה של המתלוננת לפתוח בפניו את דלת דירתם ונסיונה לברוח מהדירה, כאשר המתלוננת עצמה מודה, כי היא קללה את אביו של הנאשם, דבר שהרגיזו מאוד. הנאשם לא השתמש ולא ניסה להשתמש בכלי כלשהו ויש בעניין זה, כדי להצביע על כך כי הנאשם לא חפץ בתוצאה ואולי אף לא חזה אותה, לפחות לא חזה את החבלות החמורות שבסופו של דבר נגרמו למתלוננת. לסיכום, התביעה לא הצליחה לעמוד בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה מעל לכל ספק סביר, כי לנאשם היתה אותה כוונה מיוחדת הדרושה ע"מ להרשיע בעבירה לפי סעיף 329(1) עת ביצע את מעשיו ויש לזכותו מעבירה זו. מצד שני, נעלה מכל ספק סביר, כי בעת המעשה התקיימה אצל הנאשם כוונה פלילית סתם במובן זה שהיתה לו המודעות למעשה ולאפשרות קרובה להתרחשות התוצאה, על כן יש מקום להרשיעו בעבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין ולא בעבירה על סעיף 329 (1) לחוק, ראוי לציין, כי לא יכולה להיות מחלוקת, כי החבלות שנגרמו למתלוננת ובעיקר, שבירת האף ושן אחת, מהוות חבלות חמורות במובן סעיף 333 לחוק, לאור העובדות שהוכחו בפני ביהמ"ש ומכאן ההצדקה להרשעה עפ"י סעיף 333 ולא עפ"י אחד משני הסעיפים היותר קלים והדנים בנזק הנגרם לגופו של אדם כתוצאה ממעשה תקיפה. התוצאה הינה, שאני מרשיע את הנאשם בעבירת איום, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 ובעבירת חבלה חמורה עבירה על סעיף 333 לחוק העונשין ומזכה אותו מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. אלימות