גזר דין הנאשם יליד 1926 הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בכול העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, המפורטות להלן: באישום הראשון : לגבי עבירות שבוצעו לאחר 31.3.88 - לאחר תיקון 22 לחוק העונשין: תקיפה מינית - עבירות לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). נסיון לאינוס - עבירה לפי סעיף 345(ב)(1) + סעיף 345(א)(1)(2)(4) + סעיף 25 לחוק. מעשים מגונים - עבירות לפי סעיף 349 לחוק. ניסיון למעשה סדום - עבירה לפי סעיף 347(ב) + סעיף 345(ב)(1) + סעיף 25 לחוק. לגבי העבירות שבוצעו לאחר 7.12.89 - לאחר תיקון 26 לחוק: התעללות בקטין - עבירה לפי סעיף 368ג' סיפא לחוק. לגבי עבירות שבוצעו לאחר 10.8.90 - לאחר תיקון 30 לחוק: עבירות מין במשפחה (מעשים מגונים) - עבירות לפי סעיף 351(ג)(1), בנסיבות סעיף 348(א) ובנסיבות סעיף 345(א)(1)(4) + סעיף 351(ג)(2) לחוק בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק. מעשים מגונים - עבירות לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1)(4) לחוק. באישום השני: לגבי עבירות שבוצעו לפני 31.3.88 - לפני תיקון 22 לחוק העונשין: מעשה מגונה בקטין - עבירה לפי סעיף 356 לחוק. לגבי עבירות שבוצעו לאחר 31.3.88 - לאחר תיקון 22 לחוק העונשין: תקיפה מינית - עבירות לפי סעיף 348(ב) לחוק. מעשה מגונה - עבירות לפי סעיף 349 לחוק. לגבי עבירות שבוצעו לאחר 7.12.89 - לאחר תיקון 26 לחוק: התעללות בקטין - עבירה לפי סעיף 368ג' סיפא לחוק. לגבי עבירות שבוצעו לאחר 10.8.90 - לאחר תיקון 30 לחוק: עבירות מין במשפחה (מעשים מגונים) - עבירות לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק. קורבנות העבירות בהן הורשע הנאשם הם נכדיו, כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין ועוד יפורט בתמצית בהמשך. הטיעונים לעונש טיעוני המאשימה ב"כ המאשימה הפנתה את תשומת ליבו של ביהמ"ש לכך שהנאשם הכחיש לכל אורך הדרך את ביצוע המעשים המיוחסים לו ואף את עובדת היותו אביה המאמץ של נ'. לדבריה, הנאשם אינו לוקח אחריות על מעשיו כלפי נכדיו, כשם שאינו מודה במעשים שביצע כלפי בתו, אלא בוחר "להסתתר" מאחורי הטענה שהיא זו אשר פיתתה אותו. יש בטענתו זו של הנאשם, לדעת ב"כ המאשימה, כדי ללמד על אישיותו השלילית של הנאשם. ב"כ המאשימה הדגישה את הנזק הרב שגרמו מעשיו של הנאשם לקורבנותיו ובעיקר לל', אשר נזקקה במהלך השנים ועדיין נזקקת לטיפולים רבים. ב"כ המאשימה ציינה כי הנאשם גרם במעשיו גם לנתק בין אשתו של הנאשם, אימה של נ', לבין בתה ונכדיה. נתק זה ושבר המשפחה, הוא תוצאה נוספת ממעשיו של הנאשם. על השיקול ההרתעתי לגבור במקרה זה, לטענת ב"כ המאשימה, על כל שיקול אחר, הן על גילו המתקדם של הנאשם והן על מצבו הבריאותי ונסיבות אישיות אחרות. ב"כ המאשימה ציינה את העובדה שביהמ"ש הטיל עונשים כבדים אפילו על נאשמים בעבירות דומות, למרות שאלה לקחו אחריות על מעשיהם, הודו בעבירות, ומנעו בכך את העינוי ואת ההשפלה החוזרת שגורמת חקירת הקורבנות בבית המשפט. הנאשם לא השכיל לעשות כן וניהל משפטו עד תומו, תוך הפיכת קורבנותיו לשקרנים תאבי בצע כדי לשלול את רכושו ממנו. לסיכום, ביקשה ב"כ המאשימה כי על הנאשם יוטל עונש מאסר ארוך ומשמעותי. טיעוני הסניגור הסניגור הדגיש כי הנאשם הינו כבן 79, ניצול שואה, אשר עבר במהלך מלחמת העולם השנייה עינויים והשפלות ע"י הנאצים. כתוצאה מכך נותר הנאשם נכה למשך כל ימי חייו, לראיה הציג הסניגור צילום של תעודת הנכה שהונפקה לנאשם ע"י בהתאם לחוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז - 1957. וכן ציין כי הנאשם הינו גם נכה משרד הבטחון (נ/9) . ב"כ הנאשם ציין כי מצבו הרפואי של הנאשם אינו תקין. לטענתו עבר הנאשם אירוע מוחי לפני מספר חודשים. הסניגור הגיש מסמך המסכם בקצרה את מצבו הרפואי של הנאשם, מסמך שנערך ע"י רופאת המשפחה (נ/10). הסניגור ביקש את רחמי ביהמ"ש וציין כי הנאשם קשר עצמו לחלק מהמעשים בהם הורשע וכי מעולם לא הפעיל כוח פיזי בביצוע מעשים אלה. עוד טען הסניגור כי הנאשם אינו אחראי למצבה הנפשי של ל'. לטענתו, הגורמים למצבה הם אירועים אחרים שהתרחשו במהלך חייה או גורמים תורשתיים. הסניגור ביקש להדגיש כי המתלוננים מנהלים כיום אורך חיים נורמטיבי ומתפקדים באורח נורמלי. לטענת הסניגור הנאשם, הינו קשיש בעל צרכים סיעודיים. כך גם אישתו של הנאשם. אין לנאשם עבר פלילי, ושהותו מאחורי סורג ובריח, אפילו לזמן קצר, כמוה כגזר דין מוות. הסניגור ביקש שביהמ"ש יתחשב בעובדה שבעבירות מן הסוג בהן הורשע הנאשם לא קיים ניכוי שליש או כל הקלה מנהלית אחרת. הסניגור העלה מגוון טיעונים לקולא: פסיקת ביהמ"ש במקרים כאלה קיצונית לעיתים לחומרא ולעיתים לקולא ואינה חד-משמעית, הנאשם לא הורשע בעבירת אינוס למרות שהיתה בידו האפשרות לעשות זאת. על ביהמ"ש להתחשב בחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ומאז הגשת כתב האישום. הנאשם התייצב לכל הדיונים ואין חשש להישנות המעשים בעתיד. לסיכום, טען הסניגור כי אין המדובר באדם שתיכנן את מעשיו בקפידה אלא באדם מבולבל חסר כושר שיפוט ראוי. לנאשם ניתנה זכות המילה האחרונה, הנאשם בחר לתאר את קורותיו במחנה הריכוז בו שהה במהלך מלחמת העולם השניה והתייחס למעשים בהם הורשע במשפט אחד, בו הביע חרטה וביקש את סליחת ביהמ"ש. דיון נסיבות העבירות הנ"ל פורטו בהרחבה בהכרעת הדין ולפיכך נציין אותן בקיצור: הנאשם הורשע בביצוע עבירות מין שונות בנכדיו ל' ונ.מ. בהזדמנויות שונות ולאורך שנים. הנאשם שהוא סבם של השניים, אשר ניצל את היותו בקרבתם בזמן היותם ילדים רכים בשנים. הנאשם החל לבצע מעשים מגונים בל' עוד בהיותה בת 12. הוא נהג להפשיטה ולחכך את איבר מינו בגופה ובין שדיה. הנאשם נהג לעשות מעשים אלה כל אימת שהיה מצוי בחברתה של ל', גם אם באותה שעה נכחו בני המשפחה האחרים בחדר הסמוך. באותה תקופה התדרדר מאוד מצבה הנפשי של ל'. היא עלתה במשקל עשרות קילוגרמים. הנאשם שיכנע את ל' לשתף עימו פעולה בדרך של "הפרד ומשול". בשיטה זו פעל בעבר גם עם אימה של ל' - נ'. הנאשם זיהה את חוסר הביטחון העצמי של קורבנו, ניצל את חיבתו, אהבתו ואמון הקורבן בו וסיכסך בין הקורבן לבין האם. במקביל, דאג להדגיש שיש לשמור על המעשים שעשה עם הקורבן בסוד מפני כל אדם. כך עשה עם נ' וכך פעל במשך שנים רבות כלפי ל'. מצבה של ל' החמיר עד כדי הבאתה לבצע ניסיונות התאבדות והיה צורך באישפוזה במוסד לטיפול בחולי נפש. גם מערכות היחסים שבחרה ל' לנהל מאוחר יותר, התאפיינו בהתעללויות מסוימות כלפיה גם מצד בעלה ממנו התגרשה זמן קצר אחרי נישואיהם, וגם מצד בת זוגה, עמה חיה בצוותא זמן קצר וממנה התנתקה בברקים ורעמים. עם זאת, אין ספק כי מעשיו של הנאשם הותירו בנפשה של ל' צלקות עמוקות ומכוערות. הנאשם לא פסק ממעשיו בל' כמעט עד למועד הגשת כתב האישום. מעשיו נמשכו גם לאחר שנישאה ולא נפסקו לחלוטין בשום שלב בחייה מאז היתה בת 12. הנאשם ביצע מעשים מגונים גם בנכדו נ.מ. נ.מ. אמנם אינו זוכר בבהירות את פרטי האירועים, אך ידע לספר על חלקי תמונות העולות בעיני רוחו בהם הנאשם מאונן על גופו ומוצץ את איבר מינו. המועד המדויק בו החלו מעשיו של הנאשם בנ.מ. אינו ידוע, אך הם נמשכו עד שהיה נ.מ. בן 13. לא למותר יהיה לציין, כי הנאשם הודה שקיים יחסי מין מלאים עם בתו נ' מעת שמלאו לה 12 ועד שהתחתנה. מפאת ההתיישנות הקבועה בחוק לא נכללו בכתב האישום אישומים נוספים בנוגע למעשים שביצע הנאשם בנ' ובבתה הבכורה א' ואיננו זוקפים לחובתו מעשים אלה שלא נכללו בכתב האישום בשל התיישנות. הזכרנו את מעשיו האמורים של הנאשם רק כדי להצביע על כך שלנאשם לא היו עכבות מוסריות ומשפטיות מפני קיום יחסי מין עם בתו הקטינה ונכדתו , במשך שנים רבות. גזירת דינו של כל נאשם הינה קשה. כך גם גזירת הדין לנאשם בן 79. במקרים מסוימים מצא המחוקק לנכון לייחס חשיבות לגילו של נאשם בפלילים. לדוגמא, כאשר מוטל עונש על אנשים צעירים, יש לתת משקל ראוי גם לשיקול השיקומי. אך לא כך כאשר המדובר באדם בא בימים, אשר לרוב גם מצבו הרפואי אינו תקין בכל מאת האחוזים. ביהמ"ש העליון הביא לידי ביטוי גישה זו בע"פ 7138/99 פלוני נ' מדינת ישראל. תק-על 2000(1), 834 ,עמ' 835: "אכן למצבו הרפואי ולגילו של המערער יש לתת משקל מתאים כשבאים לגזור את דינו. עם זאת, מעשיו המכוערים של המערער הצדיקו התיחסות מחמירה. העונש שהוטל על המערער אינו חמור, יחסית למעשיו של המערער אשר אין חולק בדבר חומרתם. נסיבותיו האישיות של המערער, כפי שגוללה אותן בפנינו באת כחו, נסוגות מפני מעשיו החמורים של המערער. המערער בהיותו הסבא של הקטינות ניצל את מעמדו זה ואת האמון שנתנו בו נכדותיו, כדי לבצע בהן מעשים מכוערים לאורך תקופה ארוכה. מדובר במעשים מיניים קשים, אשר המערער בצע בנכדותיו שראו בו "סבא טוב". הוא ניצל אמון ויחס זה בצורה בזויה ומכוערת." (ההדגשה אינה במקור). לעניין זה ראה גם: ע"פ 5875/99 מיכה פרדרו נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 1312. תפ"ח (תל-אביב-יפו) 1123/02 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 2004(2), 983 ,עמ' 1000. עוד נציין לעניין מצב בריאותו של הנאשם, כי במהלך המשפט לא הועלו טענות בקשר למצב בריאותו, למעט אותו אירוע מוחי שהוזכר ע"י הסניגור. מכאן ועד הצגתו של הנאשם "כקשיש סיעודי"- ארוכה הדרך. הנאשם הופיע בפנינו במהלך הדיון ללא היזקקות לתמיכה ולא נראה כי יש לו מגבלות רפואיות כלשהן. הנאשם תפקד באורח עצמאי לחלוטין ולא נראה כי הוא מוגבל בצורה כלשהי. הנאשם וסניגורו ביקשו כי ננהג בנאשם במידת הרחמים. הנאשם לא מצא לנכון להביע חרטה על מעשיו משך כל מהלך משפטו. הנאשם יכול היה לחסוך לבני משפחתו את הצער הנפשי העמוק הנגרם עקב עדות בביהמ"ש בעניינים כה ריגשיים וכואבים. הנאשם לא חס עליהם. אחד-אחד נאלצו בני המשפחה לעלות לדוכן העדים. הנאשם אף טרח לזמן לעדות את אבי המשפחה כעד ההגנה ללא כל סיבה נראית לעין. בדיעבד התברר כי לא היה בעדות זו כדי להועיל לנאשם. הסניגור אפילו לא טרח להזכירה בסיכומיו. המעשים בהם הורשע הנאשם אינם ענין של מה בכך ואינם פעוטים. הם מעוררים סלידה ושאט נפש. הם פוגעים בריקמה המשפחתית העדינה. הנאשם הפך את נכדיו לאובייקטים לסיפוק צרכיו המיניים המעוותים. לא ניתן למחוק את מעשיו ואת תוצאותיהם על ידי סלחנות. נהפוך הוא, על ביהמ"ש להחמיר בעונשו לאור חומרת מעשיו. כך קבע ביהמ"ש העליון בע"פ 4890/01 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נו(1) 594, עמ' 602 באומרו: "מטרת הענישה איננה נקמה, אך אחת ממטרות הענישה, גם אם לא העיקרית שבהן, היא לתת ביטוי להרגשה הקולקטיבית של סלידה כלפי מעשים מסוימים, אף במקרים שבהם אין נשקפת עוד סכנה מהנאשם לציבור (ראו: ע"פ 212/79 הנ"ל, בעמ' 434-433; ע"פ 490/89 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד מה(4) 93, 95). לדברים אלה יש להוסיף כי שיקול חשוב בין שיקולי הענישה הוא השיקול של הרתעה, הן הרתעה אישית של העבריין הנדון והן הרתעה של עבריינים בכוח. בגוזרו את דינם של עבריינים משמש בית-המשפט פה לחברה כולה ונושא הוא מסר לציבור העבריינים הפוטנציאליים." בית המשפט העליון קבע לא אחת כי : "על הנסיבות האישיות לסגת מפני הענין הציבורי שבהטלת עונשים מרתיעים". (ע"פ 1594/96 סלאח אלאדין נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2) 377). מקובלים עלינו הדברים מהם הביאה ב"כ המאשימה לעניין הכחשת הנאשם, כמו גם לעניין עברו הנקי של הנאשם והשפעת המעשים על חיי קורבנותיו. תפ"ח (תל-אביב-יפו) 1212/02 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 2004(2), 3421 ,עמ' 3426: "חוּמרת מעשיו של הנאשם, שנמשכו שנים רבות וּבוצעו שוב ושוב, והשלכותיהם הקשות על המתלוננת עצמה ועל כל ילדיו ועל אישתו, כמו גם התיחסותו חסרת כל רגש אנושי בסיסי למצבהּ הקשֶׁה של המתלוננת - זועקים הם וּמקוממים כל אדם בר דעת ולב. גם עָבָרוֹ הפלילי הנקי אין בו לסייע לנאשם. כבר נפסק לא-אחת, כי: "עבירות מן הסוג הזה, מצויות פעמים גם בקרב מי שאינם עבריינים על-פי הליכותיהם. לעָבָרוֹ הנקי של אדם הנמצא אשם בביצוען לא יכול משום כך להיות משקל רב." (ע"פ 1339/94, מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 94(2), 2024). מצבה של המתלוננת, שהייתה קורבן חסר-יֶשׁע לסטיותיו המבחילוֹת של הנאשם, מעיד כאֶלֶף עדים על אשר לעיתים נדרשים אנו רק לשׁעֵר וּלצַפּוֹת לגבי העתיד. הנזק למתלוננת כבר קיים והוּכח בפנינו, והעתיד לא צופה טובות. הכחשת הנאשם את המיוחס לו, תוך רמיזוֹת המטילות אשמת "שותפות" כלפי המתלוננת, וסירובו לקחת אחריות כלשהי עד לרגע סיום המשפט, שבּוֹ ניתנה לו זכוּת המילה האחרונה - היוו פגיעה קשה במתלוננת, שנוֹספה על כל אלה שפּגע בה הנאשם כל השנים. אמנם זכותו של נאשם לדבוק בחפותו. אולם עליו לקחת על עצמו את התוצאות המתבקשות מעֶמדתו זו לנוכח נסיבות המקרה, וּבוודאי שאין הוא זכאי להתחשבות בשל כך. השפּעת מעשׂי העבירה על הקורבן, על חייו ועתידוֹ, הינו שיקול לגיטימי רב-משקל, במיוחד כאשר מדובר בעבירות קא עסקינן. על כך אין כל חולק והדבר עוּגן בחוק וּבפסיקה. (ראו: סעיף 187(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]; ע"פ 3897/03, 3913/03, 4624/03, 4625/03, 5485/03, 5703/03, דינים-עליון ס"ה 1, סעיף 5, וּפסקי-הדין המאוזכרים בו לעניין זה)." העובדה שהנאשם יכול היה להוסיף גם מעשי אונס של קורבנותיו (ולא עשה כן), אינה יכולה להיזקף לזכותו. מעשיו של הנאשם חמורים דיים, גם ללא תוספת של אישום באונס. שיטת הפעולה של הנאשם, בדרך של "הפרד ומשול", כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין, השפיעה קשות על נפש הקורבנות. הנאשם גרם לקורבנותיו לחוש בודדים והציג עצמו כאדם היחיד אשר אוהב אותם. בדרך זו השיג הנאשם את מטרתו ללא צורך בהפעלת כוח פיזי, זאת ע"י הרחקת הקורבן מהחום המשפחתי והפיכת הנאשם, כביכול, לעוגן ההצלה היחיד של הקורבן. אין בעובדה שהנאשם לא אנס את קורבנותיו כדי להעניק לנאשם פרס. גם חלוף הזמן והעובדה שהנאשם התייצב לכל הדיונים לא יכולים להיחשב כנסיבה לקולא. מטבע הדברים חלף זמן רב מעת ביצוע העבירות, אך אין בכך בכדי להוות נסיבה לקולא. מעת שהוגש כתב האישום, ההליך נוהל באופן רצוף בכפוף לאילוצים הנובעים מלוחות הזמנים השונים של כול הנוגעים בדבר, כולל הנאשם ובא-כוחו. סיכום הנאשם, יצר מצג בו נדמה היה לכל הרואה אותו, כי המדובר באדם חביב, נוח לבריות ואהוב על משפחתו ומכריו. היה זה מצג שווא, הנאשם השתמש בבני משפחתו משך שנים ארוכות, לשם סיפוק צרכיו המיניים המעוותים, תוך שהוא מסכסך בניהם בשיטתיות וגורם להם נזקים נפשיים כבדים. הנאשם השתמש בגופם ושיחק בנפשם של נכדיו בדרך אכזרית וחסרת רחמים. על העונש שיוטל על הנאשם לבטא את התוצאות הקשות ואת הפגיעה בקורבנותיו. התוצאות הישירות של מעשיו, באות לידי ביטוי בנזקים הנפשיים שנגרמו למתלוננים. כמו כן גרם לנתק שנוצר בין אישתו של הנאשם, אימה של נ', לבין שאר בני המשפחה, כתוצאה מחזרתה של האחרונה לחיקו של הנאשם בניגוד לעצת שאר בני המשפחה. יכולתה של ל' לקיים חיים תקינים ונורמליים ספגה מכה אנושה. נזק נפשי זה, ספק אם הינו בר תיקון. אין ספק כי הרחקתו של הנאשם מהחברה, עשויה להועיל רבות לסיכויי השיקום של הקורבנות ושולחת מסר לקורבנות פוטנציאליים של עבירות דומות - כי בית המשפט הינו אביהם של יתומים ויפעל להעניק להם הגנה, תוך אכיפת החוק והרחקת עבריינים מסוגו של הנאשם - מתוך החברה. יש לציין כי גם בשלב הטיעונים לעונש חזר ב"כ הנאשם על הטענה כי מצבה של ל' לא נגרם כתוצאה ממעשיו של הנאשם. הנאשם מבקש את רחמי ביהמ"ש ובאותה נשימה מוסיף להכחיש כי מעשיו הקשים והמעוותים הביאו או תרמו למצבה הנפשי הקשה של ל'. גם אדם פשוט מן הישוב מבין כי מעשים מהסוג הנ"ל פוגעים ומותירים פגיעה קשה בקורבן. מידת ההשפעה ההרסנית של מעשי הנאשם על חייה של ל' הינה עניין למומחים לבריאות הנפש ולא לנו לקבוע מימצאים. אך בדרך לקביעת מימצאים, הציב הנאשם תמרורי דרך אדומים רבים בחייה של ל', השולחים איתותי אזהרה מאז הייתה בת 12. גם האמירה כי המתלוננים מנהלים כיום אורח חיים נורמטיבי אינה מעידה כי מעשיו של הנאשם הינם ענין של מה בכך. המתלוננים חזרו ברובם לשגרת חיים נורמטיבית, כלפי חוץ, כשהם נושאים ללא ספק צלקות רציניות בנפשם. אין ספק כי בנפשו של כל אדם מהישוב, העובר טראומות מסוג אלה שעברו על קורבנותיו של הנאשם, בוערת יורה רותחת, גם אם היא מוסתרת וטרם טרפה את נפשו של הקורבן. הקורבנות העידו בפנינו כי הם נזקקים לטיפולים פסיכולוגיים ולעזרה נפשית. על ההשפעה שיש לאמירה הנחרצת של ביהמ"ש, על כל הנוגעים בדבר, אמר ביהמ"ש העליון את דברו בע"פ 490/89 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4), 93 ,עמ' 100-101: "יש בה משום מסר ברור וחד משמעי כי מעשה גילוי העריות הוא מעשה אסור הראוי לגינוי מוחלט, המהווה עבירה פלילית שעונשה בצידה. מסר זה דרוש הוא לקרבן העבירה הזקוק ל"אישור מן החוק" כי אין הוא "אשם" בביצוע מעשים אסורים שנעשו בו. הענישה דרושה גם ליתר המעורבים בענין, שאר בני המשפחה והעברין עצמו, כדי להעמיד דברים באורם הנכון, על משמעותם העובדתית, המוסרית והחוקית, של מעשים אשר בשום פנים ואופן אין להבליג על ביצועם." לאור הצורך בענישה משמעותית ומרתיעה התערב המחוקק וקבע עונשי מינימום בחוק העונשין, תשל"ז-1977. "355. עונש מזערי [תיקון: תשמ"ח, תשנ"ח, תשס"א(2), תשס"ב(5)] (א) הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים לפי סעיפים 345, 348(א), (ב) או (ג1), או 351(א), (ב) או (ג)(1) או (2), לא יפחת עונשו מרבע העונש המרבי שנקבע לאותה עבירה, אלא אם כן החליט בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונשו. (ב) עונש מאסר לפי סעיף קטן (א) לא יהיה, בהעדר טעמים מיוחדים, כולו על-תנאי. " בית המשפט העליון הבהיר לא אחת כי מדיניות הענישה בעבירות מסוג אלו בהן הורשע הנאשם הינה להחמיר בענישה כדי להוקיע את מבצעי העבירה ולהבהיר את הסלידה ממעשיהם. בת"פ 171/01 של בית המשפט המחוזי בחיפה (פורסם ב תק-מח 2001(3), 7394) דן בית משפט זה במקרה בו אנס אב את שלוש בנותיו ונהג באלימות כלפי בנו. שם גזרנו על הנאשם, גם הוא ללא עבר פלילי, 28 שנות מאסר. בין יתר נימוקי בית המשפט שם כתבנו כי "מי שרוצח את נפשות ילדיו, ראוי לעונש זה, גם אם אין אין מדובר בעבירה של גרימת מוות ממש". על גזר דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון ובו נטען כי עונש מאסר עד לקץ ימיו של נאשם הוא עונש מאסר הפוגע בזכותו של נאשם לכבוד. בית המשפט העליון דחה את הטיעון וקבע כדלקמן: "...העונש עצמו, הגם שמבחינת ראותו של המערער קשה הוא, הולם את חומרתן המפליגה של העבירות שביצע ואת ריבוין. ראו והשוו לדברי השופט יעקב טירקל בע"פ 1456/01 חדאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 609, בפיסקה 9 לפסק דינו. בכך מקיים העונש גם את דרישת המידתיות. ראו לסלי סבה, "זכויות האדם ומערכת הענישה - האם שנות ה- 90 הניבו שתי מהפכות חוקתיות?", מחקרי משפט יג (תשנ"ו) 183, בע' 193. מבין מטרותיה של הענישה - החינוך, השיקום, ההרתעה הכללית והאישית, התגמול וההוקעה, הרי שבפשעים שביצע המערער יש לייחס משקל מכריע לתגמול ולהוקעה, שעניינם הוא השגת הצדק. התגמול נועד לשקף את היחס הראוי בין חומרת העבירה לבין חומרת העונש, ואת הוקעתה של החברה את מעשה העבירה וסלידתה ממנו. ראו ע"פ 2157/92 פדידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 81, בע' 84-85; ע"פ 3004/98, 3031 מדינת ישראל נ' שבתאי, פ"ד נה(3) 577, בע' 585. היחס הראוי, המשקף גם עמדה מוסרית המכירה בקדושת חייו ושלמות גופו של האדם כערך, מחייב התייחסות של בית-המשפט בשלב גזירת-הדין לריבוי מעשי האינוס שבוצעו במספר בני-אדם. התייחסות כזו עשויה להוביל למסקנה, כי העונש המירבי הקבוע לעבירה של אינוס איננו הולם מעשי אינוס רבים כלפי מספר אנשים, במיוחד כאשר מעשי האינוס מבוצעים במשפחה." ראה: ע"פ 228/02, פלוני נ' מדינת ישראל, פסק דין מיום 18/7/02 (טרם פורסם). בע"פ 7066/04, שחאדה נגד מדינת ישראל, פסק דין מיום 17/1/05 (פורסם באתר האינטרנט של בית המשפט העליון) הבהיר בית המשפט העליון את מדיניות הענישה הראויה בעבירות מין ופסק כי "הגיעה עת ובתי-המשפט יתנו דעתם לעונש המירבי שהמחוקק הורה עליו בחוק העונשין ויתאימו לאמור בחוק עונשים שהם גוזרים". לא מצאנו עילה, בנסיבותיו החמורות של המקרה שבפנינו, לחרוג ממדינות הענישה, כפי שהתווה בית המשפט העליון בפסקי דינו. אין אנו מקלים ראש בכל הנוגע לזוועות אותן חווה הנאשם בזמן מלחמת העולם השנייה, אולם לא הובאה כל ראיה אשר יכולה לקשור בין היות הנאשם במחנה ריכוז נאצי בנעוריו לבין המעשים הנוראים בנכדיו. סיפורו האישי של הנאשם, קשה ככל שיהיה, אינו יכול להוות צידוק לשורה ארוכה כל כך של מעשים שמתפרסת לאורך מספר כה רב של שנים, כלפי נכדיו הרכים בשנים. לאור כל האמור לעיל אנו גוזרים על הנאשם עונש כולל בגין כל העבירות בהן הורשע הנאשם כדלקמן: • מאסר בפועל של 15 שנים. • מאסר על תנאי של שנתיים שלא יעבור כל עבירת מין ויורשע עליה במשך שלוש שנים מיום שחרורו. • אנו מחייבים את הנאשם לפצות את ל' בסך של 75,000 ₪ ואת נ.מ. בסך של 20,000 ₪. אין בחיוב הנאשם לשלם את סכום הפיצוי הנ"ל כדי למצות את תביעות הקורבנות הנ"ל מהנאשם בגין נזקיהם אם וכאשר ירצו לעשות כן. • אנו מורים לשב"ס לספק לנאשם את כל הטיפול הרפואי לו יזדקק ולהקפיד כי כליאתו תהיה במתקן כליאה ההולם את מצבו הרפואי. יש להביא את הנאשם בפני רופא מיד עם קליטתו למאסר כדי שיבחן את צרכיו הרפואים וידאג להסדיר עבור הנאשם את הטיפול הרפואי הראוי. • בשים לב למצבו הרפואי וגילו של הנאשם, וכדי לאפשר לו להתכונן לכניסתו למאסר, ובהתחשב בעובדה שהתייצב לכל הדיונים כנדרש, אנו מורים כי הנאשם יתייצב לריצוי עונשו ביום א', 20.2.05, שעה 09.00. במועד זה על הנאשם להתייצב במזכירות ביהמ"ש המחוזי בחיפה לתחילת ריצוי עונשו. • עד למועד התייצבותו ישארו בתוקפם כל תנאי השחרור, כפי שנקבעו בעבר. כמו כן, ניתן בזאת צו לעיכוב יציאתו של הנאשם מהארץ. המזכירות תכין את פקודת המאסר בהתאם. זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום. גזר הדין מותר לפרסום ואולם נאסר לפרסם כל פרט העלול לחשוף את זהותם של קורבנות העבירה. משפט פליליעבירות מין