הכרעת דין השופט גדעון גינת: המחלוקת 1. הנאשם לא כפר בכך שהמתלוננת סובלת מפיגור שכלי בתחום הפיגור הבינוני ומשיתוק מוחי (ראו הודעת הסניגור פט. עמ' 11, שורה 14 וכן התעודות הרפואיות נ4/ ו- ת3/). כן הסכים לכך, שהיה נשוי לאחותה של המתלוננת וגם אחרי שהתגרש מהאחות המשיך לחיות עמה, והתגורר איתה ועם המתלוננת באותה דירת מגורים בקרית אתא (דברי הסניגור בעמ' 2, שו' 4). בשלב הסיכומים אמר הסניגור כי "הנאשם אינו מכחיש את קיום המגעים המיניים", פט. עמ' 43, שו' 2, אך עמדתו היא שאלה נעשו בהסכמת המתלוננת, אם לא ביוזמתה. עוד טען שבשל רמתו השכלית הנמוכה של הנאשם הוא לא הבין שאין בידי המתלוננת להסכים לקיום יחסי מין. טענתו העיקרית היא, שאין לסמוך על עדותה של המתלוננת הן בשל הפיגור ממנו היא סובלת והן בשל הסתירות שנתגלעו בדבריה בבית המשפט ובהודעותיה במשטרה. כתב האישום 2. כתב האישום, שהוגש ביום 22.10.99, כולל שתי טענות עיקריות. הטענה הראשונה היא שלאורך תקופה של כשלוש שנים ובמועדים שונים כפה הנאשם על המתלוננת "לגעת באיבר מינו ולמששו, עד שהגיע לסיפוקו...", (שם, ס' 4). הטענה השניה היא שבמחצית הראשונה של חודש אוגוסט 1999 קיים הנאשם, בכוח, יחסי מין עם המתלוננת, בניגוד לרצונה, בכך ש"החדיר בכח את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת...", (שם, ס' 8). עמדת הנאשם 3. בעדותו בפנינו לא הכחיש, למעשה, הנאשם את הטענות כלפיו, פט' עמ' 25 - 26, כאשר עמדתו היתה שהמעשים היו ביוזמתה של המתלוננת. הוא אמר שהארוע האחרון היה ביום 11.8.99, יום ד' בשבוע. הוא טען שהמעשים היו של ליטוף אבר המין שלו על ידי המתלוננת. לגבי הארוע האחרון הסביר ש"פתאום היא התחילה ללטף אותי והגיעה לאיבר המין שלי. בדיוק באתי ללכת ואמרתי לה לא. היא אמרה שהיא במחזור ואז היא פתאום אמרה בוא, בין הרגליים. היא שכבה ושום פעם בין הרגליים וזהו." (פט', עמ' 26, שו' 4 - 6). גירסת הנאשם במשטרה היתה דומה, ראו הודעתו ת1/ מיום 19.10.99, 10.40. לענין האירוע האחרון אמר הנאשם: "... והיא אמרה לי שהיא במחזור ואמרה לי שאני יעשה לה בין הרגליים מאחורה ואז [המתלוננת] נישכבה על המיטה לבד על הבטן אני הירמתי לה את השימלה. ולא הורדתי לה את התחתונים כי היא היתה במחזור ושיפשפתי את איבר המין שלי בין הרגליים שלה וגמרתי ואז קמתי והלכתי לשבת בסלון. ו-[המתלוננת] המשיכה לעמוד אחרי זה בחלון. ואז אחרי זה באה אישתי והכל היה כרגיל" (ת1/, גליון מס' 2, שו' 16 - 23). חרף דבריו האמורים של הנאשם במשטרה, יצוין, שבתשובתו לכתב האישום כפר הסניגור המלומד באירוע המתואר, הגם שלא היו לו טענות לגבי קבילות הודעת הנאשם במשטרה או טענה שהנאשם לא היה בדירה במועד הרלוונטי לדיוננו, פט. עמ' 2. 4. הסניגור המלומד אמר, שהתלונה כנגד הנאשם באה כמעשה נקמה של אחותה של המתלוננת המשמשת כאפוטרופא שלה (אחות נוספת, ולא זו שהיא בת זוגו של הנאשם) וזאת מכיוון שבאחד הימים הגיע הנאשם לדירה ומצא שם את אותה אחות בחברת גבר זר (אפילו הנאשם לא טען את שאמר הסניגור בסיכומיו, פט. עמ' 42, כי מצא האחות "בזרועותיו של גבר זר"). לפי גרסה זו הביאה האחות את המתלוננת לפניה למשטרה ואף יזמה את התלונה. דיון 5. ייאמר מייד, שאנו דוחים את טענותיו אלה של הסניגור ואת הגרסה העובדתית של הנאשם. לא רק שאנו מאמינים למתלוננת ולאחות שהעידה בפנינו, ועל כך נרחיב את הדיבור להלן, אלא שהטענות של הסנגוריה נראות לנו, בנסיבות העניין, משוללות הגיון. המתלוננת, כמוסכם על הכל, סובלת מפיגור שכלי של ממש. התרשמנו שהיא מסוגלת לתקשר עם הסובבים אותה וכן יש באפשרותה להביע הסכמה או אי הסכמה לקיום יחסים אינטימיים עמה. עם זאת, המחשבה, שמתלוננת ברמה כזאת תהיה מסוגלת לשתף פעולה בקנוניה שקרית שמטרתה הפללת הנאשם, נראית לנו בלתי-סבירה. זאת ועוד: לפי גרסת הנאשם הוא דיווח על "תפיסת האחות עם גבר זר" מייד לאחות האחרת, שהיא, כידוע, חברתו לחיים וזו אמרה, שאין כל חדש בידיעה שהביא הנאשם ולא ראתה בכך אירוע חריג כלשהו. הנאשם יכול היה להביא את חברתו לחיים כעדה מטעמו, שתתמוך לפחות בכך, שקיבלה דיווח כאמור מאת בעלה הנאשם. עדה זו לא הובאה על ידי ההגנה ויש לזקוף את הדבר לחובת הנאשם. הוא גם אמר ש"הגבר הזר" מוכר לו, וכי "אשתי מכירה את החבר של ד' (האחות הנ"ל) פט' עמ' 31 שו' 26-27, אך לא נעשה על ידיו דבר כדי לזהותו או כדי להביאו כעד לבית המשפט. 6. עמדת הסניגור המלומד היא, כזכור, שהמעשים המיניים נמשכו לאורך זמן בהסכמה מלאה של המתלוננת ומיוזמתה. אם אלה פני הדברים, כיצד מתיישב הדבר עם תלונה מבויימת על ידי האחות? כיצד ידעה, לפי גירסה זו, האחות על המעשים המיניים האמורים? לפי עדותה של האחות/האפוטרופא התנהגה המתלוננת בצורה חריגה ביותר בסמוך לארוע המיני האחרון. היא גילתה רתיעה מנוכחות של הנאשם בדירה ובהזדמנות שזה הלך להתקלח סיפרה לאחותה את שארע. דברים אלה דווחו על ידי האחות ומפורטים בעדותה בפנינו ובהודעתה במשטרה. כאשר באה האחות בטענות לנאשם, תגובתו, לדבריו הוא, היתה שהוא מבקש "בדיקת רופא ומשטרה". מדוע לא טען, בהזדמנות זו, את מה שטען בבית המשפט, דהיינו שהמעשים נעשו ביוזמה של המתלוננת? הוא גם הסכים, מיד באותו מעמד, לעזוב את דירת מגוריו. האם זו התנהגות של מי שלא היה פגם במעשיו? 7. בשל הליקוי ממנו סובלת המתלוננת קשה להבין את דבריה. עם זאת, הקרובים אליה יכולים להבינה ולשוחח איתה. גם אנחנו התקשינו, בשלב ראשון, לשמוע את דבריה, אך לאחר זמן הצלחנו לרדת לסוף דעתה. מדבריה בבית המשפט ברור, שהיא לא הסכימה למעשים המיניים של הנאשם כלפיה. גם ברור, שהמעשה האחרון, עליו התלוננה, היה חריג, וזאת בניגוד לעמדת הנאשם שלא היה שוני בין האירוע האחרון לאלה, שקדמו לו. מעשה זה הביא להתנהגות יוצאת דופן מצידה שמשכה את תשומת לב האחות המטפלת בה, והביאה לתלונה במשטרה. בהודעה במשטרה מיום 16.8.99, נ3/, אמרה המתלוננת (עמ' 1, שו' 13 - 14): "כן פליקס הוריד תחתונים שלו והכניס את הבולבול שלו לתחת שלי שיתבייש זה כאב לי וצעקתי". בהמשך, בתשובה לשאלת החוקר: "האם את התנגדת?", אמרה המתלוננת: "כן אני דחפתי אותו ואמרתי לו שיעוף מהבית שלי" (שם, שו' 17 - 18). בהודעה נוספת מיום 12.10.99 אמרה המתלוננת (נ1/, עמ' 1, שו' 24 - 28): "אחרי שפליקס הוריד לי את התחתונים בכח ואני צעקתי ושרתתי אותו הוא הוריד גם את התחתונים שלו ועלה לי על הגב ושכב עלי. והיכניס לי את מה שיש לו לתוך התחת שלי. כאב לי מאוד וירד לי דם ואני הירגשתי שפליקס גמר בתוך התחת שלי והירגשתי רטוב". (שגיאות כתיב במקור). בעדותה בבית המשפט אמרה המתלוננת בחקירה ראשית (פט' עמ' 5, שו' 13 - 15): "הוא נגע בי. אני לא רציתי שהוא ינגע בי. הוא נגע בי בתחת שלי. הוא עשה מה שעשה והוא קם. זה היה בכוח. הוא נגע בי עם הבננה. בננה זה שעושה פיפי שלו. בושה. עם הבננה שלו הוא נגע בתחת. מאחורה. כשהוא נגע בי הייתי בחדר, במיטה... "הוא עשה את זה בכוח. אני אמרתי: תזוז תזוז הוא שבר לי את הרגל... אמרתי לו: מה אתה רוצה ממני, חברה שלך, אשתך? וזה גיסי וככה הוא עושה לי. זה בושה. פעם אחת הוא עשה את זה" - שם, שו' 25, עמ' 6, שו' 1. גם בחקירה שכנגד עמדה המתלוננת על גירסתה שהמעשה שעשה הנאשם נעשה בכוח וכנגד רצונה. 8. גירסתה של המתלוננת נתמכה כאמור בעדותה של האחות הדואגת לענייניה. היא ציינה שכאשר הגיעה ביום שבת לדירת המגורים הבחינה בהתנהגות חריגה של המתלוננת. אחרי כן, כאשר הנאשם הלך להתקלח, תיארה בפני העדה האחות את המעשה המיני האחרון שעשה הנאשם במתלוננת. עוד אמרה העדה: "החלטתי להרגע ולהכניס אותה למצב רגיעה, אמרתי לנ' שיעזוב את הבית מייד. הוא אמר לי שאתן לו צ'אנס עד למחרת והוא מוכן לבוא לבדיקות. אמרתי לו שאין לו מה לבוא איתי. אמרתי לו שהיא בחרדה, שיעוף מפה. אמרתי לו מדוע אני דורשת שיעזוב את הבית והוא נשבע שלא נגע בה והוא מוכן לעשות הכל ושלא אפיל אותו למשטרה" (פט' עמ' 12, שו' 3 - 7). דברים אלה עולים בקנה אחד עם הודעת העדה במשטרה מיום 16.8.99, שהוגשה לבקשת הסניגור וסומנה נ4/. הסניגור המלומד הצביע על מה שנראה לו כסתירה בקשר למועד הארוע הנטען. לפי תעודה רפואית של חדר מיון של המרכז הרפואי "רמב"ם" נבדקה שם המתלוננת בשעות הצהריים של יום 16.8.99. תעודה זו מצביעה על נפיחות בקרסול, ממצא התומך בגירסת המתלוננת. 16 באוגוסט 1999 היה יום ב' בשבוע. אחותה של המתלוננת אמרה שלבית החולים הגיעה עם המתלוננת ביום א' אחרי שביקרה בדירה ביום שבת. גירסת הנאשם לגבי הארוע היתה שהוא היה ביום ד', 11.8.99. אפילו צודק הנאשם באשר למועדים, אין אנו סבורים, שיש בכך כדי לפגוע באמינות המתלוננת ואחותה העדה באשר לנושא העיקרי שבמחלוקת: המעשה המיני, בכפיה, שנעשה על ידי הנאשם במתלוננת. בנקודה עיקרית זו תומכת גירסת האחות בזו של המתלוננת. התנהגותו של הנאשם בסמוך לארוע אינה מתיישבת עם גירסת הארועים כפי שהובאה על ידיו, בדיעבד, במשטרה ובבית המשפט. המתלוננת 9. כפי שכבר צוין, סובלת המתלוננת מפיגור שכלי בתחום הפיגור הבינוני, וזאת מאז לידתה. לבקשת הסניגור המלומד, קיבלנו "סיכום אבחנתי" של תחנת אבחון אזורית חיפה, החתום בידי רכזת התחנה, רופאה, פסיכולוגית ועובדת סוציאלית. סיכום מפורט זה, קובע ש"מדובר באשה אשר מתפקדת ברמה של פיגור בינוני, ללא פערים בין התחומים האינטלקטואליים לבין התחומים ההסתגלותיים. רמת הידיעות הכלליות שלה מצומצמת ודלה... הקשר והריכוז תקינים. מסוגלת להתעסק במשימות שונות לטווחי זמן ארוכים" (עמ' 3). בבדיקה הנוירולוגית נאמר, שהיא "סובלת מHEMIPLEGIA, ליקוי דיבור. בבדיקה נוירולוגית - קיימים סימנים של נזק מוחי על רקע אורגני + שתוק מוחי" (שם, עמ' 5) . המתלוננת העידה לפנינו ממושכות (22.2.00). התרשמנו, שמדובר, אמנם, במי שלא רק סובלת מקשיים של ממש בדיבור, אלא גם במי שכושרה להבין את האירועים לקוי. עם זאת, ברור לנו, שהמתלוננת בהחלט מסוגלת לתת ביטוי לרצונותיה. היא מבינה את המשמעות של קיום יחסי מין, אפילו אין היא יודעת לכנות נכונה את שמות איברי המין. מתגובותיה לשאלות שנשאלה, למדנו שהיא היתה מסוגלת לתת ביטוי לאי רצונה בקשר מיני עם הנאשם. ראו בהקשר זה: ע"פ 404/98 עקארי נ' מ"י, פ"ד מו(5), 840. ב"כ התובעת טענה בסיכומיה, שהמתלוננת אינה מבינה את טיבם של יחסי מין כיוון שלא ידעה להשיב לשאלה, מה זה יחסי מין ומה זה איבר מין (סיכומים, עמ' 40). נראה לנו, שהמתלוננת לוקה ביכולת להסביר את המונחים עליהם נשאלה, בעוד שבשלב החקירה שכנגד היא ידעה להדגיש את חוסר רצונה במעשה המיני שהנאשם כפה עליה, ראו פט. עמ' 5. עוד יצוין, שגם לפי גירסת הנאשם המכיר זה שנים את המתלוננת, היא מתפקדת באופן נאות בכל הקשור לעבודות הבית, היא שוהה בחלק משעות היום במועדונית עם אנשים אחרים מחוץ לבית, היא יכולה לתקשר עם הסובבים אותה בביתה ללא כל בעיה. על סמך התרשמותנו מהמתלוננת, איננו מוכנים לקבוע, שהוכחה בפנינו העובדה שהיא אינה מבינה את טיבם של יחסי מין. בדקנו את הסתירות השונות בדברי המתלוננת עליהן הצביע הסניגור, ואין באלה כדי לגרוע מהאמון בנקודה העיקרית שבמחלוקת, אותו אנו רוכשים למתלוננת. הנאשם 10. הסניגור המלומד, טען כי מדובר במי שרמתו השכלית נמוכה ביותר ולכן, אם ירדנו לסוף דעתו, לא ניתן ליחס לו הבנה של המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. בסיכומיו בעל פה אמר הסניגור, כי הנאשם לא הבין שהמתלוננת סובלת מפיגור שכלי, עמ' 43 למעלה. כן טען שהמעשים לא בוצעו ביזמת הנאשם, אם כי "לייחס למתלוננת פיתוי זה קצת מוגזם", פט. עמ' 42 למטה. הסניגור לא אמר במפורש כי הנאשם לא הבין כי המתלוננת מתנגדת למעשה המיני שבוצע בה. הוגשה לנו מטעם ההגנה חוות דעת של ד"ר לי בנט גבר, פסיכולוג קליני, שכתב את חוות הדעת על סמך בדיקות שנערכו ע"י בודקת מטעמו. הוא עצמו, לא ראה כלל את הנאשם. מסקנתו היא, שמדובר במי ש"מתפקד ברמה של פיגור עקב שלושה גורמים: פוטנציאל אינטלקטואלי מולד נמוך מאד... סביבה בלתי מטפחת... ובעיית שמיעה מולדת..." (ע' 3). התרשמותנו שונה מזו של הפסיכולוג הקליני. מדובר בנאשם בן 45, המתפקד עד היום באופן נורמטיבי למדי. הוא עובד לפרנסתו בעבודות שונות בעיקר כצבע. היה נשוי משך שנים רבות, התגרש מאשתו אך המשיך לחיות איתה, כנראה גם בשל שיקולים הקשורים באפשרות של קבלת תמיכה מגופים ציבוריים לאשה החיה בגפה. יש לו, לדבריו, בת מאשה נוספת. בנוסף לכך, הוא מקיים קשרים חברתיים באופן רגיל. בעדותו בפנינו, ידע לציין בדייקנות רבה תאריכים שונים, כולל לגבי תקופות בעבר. תאר "מעין הסכם" שהיה לו עם אחותה של המתלוננת לגבי האופן שבו יסתיר מאשתו-גרושתו את הסיבה האמיתית לעזיבתו הפתאומית את דירת המגורים, הסבר שכלל תאור של פעילות מורכבת מצד אנשי עמידר לגבי אותה דירה. אין לנו ענין, בשלב זה, לקביעה אם היה ממש באותו "מעין הסכם" (שהצד השני לו כלל לא נחקר עליו). הבאנו את הדברים כדי להראות, שלא מדובר באדם חסר בינה לחלוטין, כפי שניסה הסניגור להציגו. גם לשון דבריו בעדותו בפנינו ובהודעתו במשטרה מאששת את מסקנתנו זו. כך, למשל, אמר לנו שאם היה אשם באינוס, לא היה הולך, ביוזמתו, לתחנת משטרה כדי לברר אם הוגשה נגדו תלונה. שוב, הבאנו את הדברים, לאו דוקא כדי לבחון את נכונותם, אלא כדי להראות שמדובר במי שמסוגל למחשבה מורכבת. 11. בסופו של יום, ההכרעה באשר להערכת עדים המופיעים בפני ביהמ"ש וקביעת המשקל שיש ליחס לדבריהם, נתונה לביהמ"ש ולא למומחים. בעניינו של הנאשם, אנו דוחים את הסברות שהציג בפנינו הפסיכולוג הקליני מטעם הסניגוריה. ברור לנו, שהנאשם הבין היטב את משמעות מעשיו. הוא היה מודע לכך שהוא כופה מעשה מיני על המתלוננת. היא נתנה לכך ביטוי בהתנהגותה. ברור לנו, שהוא הבין שהמעשה נעשה בניגוד לרצונה של המתלוננת. התנהגותה החריגה של המתלוננת לאחר המעשה ורתיעתה מהנאשם, מאשרים את הקביעה האמורה. גם תגובתו של הנאשם לטענות, שהביאה בפניו האפוטרופא על המתלוננת כאשר ביקרה בדירה, לראשונה לאחר האירוע, מראים, שהנאשם היה מודע למעשיו. הוא לא אמר, מה שאמר סניגורו בסיכומיו בביהמ"ש, דהיינו שהמעשה המיני נעשה בהסכמתה של המתלוננת. הוא הכחיש את המעשה ודרש, לדבריו, "בדיקות רפואיות ומשטרה". האם זו תגובה של אדם שאינו מבין את הנטען כלפיו? זו בודאי אינה תגובה של מי שביצע מעשה מיני בהסכמה. התגובה מלמדת שהנאשם ניסה בערמומיותו להכחיש את המעשה ולהיבנות מהפיגור השכלי של המתלוננת. פרטי האישומים 12. כמוסבר לעיל, כולל כתב האישום שני עניינים. האחד (סעיפים 3,4) מעשים מיניים שעשה הנאשם במתלוננת "מזה כשלוש שנים" ושבעיקרם אילוצה, בניגוד ברצונה "לגעת באיבר מינו ולמששו, עד שהגיע לסיפוקו." הנושא השני הוא מעשה סדום שבוצע במתלוננת במחצית הראשונה של חודש אוגוסט 99'. 13. האישום בקשר לנושא הראשון מסתמך על מה שאמרה המתלוננת בהודעתה מיום 21.10.99, 10:00, עמ' 2 למעלה. היא אמרה שם שהיו מקרים כאלה "הרבה פעמים", כי אלו נעשו אחרי שהנאשם "תפס לי את היד בכוח" (שם, שורה 4) וכי היא לא דיווחה על מעשים אלה לאיש מכיוון שכך אמר לה הנאשם. גם הנאשם עצמו, במסגרת טענתו שהיחסים המיניים עם המתלוננת נמשכו לאורך תקופה טען, בעדותו בפנינו (פט. עמ' 25 שו' 9-11), כי פעולות מעין אלה נמשכו "במשך 3 או 4 חודשים". המתלוננת, בעדותה בפנינו, לא חזרה על דבריה בהודעה הנ"ל במשטרה. בסיום חקירתה הראשית, אחרי שתיארה את מעשי הסדום אמרה: "הנאשם לקח לי אל היד ושם לי את זה שלו, בננה ביד שלי. פעם אחת הוא עשה זאת." (פט' עמ' 6 שו' 19). "בננה" הוא המונח שבו השתמשה המתלוננת לתיאור איבר המין של הנאשם. ב"כ המאשימה לא ביקשה בנקודה האמורה לרענן את זכרונה של המתלוננת או להכריז עליה בתור עדה עוינת באופן שתוכל לחקור אותה בחקירה שכנגד. אומנם הודעותיה של המתלוננת במשטרה הוגשו לנו ע"י הסניגור, אך הדבר נעשה בעיקר כדי להצביע על סתירות בין הדברים שנאמרו בהודעות אלה לעומת דברים שנאמרו בביהמ"ש. מכל מקום, במצב דברים זה איננו סבורים, כי יש בפנינו ראיה בטוחה כדי להשתית עליה קביעות עובדתיות בקשר לנושא הנדון בסעיפים 3 ו4- לכתב האישום כאמור. הנאשם "הסכים" כזכור לכך שביצע מעשים כאמור במתלוננת, כאשר טענתו היתה שאלה נמשכו "3-4 חודשים". לא נתנו אמון בדברי הנאשם בפנינו ואיננו מוכנים להסיק מסקנה כלשהי גם מדבריו בהקשר זה, שכן מגמתם הברורה היתה אחת: להתגונן בפני הטענה כי ביצע מעשה סדום בכוח במתלוננת. 14. המתלוננת בעדותה בפנינו, כמו גם בהודעותיה במשטרה, תיארה מעשה סדום, בכפיה שבוצע בה ע"י הנאשם. היא אמרה שהמעשה היה חריג מבחינת יחסיה עם הנאשם ודבריה נתמכים גם בעדותה של האחות המטפלת בה. אחרי ששמענו עדויות אלה החלטתנו להאמין להן. אנו דוחים את דברי הנאשם. גרסת הנאשם בהקשר זה אינה מסבירה מדוע, אם היו מעשים מיניים בהסכמה בינו לבין המתלוננת משך תקופה של חודשים, והמעשה של אוגוסט לא חרג מהם, - הרי דווקא לגבי מעשה זה התלוננה המתלוננת בפני אחותה והתנהגה באופן המעיד על סערת רוחות ועל רתיעה מפני הנאשם. 15. הסניגור המלומד הביא בפנינו שתי עדות לתמיכה בגרסת הנאשם לגבי יחסים קרובים בעבר, בין המתלוננת לבין הנאשם. עדה אחת, אביבה אלפסי, אמרה שנהגה לבלות בשבתות עם משפחת הנאשם וראתה, כ"שבוע שבועיים לפני שהיא התלוננה עליו", פט' עמ' 37 שו' 20, שהמתלוננת נגעה לנאשם ברגל, לטפה אותו ברגל ובכתף וכן שצחקה איתו. בדברים אלה אין כל ראייה למעשים מיניים בין השניים. העדה השנייה, אימו של הנאשם, אמרה שראתה, במועד בלתי ידוע, שהמתלוננת "מלטפת את הבן שלי בידיים וברגליים שלו", פט' עמ' 38 שו' 10, ושאחרי שהנאשם הלך לישון בחדרו רצתה המתלוננת ללכת אחריו. גם לדברים אלה איננו מוכנים, אחרי שראינו ושמענו את העדה, לייחס משקל כלשהו. הסיטואציה הספציפית שתיארה האם אינה נזכרת כלל ע"י הנאשם. זאת ועוד: לדברי העדה נכחה באירוע גם אשתו-גרושתו של הנאשם. גם בהקשר זה איננו יודעים מדוע לא קרא הנאשם לאשתו לדוכן העדים וברור שהימנעות זו נשקלת לחובתו. 16. איננו מוכנים לסמוך, איפוא, לא על דברי הנאשם בפנינו ולא על דבריהם של עדי הגנה שהובאו מטעמו. מסקנה 17. קביעותינו העובדתיות דלעיל מביאות אותנו למסקנה שעובדות כתב האישום, למעט המשפט השני בסע' 3 וסע' 4,5, הוכחו בפנינו מעבר לכל ספק סביר. אנו מרשיעים את הנאשם בגינן במעשה סדום עבירה על סע' 345 (א) (1) (4) לחוק העונשין תשל"ז - 1977. אנו מזכים את הנאשם מהעבירה של מעשים מגונים הנטענת בפרק ב' סע' 2 של כתב האישום. פיגור שכלימשפט פליליעבירות מין