הכרעת דין השופט ח. פיזם [אב"ד] סגן נשיא 1. בכתב האישום יוחסו לנאשם חמישה אישומים המתייחסים לעבירות מין במשפחה (לרבות מעשה סדום וניסיון למעשה סדום ואינוס), וכן מעשים מגונים. כל העבירות מתייחסות למתלוננות, ארבע קטינות, וכן לגיסתו. להלן פרטים על משפחתן של המתלוננות ועל משפחת הנאשם כרקע לתיאור העבירות, כפי שעוד יפורט. כדי לקצר, לא אחזור על פרטי כתב האישום ואשלב אותם בגירסאות המתלוננות, שהיו בסיס להכנת כתב האישום. 2. האישום הראשון מתייחס למעשיו של הנאשם במוניה (עמ' 29-24 + 66-45 לפרוטוקול). מוניה התרגשה מאוד במהלך עדותה ואף בכתה, ונאלצנו להפסיק עדותה בשלב מסויים. היא המשיכה בעדותה רק לאחר מכן, כשנרגעה קצת (עמ' 29-28, 45 לפרוטוקול). אלה עיקרי עדותה וגירסתה של מוניה: מוניה, נולדה ב- 14/11/90. בהיותה כבת 4, השאירה אותה אמה (אסואן) בבית הנאשם כדי שזה ישמור עליה. בהזדמנות זו, הפשיט אותה הנאשם והכניס אותה למקלחת, כביכול כדי לקלח אותה. לאחר מכן, הנאשם לקח את מוניה לחדרו הוריד ממנה את המגבת, השכיב אותה על המיטה, על בטנה, וניסה להכניס את איבר מינו לפי הטבעת שלה. היא התנגדה ואז הנאשם הכה אותה. לאחר מכן, הוא סובב אותה על גבה וניסה להכניס את איבר מינו לאיבר מינה. מה שגרם למוניה לכאבים ואז היא התחילה לצרוח ולבכות ואז שוב הכה אותה הנאשם. בהמשך ניסתה מוניה לברוח, אך הנאשם תפס אותה וניסה להכניס את איבר מינו לפיה. לאחר המקרה הנ"ל, ובמשך שנים, נהג הנאשם להכניס את ידיו מתחת לתחתוניה של מוניה, ולנגוע באיבר מינה ובחזה. עוד סיפרה מוניה, על אירוע שקרה בהיותה בערך בכיתה ג', כאשר היא היתה ברכבו של הנאשם, יחד עם אמה ודודתה (סמירה), כאשר הנאשם הכניס את ידו לעבר איבר מינה, אולם היא מנעה אותו מכך. עוד העידה מוניה, כי הנאשם נהג להושיבה על רגליו באיזור המפשעה. עוד העידה מוניה כי היה מקרה, שהנאשם נגע בה באיבר מינה. לפתע הגיעה סמירה וראתה מה שהנאשם עשה. סמירה חקרה את מוניה על האירוע, אך היא לא סיפרה דבר על כך לסמירה. בגין מעשיו של הנאשם במוניה, מתבקש בית המשפט להרשיע את הנאשם בעבירות של אינוס, מעשה סדום, ניסיון למעשה סדום ומעשים מגונים. 3. מוניה נבדקה במכון לרפואה משפטית באבו כביר (ת1/) מסקנות הבדיקה היו כי לא נמצאו סימני חבלה טריה או ישנה בפי הטבעת ובאיבר מינה של מוניה, וכי קרום הבתולין שלם ללא נקב מרכזי. משמעות ממצא זה היא כי לא ניתן, מבחינה פיזיולוגית, להחדיר כל איבר או חפץ לאיבר מינה של מוניה בטרם תעבור ניתוח ליצירת נקב בקרום הבתולין. מכאן הכאבים החזקים שנגרמו למוניה לפי גירסתה, עקב ניסיונו של הנאשם להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, ולכן, לא היתה חדירה מלאה של איבר מינו של הנאשם לאיבר מינה של מוניה, (ברם, מבחינה משפטית יש בכך משום אינוס, ע"פ 5612/92, מדינת ישראל נ' בארי פד מח' 1 362, 368). לפיכך, אין לראות בממצאים הנוגעים לקרום הבתולין של מוניה משום סתירה לגירסתה. ד"ר לוי, עורך חוות הדעת ת1/, קובע מפורשות שלאור היות קרום הבתולין שלם ללא נקב מרכזי, החדרת פין בזיקפה או אצבעות בין שפות הפות, לא מותירה בהכרח סימני חבלה. הוגשה לנו גירסתה של מוניה, שהעידה בשעתו בפני חוקר ילדים (נ1/), לא ראיתי סתירה בנקודות מהותיות בין עדותה של מוניה בפנינו לבין הודעתה בפני חוקר הילדים. מה עוד, שמדובר בעדות של ילדה בת 12, על אירועים שחלקם התבצעו בהיותה בגיל 4 שנים. הכלל הוא, כי יש להבדיל בין "סתירות לכאורה", הנעוצות בטבע האנושי, לבין "סתירות אמיתיות" המעלות חשש של אמירת שקר, שרק הן מעמידות בספק את מהימנות העדות (ע"פ 993/00, נור נ' מ"י פד נו 6, עמ' 205, 224). התרשמתי שמוניה לא הפריזה בתלונותיה נגד הנאשם. אדרבא, היא השתדלה לא להגזים וניכר היה כי אין בדעתה לבוא בעלילה סתמית נגד הנאשם. עדותה מהיימנת עלי. נראה לי, שלמרות האמון שנתתי בעדותה של מוניה, לא בטוח להרשיע את הנאשם בעבירות של אינוס ומעשה סדום וניסיון למעשה סדום, שכן, ההתרחשות תוארה על ידי ילדה שחוותה את האירועים בגין 4 שנים, ומאז, עברו שנים ויתכן שהדימיון התחלף אצלה, למציאות. לכן, מציע אני שנרשיע את הנאשם בגין מעשיו במוניה, בעבירות מין במשפחה (מעשים מגונים). 4. האישום השני מתייחס למעשיו של הנאשם בניהאד שהיא כיום כבת 15 שנה. ניהאד העידה שבעת שהנאשם צפה בסרט על משחק כדורגל בטלויזיה, הוא החליף את הקלטת לסרט פורנוגרפי, ותוך כדי כך היה מאונן, תוך שהוא מכסה את איבר מינו במגבת, ובאחת ההזדמנויות המגבת נפלה והמתלוננת ראתה את איבר מינו. בהזדמנות אחרת, נסעה ניהאד עם הנאשם ברכבו ושוב הבחינה שהוא מאונן. הנאשם נהג להושיב את ניהאד על ברכיו, והיא הרגישה את איבר מינו עומד. היא התבישה מאוד וניסתה לקום, אך הנאשם הושיב אותה בחזרה. פעם אחת ליטף הנאשם את ניהאד באיבר מינה מעל הבגדים, היא הוסיפה כי כאשר הגוף שלה החל להתפתח, הפך הנאשם ליותר אלים ומכאיב. (עמ' 43-32 לפרוטוקול). עדותה של ניהאד הושמעה לי כאותנטית וניכר היה שהיא לא ביקשה להגזים או להחמיר במעשיו של הנאשם, כך למשל, היא עמדה על גירסתה שמגע הנאשם באיבר מינה היה רק מעל המכנס ולא מתחתיו. עדותה של ניהאד מהיימנת עלי. בגין מעשיו של הנאשם בניאהד, מתבקש בית המשפט להרשיע את הנאשם בעבירות מין במשפחה (מעשים מגונים), וכן בעבירה של מעשה מגונה בפומבי. 5. האישום השלישי מתייחס למרווה, (כבת 13 בעת מתן עדותה), שהעידה כי הנאשם נהג להושיבה על רגליו וללטפה בחזה ובכתפים. וכן, שהנאשם נגע בה מעל ומתחת לבגדים ופעם אחת אף הוריד את המכנסים שלה עד לחלק העליון של ירכיה וניסה לעשות כך 3 פעמים. מרווה הבחינה במקרים שבהם הושיב אותה הנאשם על הברכיים שלו לבין מקרים שבהם הושיב אותה הנאשם על רגליו, קרוב למפשעה שלו. עוד העידה מרווה שהנאשם נהג לחכות לה ליד בית הספר, כדי להסיעה בחזרה לביתה, אך בהזדמנויות אלה הוא לא ביצע בה מעשים מגונים. לו רצתה מרווה להעליל על הנאשם היתה מספרת שגם תוך כדי ההסעות הוא עשה בה מעשים מגונים. גם עדותה של מרווה מהיימנת. בגין מעשיו של הנאשם במרווה, מתבקש בית המשפט להרשיע את הנאשם בעבירות מין במשפחה (מעשים מגונים). 6. האישום הרביעי מתייחס ליסמין (כבת 9). חוקר הילדים ותד אסעד, לא התיר את עדותה בפנינו. תוכן עדותה נמסר באמצעות חוקר ילדים, אשר רשם את עיקרי העדות וכן הקליט את עדותה (ת3/, ת4/, ת5/, ת7/). האישום מתייחס לארוע אחד שפרטיו לפי עדותה של יסמין כדלקמן: הנאשם תפס אותה והשיב אותה על רגליו, מישש אותה על הלב (מצביעה על תנועות סיבוביות באיזור החזה). מפחד "הרטיבה" יסמין את בגדיה. חוקר הילדים התרשם שיסמין אכן חוותה את מה שתיארה כאמור. תיאורה את הפעולות שבהן החשוד השיב אותה על רגלה ומישש את החזה שלה אותנטי. עדותה של יסמין בפני חוקר הילדים מסתייעת בעדות אמה, עליזה, שראתה את יסמין מיד לאחר שזו ברחה מהנאשם, כשהיא רטובה. יסמין סיפרה לה באותו מעמד שהיא פחדה מהנאשם, אך לא סיפרה מה הוא עשה לה (עמ' 102 לפרוט'), וכן מעדותה של סמירה (עמ' 107, 108). הכלל הוא כי מצב נפשי או פיזי המתואר מיד לאחר אירוע העבירה, יכול לשמש סיוע כנדרש על פי החוק. גם האירועים שהנאשם ביצע בקטינות האחרות ומאחר ומדובר במעשים דומים מסייעים לגירסת יסמין. מקובלת עלי התרשמותו של חוקר הילדים שיסמין לא הפריזה ולא הגזימה ועדותה נשמעה כנה. לכן בגין מעשיו של הנאשם ביסמין, מתבקש בית המשפט להרשיע את הנאשם בעבירת מין במשפחה (מעשה מגונה). כאן נציין, כי כבישת העדויות של המתלוננות הקטינות, קורבנות העבירות, היא תופעה נפוצה ומוכרת, במיוחד בעבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה במסגרת מערכת יחסים מורכבת בין עבריין לבין קורבן העבירה. לפעמים, כשקורבן העבירה הוא קטין רך בשנים, אשר אינו תופס את מלוא משמעות העבירה בסמוך להתרחשותה, אין הוא מספיק חזק כדי להתמודד כנגד הפוגע בו וחושש עקב פחד, בושה, ומבוכה לחשוף את הדבר. הניסיון השכיל אותנו ללמוד כי רק חלק מקורבנות האינוס נוטות להתלונן, ולגבי האחרות חולף לעיתים זמן רב של היסוס בטרם יגלו את שארע או עד שמגישים תלונה למשטרה. (ערעור פלילי 5612/92 מ"י נ' בארי (שם) עמ' 358, 302. ע.פ. 147/79 קובו נ' מ"י פד ל"ג 721, 725). לכן בנסיבות אינני רואה בכבישת עדויות של המתלוננות משום פגיעה במהימנותן. 7. האישום החמישי מתייחס למעשיו של הנאשם באסואן (אמה של מוניה). אסואן העידה כי בשנת 1998, במועד שלא היה זכור לה במדויק, היא היתה בביתם של אחותה (סמירה) והנאשם ועזרה להם בעבודות ניקיון, שלאחר שיפוצים. בהמשך, הציע הנאשם להחזיר את אסואן לביתה שלה. במהלך הנסיעה, נגע הנאשם ברגליה של אסואן ובחזה. אסואן התנגדה והתחננה בפני הנאשם שיעזוב אותה, ואיימה עליו שתזמין משטרה. אסואן הבהירה לנאשם כי היא מתנגדת למגעיו בה. במהלך עדותה ציינה אסואן כי גם בהיותה כבת 10 שנים, ניסה הנאשם לגעת בה, אך מאז ועד לארוע הנ"ל הוא לא התנכל לה. (עמ' 85-82 לפרוטוקול). עדותה מהיימנת עלי, היא לא הפריזה בדבריה ולא הוסיפה חומרה לדברים. הטענה שבהנחה שהנאשם ניסה לגעת באסואן עוד בהיותה בת 10, ולכן היא לא היתה צריכה לנסוע איתו, עובר לעבירה שביצע בה, אין בה ממש. מאז חלפו הרבה שנים, אסואן יכלה לסמוך על כך שהנאשם הטיב דרכיו, וכן שמחמת בגרותה היא תוכל לעמוד בזה והוא לא יעז לפגוע בה. בגין מעשיו של הנאשם באסואן, מתבקש בית המשפט להרשיע את הנאשם בגין עבירה של מעשה מגונה. 8. הנאשם ביסס את הגנתו על שלושה: א. הוא הכחיש כי ביצע מעשים מיניים במתלוננות או במי מהן. ב. הוא טען כי בהסתמך על חוות דעת פסיכולוגית של ד"ר יגיל שהנאשם הגיש לבית המשפט (נ2/), אין הוא בבחינת מי שבאישיותו יש אינדיקציה להתנהגות מינית סוטה בכלל ולפדופיליה בפרט. לכן לא סביר שהוא ביצע את העבירות הנ"ל בקטינות ובאסואן. ג. אשתו של הנאשם, סמירה, המציאה עלילה נגדו, ("תפרה לו תיק"), כל זאת בגלל היחסים הגרועים ביניהם, לכן, היא הסיתה את אחותה אסואן ואת גיסתה עליזה, לגרום לכך שבנותיהן יתלוננו עליו. ומכאן גם תלונתה של אסואן נגדו. 9. בהתייחס להכחשתו את העבירות שיוחסו לו, הביא הנאשם כעדים את רפיק סאלח את עיסאם קוזלי, את סמיר אגאבירה, ואת מסרי פתחי. רפיק סאלח העיד כי הוא לא מכיר טוב את הנאשם והוא לא מאמין שהנאשם יעשה דברים כאלה (עמ' 169-168 לפרוטוקול). ברור שאין בעדות זו משום סיוע להגנת הנאשם בהתייחס לעבירות שיוחסו לו. עיסאם קוזלי העיד כי עבד ביחד עם הנאשם בעיריית חיפה, וכי בתוקף תפקידם בהחזקת גני ילדים והכרותו האישית את הנאשם, הוא התרשם כי הנאשם התנהג כיאות ללא כל סטיה מנורמת התנהגות נורמלית (עמ' 172-170 לפרוטוקול). גם עדות זו שלאמיתו של דבר היא עדות אופי, לא יכולה לעזור לנאשם בשלב זה. זאת אומר אני גם באשר לעדותו של סמיר אגברייה, שהעיד שעבד יחד עם הנאשם וכי לא שמע אף פעם תלונה על התנהגות שלילית של הנאשם. (לא ראיתי, לא שמעתי איננה ראיה). זאת אומר אני גם על עדותו של מסרי פתחי (עמ' 174-173 לפרוטוקול), בעל אחותו של הנאשם, "שלא ראה את הנאשם מתעסק עם בנות". וכן אמורים הדברים גם לגבי עדותו של אחי הנאשם מוחמד אחמד אבו רייא (עמ' 177-175 לפרוטוקול), שהעיד כי הנאשם הוא בן אדם רגיל מתנהג כמו כולם. 10. בהתייחס לחוות דעתו של ד"ר יגיל, הוא העיד בפנינו והודה כי כשמתייחסים בחוות דעת פסיכולוגית לתכונות אישיות ספציפיות, דיוק המבחנים מגיע עד כדי 40 עד 50 אחוז ובהמשך הסכים גם שהדיוק מגיע לכדי פחות מכך. (עמ' 185-184 לפרוטוקול). משמע, תתכן אפשרות של לפחות 50 אחוז שאדם סובל מסטיה מינית קשה ומפדופליה והדבר לא יתגלה כלל בבדיקה פסיכולוגית. במיוחד כשמדובר בנאשם שידע בהקשר לאיזו מטרה הוא נשלח לבדיקה פסיכולוגית. ויכול היה להיות מניפולטיבי. אינני רואה בחוות דעתו של ד"ר יגיל משום סטירת מהימנות הגירסאות של עדות התביעה, שכאמור נשמעו לי מהימנות. 11. הגנתו המרכזית של הנאשם מתבססת על כך, שכאמור, האישום נגדו נבע מרצונה של אשתו לפגוע בו ולכן, הסיתה את בנות אחיה ואת אחותה לבוא בעלילות דברים על הנאשם. יאמר מיד שלא מתקבל על דעתי שאמהות שהעידו בפני היו מוכנות להסית את בנותיהן, להמציא דבר שקר נורא כזה על משחקי מין של הנאשם בהן, רק כדי לסייע באופן טקטי לסמירה בסכסוך שבינה לבין הנאשם. הנאשם הודה כי מעולם לא היה לו סכסוך או בעיה עם עליזה (עמ' 136 לפרוטוקול). כמו כן ברור שהיוזמה לתלונות נגד הנאשם לא בא מסמירה אלא מאסוואן ומעליזה, האימהות של הקטינות הנפגעות. טענתו של הנאשם כי סמירה בגדה בו עם מאן דהוא והצגתו מסמך (ת12/), שמעיד כביכול על כך שאותו אדם שלח מכתב אהבים לסמירה ראשית איננה ראיה לכך שסמירה הסיתה אנשים להעליל עליו. גם לגופו של עניין אין ראיה מן המסמך כי סמירה "חטאה" כלפי הנאשם. כמו כן יש ממש בטענה כי בעצם מסמך זה הוא מעין יצירה ספרותית ואינו מתייחס דווקא אל סמירה. 12. לא ראיתי בעדותו של הנאשם משום ערעור על מהימנות עדות התביעה, אדרבה, עדותו נשמעה לי מניפולטיבית, הוא הכחיש כל מגע עם הקטינות. לכן גם טענה שהמגע שלו איתן היה תמים כפי שדוד מלטף אחיניות שלו, לא יכולה לעמוד. עדותו של הנאשם לא מהימנת עלי. לפיכך, ולאור כל האמור לעיל מציע אני לחברי להרשיע את הנאשם בכל העבירות של מין במשפחה, מעשים מגונים (חמישה אישומים). ח. פיזם, ס. נשיא[אב"ד] השופט ר. שפירא: עיינתי בחוות דעתו של חברי, כב' ס. הנשיא השופט ח. פיזם. מסכים אני בכל הנוגע למסקנות אליהן הגיע חברי, ככל שהדבר מתייחס לאישום השני, השלישי, הרביעי והחמישי. חולק אני על המסקנה אליה הגיע חברי בכל הנוגע לאישום הראשון, בענין המתלוננת הקטינה, מוניה. אם תשמע דעתי בעניינה, אציע להרשיע את הנאשם גם בעבירות של נסיון לאונס ובעבירה של נסיון ומעשה סדום, עבירות לפי סעיף 351(א) + 347(ב) + סעיף 25 + סעיף 34(ד) לחוק העונשין. כמו חברי, סבור גם אני כי המתלוננות בתיק זה, לרבות הקטינה מוניה, העידו עדויות אמינות. כבישת עדותן למשך שנים אינה פוגמת באמינות הגירסאות. כבישת עדות קטינה קרבן לעבירת מין הינה תופעה מוכרת ואין לראות בכך סימן להעדר מהימנות. בע"פ 5874/00, ארנלדו לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4), 249 ,עמ' 260-261 נאמר כבר כי: "רגשות פחד, בושה ומבוכה בולמים לא אחת את קרבן העבירה מלהתלונן על אשר ארע לו בסמוך לאחר מעשה. התנהגות כזו הינה אופיינית לסוג זה של קרבנות עבירה ולפיכך קבעה הפסיקה לאורך הדרך כי במקרים רבים אין בתלונה מאוחרת או בהתנהגות פאסיבית של קרבן עבירת מין כשלעצמם כדי לפגום במהימנות העדות (ע"פ 4968/98 טובולוב ואחרים נ' מדינת ישראל, תק' על' 592 (1)2000, פסקה 6; ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11, מיום 3.10.99 (טרם פורסם)). בענין ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פד"י מח(1) 302, 364, ציין הנשיא שמגר: "בימינו, השכלנו ללמוד כי רק חלק מקורבנות האינוס נוטה להתלונן בכלל, וכי לגבי אחרות חולף לעיתים זמן של היסוס, התלבטות או צורך בהתייעצות... בטרם יגלו את שאירע או עד שמגישים תלונה למשטרה." ואם נכונים הדברים לגבי קרבן עבירת מין שהוא בגיר, הרי הם נכונים שבעתיים לגבי קרבן קטין, רך בשנים, ובמיוחד כך הדבר כאשר מדובר בקרבן של סדרת מעשים ארוכה, הנמשכת על פני שנים, כפי שארע בענייננו. נדרשים מנפגע כזה בגרות בגיל וברוח, ומידה של חוסן נפשי על מנת להביאו להבנה מלאה של משמעות המעשים שנעשו בו וכדי להתגבר על הפחד, המבוכה והאשמה הכרוכים לא אחת בגילויה של הפרשה, כמו גם לגבש נכונות ומוכנות לעמוד במבחן החקירה והמשפט על כל הכרוך בהם. לכבישת העדות במצבים כאלה יש, איפוא, לא אחת הסבר וטעם משכנע." ועוד נאמר על ידי בית המשפט העליון לעניין עדות כבושה של קטין קורבן עבירת מין: "אכן, עדותו של הקטין הייתה כבושה במשך כשנה, אך מצב זה אינו חריג. בנסיבות אלו מצווה בית המשפט לבחון את הסברו של העד לכבישת עדותו על פי שני מבחנים: מדוע אצר את תלונתו בחובו זמן כה רב, וכן מדוע בחר לפתוח את סגור ליבו דווקא עתה. מקום שהסברו של העד משכנע את בית המשפט לתת בו אמון, שוב אין משקל לגורם הזמן שחלף". (ע"פ 185/88 יהלום נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ג, חלק ראשון, 541, 550 ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי פד"י מ"ח, חלק ראשון 302, 365 ואילך)" (ע"פ 3626/99 עופר אלימלך נ' מ"י, לא פורסם). על המשמעות שיש לייחס לכבישת עדותו של קטין אמר בית משפט : "ידוע לנו כי בושה מפני היחשפות ציבורית, תחושת עלבון וקלון, חוסר רצון להתנסות במסה החקירתית והמשפטית וטעמים כיוצא באלה, מעכבים תלונה ולעיתים אף גורמים להימנעות ממנה... בדרך כלל צריך לבחון את הנסיבות לא לפי הגיונו ותבונתו של אדם בגיר, המחליט לאחר מעשה מה הדרך הנכונה אשר צריך היה לנקוט, אלא לפי תחושת קורבן העבירה בזמן אמת.." (ע"פ 185/88 יהלום, בעמ' 549). מעבר לכך, עדויות הקטינות מהוות ראית סיוע אחת לשניה, זאת מאחר וכל עדות של קטינה מהווה ראיה לדפוס התנהגות נמשך ומכניסה כל ארוע בפני עצמו בגדר של "מעשה דומה", המהווה עדות שיטה לדפוס התנהגות של נאשם. בהתאם, יש לראות עדות של כל קטינה המתייחסת למקרה שלה גם כסיוע לעדויות הקטינות האחרות. ראה: ע"פ 5504/99, פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(1), 383 ,עמ' 384 שם נאמר: "...עדויות ילדים שהיו קורבנות עבירות-מין עשויות לסייע זו לזו, שכן בעדויות אלה מצויים מאפיינים המלמדים על סטייה מינית מסוג פדופיליה." ראה גם: ע"פ 4721/99, פלוני נ. מדינת ישראל, פד"י נה (1) 684, 698-699; ע"פ 1326/02, פלוני נ' מדינת ישראל , תק-על 2002(2), 69 ,עמ' 71. בהתאם ובשים לב לכל הכללים הנ"ל, סבור אני כי יש לבחון גם את מהימנות עדותן של כל הקטינות, לרבות עדותה של מוניה. העדה מוניה העידה עדות אמינה. העדות עצמה היתה קשה לה והיא אף הפסיקה את העדות וחזרה להעיד בשלב מאוחר יותר (ראה עמ' 45 לפרוטוקול). יחד עם זאת, ועל אף שניתן לראות שהיא פגועה מהתנהגותו של הנאשם, לא ניסתה היא להשחיר את פניו במובן זה שלא סיפרה על מעשה של אינוס הכולל חדירה, אלא הדגישה בכל חלקי עדויותיה כי מדובר בנסיון. למשל, עמ' 55, שורה 9, שורות 17-19 ; עמ' 58, שורה 11, שורות 23-28 ; עמד 62, שורות 11-20. בכל התשובות לשאלות שנשאלה בחקירה נגדית היא הדגישה ותיארה נסיון לאינוס ו/או נסיון למעשה סדום שלגירסתה לא צלח ולא הושלם ולא ניסתה להעיד על אינוס או מעשה סדום שהושלמו. התיאורים שבעדותה, בתשובות לשאלות בחקירה נגדית, היו מפורטים כאשר היא היטיבה לדייק בתיאור המצבים אליהם נקלעה ביחד עם הנאשם. סבור אני כי אם היה מדובר במקרה זה בנסיון להשחיר את פניו של הנאשם, או לחילופין במצב בו הדמיון מתחלף למציאות, כפי שכתב חברי, כי אז היתה הקטינה מעידה על מעשה של אינוס מושלם ומוסרת פרטים כלליים יותר. דווקא העובדה שהיא משיבה לשאלות, שוללת את מעשה האינוס המלא, מתארת לפרטים את הארוע ומציינת את הנסיון למעשה האינוס, מחזקת את האמינות של הגירסה. בהתאם, ואם תשמע דעתי, אציע לחברי כי בכל הנוגע לאישום הראשון המתייחס לקטינה מוניה, יורשע הנאשם גם בעבירות של נסיון לביצוע מעשה אינוס ונסיון לביצוע מעשה סדום. בכל הנוגע לאישומים האחרים, אני מצטרף לחוות דעתו של חברי, כב' ס. הנשיא, השופט ח. פיזם, ולפיה יש להרשיע את הנאשם בעבירות מין במשפחה (מעשים מגונים). ר. שפירא, שופט ש. שטמר, שופטת: עמדו לפני חוות דעתם של עמיתי להרכב, כב' השופט פיזם, ס' נשיא ואב"ד, וכב' השופט שפירא. מצטרפת אני למסקנותיו של כב' השופט שפירא, לפיהן יש להרשיע את הנאשם גם בעניין תלונותיה של הקטינה מוניה, כפי שפורטו באישום הראשון בכתב האישום, ומנימוקיו של כב' השופט שפירא. אוסיף מעט משלי: בחנתי את עדותה של מוניה. התרשמתי כי הקטינה העידה אמת. עדותה מפורטת וקוהרנטית. כך מסרה מוניה מסכת עובדתית שלמה: היכן החל הנאשם לבצע בה את מעשיו, היכן היו אמה ודודתה בעת שהנאשם ביצע בה את נסיון האונס, קילוחה באמבטיה על ידי הנאשם, עטיפתה במגבת, השכבתה על המיטה, נסיון לבצע בה מעשה סדום, התנגדותה שהתבטאה ב"השתוללות" (עמ' 47 לפ'), מכות שהוא הכה אותה בעקבות השתוללותה, נסיון לחדירה באיבר מינה, תחושת הכאב שלה בעת שניסה לחדור כך, נסיונו הנוסף, כאשר לא צלח זממו לחדירה באיבר מינה, להכניס איבר מינו לפיה, פעולת הניגוב של איבר מינו של הנאשם במגבת על ידי הנאשם - כל אלה מהווים, כאמור, מסכת אחת, הגיונית, בעלת רצף פנימי, מאופקת ומשכנעת. זאת ועוד: סבורה אני, כי מעשים טראומטיים כאלה, בהחלט יכולים להחרט בזכרונה של ילדה בת 4 שנים ולהשאר חרוטים שם, למצער העיקריים שבהם. מוניה המשיכה ותיארה מעשי התעללות מיניים מאוחרים יותר, שלא הגיעו לכדי נסיון להחדיר את איבר מינו לגופה, וחוסר ההגזמה שבתיאורים אלה, מראים על אמינות תיאורה לגבי האירוע שהתרחש בהיותה כבת 4 שנים. כשהגעתי למסקנתי זאת, הזהרתי עצמי, שמא הושפעה הקטינה למסור עדותה זאת על מעשים שלא נעשו בה, בשל סיפורי בנות הדודה שלה על התעללות מינית של הנאשם בהן. שוכנעתי, כי סיפורה שונה, ואין חשש כי הוא נבנה על האירועים שסופרו לה על ידי בנות דודתה או על פי דמיונה. לפיכך, ככתוב לעיל, סבורה אני, כמו עמיתי, כב' השופט שפירא, שיש להרשיע את הנאשם גם בעבירות לפי סעיפים 351(א)347+(ב)25+ו34-(ד) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, עבירות שהתייחסו לאישום הראשון. לגבי יתר האישומים, מצטרפת אני לחוות דעתו של כב' השופט פיזם. ש. שטמר, שופטת לכן, מרשיעים אנו את הנאשם בעבירות כמפורט בחוות הדעת של כב' השופטים ש. שטמר ור. שפירא. משפט פליליהרשעהעבירות מין