היסוד הנפשי הנדרש בעבירת איומים הוא "בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו". הלכה היא שמשמעותו של יסוד נפשי זה היא כי המאיים הציב לנגד עיניו את המטרה של הפחדה והקנטה, כלומר, כי שאיפתו - ולא המניע שדחפו לעשות המעשה - היתה להשגתו של יעד זה. יסוד נפשי זה מתקיים במקום שלמאיים היתה מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה, או הקנטה, יממש עקב איומו, גם אם אין לו שאיפה לכך. אכן מאיים אשר בשעת האיום מודע, ברמה גבוהה של הסתברות, כי דבריו יפחידו את המאויים, פוגע בערכים מוגנים על ידי העבירה של איומים - השלווה הנפשית, הבטחון וחירות הפרט - באותה מידה ממש, כמו מאיים אשר העמיד לנגד עיניו את השאיפה לפגוע בערכים אלה. להלן הכרעת דין בסוגיית הכרעת דין האישום 1. הנאשם מואשם בעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, בכך שביום 26/6/2000, בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, איים, כדלקמן: א. במהלך דיון שהתקיים בינו לבין רעייתו, בפני כבוד השופטת שרית גולן (להלן: "המתלוננת"), איים הנאשם על המתלוננת, שלא כדין, בפגיעה בגופה, בכך שהתקרב לדוכנה בצעקות תוך שהוא אומר לה: "את ואני נעלה לשמיים", זאת בכוונה להפחידה ועל רקע העובדה שחייבה אותו בהוצאות בסך 10,000 ₪ (להלן: "האירוע הראשון"). ב. לאחר שהוצא הנאשם מתוך אולם בית המשפט, על ידי המאבטחים, גבריאל בן צבי, ויהונתן קופר (להלן: "המאבטחים"), איים הנאשם על המתלוננת, באמצעות המאבטחים, שלא כדין בפגיעה בה, בכך שאמר להם "אני עוד אטפל בה" (להלן: "האירוע השני"). 2. המשפט מתברר בפניי, לאחר שהנאשם, באמצעות סניגורו, כפר בעבירה המיוחסת לו. עצם אמירת הדברים 3. למען הסר ספק, ומאחר שלדברים השלכה לצורך קביעת מהימנות ומשקל גירסת הנאשם, יפורטו להלן, בתמצית, גירסת התביעה וגירסת הנאשם ביחס לשני האירועים. האירוע הראשון 4. העדה היחידה המופיעה ברשימת עדי התביעה, לענין האירוע הראשון, היא המתלוננת. במהלך פרשת התביעה, נמלכה בה התביעה, והודיעה לבית המשפט כי היא מבקשת שלא להעיד את המתלוננת כעדת תביעה, שכן האירוע התרחש במסגרת תפקידה, כשופטת, והלכה היא שאין מעידים שופט על דבר שטיפל בו במסגרת פעילותו כשופט. במקום עדות המתלוננת, ביקשה התביעה, להסתפק בהגשת הודעתה במשטרה באמצעות גובה ההודעה. הסניגור המלומד, עו"ד שחר, התנגד לפרשנות התביעה, וטען שעדותה של המתלוננת אינה על דבר שטיפלה בו בסמכותה כשופטת, אלא על אירוע אחר שהתרחש, בעקבות ולאחר סיום טיפולה כשופטת. לאחר דיון מעמיק, חזר בו הסניגור מהתנגדותו לענין העדת המתלוננת, והסכים להגשת הודעתה במשטרה. בהסכמת הסניגור, נתקבלה הודעת המתלוננת במשטרה מיום 27/6/2000 (ת/3), כראייה לאמיתות תוכנה. גירסת התביעה- הודעת המתלוננת (ת/3) 5. בהודעתה מסרה המתלוננת: "...לאחר שנתתי את החלטתי ממנה עולה שהעברתי לחקירת משטרה חשד להעלמת מעוקלים, תצהיר כוזב, ועדות שקר, ולאחר שחייבתי את מר חיים כהן (הנאשם - י.ל), בהוצאות של 10,000 ₪, התפרץ מר חיים כהן לעבר הדוכן בצעקות שבמהלכן אמר לי את ואני נעלה ביחד לשמיים. באותו שלב, הזעקתי את משמר הבטחון, והם נכנסו לאולם והוריתי להם להוציא אותו מהאולם...". (ראו ת/3, שורות 4-11). מעדויות המאבטחים, יונתן קופר (ע.ת. 2), גבריאל בן צבי (ע.ת. 3) ואיתי בנימין (ע.ת. 4), עולה כי בעקבות האירוע המתואר, לחצה המתלוננת על לחצן המצוקה באולם, ומיד הגיעו למקום המאבטחים, שנתבקשו על ידי המתלוננת לעצור את הנאשם. (ראו, פרוטוקול, עמוד 10 שורה 21; פרוטוקול, עמוד 14 שורה 1; פרוטוקול עמוד 16, שורה 24). בהגיע המאבטחים לאולם הבחינו בנאשם כשהוא נתון בסערת רגשות, שהתבטאה בצעקות רמות, ובתנועות ידיים (פרוטוקול, עמוד 14, שורות 4-5). לבית המשפט הוגש בהסכמה פרוטוקול הדיון, וההחלטה שבעקבותיה התרחש האירוע המתואר (ת/2) (להלן: "ההחלטה"). בסעיף האחרון להחלטה, נכתב: "מומלץ למשיב (הנאשם - י.ל.) שירסן התנהגותו בבית המשפט ומן הראוי שיפסיק להכשיל את עו"ד גורן (ב"כ הנאשם באותו הליך - י.ל.), במילוי תפקידו עלי די העברת נתונים כוזבים לבא כוחו". גירסת הנאשם: 6. בהודעתו במשטרה, מיום 26/62000 (ת/1), תיאר הנאשם דין ודברים שניהל עם המתלוננת, שבסופו מסר: "...יכול להיות שכעסתי קצת... אני דברתי קצת בכעס והייתי בטורים, ואז השופטת הזמינה את אלה של האבטחה שלקחו וכבלו אותי, ולאחר חצי שעה שחררו אותי..." (ת/1, שורות 21-25). בתשובה לשאלה, האם אמר למתלוננת במהלך הדיון את המילים "את ואני נעלה עוד לשמיים", השיב הנאשם: "אני לא אמרתי לה את זה, העו"ד שלי היה נוכח" (ת/1, שורות 31-35). 7. בעדותו בבית המשפט מסר הנאשם גירסה הפכפכה ובלתי אחידה. תחילה טען הנאשם כי אמר למתלוננת "שנינו נעלה לשמיים נפגש בשמיים" (פרוטוקול, עמוד 33, שורה 21), וכי לא אמר את המילים: "את ואני נעלה לשמיים" (פרוטוקול, עמוד 34 שורות 16-18). משנתבקש הנאשם להסביר דבריו בהודעתו (ת/1) "לא אמרתי לה את זה", השיב: "אמרתי את זה לא מתוך כעס לא בכוונה, ברגע של כעס אמרתי" (פרוטוקול, עמוד 34, שורה 20). בהמשך חקירתו הראשית, שינה הנאשם טעמו והודה שהמילים "את ואני נעלה יחד לשמיים", יצאו מפיו, לדבריו מתוך כוונה שכל אדם מגיע לשמיים (פרוטוקול, עמוד 35, שורות 15-17). בחקירתו הנגדית, הודה הנאשם, שאמר למתלוננת "את ואני נעלה לשמיים" (פרוטוקול, עמוד 39, שורות 12-13). הנאשם הודה שדבריו אלה נאמרו בטונים גבוהים (פרוטוקול, עמוד 34, שורה 5), ברגע של כעס (פרוטוקול, עמוד 33, שורה 18), וכי קם וצעק (פרוטוקול עמוד 35, שורה 24). תחילה הכחיש הנאשם שהתפרץ לעבר הדוכן (פרוטוקול, עמוד 35, שורה 24), אך בהמשך נתגלו סדקים בהכחשתו הגורפת, הנאשם הסביר "אני עמדתי ואולי הגבהתי את קולי, ואולי עשיתי תנועה בידי, ולדוכן לא הגעתי, אני לא יודע איך היא חשבה שהתפרצתי" (פרוטוקול, עמוד 37, שורות 22-23), ולקראת סוף עדותו הודה "לא עשיתי בסדר שהתפרצתי... אולי דברתי עם ידיים והיא פחדה, אבל אני לא חושב כך...זה היה רגע של כעס, ככה לא מתנהגים, ההתנהגות שלי לא היתה בסדר" (פרוטוקול, עמוד 39, שורות 1-10). משנתבקש הנאשם להסביר פשר כוונתו בדבריו - "את ואני נעלה יחד לשמיים" - הסביר: "אין בן אדם שלא יפגש בשמיים, כל אדם יגיע לשמיים וזאת הכוונה שלי... רציתי שהיא תבין שהיא לא שפטה בצדק". (פרוטוקול, עמוד 35, שורות 16-21). לשאלת בית המשפט - מה ביקש לגרום למתלוננת באמצעות דבריו אלה - השיב הנאשם - "רציתי שהיא תבין שהיא לקחה לי הדברים... ובקשתי שתעזור לי שהיא נותנת לגרושתי הכל ומשאירה אותי כבול". (פרוטוקול, עמוד 38, שורות 27-29). בתשובה לשאלה האם יתכן שדבריו גרמו למתלוננת לפחד, השיב הנאשם: "לא.. אולי דברתי עם ידיים והיא פחדה, אבל אני לא חושב כך" לשאלת סניגורו השיב הנאשם כי לא התכוון להפחיד המתלוננת (פרוטוקול, עמוד 39, שורות 3-8). דיון 8. הסניגור המלומד, טען, כי התביעה לא הוכיחה במידת הוודאות הנדרשת, את מהלך האירוע הראשון, באופן שלא ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה של איומים, וזאת בשל מחדלי התביעה - אי העדת המתלוננת, או עדים אחרים לאירוע הראשון (קלדנית, אשת הנאשם, ב"כ הנאשם) - שכתוצאה מהם, אין לבית המשפט מספיק כלים כדי לבדוק את פרטי ההתרחשות לאשורם. הסניגור המלומד טען שהוא מודע לכך שהודעת המתלוננת (ת/3) הוגשה בהסכמה, אך לטענתו, אף על יסוד גירסה זו, לא ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה של איומים, שכן, לא ברור, למשל, הֶקשר הדברים, הַסֶדר המדויק שלהם, ואילו נחקרה המתלוננת בחקירה נגדית ניתן היה לברר נתונים אלה כנדרש. עוד ביקש הסניגור מבית המשפט להתעלם, בהכרעתו, מזהות המתלוננת ומתפקידה. 9. יש טעם בטענת הסניגור שהמשטרה לא עשתה מלאכתה נאמנה בתיק זה. תמוהה התנהגות המשטרה שהסתפקה בגביית עדות המתלוננת, למרות שלאירוע הראשון, היו עדים נוספים (קלדנית, אשת הנאשם וב"כ). ברם, אין לו לבית המשפט אלא מה שמונח בפניו, ומה שמונח בפני בית המשפט, לענין האירוע הראשון, הוא הודעתה של המתלוננת במשטרה (ת/3), שהוגשה בהסכמה. אמנם, אין ספק שהדרך הטובה ביותר לבירור העובדות היא באמצעות חקירה נגדית של המעורבים כולם, אך בנסיבות המקרה דנן, לאור ויתור הסניגור על חקירת המתלוננת והסכמתו להגשת הודעתה (ת/3), מחובת בית המשפט להכריע על בסיס הראיות שמונחות בפניו, דהיינו, הודעת המתלוננת. הודעת המתלוננת (ת/3), נתקבלה בהסכמה, כראייה לאמיתות תוכנה, ודי בכך כדי לבסס ממצא עובדתי, לפיו הנאשם התפרץ לעבר הדוכן בצעקות שבמהלכן הטיח כלפי המתלוננת "את ואני נעלה ביחד לשמיים". 10. עם זאת, דווקא משום היותה של המתלוננת שופטת - שאינה מוכרת לי - ולאור טענת הסניגור, ועל מנת למנוע לזות שפתיים, טרחתי ובחנתי, בקפידה וביסודיות, את גירסת הנאשם כמפורט לעיל, ומצאתי כי לא ניתן ליתן אמון בגירסתו המתכחשת של הנאשם, לפיה לא הטיח דברים אלה במתלוננת, לאור הפכפכות גירסאותיו. בהודעתו במשטרה (ת/1) הכחיש הנאשם שאמר למתלוננת "את ואני נעלה לשמיים" (ראו סעיף 5 לעיל). עדותו הנאשם בבית המשפט לא היתה עשויה מעור אחד. תחילה הודה הנאשם שאמר למתלוננת דברים אלה, לאחר מכן חזר בו, ובהמשך שוב הודה שאמר דברים אלה (ראו סעיף 6 לעיל). אף ביחס להתפרצותו לעבר הדוכן בצעקות, גירסת הנאשם אינה אחידה. תחילה הכחיש הנאשם שהתפרץ לעבר הדוכן, אך בהמשך אישר שלא נהג כשורה בכך שהתפרץ, ואף אישר שהגביה את קולו (סעיף 6 לעיל). ממצאי מהימנות 11. עדות הנאשם לכשעצמה - ובמנותק מגירסת המתלוננת - לא הותירה רושם מהימן בעיני, עדותו היתה הפכפכה, מתחמקת ומגמתית, באופן שלא ניתן לבסס עליה ממצא כלשהו. לאור האמור, ככל שישנה מחלוקת עובדתית, בין הודעת המתלוננת (ת/3), לבין גירסת הנאשם, מעדיף אני את הודעת המתלוננת, שנתקבלה בהסכמה. האירוע השני גירסת התביעה 12. המאבטח יהונתן קופר (ע.ת. 2) העיד כי בעקבות לחיצת המתלוננת על לחצן המצוקה, הגיע לאולמה של המתלוננת, ביחד עם מספר מאבטחים נוספים, ופגש בנאשם כשהוא צועק, המתלוננת הורתה למאבטחים לעצור את הנאשם. לאחר שהוצא הנאשם מאולם בית המשפט, אמר הנאשם, בהתייחסו למתלוננת "אלוהים עוד ישלם לה, והיא עוד תשמע ממני" (פרוטוקול, עמוד 10, שורות 20-26). וכן: "אני עוד אטפל בה" (פרוטוקול, עמוד 11, שורה 2). המאבטח גבריאל בן צבי (ע.ת. 3), העיד כי בהגיעו לאולמה של המתלוננת, ביחד עם מאבטחים נוספים, הבחין בנאשם כשהוא נתון בסערת רגשות, ובמהלך הוצאת הנאשם מהאולם, בהתייחסו למתלוננת אמרשהוא יראה עוד לשופטת (פרוטוקול, עמוד 14, שורה 16). המאבטח איתי בנימין (ע.ת. 4), העיד כי לאחר הוצאת הנאשם מן האולם אמר בהתייחסו למתלוננת "היא עוד תשמע ממני" (פרוטוקול, עמוד 17, שורות 10-11). גירסת הנאשם 13. בעדותו בבית המשפט, טען הנאשם, כי לא זכורים לו דבריו באוזני המאבטחים (פרוטוקול, עמוד 34, שורות 14-15), ובהמשך בהתייחסו לדברי המאבטחים, טען "לא דברתי איתה" (פרוטוקול, עמוד 34, שורות22-24). בחקירתו הנגדית, לא נשאל הנאשם ביחס לאירוע השני. בהודעתו במשטרה, בהתייחסו לדברי המאבטחים, השיב הנאשם "לא זוכר שאמרתי את מה שהם אומרים" (ראו ת/1 שורות 36-39). דיון 14. הסניגור המלומד, טען כי לאור הגירסאות הבלתי אחידות של המאבטחים ביחס לתוכן דברי הנאשם, שכוונו כלפי המתלוננת, הרי שדברים אלה, לא הוכחו, במידת הוודאות הנדרשת. 15. אין בידי לקבל טענת הסניגור. ראשית, הטענה אינה מדויקת, העד איתי בנימין (ע.ת. 4) חזר בעדותו על חלק מהדברים עליהם העיד העד קופר (ע.ת. 2) "היא עוד תשמע ממני". דברי העד בן צבי (ע.ת. 3) דומים מאוד לדברי חבריו. שנית, אין בעובדה שהמאבטחים לא חזרו מילה במילה על תוכן הדברים, ששמע כל אחד מהם, מפי הנאשם, ביחס למתלוננת, כדי לפגוע במהימנותם. מעדויות המאבטחים עצמם עולה, כי אין מדובר בהתבטאות חד פעמית של הנאשם, אלא בסדרת התבטאויות, שככל הנראה, כל אחד מהמאבטחים היה עד לחלק אחר שלהם, ומשום כך, העיד כל אחד מהם על תוכן הדברים ששמע. שלישית, עדויות המאבטחים הותירו רושם מהימן בעיני. לא התרשמתי שמי מהאבטחים הזיד להפליל את הנאשם על לא עוול בכפו. מאמין אני לכל אחד מהמאבטחים, ששמע, מפי הנאשם, את הדברים עליהם העיד בבית המשפט. מנגד, אין בפי הנאשם, גירסה של ממש, שיש בה כדי לסתור, או לקעקע, את עדויות מי מהמאבטחים. בעדותו בבית המשפט, בהתייחסו לעדויות המאבטחים, התחמק הנאשם ממתן תשובה, בהשיבו "לא דברתי איתה"(פרוטוקול, עמוד 34, שורות 22-24), כמו גם בהודעתו במשטרה, שם טען כי לא זכורים לו דברי המאבטחים (ת/1, שורות 36-39). לאור כל האמור, מעדיף אניאת עדויותיהם המהימנות של המאבטחים, על פני עדותו המתחמקת והבלתי מהימנה של הנאשם. ממצאי עובדה 16. לאור כל האמור, אני קובע כממצאי עובדה, שהוכחו בפניי, במידת הוודאות הנדרשת, העובדות הבאות, כדלקמן: א. האירוע הראשון - לאחר שהמתלוננת סיימה להקריא את ההחלטה, התפרץ הנאשם לעבר הדוכן, בצעקות, שבמהלכן הטיח כלפי המתלוננת "את ואני נעלה ביחד לשמיים". ב. האירוע השני - לאחר שהוצא הנאשם מתוך אולם בית המשפט על ידי המאבטחים, אמר הנאשם למאבטחים, בהתייחסו למתלוננת, בין היתר "אלוהים עוד ישלם לה, והיא עוד תשמע ממני", "אני עוד אטפל בה", וכן כי הוא "עוד יראה לשופטת". היסוד העובדתי 17. לטענת הסניגור, גם אם נאמרו הדברים על ידי הנאשם, הרי שאין לראות בהם משום איום, כמובנו בסעיף 192 לחוק העונשין. על פי הטענה, אין במשפט "את ואני נעלה ביחד לשמיים" משום איום כלשהו, שכן דרך העולם מימים ימימה, שחייו של כל בן אנוש מסתיימים בסופו של דבר בעליה השמיימה. ביחס לאירוע השני, טען הסניגור כי אף בדברים שאמר הנאשם למאבטחים אין לראות משום איום, שכן ניתן לפרשם ככוונת הנאשם למצות את זכויותיו הלגיטימיות במישור המאבק המשפטי כנגד המתלוננת. אין בידי לקבל את טענות הסניגור. סבורני, שבדברי הנאשם, בכל אחד מהאירועים, ובוודאי שבשני האירועים גם יחד, יש משום איום. להלן יפורטו טעמיי: הכלל 18. האיום הוא התנהגות שבדרך כלשהי עלולה לנטוע בליבו של אדם רגיל פחד או חרדה. המבחן לקיומו של רכיב זה הוא אובייקטיבי: מידת ההשפעה שיכולה להיות לדברים על אדם רגיל, ולא לפי הרגשתו הסובייקטיבית של האדם אליו נאמרו הדברים. אחד המבחנים שנקבעו בפסיקה, לצורך תיחום הגבול בין אמירה מותרת לבין איום אסור, הוא, האם יש לדובר שליטה, או השפעה, על אפשרות התממשותה של הסכנה עליה הוא מתריע. נקבע כי אם התשובה היא בחיוב - הדובר שולט על התממשות האזהרה מדובר באיום (ראו דברי כבוד השופט (כתוארו דאז) ברק ב- ע"פ 103/88 ליכטמן נגד מדינת ישראל פד"י מג' (3), 373, בעמוד 384) (להלן: "פ"ד ליכטמן"). מן הכלל אל הפרט א. האם דברי הנאשם, באירוע הראשון ובאירוע השני, מהווים איום? סבורני, כי אין מחלוקת שמבחינה אובייקטיבית, המשמעות של הביטוי לעלות השמיימה היא מותו של אדם. המשמעות המסתברת, מדברי הנאשם "את ואני נעלה ביחד לשמיים", היא כי בכוונת הנאשם לקבוע את המועד, ואת הדרך, לסיום חייה של המתלוננת, ועלייתה, יחד עימו, השמימה. חיזוק לפרשנות זו - שיש בו כדי ללמד, אף על כוונת הנאשם, להפחיד את המתלוננת, כפי שיובהר בהמשך - נמצא בדברי הנאשם, באירוע השני, למאבטחים: "היא עוד תשמע ממני" "אני עוד אטפל בה", וכן כי הוא "עוד יראה לשופטת". צירופם של דברי הנאשם, כלפי המתלוננת, באירוע הראשון - "את ואני נעלה ביחד לשמיים" ביחד עם דבריו, באזני המאבטחים, באירוע השני - "היא עוד תשמע ממני" "אני עוד אטפל בה" וכן כי הוא "עוד יראה לשופטת" - הם התנהגות, שמבחינה אובייקטיבית, עלולה לנטוע בליבו של אדם רגיל, פחד או חרדה. לאור האמור, אני קובע, שדברי הנאשם מהווים איום, כמשמעותו בסעיף 192 לחוק העונשין, ולפיכך, נתקיים, בענייננו, היסוד העובדתי של עבירת האיומים. ב. הפגיעה בגופה של המתלוננת "שלא כדין" 19. פגיעה היא "שלא כדין", אם היא מהווה עבירה על פי דיני עונשין. לית מאן דפליג, שאיום, שמשתמעת ממנו אפשרות פגיעה בחייה של המתלוננת, הוא ש"לא כדין", ולפיכך נתקיים בענייננו, אף היסוד של איום "שלא כדין". היסוד הנפשי 20. הסניגור המלומד טען כי במקרה דנן, נותר ספק בדבר כוונתו של הנאשם להפחיד את המתלוננת או להקניטה. על פי הטענה, ניתן ללמוד על היעדרה של כוונה כזו, הן מהעובדה שהמתלוננת לא מצאה לנכון, להגיש תלונה, נגד הנאשם, משמע, שהבינה שהנאשם כלל לא התכוון להפחידה או להקניטה; וכן ניתן ללמוד זאת, מגירסת הנאשם עצמו, שהיה אמנם בסערת רגשות, אך לכלל התנהגות פלילית לא הגיעה התנהגותו. אין בידי לקבל אף טענות אלה של הסנגור, ואלה טעמיי. הכלל 21. היסוד הנפשי הנדרש בעבירת איומים הוא "בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו". הלכה היא שמשמעותו של יסוד נפשי זה היא: "כי המאיים הציב לנגד עיניו את המטרה של הפחדה והקנטה, כלומר, כי שאיפתו - ולא המניע שדחפו לעשות המעשה - היתה להשגתו של יעד זה... יסוד נפשי זה מתקיים במקום שלמאיים היתה מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה, או הקנטה, יממש עקב איומו, גם אם אין לו שאיפה לכך. אכן מאיים אשר בשעת האיום מודע, ברמה גבוהה של הסתברות, כי דבריו יפחידו את המאויים, פוגע בערכים מוגנים על ידי העבירה של איומים - השלווה הנפשית, הבטחון וחירות הפרט - באותה מידה ממש, כמו מאיים אשר העמיד לנגד עיניו את השאיפה לפגוע בערכים אלה" (ראו פ"ד ליכטמן, בעמוד 386) מן הכלל אל הפרט 22. הטחת האיום במתלוננת - "את ואני נעלה ביחד לשמיים" - תוך כדי התפרצות בצעקות לעבר דוכנה, לאחר שנתנה החלטתה - להעביר לחקירת משטרה חשד להעלמת מעוקלים, מתן תצהיר כוזב, ועדות שקר על ידי הנאשם, ולאחר שחייבה אותו בהוצאות של 10,000 ₪ - בעודה יושבת על כסאה, במסגרת תפקידה, מטבע הדברים, שהוא איום, הנוטע בלב שופט רגיל, פחד או חרדה. מהעובדה שהמתלוננת לא יזמה את הגשת התלונה, רחוקה הדרך למסקנה, שמבקש הסניגור לאמץ, כי יש בכך כדי להצביע על היעדר כוונה של הנאשם להפחיד את המתלוננת או להקניטה. ראשית - אין קשר בין הדברים. יכול אדם, ובמיוחד שופט, לחוש פחד, ועדיין, מסיבות מגוונות ומובנות, לבחור שלא להגיש תלונה. שנית - במקרה דנן, תגובותיה המיידיות של המתלוננת - לחיצה על לחצן המצוקה, והוראה למאבטחים לעצור את הנאשם ולהוציאו מהאולם - מלמדות, כאלף עדים, על כך שחשה, באותם רגעים, פחד ומצוקה. שלישית - המבחן לקיומו של איום הוא, מידת השפעתו על אדם רגיל, ולא לפי הרגשתו הסובייקטיבית של האדם שכלפיו כוונו הדברים. בנסיבות המתוארות על ידי המתלוננת בהודעתה ת/3 - מתן החלטה לפתיחת חקירה פלילית בעניינו של הנאשם, תוך פגיעה משמעותית בכיסו - אין לקבל גירסת הנאשם כי באותם רגעים ביקש לחלוק עם המתלוננת הגיגים פילוסופים, בדבר דרך סיום חיו של כל בן תמותה, באשר הוא. חיזוק משמעותי למסקנתי זו, נמצא בדבריו של הנאשם באזני המאבטחים, באירוע השני - למשל, "אני עוד אטפל בה", וכי "עוד יראה לשופטת". דברים אלה, מלמדים על כוונה של ממש להפחיד את המתלוננת או להקניטה, שכן הנאשם אמר את הדברים בגוף ראשון, בסמוך לאחר האיום על סיום חייה של המתלוננת, ויש בהם, כדי להשמיט את הבסיס מתחת לטענת הנאשם, שכל כוונתו היתה לחלוק עם המתלוננת, את הידיעה הברורה שדרך העולם היא, שחייו של כל בן אנוש, מסתיימים בעליה השמיימה. בנסיבות אלה, מדובר באיום מפורש, שמשמעותו כי הנאשם התכוון להפחיד את המתלוננת, או להקניטה. חיזוק נוסף למסקנה זו, נמצא בגירסתו של הנאשם עצמו, שהודה שלא נהג כשורה בכך שהתפרץ, ויתכן שגרם לפחד בליבה של המתלוננת (פרוטוקול, עמוד 39, שורות 1-10). דבריו אלה של הנאשם אינם מתיישבים עם טענתו המיתממת - שלא מצאתי ליתן בה אמון - כי התכוון להביע, בתמימות, באותם רגעים בדיוק, את המסקנה הידועה לכל, שסופו של כל אדם להגיע לשמיים. לסיכום, לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה שבמקרה דנן נתקיים גם היסוד הנפשי של עבירת האיומים. ממכלול הנסיבות ומעדות הנאשם, התרשמותי היא, שהנאשם התכוון להפחיד ולהקניט את המתלוננת. עם זאת, לצורך הרשעת הנאשם, די בכך שהנאשם היה מודע ברמה גבוהה של הסתברות כי דבריו יביאו לפחד בליבה של המתלוננת. כאמור, הנאשם עצמו הודה בכך, שיתכן שדבריו והתנהגותו, גרמו למתלוננת לפחד. להשקפתי, בנסיבות הענין, הוכח כי הנאשם היה מודע, ברמה גבוהה של הסתברות שדבריו יביאו לפחד בליבה של המתלוננת ודי אף בכך כדי לבסס קיומו של היסוד הנפשי הנדרש. סוף דבר: 23. על יסוד כל המקובץ ובהסתמך על ממצאי העובדה, כמפורט בסעיף 16 לעיל, מורשע בזאת הנאשם, בעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. איומים