פסק-דין בפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה מיום 2.12.03, אשר הרשיע את המערער בעבירות על סעיפים 17(1), (2) ו - (3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963 (להלן: חוק המשמעת) ואשר גזר עליו ביום 2.12.03 אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, פיטורין, פסילה משירות המדינה למשך 3 שנים מיום גזר הדין ופסילה ממילוי תפקיד חוקר בשירות המדינה לתקופה של 5 שנים מאותו יום. עיקרי העובדות ביום 3.7.00 הוגש כנגד המערער, אשר שימש בתקופה הרלוונטית כחוקר מכס (סמים) באגף המכס באשדוד, כתב תובענה המייחס לו שני אישומים. על-פי האישום הראשון, משהוכפפה יחידת הסמים בה עבד לאגף המכס באשדוד, בניהולו של גובה המכס מר משה כהן, לא הכיר המערער במרותו של מנהל היחידה וסרב לקבל ממנו הוראות. בהתנהגות זו, כך צוין, הפר המערער את הוראת סעיף 42.221 לתקשי"ר, התנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה ופגע במשמעת שירות המדינה. על-פי האישום השני, בסוף חודש ינואר 2000, סרב המערער לעבור עם יחידתו למשכנה החדש במתחם נמל אשדוד, על-אף שקיבל הוראות מפורשות לעשות כן מן הממונים הישירים עליו. בנוסף, כך נטען בכתב התובענה, התייצב המערער מדי יום, במשך מספר חודשים, מול חדר מנהלה החדש של היחידה בחוסר מעש מופגן, תוך שהוא קורא ספרים, מעשן ואוכל במטרה להפריע במתכוון לעבודתם השוטפת של הממונה ויתר העובדים. עוד הואשם המערער בכך, שהחל מחודש יוני 1999, בתאריכים שאינם ידועים לתביעה, סרב לפחות חמש פעמים לבצע בדיקות סמים בתוקף תפקידו, למרות שהממונה הישיר עליו הורה לו לבצע בדיקות כאמור. עוד באותה תקופה, כך עולה מכתב התובענה, סרב המערער לעבוד עם כלבן היחידה ולנסוע עמו ברכבו, למרות שהתבקש על-ידי הממונים עליו לעשות כן. עוד סירב המערער לחתום על דו"חות האש"ל שלו, כמו גם לקחת תלושי משכורת. במעשים אלה, כך צויין, הפר המערער את הוראות סעיף 42.221, 42.212 ו - 42.222 לתקשי"ר, התנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה ופגע במשמעת שירות המדינה. המערער הואשם, בגין שני אישומים אלו, בעבירות על סעיף 17(1), (2) ו - (3) לחוק המשמעת. ההליכים בפני בית הדין למשמעת בבית הדין כפר המערער בשני האישומים נגדו. את טיעוניו מיקד בא-כוח המערער, עורך הדין איתן פלג, בעובדה כי סירובו של מרשו לעבור למשכנה החדש של היחידה נבע משיקולים בריאותיים, שכן לטענתו גג המבנה החדש היה עשוי אסבסט וכן כי אזור הנמל הנו אזור מזוהם בחומרים מסוכנים. באשר לסירוב למלא אחר הוראות הממונים עליו, טען בא-כוח המערער כי החלטת מנהל המכס בדבר שינוי מבנה היחידה ניתנה בחוסר סמכות ומשכך, לא הייתה חובה על המערער לציית לה. בנקודה זו הבהיר בא-כוח המערער כי מכיוון שהממשלה היא שהחליטה על הקמת היחידה, הרי שהיא גם זו שצריכה להחליט על פירוקה. מכיוון שלא הוכח כי סמכויות הממשלה הואצלו למנהל המכס, הרי שההוראה שנתן ביחס לשינוי המבנה הארגוני של היחידה - בטלה. לחלופין טען כי גם אם ניתנה בסמכות, דין ההוראה להתבטל שכן היא נגועה בשיקולים זרים ולכן לא הייתה למערער חובת ציות לה. כן טען בא-כוח המערער כי משלא העלה מנהל המכס את ההוראה על הכתב, הרי שגם חובת ההנמקה לא מולאה ודין ההחלטה כדין החלטה שלא נתקבלה. לגופם של דברים, טען בא-כוח המערער כי התביעה לא הוכיחה את העובדות הנטענות בכתב התובענה ברמה הדרושה להרשעה בהליך המשמעתי. לגישתו, הראיות שהובאו בפני בית הדין היו כלליות ומבוססות בעיקרן על עדויות שמיעה. כך, לא הובאו מעשים קונקרטיים מהם נלמדת הכפירה במרותו של מנהל האגף, מר כהן, ולא הוכח הקשר שבין מתן הוראה מסוימת כלשהי לבין סירובו של המערער לבצעה. בית הדין למשמעת, מוכן היה להניח, לצורך הדיון, כי אכן נפל פגם בהליכים הפורמאליים אשר היו כרוכים בשינוי הארגוני ביחידה. בצאתו מנקודת הנחה זו קבע בית הדין כי המערער צריך היה לקיים את הוראות הממונים עליו, גם אם ההוראה איננה לרוחו. אם היו למערער השגות בקשר להוראה זו או אחרת, הרי שהייתה פתוחה בפניו הדרך לפנות להליכים משפטיים. חובת הציות של עובד בשירות המדינה לממונים עליו, כך נקבע, ממשיכה להתקיים כל עוד ההוראות אינן בלתי חוקיות בעליל או בלתי חוקיות באופן ברור וגלוי. בית הדין קבע כי בהוראה שניתנה למערער במסגרת הארגון מחדש של יחידת הסמים במכס, אין סימני היכר של הוראה בלתי חוקית בעליל, אשר "דגל שחור" מתנוסס מעליה וכי אי-החוקיות שבה "דוקרת את העין ומקוממת את הלב". עוד קבע בית הדין כי המערער עמד במריו למרות ההוראות שקיבל, בכתב ובעל-פה מאת הממונה הישיר עליו ומאת אגף כוח האדם במכס. בתגובה להוראות אלו השיב המערער במכתבים משלו - בהם הודיע מפורשות כי אינו כפוף לאגף המכס באשדוד אלא ליחידת הסמים הארצית - ואשר נכתבו, לדעת בית הדין, בסגנון בוטה שאינו מכבד את כותבו ומעיד על זלזול בממונים ובסמכותם. משכך הסיק בית הדין כי קיים יסוד להפרת המשמעת המיוחסת למערער בכתב האישום. באשר לסירובו של המערער לעבור למבנה החדש בו שוכנה יחידתו, בשל החשש מפני קיומה של פסולת אסבסט, קיבל בית הדין את עדותו של מנהל האגף לפיה מומחה אליו פנתה הנהלת המכס בדק את המקום וקבע כי הוא נקי מחלקיקי אסבסט ולפיכך ראוי למגורים. על אף בדיקה זו ולמרות התראה שקיבל מאת הסמנכ"ל הבכיר למנהל ולמשאבי אנוש ומכתב נזיפה ששיגר אליו מנהל אגף המכס, עמד המערער על סירובו לעבור למבנה החדש ובכך, כך נקבע, עבר עבירת משמעת. באשר לישיבת המערער מול משרדו של מר כהן, קבע בית הדין כי משניתנה למערער הוראה להתייצב מיידית במשרדים החדשים, ולאחר שקיבל התראה ולאחריה נזיפה ממנהל אגף המכס, היה עליו לבצע את הוראות הממונים עליו. עצם ישיבתו מול משרדו של מר כהן, כך נימק בית הדין, מהווה התרסה כנגד המערכת, זלזול בממונים עליו ופגיעה במוראל העובדים האחרים. התנהגות כגון זו, כך נקבע, איננה הולמת עובד מדינה ומהווה פגיעה במשמעת שירות המדינה. בית הדין מצא את עדות עדי התביעה, לפיה היו מקרים בהם המערער סרב לבצע בדיקות סמים ולצאת עם כלבן היחידה מהימנה, ולפיכך קבע כי במעשים אלו עבר עבירת משמעת. בית הדין נתן גם אמון בדברי עדי התביעה ביחס לסירובו של המערער לקבל כל מסמך שיצא מבית המכס באשדוד, לרבות תלושי משכורת ודו"חות אש"ל הנושאים את קוד יחידת בית המכס, משום שלגישתו, היה הוא עובד היחידה הארצית. התנהגות זו, כך נקבע, איננה ראויה ואין להשלים עמה. בית הדין לא מצא ממש בטענות המערער בדבר קיומה של רדיפה אישית נגדו מצד הממונים עליו, ומכל מקום, גם אם היה מוכח כדבר, לא היה בכך כדי להתיר התנהגות מהסוג שהתנהג המערער. דעת הרוב גזרה על המערער, כאמור, אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, פיטורין, פסילה משירות המדינה למשך 3 שנים מיום גזר הדין ופסילה ממילוי תפקיד חוקר בשירות המדינה לתקופה של 5 שנים מאותו יום. אחד מחברי בית הדין, אשר היה במיעוט, הביע דעתו כי היה מקום להפחית מחומרת אמצעי המשמעת שהשיתה דעת הרוב על המערער, בהתחשב במשך שירותו התקין של המערער עד לאירועים נשוא הדיון ולאור מרקם יחסי העבודה שבין המערער לבין הממונים עליו. לפיכך הציע להעמיד את אמצעי המשמעת על נזיפה חמורה, הורדה בדרגה אחת למשך שנתיים, הפקעת משכורת והעברה לתפקיד אחר. המלצה זו, כאמור, לא התקבלה, ואמצעי המשמעת הועמד כאמור בדעת הרוב. טענות המערער בערעור בפניי חזר בא-כוח המערער על הטיעונים שטען בפני בית הדין למשמעת, הן ביחס להעדרה של חובת ציות מצד המערער להוראה שניתנה בחוסר סמכות והן ביחס להעדרה של תשתית עובדתית מספקת לצורך הרשעת המערער בדין המשמעתי. ביתר פירוט טען בא-כוח המערער כי טעה בית הדין בקבעו כי רק כאשר ההוראה היא בלתי חוקית בעליל, היינו כאשר, לפי פרשנותו, קיימת סכנה לחיי אדם, רשאי העובד לסרב לה. במקום זאת, מבקש בא-כוח המערער, כי נאמץ גישה שונה, שזכרה כבר בא בפסיקת בית משפט זה, לפיה חובת הציות אינה חלה גם על הוראות שהן בלתי חוקיות באופן גלוי וברור. במקרה הנדון, כך טוען בא-כוח המערער, הוראת מנהל המכס אשר ניתנה בחוסר סמכות, לקתה באי-חוקיות בולטת וגלויה על-פניה, באופן שאינו מקים חובת ציות על עובד המדינה עליו היא חלה. עוד משיג בא-כוח המערער על הממצאים העובדתיים שהסיק בית הדין מן העדויות והראיות שהובאו בפניו. לגישתו, לא היו בפני בית הדין ראיות קונקרטיות המצביעות על הפרות המשמעת הנטענות בכתב התובענה, כגון סירובו לבצע משימה כלשהי במסגרת עבודתו כחוקר סמים, כפירתו בסמכות מנהל אגף המכס באשדוד, מר משה כהן, או סירובו לקבל את תלושי המשכורת שלו. עוד מלין בא-כוח המערער על קביעת בית הדין באשר לישיבתו הממושכת של מרשו מול משרדו של מר כהן מדי יום ביומו, במשך חודשים. לגישתו, שגה בית הדין בכך שקבע כי חובה הייתה על המערער לעבור עם יחידתו למשכנה החדש במתחם הנמל, על אף חששותיו מקיומם של חומרים מסוכנים במקום. ערעורו של המערער נסב גם על גזר הדין. לגישת בא-כוחו, אמצעי המשמעת שהושתו על המערער חורגים מאמות המידה המקובלות לגבי עבירות מהסוג בהן הורשע. עוד הוסיף בא-כוח המערער, כי אין להתעלם מאופים הקולקטיבי של מעשיו, כאשר טובתם וזכויותיהם של אנשי היחידה כולם עמדו לנגד עיניו ולא רק תועלתו האישית. כן מבקש בא-כוח המערער כי תקופת שירותו, עד לאירועים נשוא התובענה, במהלכה לא דבק במרשו כל רבב, תיזקף לזכותו בדיון על אמצעי המשמעת הראויים. לכך ביקש להוסיף גם את התנהלותם הלקויה, לטענתו, של הממונים על המערער באגף המכס והמע"מ ואת נסיבותיו האישיות של המערער, כפי שפירטם. בדיון בפניי חזרה באת-כוח המדינה, עורכת-הדין נעמי כץ, על עמדת התביעה, כפי שבאה לידי ביטוי בהכרעת הדין ובגזר הדין, והבהירה כי יש לחלק את מסכת האירועים לשתי תקופות עוקבות. הראשונה, מיוני 1999 ועד ינואר של השנה שלאחריה, במהלכה נערך השינוי הארגוני ביחידה, ובמרוצתה סרב המערער לקבל את מרות מר משה כהן, מנהל היחידה. התקופה השנייה, החלה בפברואר 2000 ונמשכה עד יולי אותה שנה, במהלכה סרב המערער לעבור למשכנה החדש של היחידה והתמקם למול משרדו של מר כהן, מבלי לעבוד למרות שהעביר את כרטיס העובד מדי יום וקיבל על כך משכורת. בהתנהגותו זו, כך טענה, ניתק המערער את הקשר בינו לבין הממונים עליו, עד כי לא התאפשר לאחרונים לתת למערער הוראות. המערער התמיד בסירובו על-אף שהממונים עליו התריעו בפניו ואף נזפו בו על הדרך החמורה בה בחר לפעול. לעניין אמצעי המשמעת אשר גזר בית הדין על המערער טענה באת-כוח המדינה כי הוא מגלם את מימד ההרתעה אשר אין להקל בו ראש בסיטואציה שנוצרה ובנסיבות העניין. דיון לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפניי ושמעתי את טענות הצדדים, לא מצאתי עילה להתערבות בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין למשמעת. ראשית, וזה הכלל, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית - אשר מתרשמת באופן בלתי אמצעי מהעדים הבאים בפניה - אלא במקרים נדירים, כאשר הממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות או כאשר הגרסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ראו למשל: ע"פ 525/78 סנובסקי נ' לבון, פ"ד לד(4) 266, 270; וכן גם בערעורים על בית הדין למשמעת, ראו: עש"מ 1161/94 אנטון נ' מדינת-ישראל (לא פורסם); עש"מ 3871/96 רביד נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נ(3) 272, 279; עש"מ 6920/03 אברהם כהן נ' נציבות שירות המדינה (טרם פורסם)). המקרה דנן, איננו נופל לגדר החריגים האמורים, שכן מקריאת פסק דינו המנומק של בית הדין ומעיון במוצגים הנלווים לו, מתגבשת תמונה קוהרנטית וברורה של התנהגות לא ראויה מצדו של המערער, באופן חוזר ונשנה, על-פני תקופה לא מבוטלת של למעלה משנה. בהליך משמעתי, במקרה כגון זה שלפנינו, כיוון שמדובר בהפרת משמעת נמשכת, גם אם לא ניתן להצביע לאורך התקופה על אירועים ספציפיים בהם סרב המערער לבצע הוראה מסוימת שהוטלה עליו, הרי די לתביעה שתוכיח כי המערער, בהתנהגותו, סרב לקבל הוראות מכל סוג שהוא מהממונים עליו. ואכן, בפני בית הדין הונחה תשתית עובדתית רחבה לפיה המערער סרב לקבל את סמכות הממונים עליו, לא עמד לרשותם במקום בו אמור היה להתייצב לעבודתו, הפגין חוסר מעש ברור בהתמקמו בחזית משרדו של מר כהן מדי יום במשך מספר חודשים, וכל זאת, חרף התרעה שקיבל מהסגן הבכיר למנהל אגף המכס (ת/22) ונזיפה שקיבל ממנהל אגף המכס (ת/23) בגין התנהגותו זו. מאחר והמערער כלל לא פקד את מקום עבודתו ועל-ידי כך ניתק ביוזמתו את הקשר עם הממונים הישירים עליו, אין צורך, כאמור, כי התביעה תוכיח קשר בין הוראה מסוימת שניתנה למערער לבין הפרתה על-ידו. קביעה זו יפה, הן ביחס לתקופה הראשונה אליה נדרשה באת-כוח המדינה, במהלכה נערך השינוי הארגוני ביחידה והן ביחס לתקופה השנייה, במרוצתה עברה היחידה למבנה החדש בנמל אשדוד. לא אוכל אף להסכים לטענת בא-כוח המערער לפיה לא קמה למרשו חובת ציות להוראה אשר ניתנה, לכאורה, בחוסר סמכות, שכן זו בטלה מעיקרה. הנחת היסוד בבסיס כל מערכת ציבורית הנה כי הנחיות הניתנות על-ידי ראשי המערכת יבוצעו על-ידי הכפופים להם במורד השרשרת ההיררכית. אכן, הטלת ספק בחוקיות הוראה או במידת היותה ראויה הנה אפשרית ולעיתים אף רצויה והכרחית, כל עוד זו מתבצעת באפיקים שהותוו לכך בדין. על חובת הציות של עובד הציבור להוראות הממונים עליו עמד הנשיא שמגר בער"מ 2,1/82 עיריית תל-אביב-יפו נ' רובין; רובין נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לו(3), 579, 582: "...אחרי תחילת העבודה הופך העובד לחלק ממערכת, בה נקבעים תפקידיו על-ידי המוסמכים לכך בתוך המסגרת אליה התקבל. לעובד שמורה הזכות לערער על החלטה ולהציג דעתו השונה לפני מי שנתן את ההוראה או הממונים עליו או לפני מוסדות הביקורת של הרשות, אך הערעור אינו פוטר מחובת מילוי ההוראה. אין צריך לומר, כי יש נסיבות, בהן יהיה העובד סבור, כי משימה זו או אחרת המוטלת עליו היא בגדר הרעת תנאי עבודה או הינה בניגוד למוסכם או בניגוד למה שהניח מראש שיידרש ממנו. בנושאים אלה מטפלים דיני העבודה, אשר מגדירים את יחסי העובד והמעביד, וייתכנו נסיבות, בהן תקבע הערכאה המשפטית המוסמכת, כי חלה, למשל, הרעה בתנאי העבודה, והעובד זכאי לפרוש מעבודתו תוך קבלת תשלום פיצויים. יש גם נסיבות, בהן נזקק העובד להגנה המקצועית של המסגרות, המאגדות את העובדים, ומבקש להעביר את מה שנראה לו כרוע הגזירה באמצעות נציגיו שנבחרו לכך. אולם בכל הנסיבות האלה אין בפתיחת הליכים או מהלכים כאמור כדי לפטור את העובד מן החובה לקיים את ההוראות שניתנו לו, כל עוד הוא ממשיך להיות עובד שמשימתו הוגדרה, ותרעומתו על הממונים עליו או הסתייגותו מן הדרך, בה הם פועלים ביחסם אליו, אין בה כדי לשחרר אותו מן החובות שהוטלו עליו. לא למותר גם לשוב ולהזכיר, כי חובת המשמעת חלה על קיום אותן הוראות שאינן בלתי חוקיות באופן ברור וגלוי". [ההדגשות במקור - ד.ב.] אלא שטוען בא-כוח המערער כי חובת ציות זו כלל לא קמה בענייננו. לגישתו, אמת המידה להעדרה של חובת ציות איננה היות ההוראה "בלתי חוקית בעליל", כפי שקבע בית הדין, אלא היותה "בלתי חוקית באופן ברור וגלוי", כאמור בפסק דינו של הנשיא שמגר המובא לעיל, ולעניין זה מבקש הוא לקבוע כי מדובר ברף נמוך יותר שדי בו כדי להצדיק הפרת הוראה. הוראת מנהל המכס לבצע את השינוי הארגוני ביחידה, כך נטען, הנה בלתי חוקית באופן ברור וגלוי בשל פגם הסמכות שנפל בה ולכן לא הייתה מוטלת על העובד חובת ציות. דא עקא, שהבחנה זו שמבקש לעשות בא-כוח המערער, אינה הבחנה של ממש. לצורך קביעת חובת הציות ספק אם יש הבדל בין אמות המידה של "בלתי חוקית באופן ברור וגלוי" לבין "בלתי חוקית בעליל". כך, בפסק דין אחר, בסוגיה דומה, נאמר מפי הנשיא שמגר: "העדר הנמקה נאותה, לרבות אי-העמדתו של עובד בעוד מועד על טענות נגדו או על ליקוים בעבודתו, יכול להיות בהם כדי להניע את הרשויות המוסמכות לכך שיפסלו בדיעבד את ההוראה או ההחלטה שניתנו לגבי העובד, וכבר היו דברים מעולם, ובית-הדין הזכיר בהקשר זה את בג"צ 651/86. אולם כל עוד אין ההוראה בלתי חוקית בעליל, כגון הוראה שמילויה כרוך בסיכון חיי אדם ללא צורך (ראה ע/279/58-283), מחובת העובד לקיימה תחילה, וזאת תוך שמירת זכותו המוזכרת לעיל להשיג או לערער לאחר מכן". (ער"מ 2/87 עירית אשדוד נ' אטיאס, פ"ד מא(4), 322, 325) [ההדגשה אינה במקור- ד.ב.] הנה כי כן, נראה כי לשיטתו של הנשיא שמגר אין לכאורה הבדל בין שני המבחנים לקביעת הרף הפוסל את חובת הציות להוראה; היינו, הוראה "בלתי חוקית באופן ברור וגלוי" או הוראה "בלתי חוקית בעליל". מכל מקום, גם לגישת הנשיא שמגר, תקפה ועומדת בעינה חובת הציות אלא אם כן מדובר בהוראה "בלתי חוקית בעליל". כשלעצמי אוסיף כי מוכנה אני לקבוע כי כאשר מדובר במשמעת בשירות המדינה, להבדיל למשל מהצבא, ניתן להסתפק באי ציות כשמדובר בהוראה בלתי חוקית באופן ברור וגלוי; מוכנה אני גם להניח כי הרף לעניין זה עשוי בנסיבות מסוימות להיות נמוך מהרף בהוראה "בלתי חוקית בעליל". אך אפילו נקבל כאן את הנחותיו העקרוניות של הסנגור, הרי אין לומר כי בנסיבות עניינו של מרשו הוכחה אי חוקיות ברמה הנטענת על-ידו. אכן, עקרונות המנהל התקין מחייבים קבלת החלטות על-ידי הגורמים המוסמכים לכך על-פי דין. אם אכן לידתה של היחידה בהחלטת ממשלה, הרי שעל-פניו ראוי היה כי לאור סעיף 15 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, פירוקה ייעשה גם כן בהחלטת ממשלה. אולם בכך אין די כדי להכריז על בטלותה מעיקרה של הוראת מנהל המכס ועל אי-חוקיותה. גם אם סדרי המנהל התקין מחייבים כיבוד החלטת ממשלה עד אשר תוחלף בהחלטה אחרת, הרי במשך השנים עלול להיווצר מצב בו אילוצי עבודה וחלוף הזמן יגרמו לשינויים ולביטול מכללא, ללא ביטול מפורש, של ההחלטה. דרך זו פסולה היא ואינה רצויה, אך לא בהכרח תביא לביטול המעשה המנהלי שבא בעקבותיה. זה מכבר זנחה שיטת המשפט שלנו את עיקרון הבטלות המוחלטת לטובת עיקרון הבטלות היחסית: "כיום הפסיקה מבחינה בין הכלל המחייב רשות מינהלית לנהוג בדרך מסוימת, לבין התוצאה הנובעת מהפרת הכלל. התוצאה הנובעת מהפרת הכלל תלויה בנסיבות המקרה: מהות הכלל שהופר; הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת הכלל והנזק שייגרם כתוצאה מביטול ההחלטה המינהלית; השאלה מי תוקף את ההחלטה המינהלית, באיזה מועד ובאיזו דרך; ועוד. זוהי, על רגל אחת, תורת הבטלות היחסית. תורה זאת מבקשת לשקלל את הגורמים הנוגעים לעניין, כדי להגיע לתוצאה שיש בה איזון ראוי של גורמים אלה. לעתים התוצאה היא שההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה; לעתים ההחלטה תהא בטלה רק כלפי אדם מסוים, בהליכים מסוימים, ולא תהא בטלה כלפי אנשים אחרים; לעתים ההחלטה תהא ניתנת לביטול ממועד מסוים; לעתים היא תעמוד בתוקפה על-אף הפגם שנפל בה; ועוד, לפי נסיבות העניין". (בג"צ 3081/95 ד"ר ג'ובראן רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל ואח', פ"ד נ(2) 177, 194). ואמנם, יש והחלטה שניתנה על-ידי גורם שאינו מוסמך לכך, תהיה ניתנת לביטול על-ידי בית המשפט במסגרת הליך הביקורת השיפוטית על החלטות המנהל. בתוך כך, יבחן בית המשפט את מכלול השיקולים והנסיבות המעורבים במתן הוראת המנהל המדוברת מחד ואת נסיבות תקיפתה מאידך, ויחליט, לאחר שקילתם של אלו, האם תקפה היא או שמא בטלה, האם יש להתנותה בתנאים מסוימים אם לאו. משכך, מנקודת מבטו של עובד הציבור, החלטה שניתנה על-ידי גורם שסמכותו לתיתה מוטלת בספק, אינה יכולה להיות "בלתי חוקית באופן גלוי וברור" שכן עדיין יכול ובסופו של הליך ביקורת שיפוטית, יימצא כי החלטה כזו תקפה. חובת המשמעת תיפסק, רק אם מבחינה מהותית - בהתעלם משאלת כל פגם שיכול ונפל בהליך המנהלי - הנחיית הממונה אינה חוקית באופן גלוי וברור. במקרה הנדון, השינוי הארגוני ביחידה, כשלעצמו, ובהתעלם מהפגם הלכאורי בסמכות, איננו בלתי חוקי ולפיכך חייב היה המערער למלא אחר הוראות הממונים עליו ובמקביל לפנות לערוץ המשפטי. משבחר להפגין את חוסר שביעות רצונו מהחלטת מנהל המכס לשנות את מבנה היחידה בהתעלמות מוחלטת מעמדת הממונה עליו, פגע במשמעת שירות המדינה, לא קיים את המוטל עליו כעובד מדינה והתנהג התנהגות שאינה הולמת עובד ציבור, כאמור בסעיף 17(1), (2) ו - (3) לחוק המשמעת. כאמור, נסב הערעור גם על חומרת אמצעי המשמעת שנגזרו על המערער. ככלל, נגזר אמצעי המשמעת מחומרת המעשים ומהנסיבות הנלוות המאפיינות את המעשה. במקרה זה גזר בית הדין על המערער, ברוב דעות, אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, פיטורין, פסילה משירות המדינה למשך 3 שנים מיום גזר הדין ופסילה ממילוי תפקיד חוקר בשירות המדינה לתקופה של 5 שנים מאותו יום. הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב באמצעי המשמעת שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בלבד. בשוקלי את חומרת אמצעי המשמעת שהושתו על המערער, נתתי דעתי גם לדעת המיעוט לעניין העונש ובאתי לידי מסקנה שאין בה כדי להצדיק התערבות לביטול פיטוריו של המערער. בהתחשב בחומרת המעשים בהם הורשע המערער ומשך הזמן הרב שנמשכו, לא מצאתי כי אמצעי משמעת זה אינו מידתי. אין לי ספק כי המערער פיתח לעצמו תחושת קיפוח והוא חש כאילו נגרם לו עוול במלחמתו "הצודקת". אולם מלחמתו של המערער היתה בוטה ופוגענית והסבה נזק למשמעת ביחידה. גם אם הממונים עליו פעלו בדרך לא ראויה, הרי תגובתו היתה לא מידתית והשארתו במקום עבודתו מהווה מסר חמור לעובדים בשירות. עם זאת, הייתי מבטלת את אמצעי המשמעת של פסילתו של המערער משירות המדינה בכלל. המערער אינו יכול להישאר לא ביחידתו ולא במכס בכלל, דינו פיטורין. אך פסילתו מהשירות נראית בעיני אמצעי משמעת שאינו מידתי, וכך גם פסילתו מלשמש כחוקר. אשר על כן, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות ואילו דין הערעור על גזר הדין להידחות בכפוף לביטול הסייג של פסילה לשירות המדינה, ולשמש כחוקר. שירות המדינה