הכרעת דין עיקרי הכרעת הדין: בסיכום שמיעת תיק זה החלטנו לזכות את הנאשם מהעבירות הבאות: עבירות מין במשפחה (אינוס), עבירה לפי סעיף 351(א) + 345(א)+(ב) לחוק העונשין; איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין; התעללות בקטין, עבירה לפי סעיף 368ג' לחוק העונשין (בשלושה אישומים); תקיפת קטין חסר ישע, עבירה לפי סעיף 368ב(א) סייפא + (ג) לחוק העונשין (בשני אישומים); רמזים מגונים, עבירה לפי סעיף 210 לחוק העונשין. מהטעמים שיפורטו להלן, החלטנו פה אחד להרשיע את הנאשם בעבירות הבאות כדלקמן: עבירות שבוצעו כנגד מתלוננת מס' 1: בעבירות מין במשפחה (מעשים מגונים), לפי סעיף 351(ג)(2) + 348(ב) + 345(ב) לחוק העונשין. עבירות שבוצעו כנגד מתלוננת מס' 2: עבירות מין במשפחה (מעשה סדום), עבירה לפי סעיף 351(א) + 347(ב) לחוק העונשין; עבירות מין במשפחה (מעשים מגונים), עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) + 348(ב) + 345(ב) לחוק העונשין. השופט ר. שפירא 1. האישומים המיוחסים לנאשם ועמדת המאשימה בסיכומיה: כתב האישום מייחס לנאשם שלושה אישומים שונים, כולם מתייחסים למעשים שביצע הנאשם, לטענת המאשימה, בבנות אחותו, שתיהן קטינות. הנאשם, שהוא דודן של המתלוננת, התגורר במועדים הרלוונטיים לאישום בבית אחותו, אמן של הקטינות. האישום הראשון מיחס לנאשם מעשים שביצע בקטינה אל. ג. (להלן: "מתלוננת 1"), ילידת 1987 ובת פחות מ14- שנים במועד ביצוע המעשים. כתב האישום מיחס לנאשם את העבירות הבאות: עבירות מין במשפחה (אינוס), עבירה לפי סעיף 351(א) + 345(א)+(ב) לחוק העונשין; עבירות מין במשפחה (מעשים מגונים), עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) + 348(ב) + 345(ב) לחוק העונשין; התעללות בקטין, עבירה לפי סעיף 368ג' סיפא לחוק העונשין; איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין. האישום השני מתייחס למעשים שביצע הנאשם בקטינה אנ. ג. (להלן: "מתלוננת 2"), קטינה ילידת 1997 ובת פחות מ4- שנים במועד ביצוע העבירות. העבירות המיוחסות לנאשם על פי האישום השני הן: עבירות מין במשפחה (מעשה סדום), עבירה לפי סעיף 351(א) + 347(ב) לחוק העונשין; עבירות מין במשפחה (מעשים מגונים), עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) + 348(ב) + 345(ב) לחוק העונשין; התעללות בקטין, עבירה לפי סעיף 368ג' לחוק העונשין; תקיפת קטין חסר ישע, עבירה לפי סעיף 368ב(א) סייפא + (ג) לחוק העונשין. האישום השלישי מתייחס למעשים שביצע הנאשם בשתי המתלוננות ומיחס לו את העבירות הבאות: תקיפת קטין חסר ישע, עבירה לפי סעיף 368ב(א) סייפא + (ג) לחוק העונשין; התעללות בקטין, עבירה לפי סעיף 368ג' לחוק העונשין; רמזים מגונים, עבירה לפי סעיף 210 לחוק העונשין. בפתח סיכומיה חזרה בה המאשימה מחלק מהאישומים שיוחסו לנאשם בכתב האישום. בכל הנוגע לאישום הראשון - מבקשת המאשימה כי בית המשפט ירשיע את הנאשם בניסיון לאינוס ובביצוע מעשים מגונים במתלוננת 1 ולחילופין בעבירה של התעללות בקטין. המאשימה חוזרת בה מהאישום מעבירת האינוס ומעבירת האיומים. בהתאם, וכבר בשלב זה, יש לזכות את הנאשם מהעבירות הנ"ל. בכל הנוגע לאישום השני - חוזרת בה המאשימה מהאישומים המייחסים לנאשם עבירות של תקיפת קטין חסר ישע והתעללות בקטין, ומבקשת כי בית המשפט ירשיע את הנאשם ביתר העבירות שיוחסו לו ולחילופין בעבירה של ניסיון לביצוע מעשה סדום. בהתאם, יש לזכות את הנאשם מהעבירות אשר המאשימה חזרה בה מהאישום בהם. בכל הנוגע לאישום השלישי - מסכימה המאשימה כי יש לזכות את הנאשם מכל העבירות שיוחסו לו באישום השלישי. בהתאם, וכבר בשלב זה, יזוכה הנאשם מכל העבירות שיוחסו לו באישום השלישי. אדון להלן באישומים הראשון והשני ובעבירות אשר המאשימה מבקשת להרשיע בהן את הנאשם כאמור בסיכומיה. 2. האישום הראשון: על פי האמור באישום הראשון נהג הנאשם ללטף את המתלוננת 1 בכל גופה ואיים עליה שלא תספר לאמה. באחד הלילות בחודש יוני 2001 ליטף הנאשם את המתלוננת מתחת לבגדיה והכניס את אצבעו לאיבר מינה. כאמור, בסיכומיה, מאשרת ב"כ המאשימה כי אין די ראיות כי הנאשם החדיר את אצבעו לתוך איבר המין של המתלוננת 1 ובהתאם הציעה כי בית המשפט ירשיעו בעבירה של ניסיון לאינוס. למעשה, וזאת מאשרת ב"כ המאשימה ברוב הגינותה בסיכומיה, המתלוננת 1 לא טענה בכל עדויותיה כי הנאשם החדיר את אצבעו לאיבר מינה אלא טענה כי נגע באיבר מינה. המתלוננת 1 הייתה בת פחות מ14- בעת שהפרשה נשוא הליך זה נחקרה. בהתאם נחקרה היא ע"י חוקרת ילדים שחקרה אותה פעמיים. בהמשך, ומאחר ובמהלך שמיעת המשפט מלאו לה 14 שנים, הסכימה חוקרת הילדים כי המתלוננת תעיד בבית המשפט. המתלוננת 1 זומנה להעיד ע"י המאשימה ובהמשך זומנה לעדות נוספת ע"י הסניגור. מונחות בפנינו, אם כן, ארבע עדויות של המתלוננת 1, שתים שנגבו ע"י חוקרת הילדים (ת13/ + ת13/א - קלטת ותמליל, ת15/ + ת15/א - קלטת ותמליל) ושתי עדויותיה בבית המשפט. מעיון בארבעת העדויות ניתן לראות כי המתלוננת מתקשה להוציא את הסיפור. ניכר כי היא מצויה במתח רב. בשיחותיה עם חוקרת הילדים היה על הגב' אורנה חכים לחזור ולהציג לה שאלות וזאת כדי שתפרט את כל פרטי המקרים שחוותה. ניכר בעדותה כי החשיפה הייתה לה קשה. בבית המשפט חזרה המתלוננת 1 על הדברים שסיפרה לחוקרת הילדים והוסיפה עוד דברים שלא סיפרה לה (עמ' 21 ש' 27-28) ואישרה בעדותה כי לא סיפרה הכל לחוקרת אורנה חכים (ראה גם עמ' 163, בעדותה המאוחרת). העדויות שמסרה הנאשמת בבית המשפט מחזקות את אמינות הגרסה, כפי שנמסרה לחוקרת הילדים. המתלוננת חזרה על אותם פרטים ואף הרחיבה והוסיפה תאור מקרים של מעשים שביצע בה הנאשם. גרסתה הייתה רצופה ועקבית. גם בעדותה המאוחרת במסגרת פרשת ההגנה חזרה המתלוננת ואישרה את הגרסה שמסרה בבית המשפט במסגרת פרשת התביעה. המתלוננת לא הכחישה כי יש בה כעסים על הנאשם ואולם לא ניסתה להשחיר את פניו וכאשר נשאלה במפורש על ידי אב"ד ההרכב בנוגע לנגיעות באזור איבר המין השיבה כי הנאשם "...לא הצליח להגיע למקום האינטימי שלי..." (עמ' 163 ש' 27 לפרוטוקול). ניתן אם כן לראות שהמתלוננת מדייקת בגרסתה ואינה מנסה ליחס לנאשם מעשים שלא ביצע. עדותה אמינה עלי. המתלוננת כבשה את עדותה. למעשה, אין מדובר במקרה זה בתלונה יזומה ע"י המתלוננת. הסיפור נודע כאשר המתלוננת, שאושפזה בבית חולים לחולי נפש, יצאה הביתה לחופשה, וכאשר חזרה לבית החולים וחזרה במצב נפשי ירוד. במהלך שיחה עם מטפלת בבית החולים, אשר שוחחה אתה על מצבה הנפשי, החלה המתלוננת לספר את הסיפור. היא סיפרה למטפלת על הדוד שנוגע בה בכל חלקי גופה. מדובר בגילוי ספונטאני של עובדות שמסרה המתלוננת למטפלת, הגב' ליברמן, מהלך שיחה על מצבה הנפשי והסיבות למתח בו היא נמצאת מאז שחזרה מביתה לבית החולים. בהמשך, הופנתה המתלוננת לפגישה עם העובדת הסוציאלית בבית החולים, הגב' שרית שוורץ. המתלוננת חזרה וסיפרה לגב' שוורץ את אותם הפרטים שסיפרה לגב' ליברמן. העובדת הסוציאלית היא זו שעירבה את המשטרה. יצוין כי רק לאחר ששוחחה המתלוננת 1 עם הגב' שרית שוורץ אזרה אומץ וסיפרה לאמה, הגב' ל.ג., על המעשים שביצע בה דודה. ניתן אם כן לראות כי אין מדובר ברצון של המתלוננת לפגוע בנאשם בדרך של הפצת עלילה. המתלוננת לא חשפה מיוזמתה את הפרשה ולא יזמה תלונה. הסיפור התגלה בשיחת אקראי עם המטפלת בבית החולים, כאשר המתלוננת אינה יוזמת כל הליך במטרה לפגוע בנאשם. מעבר לכך, ניתן גם לראות כי בכל שלב נפתחת המתלוננת ומוסרת יותר פרטים, פרטים שקשה לה לחשוף. כך, בשיחתה עם המטפלת בבית החולים ולאחר מכן עם העובדת הסוציאלית, מסרה רק פרטים ראשוניים. בהמשך, בשיחתה עם חוקרת הילדים הגב' אורנה חכים הרחיבה ומסרה פרטים נוספים. בהמשך, בעדותה בבית המשפט הרחיבה ופירטה יותר. אם אכן הייתה מעונינת לפגוע בנאשם כי אז הייתה מגלה כבר בשלבים הראשונים של החקירה את כל העובדות ולא ממתינה ונמנעת מלגלות עובדות עד לשלבים מאוחרים של החקירה. סבור אני כי דווקא ההליך ההדרגתי של חשיפת הפרטים מחזק את אמינות הגרסה וממחיש עד כמה קשה החשיפה למתלוננת. אם היה מדובר בסיפור שאינו אמת, המסופר במטרה לפגוע בנאשם, לא היינו רואים הליך הדרגתי של חשיפה, כפי שבמקרה זה. מעבר לכך, כבישת עדות קטינה קרבן לעבירת מין הנה תופעה מוכרת ואין לראות בכך סימן להעדר מהימנות. בע"פ 5874/00, ארנלדו לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4), 249 ,עמ' 260-261 נאמר כבר כי: "רגשות פחד, בושה ומבוכה בולמים לא אחת את קרבן העבירה מלהתלונן על אשר ארע לו בסמוך לאחר מעשה. התנהגות כזו הינה אופיינית לסוג זה של קרבנות עבירה ולפיכך קבעה הפסיקה לאורך הדרך כי במקרים רבים אין בתלונה מאוחרת או בהתנהגות פאסיבית של קרבן עבירת מין כשלעצמם כדי לפגום במהימנות העדות (ע"פ 4968/98 טובולוב ואחרים נ' מדינת ישראל, תק' על' 592 (1)2000, פסקה 6; ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11, מיום 3.10.99 (טרם פורסם)). בענין ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פד"י מח(364 ,302 (1 ציין הנשיא שמגר: "בימינו, השכלנו ללמוד כי רק חלק מקורבנות האינוס נוטה להתלונן בכלל, וכי לגבי אחרות חולף לעיתים זמן של היסוס, התלבטות או צורך בהתייעצות... בטרם יגלו את שאירע או עד שמגישים תלונה למשטרה." ואם נכונים הדברים לגבי קרבן עבירת מין שהוא בגיר, הרי הם נכונים שבעתיים לגבי קרבן קטין, רך בשנים, ובמיוחד כך הדבר כאשר מדובר בקרבן של סדרת מעשים ארוכה, הנמשכת על פני שנים, כפי שארע בענייננו. נדרשים מנפגע כזה בגרות בגיל וברוח, ומידה של חוסן נפשי על מנת להביאו להבנה מלאה של משמעות המעשים שנעשו בו וכדי להתגבר על הפחד, המבוכה והאשמה הכרוכים לא אחת בגילויה של הפרשה, כמו גם לגבש נכונות ומוכנות לעמוד במבחן החקירה והמשפט על כל הכרוך בהם. לכבישת העדות במצבים כאלה יש, איפוא, לא אחת הסבר וטעם משכנע." ועוד נאמר על ידי בית המשפט העליון לעניין עדות כבושה של קטין קורבן עבירת מין: "אכן, עדותו של הקטין הייתה כבושה במשך כשנה, אך מצב זה אינו חריג. בנסיבות אלו מצווה בית המשפט לבחון את הסברו של העד לכבישת עדותו על פי שני מבחנים: מדוע אצר את תלונתו בחובו זמן כה רב, וכן מדוע בחר לפתוח את סגור ליבו דווקא עתה. מקום שהסברו של העד משכנע את בית המשפט לתת בו אמון, שוב אין משקל לגורם הזמן שחלף". (ע"פ 185/88 יהלום נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ג, חלק ראשון, 541, 550 ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי פד"י מ"ח, חלק ראשון 302, 365 ואילך)" (ע"פ 3626/99 עופר אלימלך נ' מ"י, לא פורסם). על המשמעות שיש לייחס לכבישת עדותו של קטין אמר בית משפט : "ידוע לנו כי בושה מפני היחשפות ציבורית, תחושת עלבון וקלון, חוסר רצון להתנסות במסה החקירתית והמשפטית וטעמים כיוצא באלה, מעכבים תלונה ולעיתים אף גורמים להימנעות ממנה... בדרך כלל צריך לבחון את הנסיבות לא לפי הגיונו ותבונתו של אדם בגיר, המחליט לאחר מעשה מה הדרך הנכונה אשר צריך היה לנקוט, אלא לפי תחושת קורבן העבירה בזמן אמת.." (ע"פ 185/88 יהלום, בעמ' 549). אמה של המתלוננת, הגב' ל.ג., העידה פעמים. בראשונה כעדת תביעה ובשניה כעדת הגנה. בעדותה הראשונה מסרה פרטים המתיישבים עם גרסת המתלוננת, בכל הנוגע לאופן חשיפת הפרשה בפניה. היא גם העידה שהסבירה למתלוננת את חומרת המשמעות של האישום ושוכנעה כי המתלוננת דוברת אמת. בעדותה השניה מסרה גרסה הפוכה. לטענתה המתלוננת מסרה את תלונתה מאחר ורצתה לנקום בנאשם על שנתן לה סטירה. יחד עם זאת אישרה כי לא שמעה זאת מהמתלוננת 1 עצמה אלא משכנים שסיפרו לה ששמעו זאת מהמתלוננת. בנוסף טענה בעדותה השניה כי מעולם לא השאירה את הבנות לבד עם הנאשם. עדותה השניה של האם, המהווה גרסה כבושה, אינה אמינה. אפילו הנאשם העיד וסיפר כי נשאר לבד עם הבנות. עניין זה היה בסיס גרסתו בנוגע לאישום השני, בו אדון בהמשך. ניתן אם כן לראות שגרסתה השניה של האם אינה אמת. ככל הנראה ניסתה האם לסייע לאחיה ושינתה את גרסתה. סבור אני כי יש להעדיף את עדותה הראשונה, המתיישבת עם יתר העדויות, על פני עדותה השניה הסותרת אפילו את גרסת הנאשם עצמו. הנאשם ביסס חלק מטיעוניו בהתייחס למצבה הנפשי של המתלוננת 1 ומידת האמון שניתן לתת בה, כמי שסובלת ממחלת נפש (וזאת ללא כל קשר לאירועי כתב האישום). בבית המשפט העיד ד"ר קוסוב שהוא הרופא המטפל במתלוננת 1 בבית החולים. הרופא העיד והסביר במפורש כי מחלת הנפש של המתלוננת אינה פוגעת בבוחן המציאות שלה וכי גם במצבים של התפרצויות בוחן המציאות והשיפוט של המתלוננת תקינים (עמ' 43 לפרוטוקול). למעשה שלל המומחה את הטענה כי מחלת הנפש גורמת למתלוננת לחזות ולספר דברים שלא קרו. גרסת הנאשם מבוססת על שלוש טענות חילופיות: האחת - שהמתלוננת מבקשת לנקום בו על שפגע בה. השניה - שהבעיות הנפשיות הן הבסיס להמצאת העלילה ע"י המתלוננת והשלישית - שהמתלוננת ניסתה לפתות אותו עקב תשוקה מינית, כפי שלטענתו נעשה גם כלפי דוד אחר. למעשה אין הנאשם מוסר גרסה פוזיטיבית של ממש בנוגע לאירועים המיוחסים לו בהקשר למתלוננת 1. כל גרסתו הינה שלילת גרסת המתלוננת מהטעמים הנ"ל. בכל הנוגע לטענה כי מדובר בניסיון לנקום בו, התייחסתי כבר בשלב מוקדם יותר. בתמצית אומר כי אם אכן היה מדובר בניסיון לנקמה כי אז לא היינו רואים כבישה של עדות והליך כה ממושך של מסירת כל הפרטים. כמו כן ציינתי כבר כי המתלוננת הדגישה כי הנאשם לא הגיע ונגע ב"מקום האינטימי" כלשונה. מכאן שאין היא מנסה להשחיר את פניו והטענה כי היא מנסה לנקום בו אינה מתיישבת עם נסיבות חשיפת עדותה. בכל הנוגע לטענה בדבר המצב הנפשי כגורם להמצאת עלילה - ראה לעיל את האמור בנוגע לעדותו של ד"ר קוסוב. בכל הנוגע לטענה כי המתלוננת מנסה ליצור קשר מיני, כפי שעשתה עם הדוד השני, הרי שדווקא מעדותו של הדוד ק.ג. (עמ' 142-152 לפרוטוקול) ניתן לראות כי המתלוננת לא ניסתה ליצור עמו קשר מיני. גם מעיון במכתבים שנשלחו לדוד נראה כי אין מדובר בניסיון לקשר מיני. יתכן שהדוד ק.ג. פירש את המעשים כמעשים בעלי אופי מיני (ואף עזב את החדר כאשר חשש מהתנהגות המתלוננת) ואולם נראה כי מדובר במעשים של ילדה שרוצה להראות לדוד מעשים שעשתה ללא כוונה מינית. בכל מקרה, דווקא העובדה שהדוד ק.ג. ידע לשמור על מרחק מהמתלוננת 1 והיא לא נטרה לו מערערת את אמינות גרסת הנאשם כי המתלוננת 1 נקמה בו על שלא נענה לחיזוריה. אם כך הוא הדבר, מדוע לא נקטה בצעד דומה כנגד הדוד השני ? נראה אם כן שאין ממש גם בטענות הנאשם בעניין זה ומעבר לפרשנות שנתן הדוד ק.ג. לדברים שמסרה לו המתלוננת, פרשנות אשר לכשעצמה אינה ראיה, אין בכך כדי לערער את אמינות עדויות המאשימה. על כל אלו יש להוסיף את פרשת האישום השני, בו עוד אדון בהמשך, כראיית סיוע למכלול הראיות באישום הראשון. כפי שיפורט בהמשך, קיימות ראיות טובות לפיהן ניסה הנאשם לבצע מעשה סדום במתלוננת 2, קטינה בת פחות מ- 4 שנים. העובדה כי קימות ראיות טובות לעבירת מין נוספת שביצע הנאשם בקטינה נוספת מחזקת את התשתית לקיומם של מאפייני הסטייה הפדופילית אצל הנאשם. בנסיבות אלו מהוות הראיות בעניין כל אחד מהאישומים גם בגדר של ראיה לדפוס התנהגות נמשך ומכניסה כל אירוע בפני עצמו לגדר של "מעשה דומה" המהווה עדות על שיטת ודפוס התנהגות של נאשם. בהתאם, יש בכל מקרה הנתמך בראיות כדי להוות סיוע למכלול הראיות שבמקרה השני. ראה: ע"פ 5504/99, פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(1), 383 ,עמ' 384 שם נאמר: "...עדויות ילדים שהיו קורבנות עבירות-מין עשויות לסייע זו לזו, שכן בעדויות אלה מצויים מאפיינים המלמדים על סטייה מינית מסוג פדופיליה." ראה גם: ע"פ 4721/99, פלוני נ. מדינת ישראל, פד"י נה (1) 684, 698-699; ע"פ 1326/02, פלוני נ' מדינת ישראל , תק-על 2002(2), 69 ,עמ' 71. בסיכומו של דבר, וככל שהדבר נוגע לאישום הראשון, סבור אני כי המאשימה הרימה את הנטל להוכיח מעבר לספק סביר כי הנאשם ביצע מעשים בעלי אופי מיני במתלוננת 1. כאמור, עדויותיה של המתלוננת היו אמינות. נסיבות חשיפת הפרשה מעידות על כך שאין מדובר במעשה היזום ע"י המתלוננת בכוונה לפגוע בנאשם, אלא להפך. המתלוננת לא יזמה את ההליך וגם כשנחקרה לא ניסתה להשחיר את פניו. ניכר כי חשיפת האמת הייתה לה קשה והטענה כי היא היוזמת של ההליך מתוך רגשות נקמה בדוד שפגע בה - אינה מתיישבת עם מכלול הראיות. יחד עם זאת סבור אני כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי נעשה ניסיון להחדיר אצבעות או איבר אחר של הנאשם לתוך איבר המין של המתלוננת. גם המתלוננת לא אמרה זאת בפירוש ובעדויותיה העידה על מגע באיור איבר המין, אם כי גם אמרה כי הנאשם "...לא הצליח להגיע למקום האינטימי שלי אבל הוא הצליח להגיע למקומות אחרים בגוף" (עמ' 163, ש' 27 - 28 לפרוטוקול). בהמשך העידה המתלוננת 1 וסיפרה כי הנאשם "ניסה לחרמן אותי, לא כל כך הלך לו, הוא ניסה לשכשך את הפין שלו - לא הלך לו. ניסה להכניס - לא הלך לו... עם היידים שלו למטה ? נכון זה הכוס שלי, פה זה הרגל, הוא הצליח לגעת ברגל ולא פה בכוס" (עמ' 172 ש' 16-20) . סבור אני כי דווקא ההבחנה הברורה שעשתה הנאשמת בין "המקום האינטימי" לבין "מקומות אחרים בגוף" ובין הרגל לאזור איבר המין מחזק מחד גיסא את אמינות כלל גרסתה וסותר את הטענה כי היא מנסה להעליל על הנאשם ואולם מעורר, מאידך גיסא, ספק סביר בנוגע ליצירת מגע עם אזור איבר המין. בהתאם, סבור אני כי יש לזכות את הנאשם מעבירה של ניסיון לאינוס ואולם יש בחומר הראיות מעבר לספק סביר כדי להרשיעו בעבירות של מעשים מגונים בהתאם להוראות סעיף 351(ג)(2) + 348(ב) + 345(ב) לחוק העונשין; בכל הנוגע לעבירה של התעללות בקטין - המאשימה ביקשה להרשיע את הנאשם בעבירה זו לחילופין, כאשר היא מבססת את טיעוניה על פסק דינו של בית משפט זה (בהרכב כב' סגן הנשיא השופט ח. פיזם, והשופטים ר. שפירא ור.ש. צמח) שניתן בת"פ (חיפה) 140/01, מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם בתק-מח 2002(1), 263. שם דנתי בהרחבה בקיום היסודות של עבירת התעללות בקטין כאשר מבוצעות עבירות מין במסגרת התא המשפחתי. במקרה שנדון שם דובר במעשים שנעשו ע"י סב בנכדתו לאורך זמן. ציינתי שם, בהסכמת חבריי להרכב, כי: "בנסיבות כגון אלו שבפנינו, כאשר מדובר בעבירות מין המבוצעות כלפי קטינה במסגרת התא המשפחתי, וזאת לאורך זמן כאשר הקטינה היא למעשה מחוסרת ישע, יש במעשים אלו כדי להוות גם התעללות." ואולם במקרה שבפנינו לא ברור האם אכן מדובר בסדרת אירועים שנמשכו לאורך זמן או במקרה בודד או מקרים ספורים. עניין זה לא הובהר דיו בעדות המתלוננת. בנסיבות אלו סבור אני כי לא הוכחו יסודות עבירת ההתעללות בקטין חסר ישע ויש לזכות את הנאשם מעבירה זו. בהתאם, וככל שהדבר נוגע לאישום הראשון, אציע לחברי להרשיע את הנאשם בעבירות מין במשפחה (מעשים מגונים), לפי סעיף 351(ג)(2) + 348(ב) + 345(ב) לחוק העונשין. כן אציע לחברי לזכות את הנאשם מיתר העבירות המיוחסות לו באישום זה. 3. האישום השני: האישום השני מתייחס למעשים שביצע הנאשם במתלוננת 2, קטינה בת פחות מ4- שנים במועד האירוע. על פי עובדות כתב האישום נשאר הנאשם עם המתלוננת בבית אחותו, ל.ג., לבד ביום ה- 25/7/01. הנאשם שכעס על המתלוננת בעט בה. בהמשך, ולאחר שהשכיב אותה לישון, נשכב לצידה והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של הקטינה וחיכך את איבר מינו בישבנה ובאיבר מינה של הקטינה. עדותה של הקטינה נמסרה לחוקרת הילדים הגב' אורנה חכים שהתקשתה לקבוע מהימנות מאחר והקטינה לא הרחיבה בדבריה על האירוע. יחד עם זאת אמרה הקטינה בבירור מספר פעמים כי הנאשם "שם לי בולבול בטוסיק" (ראה תמליל ת17/א). אמה של המתלוננת, הגב' ל.ג., מסרה בבית המשפט שתי עדויות. כמו בעניין המתלוננת 1, כך גם בעניין המתלוננת 2, חזרה בה בעדותה השניה מהדברים שאמרה בעדותה הראשונה. ציינתי כבר בעניין עדותה השניה של הגב' ל.ג. כי מדובר בעדות בלתי אמינה, כאשר דנתי באישום הראשון. הדברים נכונים גם לאישום השני. ניכר כי מנסה היא לעזור לאחיה, למרבה הצער על חשבון בנותיה. בעדותה הראשונה סיפרה ל.ג. כי חזרה הביתה לאחר אותו היום בו נשאר הנאשם לבד עם המתלוננת 2. המתלוננת פגשה אותה ואמרה לה "אולו שם בולבול בטוסיק שלי" (עמ' 5 ש' 10-11 וש' 25). האם העידה כי נבהלה ושאלה את המתלוננת "בערך חמש פעמים" והיא חזרה בפניה על אותה גרסה (עמ' 5 ש' 13). בהמשך, התקשרה ל.ג. למחלקת הרווחה והעובדות הסוציאליות דינה ואפרת הגיעו אליה, וכך נפתחה, למעשה, החקירה. התיאור שמסרה ל.ג. בעדותה הראשונה, והביטוי שמסרה לה המתלוננת, זהה לחלוטין לביטוי בו השתמשה המתלוננת 2 בפני חוקרת הילדים בחקירה ת17/. בכך יש כדי לחזק את אמינות הדברים. בעדותה השניה בבית המשפט ניסתה ל.ג. לטעון כי יתכן שלא שמעה טוב והילדה אמרה לה "בובו" שהוא ברומנית "פצע" ולא בולבול, ואולם ארנה חכים שמעה, כפי שניתן לראות ולשמוע בת17/ ובת17/א כי הקטינה אומרת "בולבול". יצוין גם כי בין לבין נחקרה שוב ל.ג. במשטרה ובעדותה ת47/ אמרה כי היא מאמינה למתלוננת 2 וכי הנאשם הוא אדם חולה (ת47/ עמ' 2 ש' 11-12). האם ציינה בעדותה זו כי למתלוננת 1 היא אינה מאמינה ואולם למתלוננת 2 היא מאמינה במאה אחוז. יתרה מזאת, הנאשם עצמו העיד כי המתלוננת 2 אמרה לל.ג. כי הוא שם בולבול בטוסיק שלה (ת32/ עמ' 2 ש' 29). הנאשם כמובן הכחיש את נכונות הטענה ואולם העובדה היא שגם הוא שמע את המתלוננת מספרת זאת לאם. מכאן, שעדותה הראשונה של האם היא הנכונה וגרסתה בעדותה השניה, שם חזרה מעדותה הראשונה בבית המשפט, אינה אמת. כאמור, הזעיקה האם ל.ג. את עובדות הרווחה לביתה. לבית המשפחה הגיעו שתי עובדות רווחה, אפרת בן שלומי ודינה גרצמן. דינה גרצמן ישבה ושוחחה עם האם, ל.ג.. לדבריה, ל.ג. הייתה היסטרית וחזרה באוזניה על המשפט שאמרה הבת הקטינה "אולו שם בולבול בטוסיק שלי". עדות זו של דינה גרצמן מהווה ראיה כי הדברים שאמרה ל.ג. בעדות הראשונה בבית המשפט הם הגרסה הנכונה. בזמן שדינה ישבה עם האם שוחחה אפרת בן שלומי עם הקטינה בחדר נפרד. לדבריה חזרה בפניה הקטינה על אותה גרסה ואמרה שזה כאב לה. מכלול עדויות אלו מצביע על כך כי המתלוננת 2 סיפרה באזני מספר אנשים את אותה הגרסה ולפיה הנאשם "שם בולבול בטוסיק שלי". מדובר באמירה של ילדה בת פחות מ- 4 שנים. היא אינה רואה במעשה אקט מיני. אין לה רגש של בושה. היא מתארת בשפתה את האירוע, כפי שאירע, מבלי להבין, למעשה, את מלוא המשמעויות. סבור אני כי מדובר באמירה אמינה ואין סיבה ליחס לילדה בת 4 המצאת דברים. מדובר באמירה ספונטאנית של קרבן אלימות שנאמרה למספר אנשים בסמוך למועד האירוע. בהתאם יש לראות בעדויות האם ועובדות הרווחה, וכן בעדות הנאשם עצמו שהעיד כי כך סיפרה הקטינה לאם, כרס גסטא וחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. ניתן לקבל אמירה ספונטאנית זו כראיה גם אם הקטינה אינה מעידה בבית המשפט. ראה: ע"פ 7293/97, ז'אפר עאמר ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 98(4), 194 ,עמ' 199; ע"פ 4297/98, הראל הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 673 ,עמ' 692-693. ואולם מעבר לכללים הנ"ל, קימות ראיות אובייקטיביות המצביעות על כך שגרסת הקטינה, המתלוננת 2, הנה אמת. התחתונים שלבשה הקטינה לאחר שהנאשם ביצע בה את זממו נשלחו לבדיקת מעבדה. נמצא בהם כתם זרע שבסבירות של 1 ל735- מליון שייך לנאשם (ראה ת19/ ות23/). מיקום כתם תאי הזרע בתחתוני הקטינה היה באזור המפשעה. מצביע על כך שהקטינה לבשה תחתונים לאחר שהנאשם ביצע בה את זממו והזרע שהנאשם שפך באזור אחוריה נדבק לתחתונים באזור הבד במונח על המפשעה והחלק האחורי - תחתון של הגוף. גרסת הנאשם כי ניגב את עצמו בתחתוני הקטינה לאחר שקיים יחסי מין עם חברתו, ובהמשך לבשה הקטינה את התחתונים, אינה סבירה מאחר ואם כך היה נוהג הוא לא היה הכתם מרוכז דווקא באותו אזור של תחתוני הקטינה. הראיה האובייקטיבית השניה התומכת בגרסת הקטינה כי הנאשם החדיר, או ניסה להחדיר, את איבר מינו לפי הטבעת שלה, הנה עדות פקידת הסעד הגב' סמדר. עדה זאת ליוותה את המתלוננת ואמה למכון לרפואה משפטית כדי שתבוצע בדיקה מתאימה בקטינה. הבדיקה לא בוצעה עקב העדר שיתוף פעולה של הקטינה. ואולם הגב' סמדר לוותה את הקטינה לשירותים והבחינה בפצע אדום שנראה כשפשוף באזור פי הטבעת של הקטינה (עמ' 34 ש' 1-4 לפרוטוקול). הגב' סמדר אינה רופאה ואולם עדותה אמינה עלי. מדובר בבעלת מקצוע ובאשה בוגרת המסוגלת לזהות פצע שפשוף בלתי טבעי בגוף של קטינה. יתכן כי הערכת זמן הגלדת הפצע שמסרה העדה אינו מדויק ואולם עצם זיהוי הפצע ותיאורו אמין עלי ואציע גם לחברי לקבל את עדותה כראיה אמינה ואובייקטיבית התומכת בטענה כי נעשה ניסיון להחדיר דבר מה לתוך פי הטבעת של הקטינה. ממצא זה תומך בגרסת הקטינה כי הנאשם "שם בולבול בטוסיק שלי". הנאשם מסר את גרסתו וטען כי יתכן שבעת שניגב לקטינה את ישבנה, לאחר שעשתה את צרכיה, פגע עם אצבעו באזור פי הטבעת. גרסה זו אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם פצע השפשוף, כפי שתואר ע"י העדה סמדר. מובן כי אין הסבר זה מתיישב גם עם מציאת כתם הזרע בתחתוניה. הפצע בפי הטבעת של הקטינה, ביחד עם כתם הזרע בתחתוניה, מהווה ראיות נסיבתיות אשר ביחד, ובמיוחד עם גרסת הקטינה כפי שהושמעה באזני מספר עדים שונים, מובילה אל המסקנה כי אכן הנאשם ביצע בקטינה את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. כפי שנאמר בעניין האישום הראשון, גם בעניין אישום זה, ראיות האישום הראשון מהוות, כמכלול, סיוע גם לראיות האישום השני בהיותן עדות על נטייה פדופילית של הנאשם ועדות של שיטה ומעשים דומים, ככל שהדבר נוגע לפגיעה מינית בילדות קטנות. הנאשם מסר גרסה וטען כי ביום האירוע נשאר לבדו בבית. חברתו, הגב' אלישבע קול, באה להיות אתו. הוא ואלישבע קיימו יחסי מין. הקטינה הביטה בהם. אז קם הנאשם וניגב עצמו בדבר הראשון שמצא - תחתונים של הקטינה שהיו בסמוך. בהמשך השליך את התחתונים בסל הכביסה. לטענתו, הקטינה שהייתה צריכה להחליף תחתונים, לקחה, ככל הנראה, את התחתונים שבהם ניגב את הזרע מסל הכביסה ולבשה את התחתונים. עדותו של הנאשם הייתה רווית סתירות. ב"כ המאשימה פירטה את הסתירות באריכות בסיכומיה. לדברי הנאשם סל הכביסה אליו השליך את תחתוני הקטינה, לאחר שהתנגב בהם, הינו סל גבוה יותר מהקטינה. פעם אחת טען שהסל היה מלא ובפעם השניה כי היו בו רק בגדים מועטים. בכל מקרה, לא נמסר הסבר סביר כיצד הגיעה ילדה בת 4 לתחתונים שהיו בתוך הסל הגבוה ממנה, ואם הגיעה אל תוך הסל, כיצד בחרה בדרך מקרה דווקא את התחתונים הנ"ל, שבהם ניגב הנאשם את זרעו. הנאשם גם העיד כי הוא זה שהחליף לקטינה תחתונים לאחר שהתלכלכה בשירותים ואם אכן הוא זה שהלביש לה תחתונים אין זה סביר כי לא הבחין שהוא מלביש לה תחתונים שאך זמן קצר קודם לכן שימשו אותו לנגב בהם את זרעו. ואולם מעבר לסתירות, גרסת חברתו הגב' קול, סותרת את גרסתו. הגב' קול העידה ואישרה כי אכן שהתה באותו הערב בפרק זמן מסוים בבית ל.ג.. לטענתה הקטינה ישנה בסלון ולא התעוררה. היא והנאשם קיימו יחסי מין. כשסיימו קם הנאשם מהמיטה והביא נייר טואלט ושניהם ניגבו עצמם בנייר. בכל אותה העת ישנה המתלוננת הקטינה בסלון ולא התעוררה. גרסה זו של בת זוגו של הנאשם סותרת את גרסתו של הנאשם בשתי נקודות מהותיות. האחת היא שהקטינה כלל לא התעוררה בעת ששני בני הזוג קיימו בחדר סמוך יחסי מין. השניה היא שהנאשם ניגב עצמו בניר טואלט ולא בתחתוני הקטינה. עדותה של הגב' אלישבע קול לא נסתרה בחקירה נגדית והייתה אמינה. הסתירות בגרסת הנאשם, הן הסתירות הפנימיות שבגרסתו והן הסתירות ביחס לעדות הגב' קול, מצביעות על כך שהנאשם שיקר בעדותו בכל הנוגע לניגוב הזרע בתחתוני הקטינה. מדובר בשקר הנוגע לעניין מהותי שבבסיס המחלוקת, כאשר השקר מוכח מעדות חיצונית ועצמאית. בנסיבות אלו מהווה גרסתו השקרית של הנאשם סיוע לראיות המאשימה. ראה: ע"פ 161/72 סרסור נ. מדינת ישראל, פ"ד כח(2), 203 ; ע"פ 316/85, פיל גרינוולד נ. מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564 ; דנ"פ 4342/97, אל עביד סולימאן נ. מדינת ישראל, תק-על 98(2), 23. בסיכומו של דבר סבור אני כי המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר בראיות מהימנות כי הנאשם ניסה להחדיר את איבר מינו לתוך פי הטבעת של המתלוננת 2 הקטינה. עדות הקטינה שנמסרה למספר שומעים, ביחד עם סימני הזרע על תחתוניה, ביחד עם סימני החבלה הטרייה בפי הטבעת, ביחד עם עדותו הבלתי אמינה של הנאשם, על כל הסתירות שבה, ובשים לב למכלול הראיות המסייעות שפורטו לעיל, מהוות ראיות מספיקות להרשעת הנאשם מעבר לספק סביר. יכול ויטען כי לא הוכח שהנאשם הצליח לחדור אל תוך פי הטבעת ולכן יש להרשיעו בעבירת ניסיון בלבד. סבור אני כי ממצאי החבלה בפי הטבעת, כפי שאובחנו, ביחד עם אמירת הקטינה שהעידה על תחושת כאב, מהוות ראיה מספיקה לראשית החדרת איבר המין אל תוך פי הטבעת של הקטינה. די בראשית חדירה זו כדי להוות עבירה מושלמת, מעבר לניסיון בלתי צליח. בהתאם, אציע לחברי להרשיע את הנאשם באישום זה בעבירות הבאות: עבירות מין במשפחה (מעשה סדום), עבירה לפי סעיף 351(א) + 347(ב) לחוק העונשין; עבירות מין במשפחה (מעשים מגונים), עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) + 348(ב) + 345(ב) לחוק העונשין. 4. סיכום: בסיכומו של דבר, מהטעמים שפורטו בהרחבה לעיל, ובשים לב לאמור במבוא לסיכומי המאשימה, אציע לחברי לזכות את הנאשם מהעבירות הבאות: עבירות מין במשפחה (אינוס), עבירה לפי סעיף 351(א) + 345(א)+(ב) לחוק העונשין; איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין; התעללות בקטין, עבירה לפי סעיף 368ג' לחוק העונשין (בשלושה אישומים); תקיפת קטין חסר ישע, עבירה לפי סעיף 368ב(א) סייפא + (ג) לחוק העונשין (בשני אישומים); רמזים מגונים, עבירה לפי סעיף 210 לחוק העונשין. יחד עם זאת אציע לחברי להרשיע את הנאשם בעבירות הבאות: בנוגע למתלוננת 1: בעבירות מין במשפחה (מעשים מגונים), לפי סעיף 351(ג)(2) + 348(ב) + 345(ב) לחוק העונשין. בנוגע למתלוננת 2: עבירות מין במשפחה (מעשה סדום), עבירה לפי סעיף 351(א) + 347(ב) לחוק העונשין; עבירות מין במשפחה (מעשים מגונים), עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) + 348(ב) + 345(ב) לחוק העונשין. ר. שפירא, שופט השופט ר. ש. צמח: קראתי את חוות דעתו של חברי הנכבד, השופט ר. שפירא ואני מסכים לתוצאות שהגיע אליהן. עם זאת, רואה אני להוסיף לענין דרישת הסיוע הנדרש להרשעת הנאשם בגין העבירה שבוצעה בקטינה אשר לא העידה בבית המשפט ולא התאפשר לבית המשפט להתרשם במישרין מעדותה. סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955, קובע כי: "לא יורשע אדם על סמך ראיה לפי סעיף 9 אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת". מטבע הדברים השאלה הראשונה המחייבת הכרעה היא מידת האמינות שיש לייחס להודעות שניגבו על ידי חוקר הילדים, ואשר על פיהן ייקבע טיבו ואופיו של הסיוע הדרוש לביסוס ההרשעה. השאלה השניה היא אם מצוי בחומר הראיות סיוע מספיק לביסוס ההרשעה. הפסיקה דנה בדרישת הסיוע וקבעה כי אין המדובר בסיוע "טכני" במובן הצר של מושג זה אלא בסיוע ממשי, שבא לספק לא רק סיוע פורמלי אלא גם לסלק כל ספק, המתעורר מעצם הסיטואציה, בה נבצר מבית המשפט להתרשם אישית מהופעת העדים המרכזיים לפניו ועליו לקבל את דבריהם מכלי שני באמצעות חוק הנוער. פועל יוצא מכך, נדרש הסיוע הן לגבי עצם ביצוע העבירה והן לגבי זהות המבצע (ע"פ 79/62 עתאמנה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י טז 2820). בענייננו זהות המבצע אינה שנויה במחלוקת - המעשה שנוי במחלוקת. בע"פ 387/83 מ"י נ' יהודאי, פד"י ל"ט(4), 197, בעמ' 203 נאמר: "כדי שראיה תוכל לשמש סיוע, חייבות להתקיים בה שלוש דרישות מצטברות: כי מקור הראיה נפרד ועצמאי מהעדות הטעונה סיוע, כי ראיית הסיוע נוטה לסבך את הנאשם באחריות לביצוע מעשה האישום וכי הראיה נוגעת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים". כאמור, במקרה הנדון לא נדרש סיוע "לזהותו" של הנאשם כמבצע העבירה. דרישת הסיוע נדרשת לעצם התרחשות של מעשה העבירה. "כאשר ילד מעיד כי מעשה מיני נעשה בו והוא מכיר היטב את המבצע - קרוב משפחתו, שכן או ידיד המשפחה-וכאשר סיפורו מעורר אמון והנסיבות מצביעות על אפשרות והזדמנות שהיו לנאשם לבצע את המעשה, לא שאלת הזיהוי היא השנויה במחלוקת, אלא עצם ביצוע המעשה. במקרים שבהם מכלול הנסיבות אינו מצביע באופן רציני וממשי על כך שקיימת אפשרות סבירה שהמעשה אמנם נעשה אך בוצע בידי "אחר", בניגוד לעדות של הקורבן שנמצאה אמינה, אין לדרוש סיוע לזהות הנאשם. כך יהיה בדרך-כלל כשילד או ילדה מספרים על מעשה מיני שעשה בהם אדם קרוב ומוכר..." (רע"פ 3904/96 מזרחי סימן טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (1) עמ' 385. כאמור, המונח "סיוע" מתאר ראיה עצמאית המתייחסת לעניין מהותי השנוי במחלוקת בין הצדדים וקושרת את הנאשם לביצוע העבירה. "ראיית הסיוע" אינה חייבת להיות ראיה אחת ויחידה העונה על כל שלוש הדרישות. היא יכולה להיות מורכבת ממקבץ ראיות אשר כולן יחד עונות על שלוש הדרישות. "הלכה ידועה וברורה היא, שאין התביעה יוצאת ידי חובתה של דרישת הסיוע, האמורה בסעיף 11 לחוק הגנת ילדים, אלא בהבאת ראיה שיש בה משום סיוע ענייני וממשי לעדות הקטין (ע"פ 192/56 יהודאי נ' היועץ המשפטי, בעמ' 367 ; ע"פ 532/82 פייבר נ' מדינת ישראל, בעמ' 247; ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל ... בעמ' 263)". "מהותו והיקפו הכמותי של הסיוע הנדרש עשויים אמנם להשתנות, כמתחייב מהיקף המחלוקת" (ע"פ 361/70 ג'ובארה נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד בעמ' 752; ע"פ 950/80 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (3) עמ' 561 בעמ' 569); וגם משקלה של ראיית הסיוע נקבע לא פעם תוך התחשבות במשקלה של הראיה המסתייעת" (ע"פ 318/79 אנגל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (3) עמ' 98 דברי השופט ברק בעמ' 107)". שוכנעתי כי במקרה הנדון, קיים סיוע למכביר להודעת המתלוננת בת ה- 4 אשר נחקרה על ידי חוקרת הילדים הגב' חכים. כאמור, אני מצטרף לחוות דעתו ולמסקנותיו של חברי, השופט שפירא. ר.ש. צמח, שופט השופט ס. ג'ובראן, [אב"ד]: אני מסכים לאמור בחוות הדעת של חברי להרכב. ס. ג'ובראן, שופט [אב"ד] סיכום הכרעת הדין בסיכום שמיעת תיק זה החלטנו לזכות את הנאשם מהעבירות הבאות: עבירות מין במשפחה (אינוס), עבירה לפי סעיף 351(א) + 345(א)+(ב) לחוק העונשין; איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין; התעללות בקטין, עבירה לפי סעיף 368ג' לחוק העונשין (בשלושה אישומים); תקיפת קטין חסר ישע, עבירה לפי סעיף 368ב(א) סייפא + (ג) לחוק העונשין (בשני אישומים); רמזים מגונים, עבירה לפי סעיף 210 לחוק העונשין. החלטנו פה אחד להרשיע את הנאשם בעבירות הבאות: עבירות שבוצעו כנגד מתלוננת מס' 1: בעבירות מין במשפחה (מעשים מגונים), לפי סעיף 351(ג)(2) + 348(ב) + 345(ב) לחוק העונשין. עבירות שבוצעו כנגד מתלוננת מס' 2: עבירות מין במשפחה (מעשה סדום), עבירה לפי סעיף 351(א) + 347(ב) לחוק העונשין; עבירות מין במשפחה (מעשים מגונים), עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) + 348(ב) + 345(ב) לחוק העונשין. בהתאם, יקבע התיק לטיעונים לעונש. משפט פליליעבירות מיןהכרעת דין