נזק לשיניים - תביעות קטנות

אישה כבת 78 שנה קיבלה טיפול שורש. במהלך הטיפול נשבר חלק של מכשיר ניקוי תעלת השורש וננעץ בלסתה. עם סיום הטיפול שוחררה לביתה כאשר החלק השבור נותר בלסתה. להלן בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות במסגרתו נפסק פיצוי בסכום של 15,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מטיפול שיניים שעברה. החלטה 1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' השופטת אליתה זיסקינד) מיום 31.7.06, במסגרתו חויבה המבקשת לפצות המשיבה בסכום של 15,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מטיפול שיניים שעברה אצל המשיבה. 2. המשיבה היא אישה כבת 78 שנה. בחודש מרץ 2005 קיבלה המשיבה טיפול שורש אצל המבקשת. במהלך הטיפול נשבר חלק של מכשיר ניקוי תעלת השורש וננעץ בלסתה של המשיבה. עם סיום הטיפול שוחררה המשיבה לביתה כאשר החלק השבור נותר בלסתה. יצוין כי בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי, לאחר שהמשיבה נמנעה מלהעיד את הרופא המטפל, כי הרופא המטפל לא יידע את המשיבה על כך שהמכשיר נשבר וחלקו נותר בלסתה. המשיבה שבה לרופא שטיפל בה לאחר שסבלה מכאבים עזים שנגרמו כתוצאה מזיהום, והרופא העניק לה טיפול רפואי של אנטיביוטיקה למשך מספר שבועות, מבלי שחל שיפור במצבה. יצוין כי גם בשלב זה לא הודיע הרופא המטפל למשיבה כי הסיבה לכאבים היא החלק השבור שנותר בלסתה. רק לאחר שפנתה הנתבעת לרופא שיניים אחר (ד"ר נתנאלי) נודע למשיבה כי בלסתה נותר נעוץ חלק מהמכשיר שנשבר, וכי זוהי הסיבה לזיהום החריף ממנו היא סובלת. ד"ר נתנאלי רשם למשיבה טיפול תרופתי של אנטיביוטיקה מסוג אחר, אך גם זה לא הועיל, והנתבעת המשיכה לסבול מכאבים חזקים. לאור זאת פנתה הנתבעת למומחה לטיפולי שורש (פרופ' שטבהולץ), אצלו עברה טיפול קשה של חודשיים, שגם בסיומו לא הוצא החלק השבור. על פי קבלות שהציגה המשיבה בבית משפט קמא, עלות הטיפולים להם נזקקה בעקבות האירוע עמדה על 6,975 ₪. ביום 24.5.06 הגישה המשיבה את התובענה נשוא בקשה זו, במסגרתה ביקשה פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהטיפול שעברה אצל המבקשת. במסגרת כתב הגנתה טענה המבקשת כי מתן פיצוי למשיבה יוביל להתעשרותה שלא כדין, שכן שבירת המכשיר במהלך הטיפול ונעיצת חלקו השבור בלסתו של המטופל היא סיבוך ידוע בטיפול שורש, שלא נבע כתוצאה מרשלנות, וכי גם הטיפול שהוענק למבקשת לאחר הסיבוך הוא הטיפול הנכון והמקובל במקרים מסוג זה. בפסק הדין שניתן בתובענה קבע בית משפט קמא כי גם בהנחה כי מדובר בסיבוך ידוע, הרי שלכל הפחות היה על המבקשת לפעול להסרת הסיבוך, וכי בכך שלא עשתה כן, התרשלה. לפיכך חייב בית משפט קמא את המבקשת לפצות המשיבה בסכום של 15,000 ₪, בגין עלויות הטיפולים בהם נאלצה לשאת בעקבות הסיבוך, ובגין הכאב והסבל שנגרמו לה. 3. במסגרת הבקשה שלפניי טוענת המבקשת, כי המשיבה לא הוכיחה כי הסיבוך בטיפול השורש נגרם כתוצאה מרשלנות וכן לא הוכיחה כי הטיפול שניתן לה בעקבות הסיבוך היה טיפול רשלני. לטענת המבקשת טענות אלו, הנוגעות לעניינים שברפואה, יש להוכיח באמצעות חוות דעת מומחה, כאשר המסגרת הדיונית של בית משפט לתביעות קטנות כלל אינה מתאימה לכך. 4. לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפניי ושקלתי טענות המבקשת נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כאמור, בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי כי הרופא המטפל מטעם המבקשת שחרר את המבקשת לביתה כאשר החלק השבור בלסתה ומבלי שיידע את המבקשת על כך. בשים לב לגובה הפיצוי שנפסק, אשר קרוב למחציתו נועד לכסות עלויות הטיפולים להם נזקקה המשיבה בעקבות הסיבוך, די בהפרה זו של סעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, המחייב רופא לקבל הסכמה מדעת של המטופל לצורך ביצוע טיפול רפואי ולמסור לו הדיאגנוזה והפרוגנוזה של מצבו הרפואי, על מנת להצדיק הפיצוי. ודוק, אף אם נניח לטובת המשיבה כי החלק השבור לא ננעץ בלסתה של המשיבה כתוצאה מרשלנות, וכי הטיפול שהוענק למשיבה לאחר מכן היה הטיפול המקובל למקרים מעין אלו, לא יכול להיות חולק כי היה על המבקשת לידע מיד את המשיבה בדבר קרות הסיבוך, להסביר לה כיצד ארע, ולפרוש בפניה האפשרויות הטיפוליות העומדות בפניה נוכח הסיבוך. ואולם, המשיבה לא עשתה דבר מבין אלו, אלא שחררה את המשיבה לביתה כאשר החלק השבור עדיין נעוץ בלסתה. גם לאחר ששבה המשיבה אל הרופא המטפל כאשר היא סובלת מכאבים, רשם לה הרופא אנטיביוטיקה, אולם נמנע מלידע אותה בדבר הסיבה לכאבים. 5. לאור האמור לעיל אין אני נדרשת לטענות המבקשת שעניינן העדר רשלנות מצדה ואי התאמת המסגרת הדיונית בבית המשפט לתביעות קטנות להכרעה בתביעות רשלנות רפואית. מעבר לדרוש, יצוין כי אף אם הייתי מקבלת טענת המבקשת לפיה בית משפט לתביעות קטנות אינו המסגרת הדיונית המתאימה לדון בתביעות רשלנות רפואית ומקבלת את הבקשה, לא היה בכך כדי להביא לדחיית התביעה כפי שמבקשת המבקשת, אלא להעברתה לבית השלום בשבתו כבית משפט לעניינים אזרחיים כדי שידון בתביעה לפי סדר דין רגיל. במסגרת זו לא הייתה התובעת כפופה למגבלה על סכום התביעה הקיימת בבית משפט לתביעות קטנות. 6. הבקשה נדחית. שינייםתביעות קטנות