בפנינו בקשה לסילוקה על הסף של התביעה מחמת התיישנות ו/או שיהוי מכוח תקנה 45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. הרקע לבקשה וטענות הצדדים: התובע, אזרח בולגריה, היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה מהגר עבודה שהגיע לישראל על מנת לעבוד בענף הבנייה. התובע הועסק באתרי הנתבעת החל מחודש מרץ 2001 עד חודש מרץ 2003. התובע הגיש ביום 1.9.09 תביעה כנגד הנתבעת לתשלום הפרשי שכר עבודה, החזר ניכויים שבוצעו בשכרו שלא כדין, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות סוציאליות, תמריץ אי היעדרות, דמי חג, דמי הבראה, דמי כלכלה. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ולחלופין מחמת שיהוי. לטענת הנתבעת, מאחר שתקופת עבודתו של התובע הייתה מחודש מרץ 2001 עד חודש מרץ 2003, ואילו התביעה הוגשה לבית הדין רק ביום 1.9.09, הרי שחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בדין לגבי מרבית רכיבי התביעה ויש להורות על סילוקה על הסף ו/או חלקה; לא חלים במקרה הנדון החריגים הסטטוטוריים הקבועים בחוק ההתיישנות ובכלל זה סעיף 8 לחוק שעניינו התיישנות שלא מדעת, שכן ברשותו של התובע היו תלושי השכר שאף צורפו ברובם לכתב התביעה, ולכן אין לומר כי המידע הנוגע לתשלום שכרו והניכויים שבוצעו בו, דרגתו המקצועית, ותשלום זכויותיו כעובד היו נתונים ומידע שלא היו מצויים ברשותו של התובע; לחלופין, גם אם התביעה לא התיישנה במלואה, התנהגותו של התובע נגועה בשיהוי המצדיק כשלעצמו את דחיית התביעה. בעניין זה הדגישה הנתבעת את הנזק הראייתי שנגרם לה, וכן העלתה "שיקולי מדיניות" המצדיקים היענות לבקשה, בטענה שלאחרונה הוגשו תביעות דומות של עובדים זרים כנגד הנתבעת וחברות בנייה נוספות, למרות שחלפה תקופת ההתיישנות, ודחיית בקשה זו תהווה תמריץ להגשת תביעות נוספות של עובדים זרים שהועסקו לפני שנים רבות, תוך פגיעה חמורה בזכות המעביד להגן על קניינו ותוך חריגה מכללי ההתיישנות והפרוצדורה הנהוגים. התובע טען כי הבקשה לסילוק על הסף מושתתת בחלקה על טענות עובדתיות ועל כן יש להורות על מחיקת הסעיפים בבקשה שאינם מגובים בתצהיר, ובכל מקרה אין להידרש לבקשת סילוק על הסף מחמת התיישנות, המצריכה הכרעה במחלוקות עובדתיות; אין להורות על סילוק התביעה על הסף מאחר שהתביעה לא התיישנה במלואה, ואף אין לקבל את טענת הנתבעת כי חלה התיישנות על מלוא התקופה עובר לחודש ספטמבר 2002, שכן התביעה בגין החודשים יולי 2002 - אוגוסט 2002, לא התיישנה מאחר שהוגשה ביום הראשון שלאחר תקופת הפגרה; טענת ההתיישנות הועלתה בחוסר תום לב על ידי הנתבעת, ואין להעניק לה יתרון דיוני ולפגוע בזכויותיו של התובע בעצם העלאת טענת התיישנות בשל כך שלא עמד על זכויותיו "מחמת אי ידיעתן וניצול מעמדו כמהגר עבודה". באשר לטענת השיהוי הוסיף התובע וטען כי לא היה מודע לזכויותיו כעובד בישראל על פי משפט העבודה המגן וההסכמים הקיבוציים החלים, ובכל מקרה אין לקבלה מאחר שמדובר בתביעה לזכויות קוגנטיות ואין מדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב. הנתבעת אף לא הוכיחה את הנזק הראייתי שנגרם לה המונע ממנה להתגונן מפני התביעה, בעוד הדין מחייבה לשמור מסמכים הנוגעים לתקופת העסקתו לתקופה של עד 7 שנים. הכרעה: לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, אנו קובעים כי דין הבקשה להתקבל בחלקה. בהתאם לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, תקופת ההתיישנות לגבי תביעה שאינה במקרקעין היא 7 שנים, כאשר "מירוץ ההתיישנות" מתחיל ביום בו נולדה בעילת התביעה. זאת, למעט בנוגע לתביעות לגביהן נקבעו תקופות התיישנות ספציפיות כגון תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חופשה שנתית. עם זאת, נקבע כי כאשר תקופת ההתיישנות מסתיימת במהלך פגרת בית משפט נדחה סופה של תקופת ההתיישנות ליום החול הראשון שלאחר הפגרה [ע"א 3141/99 מגדל חברה לביטוח נ. פונדמינסקי פ"ד נה (1)817]. משכך, יש לקבל את טענת התובע כי רק עילות תביעה שנולדו עובר ליום 15.7.02 התיישנו. באשר לטענות התובע כנגד החלת חוק ההתיישנות על תביעתו נדגיש כי דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין (התובע, הנתבע) וכלל הציבור. הזכות החוקתית לגישה לערכאות הובילה לצמצום תחום התפרשותה של ההתיישנות כמנגנון דיוני לחסימת בירור תביעה לגופה, ושימוש בו מצריך זהירות מרובה. אולם, זאת תוך שמירת המסגרת המתחייבת של דיני ההתיישנות שנועדו להגן על האזרח מפני חשיפה בלתי מוגבלת בזמן לתביעה בשל העדר יכולת אפקטיבית להתגונן מפניה ותוך שמירה על אינטרס הציבור המבקש לרכז את פעילותן של ערכאות השיפוט בענייני ההווה ולא בעניינים שזמנם עבר. טענת התיישנות מכוח הדין מקורה בהסדר סטטוטורי שבהתקיים תנאיו אין הוא מותיר שיקול דעת רחב לבית המשפט אם להיענות לה או לדחותה. מה גם, שהתובע לא טען לתחולת אחד החריגים לתקופת ההתיישנות המנויים בסעיפים שבע עד תשע לחוק ההתיישנות. טענתו של התובע כי לא עמד על זכויותיו מאחר שלא היה מודע להן נטענה על ידו באופן סתמי וללא כל פירוט, ואף לא נתמכה בתצהיר, כך שאין בפנינו ראיה כלשהי כי העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מהתובע וכי הדבר נבע מסיבות שלא היו תלויות בו ושגם בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן . התיישנות רכיבי התביעה השונים: התביעה לתשלום הפרשי שכר ובכלל זה בגין ניכויי שכר שלא כדין - הנתבעת טוענת כי בעילת התביעה לתשלום שכר עבודה היא תביעה שעילתה מתגבשת מדי חודש בחודשו ונוצרה בראשון לכל חודש שקדם לחודש העבודה, ומשכך כל תביעה לתשלום שכר עבודה עבור החודשים שלפני חודש 9/2002 התיישנה. התובע לא טען כנגד טענה זו מלבד טענתו כי ההתיישנות בכל הנוגע לתביעה בגין ניכויים שלא כדין היא התיישנות דיונית וכי בכל מקרה לא התיישנו רכיבי התביעה הנוגעים לתקופה שהחל מחודש יולי 2002. חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 מגדיר שכר עבודה בסעיף 1 לאמור: "שכר עבודה - לרבות תשלומים בעד חגים, פריון עבודה ושעות נוספות ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו במשך עבודתו". סעיף 9 לחוק קובע: "שכר עבודה המשתלם על בסיס חודש, ישולם עם תום החודש בעדו הוא משתלם...". לפיכך, עילות תביעה אלה מתגבשות מידי חודש בחודשו ומתיישנות בחלוף 7 שנים ממועד היווצרותן [ע"ע 195/99 מרוביץ - עמישב, פד"ע לד 198]. מאחר שתביעה הוגשה ביום 1.9.09, הרי שכל תביעה לתשלום שכר עבודה שעילתה נולדה קודם ליום 15.7.02 התיישנה. לפיכך, התיישנה התביעה להפרשי שכר עבודה המגיעים לתובע בעד התקופה שעד תום חודש יוני 2002. התביעה להפרשי שכר יולי 2002 לא התיישנה, כיון שהמועד לתשלום שכר חודש יולי 2002 הוא תום חודש יולי 2002, דהיינו לאחר יום 15.7.2002. תמריץ אי היעדרות ודמי כלכלה - הנתבעת טענה כי חלה על תביעה זו תקופת ההתיישנות הרגילה ועל כן אף רוב תביעה זו התיישן נוכח המועד בו הוגשה. כן הוסיפה כי יש לסלקה על הסף אף מכוח פסיקת בית הדין הארצי בס"ק 18/08 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל בע"מ - הסתדרות העובדים הכללית החדשה - הסתדרות עובדי הבניין והעץ, מיום 15.11.09 (להלן: עניין הסתדרות עובדי הבניין והעץ). התובע טען, מנגד, כי יש בפסק דינו של בית הדין הארצי כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות מאחר שמדובר בסכסוך קיבוצי שטרם הוכרע. אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת כי יש להורות על סילוק על הסף של התביעה בשל פסק דינו של בית הדין הארצי בעניין הסתדרות עובדי הבניין והעץ. בקשה זו לסילוק על הסף הוגשה בעילה של התיישנות ושיהוי. לגופו של עניין, על פי פסק דינו של בית הדין הארצי על הצדדים לגבש הסדר חלופי, ופרטיו טרם ידועים. עם זאת, אף אין בידינו לקבל את טענת התובע שאין לה כל תימוכין בדין ובפסיקה. על תביעה זו חלה תקופת ההתיישנות הרגילה ומשכך התיישנה התביעה בכל הנוגע לתביעה שעילתה נולדה לפני יום 15.7.02, דהיינו תביעות לתמריץ אי היעדרות ודמי כלכלה לתקופה שעד חודש יוני 2002. התביעה לדמי הבראה - הוראת צו ההרחבה קובעת כי "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, וזאת לגבי תקופה של שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה בעבור אותה תקופה במהלך עבודתו". הוראה זו אינה הוראה הקובעת התיישנות הזכות, אלא הוראה הקובעת את הזכות לפדיון דמי הבראה ואת שיעורה, דהיינו, קובעת כי למרות שהזכות לדמי הבראה היא זכות נלווית שככלל אינה ניתנת לפדיון, קיימת לעובד זכות לפדיון לדמי הבראה, המוגבלת לדמי הבראה בעד השנתיים האחרונות לעבודתו של העובד. נוסיף, כי הוראה בדבר התיישנות זכות תביעה יכול רק המחוקק לקבוע, ואין הצדדים להסכם קיבוצי יכולים לקבוע הוראת התיישנות הגורעת מזכותו של עובד על פי החוק. לנוכח הוראת צו ההרחבה, במועד סיום קשר העבודה קמה לעובד זכאות לפדיון דמי הבראה בעד השנתיים האחרונות לעבודתו. במקרה הנדון, משהוגשה התביעה במועד בו טרם חלפו 7 שנים ממועד סיום עבודתו של התובע, התביעה לדמי הבראה בעד השנתיים האחרונות לעבודתו של העובד לא התיישנה.   התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות סוציאליות - הנתבעת טענה כי מירוץ תקופת ההתיישנות מתחיל לעניין רכיב תביעה זה החל ממועד כל ביצוע הפקדה חודשית "מידי חודש בחודשו" ובהתייחס לכל הפקדה בנפרד. תביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות סוציאליות אכן מתיישנת שבע שנים לאחר המועד האחרון בו לטענת העובד היה על המעביד לבצע את ההפרשות בעדו [ע"ע 1616/04 טיברמן - מקורות חברת מים בע"מ, מיום 8.1.06; דב"ע לט/3-46 פלדון - אריגי דן בע"מ, פד"ע יא' 107]. התובע לא טען בעניין זה דבר מלבד טענתו הכללית כי לשיטתו פסק הדין בעניין הסתדרות עובדי הבניין והעץ עוצר את מירוץ ההתיישנות החל על תביעה זו. לפיכך, התביעה בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות, שהעילה בגינה נולדה מדי חודש בחודשו, התיישנה ככל שבעילת התביעה נולדה לפני יום 15.7.02. התביעה לחופשה שנתית - הנתבעת טוענת כי תביעת התובע ברכיב זה לכתב התביעה התיישנה במלואה מכוח סעיף 31 לחוק חופשה שנתית. התובע טוען כי מאחר והתביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות בת 7 השנים ומאחר ו"ישנן פרשנויות שונות בדין לגבי רכיב זה" יש להכריע בשאלת התיישנות רכיב תביעה זה במסגרת בירור התביעה גופה. אין בידינו לקבל את טענת התובע. בהתאם לסעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה היא שלוש שנים. בהתאם לסעיף 13 לחוק חופשה שנתית, הזכות לפדיון חופשה נולדת עם סיום קשר העבודה. לפיכך תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים נמנית החל ממועד סיום קשר העבודה [דב"ע לה/12-2, עזבון כהן - רוזנהויסר, פד"ע ו' 299]. במקרה הנדון, מועד סיום יחסי העבודה היה בחודש מרץ 2003, ועל כן במועד הגשת כתב התביעה, 1.9.09, כבר חלפו שלוש שנים. לפיכך, התביעה לפדיון חופשה נדחית. טענת השיהוי: הנתבעת העלתה, כאמור לעיל, טענת מקדמית חלופית של שיהוי בהגשת התביעה בצד טענתה להתיישנות. סעיף 27 לחוק ההתיישנות מקנה סמכות לבית המשפט לדחות תביעה מחמת שיהוי גם בתוך תקופת ההתיישנות הסטטוטורית שנקבעה בחוק. יחד עם זאת, מאחר שטענת השיהוי מאפשרת לבית המשפט להתערב ולקצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ונוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת השיהוי על זכות הגישה של האזרח לערכאות המשפט וציפייתו לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק, טענת השיהוי תתקבל רק בנסיבות חריגות. על הטוען לשיהוי להוכיח, מלבד עצם קיומה של השתהות בהגשת התביעה, שני תנאים אלה: האחד, ויתור או זניחה של זכות התביעה; השני, שינוי מצב לרעה עקב זניחת התביעה כאמור או תנאי חלופי לפיו השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע. הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לו ובכל מקרה לבית המשפט שיקול דעת להעריך באילו נסיבות יש לקבל טענת שיהוי, במסגרתו יש לשקול את מכלול שיקולים שעיקרם האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ומאזן הנזקים ביניהם, וכן מהות התביעה והסעד אותו מבוקש לדחות מחמת שיהוי [ע"א 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ. מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, מיום 26.10.09; רע"א 9060/04 טפת נבו - כאשי, מיום 23.1.08; ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433; עסק 400094/97 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - מדינת ישראל - משרד הביטחון, הרשות לפיתוח אמצעי לחימה, מיום 6.9.04]. במקרה הנדון, התובע אכן השתהה מאוד והגיש את תביעתו זו לבית הדין לתשלום זכויות הנובעות מתקופת עבודתו וסיומה שש וחצי שנים לאחר סיום עבודתו, אולם לטעמנו לא מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה המצדיקים דחיית התביעה עקב השיהוי. הנתבעת לא הוכיחה כי התובע זנח או ויתר באופן מפורש או משתמע על זכויותיו או כי עקב ההשתהות בהגשת תביעתו זו היא שינתה מצבה לרעה להבדיל מטענתה לנזק ראייתי גרידא או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום לב המצדיק סילוקה על הסף של התביעה בתוך תקופת ההתיישנות. נוסיף כי מדובר בתביעה לתשלום זכויות מכוח משפט העבודה המגן ובכלל זה תביעה לתשלום שכר עבודה, ואף לכך יש ליתן את הדעת עת מועלית טענה מעין זו. באשר לטענה בדבר הנזק הראייתי שנגרם לנתבעת - איננו סבורים כי יש בכך טעם על מנת לקבל את טענת השיהוי באשר לעילות התביעה שלא התיישנו. מובהר, כי הנתבעת רשאית להעלות טענתה בדבר "נזק ראייתי" במסגרת הדיון בתביעה לגופה. סיכומו של דבר: הבקשה מתקבלת בחלקה כמפורט לעיל. התובע יגיש בתוך 21 יום הודעה בה יפרט את סכום התביעה בכל רכיב, בהתאם להחלטה זו. הוצאות בקשה זו יובאו בחשבון בעת פסיקת הוצאות בפסק הדין הסופי. בכל הנוגע לסילוק על הסף של התביעה לפדיון חופשה - זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום. בכל הנוגע לקבלת הבקשה באופן חלקי בנוגע לרכיבי התביעה האחרים - כל צד רשאי להגיש לבית הדין הארצי בקשת רשות ערעור בתוך 15 יום. התיק יועבר למנ"ת להמשך טפול. ניתנה היום, כב' תמוז תש"ע, 4 יולי 2010, בהעדר הצדדים ותישלח אליהם. נ.צ (עובדים) נעה נוריאל לאה גליקסמן,סגנית נשיא נ.צ ( מעבידים)איתן ליברוט משכורתניכויים ממשכורת